The Mitzvah of Settling Eretz Yisrael

וְהוֹרַשְׁתֶּ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּ֑הּ כִּ֥י לָכֶ֛ם נָתַ֥תִּי אֶת־הָאָ֖רֶץ לָרֶ֥שֶׁת אֹתָֽהּ׃

And you shall take possession of the land and settle in it, for I have assigned the land to you to possess.

כִּֽי־תָבֹ֣א אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכׇל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתָֽי׃

If, after you have entered the land that the ETERNAL your God has assigned to you, and taken possession of it and settled in it, you decide, “I will set a king over me, as do all the nations about me,”

ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה הר נבו – זו נחלה בני ראובן ובני גד. בשעה שנכנס משה לנחלת בני ראובן ובני גד שמח, ואמר דומה אני שהותר לי נדרי. התחיל שופך תנחומים לפני המלך. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטרין שלו. נכנס לשער – והוא אחריו, לטרקלין – הוא אחריו; כיון שבא ליכנס לקיטון אמר לו: בני, מכאן ואילך אתה אסור. כך בשעה שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח, ואמר דומה אני שהותר לי נדרי! התחיל שופך תחנונים לפני המקום. והלא דברים ק"ו: ומה אם משה, חכם גדול אב החכמים ואב הנביאים, אע"פ שיודע שנגזרה עליו גזירה – לא מנע עצמו מן הרחמים, ק"ו לשאר בני אדם: דברים ג ואתחנן אל ה' – במיני תחנונים: בעת ההיא לאמר – שאין ת"ל, אלא א"ל: הודיעני אם אני נכנס לארץ ואם לאו: אדוני – אדון לכל באי העולם: אלהים – בדין בראת את העולם: אתה החילות – אתה החילות לפתוח פתח לעבדך, בשעה שנכנסתי לנחלת בני ראובן ובני גד. ד"א: אתה החלות את השבועה: כתבת בתורה שמות כב זובח לאלהים יחרם – ובניך עבדו ע"ז, ובקשתי רחמים ממך וסלחת! אתה החלות את השבועה: להראות את עבדך – נסים וגבורות, שנאמר ויאמר משה אסורה נא ואראה: את גדלך – זו מדת טובך, שנאמר (במדבר יד) ועתה יגדל נא כח ה': ואת ידך – זו ימינך שפשוטה לכל באי העולם, שנאמר שמות טו ימינך ה' נאדרי בכח, ואומר (תהלים מד) ימינך וזרועך ואור פניך, ואומר (ישעיה מה) בי נשבעתי: החזקה – שאתה כובש ברחמים את מדת הדין, שנא' (מיכה ז) מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע. ואומר (מיכה ז) ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו... תתן אמת ליעקב: אשר מי אל בשמים ובארץ – שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו: מדת ב"ו הגדול מחבירו – מבטל גזירות חבירו; אבל אתה – מי יכול למחות על ידך? וכן הוא אומר (איוב כג) והוא באחד ומי ישיבנו. ר' יהודה בן בבא אומר: משל באדם שנתון בקונטריסים של מלכות, אפילו נותן ממון הרבה – אי אפשר ליעקר, אבל אתה אומר "עשו תשובה ואני מקבל"! שנא' (ישעיה מד) מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך. ר' אומר: אשר מי אל בשמים ובארץ – חוץ מכאן. ישראל אומר (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך... אין עוד – אלא אף באומות העולם: אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך – כמעשיך במצרים, וכגבורותיך על הים. ד"א כמעשיך וכגבורותיך על נחלי ארנון: אעברה נא ואראה – אין נא אלא לשון בקשה: הארץ הטובה אשר בעבר הירדן – וזו היא שרבי יהודה אומר: ארץ כנען היא טובה, ולא נחלת בני ראובן ובני גד: ההר הטוב – זו ירושלים: והלבנון – זה בית המקדש, וכן הוא אומר (זכריה יא) פתח לבנון דלתיך, ואומר (ישעיה י) והלבנון באדיר יפול, וי"א: לבנון – מינה עליהם את מלכיהם:

