שקץ

ודע כי מלת תשקצו מן העוף בדקדוק הטעם היא מעט רחוקה ממלת אל תשקצו את נפשותיכם, כי הנפשות פעולים, ובעוף טעמו שתדעו שהם שקץ ויהיו נחשבים לכם לשקץ. וכל שרץ קטן שיעוף פעם ופעם הולך על ארבע שקץ.

שקץ - מלשון קצתי, ולענין העונש אמר שוב שקץ הם, כאומר במופלא ממך אל תדרוש.

...ובשאר שרצים שאין בהם טומאת מגע כלל יזכור בהם שקוץ כאמרו "שקץ הם לכם".

שם שקץ מציין דבר נבזה ונמאס כמו שבדברים הבזוים ונמאסים לאכילה אמר לשון שקץ, בשקצים ורמשים "שקץ הם לכם", "ואת אלה תשקצו". ותועבה מציין כל דבר זר מרוחק ומגונה מחמת איסור או גנאי, ובא על דברים ומעשים מגונים ומרוחקים כמו "לא תאכל כל תועבה", "תועבה היא". ומצד זה יבואו גם על הפסל וע"ז... "ותראו את שקוציהם" וכדומה רק שהשקוצים היו דמותים המעוררים לזנות ומשגל נמאס, לזה נמצא סמוכים על העינים כמו "שקוצי עיניהם לא השליכו", שהם עניני ע"ז שהיו עובדים בהם להמשך אחר הזנות המיוחד אל העינים. וכשיבואו שקץ ותועבה נרדפים יחד כמו "שקוציך ובכל תועבתיך", יציין בשיקוץ הע"ז ובתועבות יתר התועבות ומעשים המגונים כמו משכב המתועב וכל העריות שבאו בתורה בלשון תועבה.

שקץ הם - בדברים י"ד י' גם חיות המים האסורות קרויות טמאות דרך כלל, ואילו כאן הן קרויות בשם המפרט "שקץ". "קוץ" נאמר גם על דבר מאוס מבחינה גופנית, כך "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (במדבר כ"א), ואילו "שקץ" מתייחס בכל שאר המקומות רק לדבר מאוס מבחינה מוסרית, כדרך שנאמר כאן "ואת נבלתם תשקצו", כן נאמר בדברים ז' על ע"ז "שקץ תשקצנו", ומלים אלה מבטאות את הניגוד הקיצוני שבין קדושתנו לבין טומאת ע"ז, משום כך אתה מוצא בספרי הנביאים ששקוץ ושקוצים הם כינויים לע"ז... אם דבר מאכל קרוי "שקץ" בקשר עם איסור אכילתו, הרי אכילה זו היא בניגוד חריף לאותה מוסריות שהיא חייבת להיות יסוד ישותנו. טומאה רק מונעת קדושה, ואילו שקץ מביא לידי ניגודה הגמור.

ולא תטמאו את נפשותיכם - לדרגה הראשונה של "והתקדשתם", שעה שעדיין המאויים החושניים מתנגדים, ויש להתגבר עליהם על ידי הכרת החוב המוסרי, לאותה דרגה נאמר "אל תשקצו", כלפי התאוה החושנית, "ולא תטמאו" - כלפי ההכרה המוסרית. הימנעו מלאכול מאכלות אסורות לבל תתעורר התאוה על ידי גירויים משחיתים, וישותק כח הרצון החפשי והמוסרי...