במה

והבאתם שמה עלותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם, ונדריכם ונדבתיכם ובכרות בקרכם וצאנכם... לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, איש כל הישר בעיניו. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלקיך נותן לך...

לא תוכל לזבח את הפסח, באחד שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב, כבא השמש מועד צאתך ממצרים.

רק העם מזבחים בבמות, כי לא נבנה בית לשם ה' עד הימים ההם... וילך המלך גבעונה לזבח שם כי היא הבמה הגדולה, אלף עלות יעלה שלמה על המזבח ההוא.

אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב בהר אשר על פני ירושלים, ולמלך שקץ בני עמון... ויתאנף ה' בשלמה כי נטה לבבו מעם ה' אלקי ישראל הנראה אליו פעמים...

והבמות לא סרו, רק לבב אסא היה שלם עם ה' כל ימיו.

ויבא (יאשיהו) את כל הכהנים מערי יהודה ויטמא את הבמות אשר קטרו שמה הכהנים מגבע עד באר שבע, ונתץ את במות השערים אשר פתח שער יהושע שר העיר אשר על שמאל איש בשער העיר. אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם...

לפני ה' וסמך ידו, ואין סמיכה בבמה. צפונה לפני ה', ואין צפונה בבמה.

זאת תורת האשם לבית העולמים, זאת אינה נוהגת בבמה.

מניין לעשות זמן בבמה כזמן אהל מועד, הואיל ואמר תורת הלן והיוצא ישרף, מה היוצא אינו נוהג בבמה אף הלן לא ינהוג בבמה, והלא דין הוא... תלמוד לומר תורת זבח השלמים אם על תודה, לעשות זמן בבמה כזמן אהל מועד.

מיכן ואילך הוא מדבר בקדשים שהקדישם בשעת היתר הבמות והקריבם בשעת איסור הבמות, שנאמר למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים, זבחים המותרים להם כבר אל פני השדה, מלמד שכן הזובח בבמה כזובח בשדה.

והביאום לה' מצות עשה ומצות לא תעשה, מנין, תלמוד לומר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם, ואיני יודע אם אילו קדשים קריבים בבמה, תלמוד לומר שלמים, אין לי אלא שלמים מניין לרבות את העולה, תלמוד לומר זבחי. או יכול שאני מרבה חטאת ואשם, תלמוד לומר אותם, מה ראית לרבות את אילו ולהוציא את אילו, אחר שריבה הכתוב מיעט, תלמוד לומר שלמים, מה שלמים מיוחדים שהם באים בנדר ובנדבה, אף איני מרבה אלא כל שהוא בנדר ובנדבה. אף המנחות והנזירות דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אין לך קרב בבמה אלא עולה ושלמים בלבד.

וזרק הכהן את הדם על מזבח ה', זריקת כהן במזבח ואין זריקת כהן בבמה...

לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים, עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים, עד שלא באו לשילה הותרו הבמות, משבאו לשילה נאסרו הבמות, באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות, באו לירושלים נאסרו הבמות, מכאן ואילך לא הותרו. דבר אחר לא תעשון וגו', אנו מטלטלים את המשכן היום אנו אסורים בבמה, משנבוא לארץ אין אנו מטלטלים המשכן ואין אנו מותרים בבמה. רבי יהודה אומר יכול יהיה ציבור מקריב בבמה, תלמוד לומר איש, היחיד מקריב בבמה ואין הצבור מקריב בבמה. כל הישר בעיניו, כל שנידר ונידב קרב בבמת יחיד, וכל שאינו נדר ונידב אינו קרב בבמת יחיד.

כי לא באתם עד עתה, ליתן היתר בבמה, אל המנוחה ואל הנחלה, נחלה זו שילה, מנוחה זו ירושלים, שנאמר זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה דברי ר' שמעון, רבי יהודה אומר חילוף הדברים.

רבי שמעון אומר השוחט את הפסח על היחיד בבמת יחיד בשעת איסור הבמות עובר בלא תעשה, יכול אף בשעת היתר הבמה, תלמוד לומר באחד שעריך, בשעה שישראל מכונסים במקום אחד בשעת איסור הבמה, ולא בשעת היתר הבמה.

אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים, זה הכלל כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה, וכל שאינו לא נידר ולא נידב אינו קרב בבמה. פסחים ותו לא, אימא כעין פסחים, מני ר' שמעון היא, דתניא ר"ש אומר אף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן, אבל חובות שאין קבוע להם זמן הכא והכא לא קרב.

