כזב

כל האדם כוזב - בוגד, או בסלע המחלוקות ששאול עוטר עלי חשבתי ששמואל כוזב שמשחני למלך.

...והכלל כי כזב יקרא מצד האומר בלבד כשלא יסכימו הפה והלב יחד, ושקר יקרא מצד הענין עצמו בשלא יסכימו הנאמר בפה ומה שהוא חוץ לנפש יחד, ואם יתחלף הנאמר בפה עם מה שהוא בנפש ועם מה שהוא חוץ לנפש יקרא שקר וכזב...

ויכזב - הוא המבטיח ואינו מקיים.

עד שקר - שקר הוא שמתחלה אין דעתו כן, וכזב שתחלה בדעתו לעשות, ואחר כך נפסק ממנו... ויפיח כזבים - הלומד ופוסק גם לא ימלט כשתבא עליו הרעה...

שוא - שקר הוא מתחלתו, כזב שבשעה שאמר היה בלבו לעשות ואחר כך שינה דעתו.

שקרים - מתחלתו, וכזב נראה אמת בתחלתו.

שם כזב נרדף עם שקר, והבדלו הוא מה שכזב בא על דבר שאינו אמת בעצמו רק שאין שקרו גלוי עתה, ודומה שהוא אמת בשעתו, שאי אפשר לבררו עתה, רק שאינו מתקיים אחרי כן כשיתברר שקרו, ויצויר שקר בערך המגיד וכזב בערך השומע, שאינו יכול לברר שקרו מיד ונדמה לו לאמת עתה, ואז יבאו יחד שקר וכזב, דבר שהוא שקר מצד האומר שיודע בעצמו ששקר ידבר, והוא כזב בערך השומע, שנדמה לו עתה שיש ממש בו והוא במציאות, עד שיתברר אחר כך שלא היה ממש בעצמותו גם מקודם...ומצד זה יש הבדל בין מכזב ובין מתנחם, שהמכזב הוא דבר שבאמת מצד עצמותו לא היה בו ממש תיכף בתחלתו, והנחם הוא מה שמתחרט אחר כך על מה שאמר והבטיח בתחלה...

ויכזב - שתהא השגחתו נפסקת כמים מכזבים.

במדרש תאבד דוברי כזב וגו'... אבל דור המבול שהחזיקו בכח הטבע נקראו דוברי כזב, כאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי אמת הוא מה שקיים לעולם, ודבר שיש לו הפסק נקרא כזב, כדאיתא בלשון חכמים מעין המכזבין מימיו, ולכן הנהגת הטבע נקרא דוברי כזב...