שמאי

תנו רבנן מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו כמה תורות יש לכם, אמר לו שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, א"ל שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב, גער בו והוציאו בנזיפה...

תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים...

ראה עוד יונתן בן עוזיאל בבא בתרא קלג ב.

אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת, (לא רצה להדיח כדי ליתן פת לתינוק ביום הכפורים ומונע מלהאכילו), וגזרו עליו שיאכיל בשתי ידיו, אמר אביי התם משום שיבתא (רוח רעה השורה על הידים).

דחפו באמת הבנין שבידו... ויראה פירושו, שדחפו שמאי במדתו שבו, שהיה שמאי מעמיד מדותיו שלא היה מוותר כלום, והיה משוה שמאי מדותיו, וזה נקרא שדחפו באמת הבנין שבידו, כלומר המדה שיש בו למדוד ולהשוות כל מעשה. והגר הזה היה יוצא מן הראוי עד שלא היה רוצה לקבל עליו תורה שבעל פה, לכך היה דחפו שמאי בזה.

שהלל היה נשיא איש החסד ושמאי אב"ד בעל הגבורה, וממדותיהם נכרים, שהלל לא כעס מימיו שלא לפגום, ושמאי היה רגזן שמדתו גרמה לו, ועיקר מחלקותם היה לשם שמים לקבל ההכרעה, ולפיכך נתקיימו מחלקותם...