Moshe's Breaking Point in the Wilderness

וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אׇהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהֹוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃ וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהֹוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כׇּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃ הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃ מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכׇל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה׃ לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃ וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הׇרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃ {פ}

Moses heard the people weeping, every clan apart, at the entrance of each tent. GOD was very angry, and Moses was distressed. And Moses said to GOD, “Why have You dealt ill with Your servant, and why have I not enjoyed Your favor, that You have laid the burden of all this people upon me? Did I produce all this people, did I engender them, that You should say to me, ‘Carry them in your bosom as a caregiver carries an infant,’ to the land that You have promised on oath to their fathers? Where am I to get meat to give to all this people, when they whine before me and say, ‘Give us meat to eat!’ I cannot carry all this people by myself, for it is too much for me. If You would deal thus with me, kill me rather, I beg You, and let me see no more of my wretchedness!”

וַ֭יַּקְצִיפוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָ֑ה וַיֵּ֥רַע לְ֝מֹשֶׁ֗ה בַּעֲבוּרָֽם׃ כִּי־הִמְר֥וּ אֶת־רוּח֑וֹ וַ֝יְבַטֵּ֗א בִּשְׂפָתָֽיו׃

They provoked wrath at the waters of Meribah and Moses suffered on their account, because they rebelled against [God] and he spoke rashly.

ויהי בנסוע הארון. נקוד עליו מלמעלה ומלמטה, מפני שלא היה זה ממקומו. רבי אומר: מפני שהוא ספר בעצמו. מכאן אמרו "ספר שנמחק ונשתייר בו פ"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מטמא את הידים". ר' שמעון אומר: נקוד עליו מלמעלה ומלמטה, מפני שלא היה זה מקומו. ומה היה ראוי לכתוב? – "ויהי העם כמתאוננים". משל למה הדבר דומה? לבני אדם שאמרו למלך: הנראה שתגיע עמנו, אצל מושל עכו! הגיע לעכו – הלך לו לצור. הגיע לצור – הלך לו לצידון. הגיע לצידון – הלך לו לאנטוכיה. הגיע לאנטוכיה – התחילו בני אדם מתרעמים על המלך, שנתלבטו על דרך זו. המלך צריך להתרעם עליהם, שבשבילם נתלבט על דרך זו! כך הלכה שכינה בו ביום ל"ו מיל, כדי שיכנסו ישראל לארץ; התחילו ישראל מתרעמים לפני המקום שנתלבטו על דרך זו. המקום צריך להתרעם עליהם, שבשבילם הלכה שכינה ל"ו מיל, כדי שיכנסו ישראל לארץ!

(Bamidbar 10:35) "And it was, when the ark traveled": There are signs (inverted nuns) before (this verse) and after (the next verse). Rebbi says: Because it is a book in itself — whence they ruled: A (Torah) scroll which was erased, and there remained eighty-five letters, as in the section "And it was, when the ark traveled" (imparts tumah to the hands [a Rabbinical enactment, viz. Shabbath 14a]). R. Shimon says: There are signs before and after because this is not its place. What should have been written? (Bamidbar 10:33) "And they traveled from the mountain of the L-rd, a journey of three days. (And the ark of the covenant of the L-rd preceded them a distance of three days"). (Bamidbar 11:1) "And the people were as seekers of a pretext." An analogy: Some men say to the king: Would you please accompany us to the governor of Acco? They arrive at Acco — he has gone to Tyre. They arrive at Tyre — he has gone to Tziddon. They arrive at Tziddon — he has gone to Antochia. They arrive at Antochia — some of them start complaining against the king for having put them to all of this trouble! It is the king who should complain, for having been put to all of this trouble for their sakes! Similarly, on that day the Shechinah traveled a three-days journey, so that they could (immediately) enter Eretz Yisrael — and they began to complain before Him for having been put to all of that trouble! It is He (if anyone) who should have complained! For it was for their sakes that the Shechinah was thus constrained!

תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶן, בָּאִין שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. תַּנְיָא אִידַּךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי, וְאוֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ — ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן״. אֶלָּא, יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״, וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר — אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְכׇל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר.