דאמר רב אדא בר אהבה מנין לעולת נקבה שהיא כשרה בבמת יחיד, שנאמר ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה, ויעלהו זכר משמע, אמר רב נחמן בר יצחק ויעלה כתיב...

...דתניא במת יחיד אינה צריכה נסכים דברי רבי, וחכמים אומרים טעונה נסכים, והני תנאי כהני תנאי, דתניא כי תבאו, להטעינה נסכים בבמה גדולה הכתוב מדבר, אתה אומר בבמה גדולה או אינו אלא בבמה קטנה, כשהוא אומר אל ארץ מושבותיכם וגו' אשר אני נותן לכם, הרי בבמה הנוהגת לכולכם הכתוב מדבר, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר כי תבאו להטעינה נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר, אתה אומר לבמה קטנה או אינו אלא לבמה גדולה, כשהוא אומר אל ארץ מושבותיכם הרי בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר...

עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים בכל מחנה ישראל. באו לגלגל הותרו הבמות, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים בכל מקום. באו לשילה נאסרו הבמות... באו לנוב וגבעון הותרו הבמות... באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן היתר, והיא היתה נחלה... קרבנות ציבור קרבין במשכן וקרבנות היחיד בבמה, קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן יקריבו במשכן, ואם הקריבן בבמה פטור, ומה בין במת יחיד לבמת ציבור, סמיכה ושחיטת צפון ומתן סביב ותנופה והגשה, ר"י האומר אין מנחה בבמה וכיהון ובגדי שרת וכלי שרת, וריח ניחוח ומחיצה לדמים, וריחוץ ידים ורגלים, אבל הזמן הנותר והטמא שוין בזה ובזה.

מאי טעמא דרבי שמעון, אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש דאמר קרא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, אמר להו משה לישראל כי עייליתו לארץ ישרות תקריבו חובות לא תקריבו, וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא, וקאמר להו משה לא תעשון...

תנו רבנן, כל נידר ונידב היה קרב בבמה, שאין נידר ונידב אין קרב בבמה, מנחה ונזירות קריבין בבמה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים לא קרבו יחיד אלא עולות ושלמים בלבד, ר' יהודה אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל, מה בין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל, אהל מועד שבמדבר לא היו במות מותרות, אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות, ובמתו שבראש גגו לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים, וחכמים אומרים כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל, וכאן וכאן לא קרבו יחיד אלא עולה ושלמים בלבד. ר' שמעון אומר אף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להן זמן, מאי טעמא דר' מאיר, דאמר קרא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, אמר להן משה לישראל כי עייליתו לארץ ישרות תקריבו, חובות לא תקריבו, מנחות ונזירות ישרות נינהו. ורבנן, אין מנחה בבמה, נזירות חובות נינהו. אמר שמואל מחלוקת בחטאת ואשם, אבל בעולות ושלמים דברי הכל ישרות נינהו וקרבי...

סמיכה דכתיב לפני ה' וסמך, שחיטת צפון דכתיב צפונה לפני ה', מתנות סביב דכתיב וזרק על המזבח סביב. תנופה דכתיב והניף הכהן לפני ה', הגשה דכתיב והגישה אל המזבח. רבי יהודה אומר אין מנחה בבמה, אמר רב ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה, לדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה, זבחים ולא מנחות, זבחים לא עופות, וכהן דכתיב וזרק הכהן, בגדי שרת, לשרת בקדש, וכלי שרת, אשר ישרתו בם בקודש. לריח ניחוח, דכתיב לריח ניחוח לה', מחיצה בדמים, דכתיב והיתה הרשת עד חצי המזבח, ריחוץ ידים, דכתיב ובקרבתם אל המזבח ירחצו...

איתמר עולת במת יחיד, רב אמר אין טעונה הפשט וניתוח, ורבי יוחנן אמר טעונה הפשט וניתוח... תניא כוותיה דר' יוחנן דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה, קרן וכבש ויסוד וריבוע בבמה גדולה, ואין קרן ויסוד וכבש וריבוע בבמה קטנה, כיור וכנו בבמה גדולה ואין כיור וכנו בבמה קטנה, חזה ושוק בבמה גדולה, ואין חזה ושוק בבמה קטנה. דברים ששוותה במה גדולה לבמה קטנה, שחיטה בבמה גדולה וקטנה, הפשט וניתוח בגדולה וקטנה, דם מתיר ומפגל בגדולה וקטנה, מומין וזמן בגדולה וקטנה, אבל נותר והזמן והטמא שוין בזה ובזה...

