דירה

משום זה למדנו, לעולם אל ידור אדם אלא במקום שאנשי מעשה דרים בתוכו, משום שאוי לו לזה שמעונו בין רשעים, כי הוא נתפש בעונם, ואם מעונו בין צדיקים מטיבים לו בזכותם, כרב חסדא שהיה דר בתחילה בין אנשי קפוטקיא, והיתה השעה דוחקת לו, ומחלות היו רודפות אחריו, לקח ושם דירתו בין בעלי המגן שבצפורי, ועלה וזכה להרבה טוב, להרבה עושר ולהרבה תורה...

אף כך אדם היושב בעיר שיושבים בה אנשים רעים, ואינו יכול לקיים מצוות התורה, ואינו מצליח בתורה, הוא עושה שינוי מקום ועוקר עצמו משם, ומשתרש במקום שיושבים בו אנשים טובים, בעלי תורה ומצוות, כי התורה נקראת עץ, זה שאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ואדם הוא נקרא עץ, שכתוב כי האדם עץ השדה, והמצות שבתורה דומות לפירות, ומה שכתוב בו, רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת, ואותו תשחית בעולם הזה, וכרת מעולם הבא, ומשום זה הוא צריך לעקור מאותו מקום, ויטע במקום אחר בין צדיקים.

...אמר לו (בצלאל למשה), משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים...

שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים.

אמר רב לעולם יחזור אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה, שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין, שנאמר הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער... אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערין.

אמר רב הונא הרגיל בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה...

אמר ר' שמעון בן לקיש... אם עם הארץ הוא חסיד אל תדור בשכונתו...

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה שוב אינו חרב, שנאמר ולא אמר איה אלו-ה עושי נותן זמירות בלילה.

אמר רב הונא עיר שאין בה ירק אין תלמיד חכם רשאי לדור בה. למימרא דירק מעליא... לא קשיא הא בתומי וכרתי, הא בשאר ירקי... אמר רב יהודה אמר רב כל עיר שיש בה מעלות ומורדות אדם ובהמה שבה מתים בחצי ימיהם, מתים סלקא דעתך, אלא אימא מזקינים בחצי ימיהם.

הדר עם העכו"ם בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב הרי זה אוסר עליו... אלא דכולי עלמא דירת עכו"ם לאו שמה דירה, והכא בגזירה שמא ילמד ממעשיו קמיפלגי...

הנותן את עירובו בבית שער אכסדרא ומרפסת אינו עירוב, והדר שם אינו אוסר עליו, (דלאו דירה היא). בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות הרי זה עירוב והדר שם אוסר עליו...

תנו רבנן שבעה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו, בני אל תשב בגובהה של עיר ותשנה, ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים, ואל תכנס לביתך פתאום... ארבעה דברים ציוה רבינו הקדוש את בניו, אל תדור בשכנציב, משום דליצני הוו, ומשכו לך בליצנותא...

אמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן משמיה דרבי יהודה בא אילעי... פחות ממילכיך ומשתיך ותוסיף על דירתך.

...קסבר רבי יהודה כל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית...

רבנן סברי דירה בעל כרחה שמה דירה, ורבי יהודה סבר דירה בעל כרחה לא שמה דירה...

מאן תנא להא דתנו רבנן בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה... עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא לענין סוכה דדירת עראי היא, אבל לגבי בית דדירת קבע הוא אפילו רבנן מודו דאי אית ביה ד' אמות על ד' אמות דיירי ביה אינשי, ואי לא לא דיירי ביה אינשי...

א"ל רבא הא דירה סרוחה היא, ואין אדם דר בדירה סרוחה.

תנו רבנן יתום שבא לישא שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה, שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, די מחסורו זה הבית...

אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל באותה ארץ מוציאין (איש את אשתו) מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. מוציאין מנוה הרעה לנוה היפה אבל לא מנוה היפה לנוה הרעה, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לא מנוה הרעה לנוה היפה, מפני שהנוה היפה בודק (את הגוף וחלאים באים עליו)... מסייע ליה לר' יוסי בר חנינא, דאמר רבי יוסי בר חנינא מניין שישיבת כרכים קשה, שנאמר ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים... תנו רבנן, לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה...

תנו רבנן אשר בנה אשר נטע אשר ארש, לימדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך זה בית ועתדה בשדה לך זה כרם ואחר ובנית ביתך זו אשה...

אמר ליה הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אינו צריך... בבא קמא כ א, וראה שם עוד)

...בשלמא התם בין למאן דאמר ביתא מיתבא יתיב (אינו חרב, שהדייר משפצו תמיד) ניחא ליה, בין למאן דאמר ושאיה יוכת שער ניחא ליה, (שד מכתת כותלי ושער הבית שאין דרים בו)...

תנו רבנן שלשה צועקין ואינן נענין... קונה אדון לעצמו מאי היא, איכא דאמרי דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא.

