נוב

ויבא דוד נבה אל אחימלך הכהן ויחרד אחימלך לקראת דוד, ויאמר לו מדוע אתה לבדך ואין איש אתך...

ויאמר המלך לדויג סב אתה ופגע בכהנים,ויסב דויג האדומי ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא שמונים וחמשה איש נשא אפוד בד. ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב.

תא חזי, דוד הוא שברח מפני שאול, ועל כן גרם שנאבדו כל הכהנים של עיר נוב, ולא נשאר מכולם חוץ מאביתר לבדו שברח, וזה גרם כמה רעות לישראל, שמתו שאול ובניו, ונפלו מישראל כמה אלפים ורבבות, ועם כל זה, חטא ההוא היה תלוי על דוד להפרע ממנו, עד שכל בניו של דוד נאבדו ביום אחד, ולא נשאר מהם אלא יואש בלבד, כמו שלא נשאר מאחימלך אלא אביתר בלבד, ועד היום תלוי חטא ההוא לעשות דין על נוב על חטא ההוא של נוב, שכתוב, עוד היום בנוב לעמוד.

וילדה מזנות ששה בנים, וכולם נפלו ביד דוד ואנשיו, שהיה בן בנה של רות, שנאמר וישבי בנוב אשר בילידי הרפה, וכי מי נתן אותם בנוב, והלא נוב סמוכה לירושלים היא, בארץ ישראל, והוא היה בארץ פלשתים. אלא כך אמר רבי פנחס, מלמד שבא על עסקי נוב, מפני (שדוד) סבב ענין נוב עיר הכהנים, (ששאול הרגם). והקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. אמר לו הקב"ה דוד, גרמת כל כך בנוב עיר הכהנים, חייך או הדין יחול על עצמך או על זרעך שלא ישאר מהם אלא אחד.

תני רבי חייא, כתוב וימלט בן אחד לאחימלך וגו', שלא נשאר לאחימלך מכל בית אביו זולת אביתר לבדו, ועל עון זה מת שאול ובניו, וכמה אלפים ורבבות מישראל, ונגזר על דוד למות. כיון שהלך (דוד) לארץ פלשתים ראתה אותו הרפה, אמרה לבנה זהו שהרג את אחיך, באותה שעה הגיע זמן מדת הדין להנקם מדוד על עסקי נוב, וזימן את ישבי להרגו מיד, וישבי בנוב, שבא על עסקי נוב, אמר רבי יוחנן כך אמר דוד, רבונו של עולם זרעי יהיה נכון לפניך, והרי אני מקבל עלי את הדין...

באו לנוב וגבעון הותרו הבמות, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים בכל ערי ישראל.

ויסב דואג האדומי ויפגע בכהנים וכו', לא כן תיני רבי חייה אין ממנין שני כהנים גדולים כאחת, אלא מלמד שהיו כולם ראויים להיות כהנים גדולים...

...בתחילת אלו הכ' שנה הביאו את אהל מועד לנוב, ואף על פי שהיה ארון השם בקרית יערים, בנוב היו מקריבים כל י"ג שנה, וז' שנים בגבעון...

ויביאהו ירושלים - אחרי שהביאהו לפני שאול הביאהו בידו בערי ישראל עד ירושלים, ולאדוני אבי כינה את נוב ירושלים, ושם שמו חרב גלית שיודו לה' על התשועה.

נושא אפוד - תרגם יונתן דכשרין וכו', אם כן הרג יותר, כי רק הגדולים בעבודת ה' היו לובשים מלבוש זה, וכן לבשו דוד ביום שהעלה הארון. יש לתמה שלא נזכר בשאול עון נב, אלא שהרג הגבעונים, ונראה שהכהנים היו חייבים ולא נגלה עונם, ואף על פי כן נענש שאול שנהרג... ואמרו גדולה לגימה, שאלמלא הלוהו יהונתן לדוד ב' ככרות לא נהרגה נוב ושאול וג' בניו, ולא נטרד דואג.

נובה - שהיה שם הארון, ורצה להתפלל ולשאול על ענינו.

ציוה שאול להרג את כל העיר, שיפחדו כל ישראל אם יבא דוד ביניהם, ואולי חשב שבני עלי כולם רעים וחטאו בדבר דוד, ומהצדק שימותו אחר שהם מקוללים לה', וכן הגבעונים ששם, ואמרו רז"ל העושה עצמו רחמן במקום אכזרים סופו שיהיה אכזרי במקום רחמנים.