דאמר רבי אלעזר מנין לזובח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שהוא בלא תעשה, שנאמר לא תזבח לה' אלקיך שור ושה, אם אינו ענין לבמה גדולה דכתיב עורת או שבור וגו', תנהו ענין לבמת יחיד...

...א"ר בון בר כהנא, תיפתר שקרבה חטאתו בשילה ועולתו ושלמיו בנוב וגבעון. ר' חנניא רבי עזרה בעון קומי רבי מנא לא כן א"ר בשם ר' יוסה שלמי חגיגה הבאים בבמה כשירים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, אלא כרבי יהודה, דר' יהודה אמר חטאת ופסח ליחיד בבמה גדולה, אין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה.

...הכל קרב בבמה, בהמה וחיה ועופות גדולים וקטנים זכרים ונקבות תמימין אבל לא בעלי מומין, טהורים אבל לא טמאים, הכל קרב עולה ואינן טעונין הפשט וניתוח, ועכו"ם בזמן הזה רשאין לעשות כן, זכרים ונקבות מניין רבי אבהו בשם ר' יוסי בר חנינה ואת הפרות העלו עולה לה'. תמימים אבל לא בעלי מומין מניין, אמר ר' יסא פשט ר' לעזר לחברייא מכל החי מכל בשר, שיהו שלימים באיבריהן. מירטום, פשט רבי לעזר כל צפור כל כנף, פרט למירטום, טהורים אבל לא טמאים מניין, ר' אבא בריה דרבי פפי ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי הנה נח תורה מתוך תורה אמר, כבר נאמר לי כירק עשב נתתי לכם את כל, לאיזה דבר ריבה הכתוב בטהורין לקרבנות ועכו"ם בזמן הזה רשאין לעשות כן...

עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, מה הן מקריבין, בהמה חיה ועוף גדולים וקטנים זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין טהורין אבל לא טמאין, הכל קרב עולה וטעונה הפשט וניתוח... הכל כשרים לקרב בבמה אף הכל ועבדים משוחררין. כל שנידר ונידב קרב בבמת יחיד, כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמת יחיד דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אין קרב בבמת יחיד אלא עולה ושלמים בלבד...

ר' יודן ור' אייבו ור' משין בן נגרי בשם רבי יוחנן אמרו, עתידין בניך לעשות גוי כקהל עמים, מה קהל עמים מקריבין בשעת איסור במות, אף בניך מקריבין בשעת איסור במות, ר' חנינא מייתי לה מהכא, ויקח אליהו י"ב אבנים וגו' אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך, שמשעה שנתן לו השם הזה נאמר לו גוי וקהל גוים יהיה ממך...

והיו ישראל נוהגין באיסור הבמה במדבר והיו פורעניות באות עליהם והאומות רואין ואומרים הם מקריבין לו והורגם, לפיכך אמר הקב"ה למשה לך אמור לישראל הזהרו שלא תהיו מקריבין לאיסור במה...

א"ר יוסי בר' חנינא אין הבמה מותרת אלא על ידי נביא, מאי טעמא שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך, ואליהו מקריב בשעת איסור הבמה...

דבר אחר לי גלעד וגו' מדבר בארבעה שהקריבו באיסור במה, לי גלעד, אמר האלקים שלא יבא אדם ויהרהר אחר אליהו שמגלעד שהקריב באיסור במה ובנה מזבח בהר הכרמל והקריב עליו קרבן, ובית המקדש היה קיים... אמר הקב"ה אני הוא שאמרתי לו שיעשה כך, שנאמר (מ"א י"ח) ובדברך עשיתי, הוי לי גלעד. ולי מנשה, שלא יבא אדם ויהרהר אחר גדעון בן יואש שהיה מן מנשה... שהקריב באיסור במה, א"ר אבא בר כהנא ז' עבירות עבר גדעון באותה שעה, שקירב והיה זר, ובן כומרים, והקריב בלילה, ומעצי אשרה, ושור מוקצה לע"ז ושור נעבד, ובאיסור במה, שהרי המשכן היה בשילה. אמר האלקים אל יהרהר אדם אחריו לשמי עשה, ואני הוא שאמרתי לו, שנאמר (שופטים ז') ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור וגו'... הוי לי מנשה. ואפרים מעוז ראשי זה יהושע בן נון, שבא מאפרים, אם בא אדם לומר למה בנה מזבח בהר עיבל, כמד"ת (יהושע ח') אז יבנה יהושע מזבח לה' אלקי ישראל בהר עיבל, והלא המשכן היה שם... אמר האלקים אני הוא שאמרתי לו, שנאמר (דברים כ"ז) ובנית שם מזבח לה' אלקיך וגו'... הוי אפרים מעוז ראשי. יהודה מחוקקי זה דוד, שבא מיהודה, אם יאמר לך אדם למה הקריב דוד באיסור במה, שנאמר (ש"ב כ"ד) ראה הבקר לעולה וגו', אמר האלקים אני הוא שאמרתי לו, שנאמר והקם לה' מזבח.

