חרש

להרגו בערמה - להוציא חרש שוטה וקטן שאינן מערימין.

מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור... מאי טעמא, חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו, וחמור וחרש שוטה וקטן, אחמור מנח ליה לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה, מאי טעמא, הני אדם, חרש ושוטה, לשוטה, שוטה וקטן, לשוטה. איבעיא להו, חרש וקטן מאי... איכא דאמרי לחרש יהיב ליה, איכא דאמרי לקטן יהיב ליה...

חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן, זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.

הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן... מה שוטה וקטן דלאו בני דעה, אף חרש דלאו בר דעה הוא, וקא משמע לן כדתנן, חרש שדיברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר, הא מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר חייב...

חרש שנשא פיקחת ופקח שנשא חרשת אם רצה להוציא יוציא ואם רצה לקיים יקיים, כשם שהוא כונס ברמיזה, כך הוא מוציא ברמיזה. פקח שנשא פקחת ונתחרשה, אם רצה יוציא ואם רצה יקיים, נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציאה עולמית...

בעא רב אשי, מאי טעמא דרבי אליעזר, מיפשט פשיטא ליה דחרש דעתא קלישתא הוא, ומיהו מספקא ליה אי דעתא צילותא אי לאו דעתא צילותא, ולעולם חדא דעתא הוא, או דילמא פשיטא ליה דדעתיה קלישתא ולא דעתא צילותא הוא, והכא היינו טעמא כיון דעתים חלים ועתים שוטה...

...חרשים מפני מה הוויין, מפני שמספרים בשעת תשמיש...

ואלו שבית דין מקנאין להן, מי שנתחרש בעלה או נשתטה...

הכל כשרים לכתוב את הגט, אפילו חרש שוטה וקטן... והא לאו בני דעה נינהו, אמר רב הונא והוא שהיה גדול עומד על גביו... הכל כשרין להביא את הגט, חוץ מחרש שוטה וקטן... קיבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח... פסול, אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח... כשר...

העיד רבי יוחנן בר גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאת בגט, ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה... ואילו חרשת לא אכלה, מאי טעמא, גזירה שמא יאכיל חרשת... גזירא שמא אתי לאכולי בתרומה דאורייתא.

חרש רומז ונרמז, בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין...

מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום, רבי יוסי אומר גזל גמור.

כדתניא, המבעית את חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כיצד, תקע באזנו וחרשו פטור, אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב...

תנו רבנן, כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו, כיצד, שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו חייב לשלם, מה שאין כן באש...

תא שמע, השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים... הא איתמר עלה, אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה, לא שנו אלא כשמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת חייב, מאי טעמא, ברי היזקא, ורבי יוחנן אמר, אפילו שלהבת פטור, קסבר צבתא דחרש קא גרים, לא מחייב עד דמסר ליה גווזא סילתא ושרגא...

...ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור, שור של חרש שוטה וקטן שנגח, בית דין מעמידין להן אפוטרופוס, ומעידין להם בפני אפוטרופוס...

תא שמע, רבי מאיר אומר חרש וקטן יש להן בושת, שוטה אין לו בושת...

חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורין, אבל משלמין לאחר זמן...

...תלמוד לומר לא תקלל חרש, באומללים שבעמך הכתוב מדבר...

הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן... דלאו בני דעה נינהו...

אתא ההוא חרשא אותיב חדא ידא אאיגרא וחדא ידה אצריפא, אמר להו מרדכי מי איכא דוכתא דשמה גגות צריפין או צריפין גגות...

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן, שמא יקלקלו את שחיטתן, וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה...

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן, מחייב היה רבי מאיר על שחיטתן משום נבלה, מאי טעמא, אמר רבי אמי הואיל ורוב מעשיהן מקולקלים...

...חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין בהם דעת...

חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה, החרש והשוטה והקטן... אשר ידבנו לבו, פרט לחרש שוטה וקטן... ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן, דתנינן תמן, העלו חרש שוטה וקטן, אף על פי שחישב שירד הטל עליהן אינן בכי יותן, מפני שיש בהן מעשה ואין בהן מחשבה... רבי שמואל רבי אבהו בשם רבי יוחנן, רבי זעירא בשם רבנן, ונחשב לכם תרומתכם, את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו, ואת שאין כתוב בו מחשבה, מעשה שלו מוכיח על מחשבתו, וכאן הואיל וכתוב בו מחשבה, אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו...

תמן תנינן, הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן, חברייא בשם רבי לעזר, למען ישמעון ולמען ילמדון, כדון מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, רבי הילא בשם רבי לעזר ולמען ילמדון, ולמען ילמדון...

כיצד הוא רומז ונותן לה גיטה, כשם שהוא רומז כך הוא נרמז. מתניתא כשקידשה בכסף, אבל אם קידשה בבעילה קידושיו מעשה וגירושיו אינו מעשה. רבי לעזר שאל לרבי יוחנן אשתו של חרש ושל שוטה, אמר ליה אפילו אשם תלוי אין בה...

...ותני כן, חרש שנשא פיקחת אין לה עליו מזונות ולא כתובה, ואם מתה הוא יורשה, שהיא רצתה לזוק לו נכסיה, והוא לא רוצה לזוק לה בנכסיו...

הכל כשירין לכתב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן... רב הונא אמר, והוא שהיה פיקח עומד על גביו, רבי יוחנן אמר והכתיב וכתב לה לשמה, שמואל אמר צריך שיניח תרפו של גט עמו...

מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש, ואין צריך לומר נשתטה, אינו מוציא לעולם עד שיבריא, ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו, אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא כשהוא חרש מגרש ברמיזה, שאין קדושיו קדושין מן התורה...

החרשת אף על פי שנישואיה מדברי סופרים כנישואי קטנה, לא תיקנו לה שתמאן, כדי שלא ימנעו מלנשאה...

...וחרשת תיקנו לה נישואין, כדי שלא תשאר פנויה לעולם...

ואלו מייבמין ולא חולצין, החרש והשוטה והקטן מפני שאין בהן דעת לחלוץ, וכשיבם החרש אינו מוציא לעולם, שבעילתו עושה אותה אשת איש גמורה, ואין גרושיו גירושין גמורין... ואלו שמתייבמות ולא חולצות, החרשת והשוטה והקטנה, לפי שאין בהן דעת לקרות ולהבין...

מציאת חרש שוטה וקטן יש בה גזל מפני דרכי שלום, לפיכך אם עבר אחד וגזלה מידן אינה יוצאה בדיינים, ואם כפר בה ונשבע אינו חייב בחומש.

חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב, והן שחבלו באחרים פטורין, אף על פי שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינן חייבין, שבשעה שחבלו בהן לא היו בני דעת.

שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דין תורה, החרש השוטה והקטן, אבל חכמים תיקנו שיהיה החרש והקטן נושא ונותן ומעשיו קיימין, משום כדי חייו, החרש כיצד נושא ונותן, חרש שאינו שומע ולא מדבר, או מדבר ואינו שומע כלום, מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה, אבל לא בקרקע, ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתיישבין בדבר.

החרש והשוטה אין נזקקין להן לכל טענה ולא לטענתן על אחרים, ולא לטענת אחרים עליהם, לא לשבועה קלה, ואין צריך לומר לשבועה חמורה או תשלומין...

החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצוות, ואחד חרש מדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, אף על פי שראייתו מעולה ודעתו נכונה, צריך להעיד בבית דין בפיו, או שיהיה ראוי להעיד בפיו, ויהיה ראוי לשמע הדיינים ואיום שמאיימין עליו... חוץ מעדות אשה, לפי שבעיגונה הקלו.

לא תקלל חרש וגו', כבר הודעתיך עוד בסוד הברכות והתפלה כמה גדול כח הדבור לפעול, הן לטוב הן להפך, כי האותיות ביוצאם מהפה עושות רושם באויר ופועלות למטה, ואף כי לפי האמת אין הבדל בין חרש לאדם אחר, יש ליתן טעם לפי הפשט, כי החרש הוסר ממנו כח הדבור והשמיעה, והחסר מן הדבר מוכן לקבל היזק מן החוש החסר בו יותר ממקום אחר.