המשכיר בית לחברו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, בימות החמה שלשים יום, ובכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים שנים עשר חודש, ובחנויות אחד עיירות ואחד כרכים שנים עשר חודש, רבן שמעון בן גמליאל אומר חנות של נחתומים ושל צבעים שלש שנים... אלא בימות הגשמים היינו טעמא דלא שכיח ביתא למיגר... תניא נמי הכי, כשאמרו שלשים יום וכשאמרו שנים עשר חודש לא אמרו אלא להודיעו, וכשם שמשכיר צריך להודיע כך שוכר צריך להודיע, דאמר ליה אילו אודעתן הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא... המשכיר בית לחברו המשכיר חייב בדלת ובנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן, אבל דבר שאינו מעשה אומן השוכר עושהו. הזבל של בעל הבית ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד. תנו רבנן המשכיר בית לחברו משכיר חייב להעמיד לו דלתות, לפתוח לו חלונות, לחזק לו תקרה, לסמוך לו קורה, ושוכר חייב לעשות לו סולם, לעשות לו מעקה, לעשות לו מרזב, ולהטיח את גגו. בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי, מזוזה האמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר, אלא מקום מזוזה על מי...

...הכי אמר רב ברוך אתה בעיר שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת, ברוך אתה בשדה, שיהו נכסיך קרובים לעיר... ואמר להו רבי יוחנן לא אמר הכי, אלא ברוך אתה בעיר שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך...

הבית והעליה נפחתה העליה ואין בעל הבית רוצה לתקן הרי בעל העליה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העליה... נפחתה בכמה, רב אמר ברובה, ושמואל אמר בארבעה, רב אמר ברובה אבל בארבעה לא, אדם דר חציו למטה וחציו למעלה...

...הכי אמר רב נחמן כי דדיירי אינשי, וכמה, אמר רב הונא בריה דרב יהושע כי היכי דעיילי איסורית דמחוזא והדר (חבילות קנים ארוכים)...

...וכן המקבל מקום מחבירו לעשות לו בית חתנות לבנו ובית אלמנות לבתו בונה ארבע אמות על שש דברי ר' עקיבא, ר' ישמעאל אומר רפת בקר היא זו...

ותניא כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו, אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, בית דין מכין ועונשין, וקופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, ובית הכנסת, ובית המרחץ, ובית הכסא, רופא ואומן ולבלר ומלמד תינוקות, משום ר' עקיבא אמרו אף מיני פירא.

רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה, ולא תאמר שהיא תבא אחריך, ואל בינתך אל תשען.

אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר רבי, מאיזה מקום אתה, אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים וסופרים אני. אמר לי, רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו, ואני אתן אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו, בני אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין אותו לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד...

אשר יצוד - עיקר טעם הכיסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לידי אכילת דם, אבל בבהמות אין צריך בהיכר זה, כי כבר הוא מזורז ועומד במה שרואה שניתן הדם על המזבח. ואין הפירוש הזה עיקר הטעם לאיסור הדם, דאם כן למה אסר דם חיה ועוף, אלא עיקר טעם האיסור הוא שלא יאכל הנפש עם הבשר, ונתן מופת על שהנפש כלול תוך הדם, שהרי נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם, וכפרה זו ודאי נפש תמורת נפש. ומזה תבין מדעתך טעם איסור הדם שהוא מצד הנפש שבו... אבל בדם חיה ועוף אין שום היכר על כן צוה לעשות היכר במקצתו על ידי כיסוי, ואף על פי שתורים ובני יונה קרבים לגבי מזבח, מכל מקום בטלים המה במיעוטם, כי רוב העופות אינן למזבח כמו הבהמות...

דבר אחר לפי שבשר חיה ועוף אינן בנמצא והם מחוסרי צידה ובאין לאדם על ידי טורח גדול או ביוקר, ומצד היות הדבר חביב עליו ביותר יש לחוש פן יאכל הבשר עם הדם, על כן צריך לעשות היכר על ידי כיסוי.

דמו בנפשו - פירוש במקום נפשו, ובזה נתן טעם למה צריך לכסות דמו, כי לצד שדמו היא נפשו מהמוסר לנהוג בו כבוד זה כדרך שצוה ה' לקבור אדם מת משום כבודו. וטעם שלא אמר כדרך שאמר בבהמה נפשו בדמו, ואולי שהבהמה יש לה נפש והיא נתונה בדם, אבל חיה ועוף אין להם נפש כבהמה, אלא הדם הוא במקום הנפש, ובזה אינם באים על המזבח לכפר כבהמה זולת תורים ובני יונה, וגם המה אין בדמם הזאה על המזבח אלא מיצוי כשמולק...

ונתתי אל לבי לדעת מה טעם יצו ה' לכסות דם חיה ועוף ולא דם בהמה. בשלמא דם הנזרק על המזבח הוד ותפארת לו מדם חיה ועוף, אבל דם שחיטת חולין אשר הוא נופל וגלוי עינים למה תגרע בהמה מחיה, ומה גם למה שמצינו שבחר לו ב"ה קרבן מהבהמה ולא מחיה ועוף זולת תורים ובני יונה. והנה לפי מה שפירשנו שחיה דמה היא הנפש עצמה, מה שאינו כן הבהמה כי יש נפש מלבד הדם והיא מורכבת בדם ואין דמה עצמו נפשה, לזה לא צוה ה' לכסות הדם אלא הדם שהוא עצמו נפש, מה שאינו כן הבהמה שאין הדם עצמו נפש כמו של חיה ועוף...