אתמר שחיטת לילה בבמת יחיד, רב ושמואל חד אמר כשרה וחד אמר פסולה, קא מפלגי בדר' אליעזר, דר' אליעזר רמי כתיב ויאמר בגדתם גולו אלי היום אבן גדולה... ויגישו כל העם איש שורו בידו הלילה וישחטו, מר משני כאן בחולין כאן בקדשי קדשים, ומר משני כאן בקדשי במה גדולה כאן בקדשי במה קטנה.

ומיד בן נכר - ...ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומין לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות...

לא תעשון - כשתעברו את הירדן מיד מותרים אתם להקריב בבמה כל י"ד שנים של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה במשכן, שבבמה אין קרב אלא הנידר והנידב, דהיינו כל הישר בעיניו, ולא שבא על ידי חובה.

שמה תביאו - למעלה אמור לענין שילה, וכאן אמור לענין ירושלים, ולכך חילקם ליתן היתר בין זו לזו, משחרבה שילה ובאו לנוב, וחרבה נוב ובאו לגבעון היו הבמות מותרות עד שבאו לירושלים.

הבמתה - משחרבה שילה הותרו הבמות ומקריבים שלמים ואוכלים יחד.

הנה השמור - ממנות הקרואים, אמרו חז"ל אין חזה ושוק בבמה קטנה.

מזבחים בבמות - לשם שמים, כל אחד בונה בראש גגו או חצרו.

ויקרא שמה במה - לגנאי, ב מ ה היא נחשבת.

יין ושכר - ...ונראה שאין החיוב בבמה, דאין כהן מקריב בבמה.

והלכת אל המקום - שלא יקריב בעירו בכורים... וגם בנוב ובגבעון קרבו אבל לא בבמת יחיד.

רק בבמות - ודוד הקטיר רק לפני הארון, כי ריבוי הבמות מביא לידי עבודה זרה. הבמה הגדולה - למעלתה, שמשה עשאו והיתה עליו אש משמים.

בנה שלמה - והמלכים לפניו לא ביערו הבמות, כי היו לשם שמים, ויאשיה ביערם, על כן נאמר עליו "לא היה לפניו מלך אשר שב" וגו'.

ויקרא שמה במה - מרוב הרגל קראו אף הנעשה בשמי כן, כבשלמה "הבמה אשר בגבעון".

אשר יעלה - עתה מזהיר על העושה במה והוא כמאמין בריבוי האלקויות בצד המקדש, ועל כן הזהיר כאן גם הגר.

אשר שנא - שהמצבה באבות לא היתה לזבח כי אם לעדות וזכרון, וגם הבמות המותרות לא היו מאבן אחת כי אם כהר מעפר.

לפני ה' וסמך - פירש"י אין סמיכה בבמה, כי במה לשון גבוה, ורז"ל אמרו כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו בנה במה, שנאמר (ישעיה ב') "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא", אל תקרי במה אלא במה, כי כל הבונה במה לעצמו רוחו גבוהה וגסה עליו... על כן אינו לפני ה' מב' צדדים, הן מצד שאין השכינה שרויה כי אם במקום שהענוה מצויה... הן מצד שאין השכינה שורה כי אם במקום שכל ישראל באגודה אחת וכלם מתקבצים אל מקדש אחד, ולא בזמן שכל אחד הולך ובונה במה לעצמו...

...קרן וכבש ויסוד רק בבמה גדולה, בבמה קטנה אין ניכר שהזביחה רק לה' והתמסרות למילוי מצוותיו, נשאר בה עוד מקום לסוביקטיביות, מה שאינו כן במקדש הלאום...