Likewise, the Sages taught in a baraita: When the Jewish people is immersed in distress, and one of them separates himself from the community and does not share their suffering, the two ministering angels who accompany a person come and place their hands on his head, as though he was an offering, and say: This man, so-and-so, who has separated himself from the community, let him not see the consolation of the community. A similar idea is taught in another baraita: When the community is immersed in suffering, a person may not say: I will go to my home and I will eat and drink, and peace be upon you, my soul. And if he does so, the verse says about him: “And behold joy and gladness, slaying oxen and killing sheep, eating flesh and drinking wine; let us eat and drink, for tomorrow we shall die” (Isaiah 22:13). And the prophecy continues with what is written afterward, in the following verse: “And the Lord of hosts revealed Himself in my ears: Surely this iniquity shall not be expiated by you until you die” (Isaiah 22:14). The baraita continues: Rather, a person should be distressed together with the community. As we found with Moses our teacher that he was distressed together with the community, as it is stated during the war with Amalek: “But Moses’ hands were heavy; and they took a stone, and put it under him, and he sat upon it” (Exodus 17:12). But didn’t Moses have one pillow or one cushion to sit upon; why was he forced to sit on a rock? Rather, Moses said as follows: Since the Jewish people are immersed in suffering, I too will be with them in suffering, as much as I am able, although I am not participating in the fighting. The baraita adds: And anyone who is distressed together with the community will merit seeing the consolation of the community.

עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקב״ה ולא נענשו אלא על לשון הרע ([שהוא אחד מהם]) ואלו הן אחד על הים ואחד בתחלת המן ואחד בסוף המן ואחד בשליו הראשון ואחד בשליו האחרון אחד במרה ואחד ברפידים ואחד בחורב וא׳ [בעגל ואחד] במרגלים. זה של מרגלים קשה מכולם שנאמר (במדבר יד) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי. כיוצא בו (שם) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה׳ והלא דברים ק״ו ומה ארץ שאין לה לא פה לדבר ולא פנים ולא בשת בקש הקב״ה עלבונה מן המרגלים המדבר דברים כנגד חבירו ומבייש אותו על אכ״ו שיבקש הקב״ה עלבונו. ר״ש אומר על מספרי לשון הרע נגעים באים עליו שכן מצינו באהרן ומרים שספרו לשון הרע במשה ובא עליהם את הפורענות שנאמר (שם יב) ותדבר מרים ואהרן במשה [למה הקדים הכתוב מרים לאהרן. מלמד שהלכה] צפורה ושחה לה למרים הלכה מרים ושחה לו לאהרן עמדו שניהם ודברו בצדיק ההוא מתוך שעמדו שניהם ודברו בצדיק בא עליהם את הפורענות שנאמר (שם) ויחר אך ה׳ בם וילך מה ת״ל וילך מלמד שנסתלק מאהרן ודבק במרים מפני שלא היה אהרן עסקן בדברים אבל מרים שהיתה עוסקת בדברים (מיד) נענשה יותר. מרים אמרה אלי היה דבור ולא פרשתי מאצל בעלי. אהרן אמר אלי היה דבור ולא פירשתי מאצל אשתי ואף אבותינו הראשונים היה דבור עליהם ולא פרשו מאצל נשותיהן אבל הוא מפני שדעתו גסה עליו פירש הוא מאצל אשתו. ולא היו דנין אותו בפניו אלא שלא בפניו ולא היו דנין אותו בודאי אלא בספק ספק שדעתו גסה עליו ספק שאין דעתו גסה עליו. והרי דברים ק״ו ומה מרים שלא דברה אלא באחיה [ולא דברה אלא בהחבא] ולא דברה אלא שלא בפניו של משה נענשה אדם הדיוט המדבר דברים בפני חבירו ומביישו עאכ״ו שיהא עונשו מרובה. באותה שעה א״ל אהרן למשה משה אחי כסבור אתה בעצמך שצרעת זו על מרים נתונה אינה נתונה אלא על בשרו של אבא עמרם. אמשול לך משל למה הדבר דומה לאחד שנתן גחלת בתוך ידו אע״פ שהופכה ממקום למקום מ״מ בשרו נכוית שנאמר אל נא תהי כמת באותה שעה התחיל אהרן לפייס במשה א״ל משה אחי כלום עשינו רעה עם אחד בעולם א״ל לאו ומה עם אחד בעולם לא עשינו רעה אתה שאחינו אתה האיך נעשה רעה עמך אבל מה אעשה שגגה היא בינותינו ברית שבינינו לבינך (מפני שהברית כרותה לאהרן ולבניו) שנא׳ (עמוס א׳:ט׳) ולא זכרו ברית אחים באותה שעה עג משה עוגה קטנה ועמד בתוכה וביקש רחמים עליה ואמר איני זז מכאן עד שתתרפא מרים אחותי שנאמר (במדבר י״ב:י״ג) אל נא רפא נא לה. באותה שעה א׳׳ל הקב״ה למשה אילו מלך נזף בה אילו אביה נזף בה כראוי היה לה שתכלם שבעת ימים אני שאני מלך מלכי המלכים עאכ״ו לא דין הוא שתכלם ארבעה עשר יום אלא למענך מחול לה שנא׳ (שם) ויאמר ה׳ אל משה ואביה ירק ירק בפניה וגו׳. (שם) והאיש משה ענו מאד יכול שהיה ענו ולא נאה ומשובח ת״ל (שמות מ׳:י״ט) ויפרוש את האהל על המשכן מה משכן י׳ אמות אף משה י׳ אמות קומתו. יכול שהיה ענו כמלאכי השרת ת״ל מכל האדם מאדם אמרו ולא ממלאכי השרת יכול שהיה ענו כדורות הראשונים ת״ל על פני האדמה מדורו אמרו ולא מדורות הראשונים. ג׳ מיני מוכי שחין נבראו בעולם לח יבש בעל פוליפוס והיתה נפשו של משה נמוכה מכולם:

