לבן צבע

מצוה זו היא מצות ציצית, כלולה תכלת ולבן, שהם דין ורחמים, באש לבנה אינה אוכלת, תכלת אוכלת ומכלה את הכל. ותאכל העולה לבנה מימין, תכלת משמאל. עמוד האמצעי הוא יחוד בין שתיהן, והוא ירוקה, ומשום זה העמידו בעלי המשנה מאימתי קורין את שמע בשחרית, משיכיר בין תכלת ללבן, ומשום זה התקינו פרשת ציצית לקרות אותה ביחוד.

תניא אמר רבי צדוק כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל, שהיו נותנין כלי לבן לכובס ג' ימים קודם לשבת, וצבועים אפילו בערב שבת, ומדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועים.

...והאמר להו רבי ינאי לבניו, בני, אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים, לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין אבלים...

עמוק מעור בשרו - כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל.

עמוק - רש"י, ומפני זה כשהגיע הרב אצל הכתוב השני שאמר ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה, כתב לא ידעתי פירושו... והנה אנחנו יכולים לתקן הקושיא הזו, שלא יאמרו הכתובים במראה נגע שיהיה עמוק מן העור, אלא כשיהפך בהן שער לבן... שכן מראה החמה אם לא יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו, לא יהיה המראה להם להסתכל בו עמוק... עם כל זה מה שאמר הרב כל מראה לבן עמוק הוא, אינו נכון בעיני... אבל כך נראה לי, שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה, והעין אינה מקבלת גוון הלובן ההוא, ולכן יראה אצלו כעומק, כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל, בעבור שהעין מקבלת גוון השחרות ונקבע בו, וגוון הלובן מפזר כח הראות ויתרחק לו, ולכן יראה כעמוק. והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג, הראות נחלש ממנו, כאשר יחלש במקום החמה, ובלבד שלא יהיה בו שער שחור, כי אז יתפשט כח הראות בשחרות וממנו יתפשט בכל מקום הנגע ולא יברח ממנו...

...ובאמרו נתעטף, ביאורו בטלית לבנה, שכן הזכיר הכתוב עוטה אור כשלמה, וכתיב לבושיה כתלג חיוור, ואנו נצטוינו והלכת בדרכיו, ולכך נתחייבנו להתעטף בטלית לבנה, שהוא סימן הסליחה...

והלובן אינו מראה אלא שלילת המראות,וכן מורה על הפשיטות ושלילת ההרכבות...

וכבר בארנו שמפני כך נקרא הזכות לובן, כמו שאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, כי הלובן הוא מעצמו ואינו צבע, רק הוא לבן מעצמו, אבל החטא נקרא אודם, ובלשון כתם, וכשם שאי אפשר לקבל הלובן שהוא דבר עצמי ואינו דבר מקרה רק הוא בעצמו, כך אי אפשר לקבל צדקות מאחר, אבל אפשר שיהיה רשע מחבירו, ופירוש זה נראה אבל הוא עוד יותר עמוק...