אל המנוחה - שילה במשך שס"ט שנה, ואחר כך נוב וגבעון נ"ז שנה בם הותרו הבמות, כבזבחים קי"ח. בבמה הותרו להביא רק קרבנות הבאים מתוך דרישה אל ה', ולא מתוך דרישה לתורה, כחטאות ואשמות, לאלו הוצרך המקום הנבחר, וכן גם לקרבנות צבור בקרבנות שאין קבוע להם זמן כפר העלם דבר וגו'...

במתי - במה משמשת להגביה את העומד עליה, במות היא עמדה ששואפים אליה...

פתח אהל - ולא כתב לפני ה' בצפון, כי במלואים דינו כבמה, כבתוספות עבודה זרה ל"ד ואין צפון בבמה.

כל איש - אפילו ישראל לא יקריב בבמה כשהוא בעל מום, כמו שמצינו במדרש רבה פרשת נח על נח.

וזבחים - יתכן לומר לחמי תודה שאכלו, ואם היה אחר מתן תורה בא אהרן לאכל תרומת הלחם... ואם היה קודם לכן תודה קרבה בבמה אך בלי תרומת לחם...

כי יקריב - נראה שטעם קרבנות בבמה כהרמב"ם במורה, כדי להרחיקם מע"ז, ולכן ציוה שיקטירו לשם שמים, אבל אין בהם ריח ניחוח, אבל קרבנות המקדש הם לקרב העולמות ולחבר דודים, ואם כן אסור אז לגדור עצמו על ידי הקרבה בבמה, שהרי ה' בהיכל קדשו, ויכול להתקרב אליו שם. וזה שחידש ר"ח כהן במגלה י', שאף למאן דאמר קדושה לא קדשה לעתיד לבא, מכל מקום אסור להקריב בבמה, כי אנשי כנסת הגדולה ביטלו יצרא דע"ז ואין צריך לגדור את העם עתה על ידי במה...

לא תעשון - הקשו לי ממה שכתוב בשופטים ב' ויקראו שם המקום ההוא בוכים, ויזבחו שם לה', הרי זה אחרי מות יהושע, וכבר היה המשכן בשילה, ואם כן הבמות אסורות? והשבתי על פי תוספתא סוף זבחים, שבזמן שאוהל מועד נטוי כדרכו והארון שם הבמות אסורות, ובמיתת יהושע נאמר ביהושע כ"ד שאסף את כל ישראל וכו', ופירש רש"י שם שהביאו הארון תחת האלה, ואם כן היה הארון אז בשכם, והבמות מותרות. וכן הקריבו בשופטים כ' במלחמת ישראל ובנימין כי גם שם היה הארון עמהם.

אל המנוחה ואל הנחלה - משחלק בין מנוחה ונחלה, משמע שיש ביניהם היתר במה, והיינו י"ג דנוב ומ"ד דגבעון, והחילוק בין במת צבור ויחיד, שבבמת צבור שורה שכינה, ולכן נוהג בה הדברים שכתוב בהם "לפני ה'", כגון סמיכה שחיטת צפון, כהן, בגדי שרת וכלי שרת ועוד.

בפסוק לא תעשון כן לה' אלקיכם פרש"י להקריב בכל מקום... כי כן צריכין בני ישראל להיות כהן גדול אחד, בית המקדש אחד, ולכך על ידי שעברו והקריבו בבמות נתפרד האחדות ונהרס החיבור ונחרב בית המקדש, וכמו כן על ידי שנאת חנם נתפרד האחדות של הנפשות ונחרב הבית, והכל ענין אחד...

ענין פרשת שחוטי חוץ... דהנה מצינו בשלשה מקומות הקריבו ישראל קרבנות, במות, משכן, בית המקדש, ובמקום אחר אמרנו שהם מקבילים לעומת שכל, נפש גוף. במות שכל אחד ואחד עושה לעצמו מקביל לעומת השכל שבאדם, שאין דעתן של בני אדם שוות... וכן כתיב (ש"א י' ה') "ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה וגו' והם מתנבאים", כי באמצעות הקרבן שבבמה נתגבר בהם הכח השכלי להתנבאות, וקרבן כשמו שהוא מקרב הדבר לשרשו, ובאשר נתקרב הכח השכלי לשרשו על כן חלק עליו כח נבואי, משכן מקביל לעומת הנפש שהוא עוד יותר שמקרב את הנפש לשרשה והיא רבותא יותר מהתקרבות השכל... ובזה יש ליתן טעם על מה שהוצרך לגאולה מצות פסח ומילה,