With ten trials did our fathers try the Holy One, blessed be He, yet they were only punished because of their evil tongue, which was but one of them. They are as follows: once at the Red Sea, once when the manna first fell and again later on, once at the [first] appearance of the quails and again later on, once at Marah, once at Rephidim, once at Horeb, once at the episode of the golden calf,, and once in connection with the spies. The incident of the spies was the gravest of them all, as it is stated, Ye have put Me to proof these ten times, and have not hearkened to My voice. And it is similarly [stated], Even those men that did bring up an evil report of the land, died by the plague before the Lord. Now is there not an inference from the less to the greater? If [for making disparaging remarks about] the Land, which can neither speak, nor blush, nor feel shame, the Holy One, blessed be He, exacted punishment from the spies for its humiliation, how much more will He exact punishment for a man’s humiliation from his fellow who speaks [evil] words against him and puts him to shame! R. Simeon said: Upon those who utter slander does the plague of leprosy fall. We find it so with Aaron and Miriam who slandered Moses and were visited with punishment, as it is stated, And Miriam and Aaron spoke against Moses. Why does Scripture mention Miriam’s name first before Aaron’s? It teaches that Zipporah went and spoke of it to Miriam; Miriam went and spoke of it to Aaron, and both of them arose and spoke ill of that righteous man [Moses]. Because the two of them stood speaking ill of that righteous man, Divine punishment came upon them, as it is stated, And the anger of the Lord was kindled against them, and departed. What is the significance of the expression and departed? It suggests that [the leprosy] departed from Aaron and attached itself to Miriam, because Aaron did not enter into the details of the matter whereas Miriam did; therefore she was immediately punished with greater severity. Miriam said, ‘To me came the Word yet I did not separate myself from my husband’. Aaron said, ‘To me came the Word yet I did not separate myself from my wife. The Word also came to our fathers of old and they did not separate themselves from their wives. But [Moses], in his arrogance, has separated from his wife!’ They did not criticize him to his face but only behind his back, and their criticism was not stated as a fact but only as a surmise; since it was a matter of doubt whether he had acted so from arrogance or not. Now is there not here an inference from the less to the greater? If Miriam, who spoke only against her brother, spoke only in [22a] secret and spoke only behind Moses’ back, was punished, how much greater will be the punishment of an ordinary man who speaks ill to the face of his fellow and puts him to shame! At that time Aaron said to Moses, ‘Moses, my brother, do you think that this leprosy affects only Miriam? It touches also the person of our father Amram. Let me illustrate this to you. To what can the matter be compared? To a man who had taken a glowing coal in his hand; no matter how much he shifts it about from place to place his flesh is still scorched. For so it is stated, Let her not, I pray, be as one dead’. Thereupon Aaron began to conciliate Moses, saying, ‘ Moses, my brother, have we ever done evil to any person in the world?’ He answered, ‘You have not’. ‘Well then,’ he said, ‘if we have never hurt anyone in the world, how could we hurt you, our brother? What can I do now? It was a misunderstanding between us; we have broken the covenant between us and you, as it is stated, And remembered not the brotherly covenant. Are we to lose our sister because the covenant which was made between us is broken?’ Immediately Moses drew a small circle, stood within it and prayed for mercy on her behalf, saying, ‘I shall not stir from here until my sister Miriam is healed’, as it is stated, Heal her now, O God, I beseech Thee. Forthwith the Holy One, blessed be He, said to Moses, ‘If a king had rebuked her, or if her father had rebuked her, would it not be proper that she hide in shame for seven days? Surely, if I, the King of kings, rebuke her, how much more should she hide in shame for fourteen days [at the least]! Yet for your sake I pardon her’. As it is stated, And the Lord said unto Moses: If her father had but spit in her face, etc. Now the man Moses was very meek. It is possible [to think] he was meek but not handsome and imposing; therefore Scripture states, And he spread the tent over the tabernacle: as the tabernacle was ten cubits in height, so Moses must have been ten cubits tall. It is possible [to think] that he was as meek as the ministering angels; therefore Scripture continues, [Moses was very meek] above all the men: above all men, it is said, but not above the ministering angels. It is possible [to think] that he was as meek as those of the former generations; therefore Scripture continues, Upon the face of the earth, implying above those of his own generation, but not above those of the former generations. Three types of leprous condition were created in the world: the moist, the dry and the polypus; but the soul of Moses was lowlier than them all.