וכסהו בעפר - דרך הפסוק להקדים את העיקר, ומשהקדים וכסהו למלת בעפר עיקר כוונתו שיהיה הדם מכוסה, ולאו דווקא בעפר אלא גם בדבר שבדרך השאלה נקרא עפר. ועפר שורשו פר, רוצה לומר דבר המתפורר, וגם מורה על גידול צמחים ופרי...

וכסהו בעפר - יש פועל עובר ופועל ממשיך כידוע, ובהרבה פעלים יש להסתפק אם הוא ממשיך או עובר... אמנם פה קבלו חז"ל שהוא פועל עובר, ואחר שכסה פעם אחת יצא ואין צריך לכסות שנית. וזה משני טעמים, א', ממ"ש וכסה בעבר המהופך לעתיד שגדרו שיהיה הפועל עשוי פעם אחת, ואם היה הכוונה שיכסה כמה פעמים היה לו לומר ויכסהו. ב', ממ"ש וכסהו בכינוי, כי כבר שמתי חק שכל שני פעלים הבאים זה אחר זה שהא' משלים פעולת חברו יבא הפועל השני בלא כינוי, ולפי זה היה לו לומר וכסה בעפר, ובא בכינוי להורות שאינו להשלים מה יעשה בהדם שהדם יהיה מכוסה (בתמידות), רק היא מצוה מיוחדת אל האיש השוחט, ושלכן המצוה שיכסנו הוא דוקא, וכיון שכסה פעם א' קיים מצותו...

ושפך את דמו וכסהו - דעת התנא קמא דדמו כל דמו משמע, ודעת ר' יהודה דאפילו מקצת דמו, ויש לומר שר"י לשטתו דסבירא ליה שדם התמצית בכרת, ולדידיה דם מעליא הוא, ואם כן במה שכתב ושפך את דמו אי אפשר לומר כל דמו, דהא דם התמצית אינו נשפך, ואם כן פירושו מקצת דמו...

וכסהו בעפר - יש הבדל בין עפר ובין אדמה, ששם אדמה יאמר על רגבים שלמים, ושם עפר יאמר על הפרור והשחוק... והנה שם עפר כשיאמר בדיוק הוא רק עפר אדמה... אמנם בהרחבה יכלול גם כתישת אבנים ולבנים וחרסית... וכל דבר המגדל צמחים, ודעת בית הלל דגם אפר אוכלים בכלל עפר, כמו שכתוב "מעפר שריפת החטאת", ואף על גב שאינו מגדל צמחים... כי כלל אצלנו שכל מקום שהקדים השם אל הפועל בא בדרך הדיוק, מה שאינו כן כשהקדים את הפעל הוא עיקר ואין הכרע שיהיה עפר דוקא...

מצות כיסוי הדם האמורה כאן קשורה קשר הדוק עם איסור אכילת דם. וזו עיקרה של מצות כיסוי, חיה ועוף טהורים וכשרים טעונים כיסוי בעפר. ולמדנו מתיבת חיה שהמצוה נוהגת רק בחולין ולא במוקדשין, שהרי חיה איננה ראויה לקרבן. כן למדנו מלשון "אשר יאכל", שהמצוה נוהגת רק בטהורים ובכשרים - להוציא טמאים, נבלה וטרפה...

אם נבוא לבאר את משמעות ההלכות האלה, הרי לשון הפתיחה תשמש לנו נקודת מוצא: "אשר יצוד ציד" וגו' לשון זו מבארת את טיב החיה והעוף, בטבעם המקורי הופקעו מתחום שלטון האדם. הם חיים בדרור היער, "על פני השדה", אולם תחום אותם בעלי חיים כבר תואר בהלכות שחוטי חוץ, הקשורות להלכות דם, בתחום זה מתגלה האידיאל הבהמי של חיי יצר בהמיים - המפתה את חושניות האדם. יובן אם כן כי בבוא אדם לאכול בעלי חיים מתחום זה, יש להוסיף הלכה לאיסור דם, הבא להבדיל בין אדם לבהמה...

חיה או עוף - לרשב"ם כיסוי הדם כדי שלא יאכלנו, ונראה מפני שמינם אינו קרב לגבי מזבח, ושם הדם עיקר הקרבה, יש לחשוש שיבואו לאכל דם מינים אלו. ושפך וכיסהו - מדכתיב שני פעלים זה אצל זה משמע שצריכים להיות תכופים בפועל. ועוד בחולין פ"ז אף כסהו ונתגלה פטור מלכסות... והרמב"ם מפרש 'דאפילו ק' פעמים' הוא רק כשנכפל המקור, כגון "השם תשיבם", או שמשמע כן מתוך הפסוק... בעפר - המנהג לברך על כיסוי דם בעפר, ואם מכסה בדבר אחר הכשר נראה שצריך לומר על כיסוי בלבד...