״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו״. מָה שְׁמוּעָה שְׁמַע? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד קִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ מִמֹּשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״. אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּהַצֹּתָם עַל ה׳״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּעוֹשֶׂה עִם שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה׳״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כׇּל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּאִילּוּ מִתְרַעֵם עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי אִם עַל ה׳״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִילּוּ מְהַרְהֵר אַחַר שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה״.

With regard to the verse: “And Moses heard and he fell on his face” (Numbers 16:4), the Gemara asks: What report did he hear that elicited that reaction? Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: He heard that they suspected him of adultery with a married woman, as it is stated: “And they were jealous of Moses in the camp” (Psalms 106:16). Rabbi Shmuel bar Yitzḥak says: This teaches that each and every man warned his wife to distance herself from Moses and not enter into seclusion with him, as it is stated: “And Moses would take the tent and pitch it outside the camp” (Exodus 33:7). It was due to this slander that he withdrew from the camp. Rav Ḥisda says: Anyone who disagrees with his teacher is like one who disagrees with the Divine Presence, as it is stated with regard to Dathan and Abiram: “When they strove against the Lord” (Numbers 26:9), although their dispute was with Moses. Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says: Anyone who initiates a quarrel [meriva] with his teacher is like one who initiates a quarrel with the Divine Presence, as it is stated: “These are the waters of Meribah, where the children of Israel quarreled with the Lord” (Numbers 20:13), although their quarrel was with Moses. Rabbi Ḥanina bar Pappa says: Anyone who expresses resentment against his teacher for wronging him, it is as though he is expressing resentment against the Divine Presence, as it is stated: “Your murmurings are not against us, but against the Lord” (Exodus 16:8). Rabbi Abbahu says: Anyone who suspects his teacher of wrongdoing, it is as though he suspects the Divine Presence, as it is stated: “And the people spoke against God, and against Moses” (Numbers 21:5). The verse likens God and Moses with regard to this matter.

לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי. וְצָרִיךְ שֶׁתְּשַׁתֵּף עִמִּי אֲחֵרִים שֶׁיִּבְטַח הָעָם הַזֶּה בָּהֶם.

לא אוכל אנכי לבד, You will have to provide me with assistants to enable me to carry this burden.

וכן אמרו (תנחומא פ' צו) במדרש שהיו נבהלים לאמר מים מים וכבר אמר שצוה למשה לצאת כדי שיהא מזומן להתפלל על מרים. ויתכן כי לפי שהיו אז אהרן ומרים חטאים לא תשרה עליהה נבוא' כי אם על ידי משה המשתתף עמם וזהו שאמרו שבדבור אחד קרא לשלשתן שמשפע משה נאצל עליהם וגם עמדו שם באהל יועיל למה שידבר עמם חוצה לו כשקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם והית' היציאה מהאהל לרמוז להם על ההבדל הגדול שהיה בינם ובין משה העומד בפנים כי הוא נאמן בית והוא מה שירצ' להורות אותו להם במיני הבדליו מהם ומכל הנביאים כי זהו הדרוש המיוחד בספור הזה כמו שאמרנו ראשונה.

Picture for yourself the spiritual state of the people of Israel at the time they received the ten commandments at Mount Sinai. Our opening Midrash discusses a similar state of affairs.

וְטַעַם וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם חִסָּרוֹן בַּמִּדְבָּר, כִּי הָיָה לָהֶם הַמָּן לָשׂוֹבַע, וְהָיוּ עוֹשִׂים בּוֹ מַטְעַמִּים שׁוֹנִים בְּטַעַם חָשׁוּב מְאֹד כַּאֲשֶׁר יְסַפֵּר, אֲבָל הִמְשִׁילוּ בְּנַפְשׁוֹתָם תַּאֲוָה רַבָּה כַּמִּתְאַוִּים לֶאֱכֹל הַפֶּחָמִים וְהֶעָפָר וְהַמַּאֲכָלִים הַנִּבְאָשִׁים: וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר – כִּי לֹא הָיָה לְכָל הָעָם בָּשָׂר לֶאֱכֹל בְּכָל יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנּוּ פְּעָמִים רַבּוֹת, וְהָיָה לְמִקְצָתָם מִקְנֶה וְאָכְלוּ מִמֶּנּוּ הַגְּדוֹלִים כְּמִנְהַג הַמַּחֲנוֹת וּמְקוֹמוֹת הַיּוֹקֶר, אֲבָל בַּדָּגִים אָמְרוּ ״זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה״ (במדבר י״א:ה׳) כְּזוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת, כִּי לֹא אָכְלוּ דָגִים מִיּוֹם צֵאתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה:

AND THE MIXED MULTITUDE THAT WAS AMONG THEM ‘HITHAVU TA’AVAH’ (FELL A LUSTING). The meaning of this [double expression, which translates literally as “lusted a lust,” is] that they had nothing lacking in the wilderness, for they had plenty of manna and they could make of it all different kinds of delicacies with distinguished flavors, as Scripture relates further on, but they goaded themselves to a great desire, as if they wanted to eat [even] charcoal or earth and other bad foods. AND THEY SAID: WHO SHALL GIVE US FLESH TO EAT. [They used this expression who shall give us] because there was not enough meat for the whole people to have every day, although they did eat it many times, for some of them had herds, but [only] the important people ate it [every day], as happens in camps and places where prices are high. But about fish they said, We remember the fish, like one who remembers forgotten things, since they had not eaten any fish from the day that they left Egypt until now.

ומפני כי מדת השם יתב' שאתו היא הענוה וזו המדה היא עצמית אליו יותר מכל וכמו שיתבאר ולפיכך בעל ענוה הוא מתלבש במדת בוראו, ובודאי דבר זה יותר גדול שמדת היראה שהוא ירא השם יתב' משפיל עצמו לפניו ואין בדבר זה התדמות כלל, רק שמכיר שהוא עלתו ית'.

הכוונה כאשר ירים משה ידו, דאחיד בידא דחייבא להעלותן, ומזה נמשך להם שיסתכלו כלפי מעלה, ושיעבדו לבם לאביהם שבשמים על ידי שיתחברו עם משה. וביאר המשנה טעמו של דבר, כי גבר ישראל, שורש האחדות, ולכך נתחברו עם משה, וגרם ששעבדו לבם לאביהם שבשמים. מה שאין כן כשהניח ידו, הוא מחמת כי גבר עמלק הגורם פירוד, ולא רצו להתחבר עמו וכו', והבן.

האנכי הריתי כו' כאשר ישא האומן את היונק על האדמה וכו' (במדבר יא, יב) מאין לי בשר. יש לדקדק מאי זה לשון על האדמה, אל האדמה היה לו לומר. ועוד האיך שייך כאן אצל בשר על האדמה. והנראה, כי משה היה תמיד משפיע שפע וחסד על ישראל אך שיצמצם השפע זה לא היה בבחינת משה ולכך המן שירד בזכות משה היה בו כל הטעמים מורה על בחינתו. והנה ישראל רצו בכאן בשר וזה מורה על הצמצום ובחינת הצמצום היה בארץ ישראל. וזהו שרמז על האדמה, כלומר באותו הבחינה הם רוצים ממנו כאשר הוא בבחינת ארץ ישראל. וזהו על האדמה:

Numbers 11,12. “did I conceive, etc.‎‏......‏‎’?, “did I bear ‎them? ….. As a nurse carries an infant on the soil. ….From ‎where am I going to produce meat?” The words ‎על האדמה‎, ‎‎“on the soil,” present a difficulty here. What do they add to ‎Moses’ complaint? If they belonged at all, the Torah should have ‎written: ‎אל האדמה‎, as then the purpose of nursing such an infant ‎until he could live as an adult in the Holy Land might have been ‎easier to understand. Furthermore, the word ‎אדמה‎ does not relate ‎to the request of the people for meat. We must remember ‎that it was always Moses’ function and desire to be a dispenser of ‎largesse and loving kindness. It had never been Moses’ nature to ‎restrict this largesse available to the Israelites. The fact that the ‎manna was able to taste according to the imagination of the ‎person consuming it is proof of that, especially when we consider ‎that according to the Talmud in Taanit 9, the manna was ‎granted to the Jewish people through the merit accumulated by ‎Moses. If the Israelites demanded meat at this juncture this ‎indicates that they felt somehow as already entitled to the ‎צמצום ‏המזון‎, ‎‏)‏intense, concentrated, taste of food), something that is an ‎exclusive to the land of Israel. This was something beyond Moses’ ‎ability, and this is why he referred to ‎על האדמה‎, “on the soil of the ‎earth,” meaning the soil of the land of Israel.‎

כי הנה בראות הצדיק שפלות ישראל אינו יכול להתפלל עליהם חלילה ונתרשל דעתו, וזהו "ובעיני משה רע" שראה שפלותם במה שאמרו זכרנו כו׳, שהבין שהוא על עסקי עריות כנ"ל, לכך התפלל "למה הרעות לעבדך" פירוש למה נתת לי מדריגה זאת שאוכל לראות הרעות של ישראל ח"ו, וזה גורם לי שאיני יכול להתפלל עליהם, "ולמה לא מצאתי חן לשום את משא כל העם הזה עלי" ר"ל מוטב היה לי אם נתת משאם עלי, פירוש הצטרכותם להשפיע להם כל צרכם ולא אסתכל בשפלותם רק מעלתם, כדי שאוכל להתפלל עליהם ולהשפיע להם כל טוב.

And when Moshe said "from where will I get meat" his intention was to skirt completely the issue, saying that the problem was not sexual impropriety at all, but just meat, and so to silence the accuser. And Moshe also added in his prayer "and if you deal with me like this ככה kakhah, pray kill me, yes, kill me, if I have found favor in your eyes, so that I do not have to see my ill-fortune!" (Exodus 11:15) since has the same ככה gematria as מה mah, since the essence of a tzadik's prayer is through the name מה mah. And this is "And now, O Israel, what מה mah does Ad-nai your God ask of you [but to hold Ad-nai your God in awe, to walk in all his ways and to love and to serve Ad-nai your God with all your heart and with all your soul] (Deut. 10:12), meaning, that you should come to this level, in which your needs are filled by the name מה mah.