(Bamidbar 27:12) "And the L-rd said to Moses: Go up to this Mount Avarim": This is the inheritance of the children of Reuven. When Moses entered the (prospective) inheritance of the children of Reuven and the children of Gad, he rejoiced, thinking "It seems to me that He has revoked His decree" (against my entering Eretz Yisrael) — whereupon he poured out supplication before the King. An analogy: A king decreed against his son that he not enter the doors of his palace. He came to the gate and left it behind him; to the storage room, and left it behind him. As he was about to enter the inner chamber, he said to him "My son, from here on, you are forbidden." Likewise, when Moses entered the inheritance of the children of Gad and the children of Reuven, he rejoiced, thinking "It seems to me that He has revoked His decree," whereupon he began to pour out supplication before the L-rd. Now does this not follow a fortiori, viz.: If Moses, the great sage, the father of the sages and the father of the prophets, even though he knew that a decree had gone forth against him, did not keep himself from supplication, how much more so should this hold true for other men! (Devarim 3:23) "And I supplicated (va'ethchanan) the L-rd": "Va'ethchanan" is a term of entreaty. "at that time to say": Let "to say" not be written. The intent is: Make it known to me whether I will enter the land or not. "Adonai": the L-rd (adon) of all who enter the world. "Elokim": With (the attribute of) justice did You create the world. "You have begun": You have begun to open the door for Your servant, in my entering the inheritance of the children of Reuven and the children of Gad. Variantly: You have profaned (i.e., broken) Your oath. You wrote in Your Torah (Shemot 22:19) "He who sacrifices to a god shall be condemned." Yet your children served idolatry and I sought mercy from You, and You forgave them. (Devarim, Ibid.) "to show Your servant": miracles and mighty acts, viz. (Shemot 3:3) "I shall turn aside and I shall see, etc." (Devarim, Ibid.) "Your greatness": This is the attribute of Your goodness, as it is written (Bamidbar 14:17) "And now, let the power of the L-rd be made great." (Devarim, Ibid.) "And Your (mighty) hand": This is Your right hand, which is stretched out to all who enter the world, viz. (Shemot 15:6) "Your right hand, O L-rd, is exalted in power," and (Psalms 44:4) "Your right hand, and Your arm, and the light of Your countenance." (Devarim, Ibid.) "mighty": For You subdue with mercy the attribute of justice, viz. (Michah 7:18) "Who is a G-d like You, forgiving transgression and passing by offense," (19) "He will return and be merciful to us, He will subdue our transgressions," (20) "You will give truth to Yaakov," and (Isaiah 45:23) "I have sworn by Me: From My mouth has gone forth righteousness, a word that will not turn back." (Devarim, Ibid.) "Who is mighty in heaven and earth": The attribute of flesh and blood — He who is greater than his neighbor nullifies his neighbor's decree. But You — who can overrule You? And thus is it written (Iyyov 23:13) "And He is One, and who can turn Him back?" R. Yehudah b. Bava says: Not as the measure of the Holy One Blessed be He is the measure of flesh and blood. The measure of flesh and blood: A man registered in the royal codex — even if he gives great sums, he cannot extricate himself from it. But You say: Repent, and I will accept, as it is written (Isaiah 44:22) "I have wiped away your offenses like a cloud, your sins, like a mist." Variantly: "Who is G-d in heaven and earth, etc." — But perhaps, outside of heaven and earth, there is! It is, therefore, written (Devarim 4:39) "And you shall know this day and you shall return it to your heart … there is no other" — anywhere! (Ibid.) "who can do as Your deeds and as Your (acts of) strength": "as Your deeds" — in Egypt. "as Your strength" — at the (splitting of the) sea. Variantly: "as Your deeds" — at the sea. "as Your strength" — at the streams of Arnon. (Ibid. 25) "Let me pass over na and see"." "Na" is a term of imploration. "the good land across the Jordan": As per R. Yehudah: The land of Canaan is "good," and not the inheritance of the children of Reuven and the children of Gad. "this good mountain": Jerusalem. "and the Levanon": the Temple, viz. (Zechariah 11:1) "Open your doors, O Levanon!" and (Isaiah 10:34) "And the Levanon shall fall by a mighty one (Nevuchadnezzar)." Others say: "Levanon" — these are its (Israel's) kings, as in (Ezekiel 17:3) "He came to the Levanon and he took its kings," and (II Chronicles 25:18) "The thistle (i.e., the king) etc."

תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכׇּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכׇל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים״. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה׳ לֵאמֹר לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ — כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. רַבִּי זֵירָא הֲוָה קָמִשְׁתְּמִיט מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה דִּבְעָא לְמִיסַּק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: כׇּל הָעוֹלֶה מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר:

§ In relation to the basic point raised by the mishna concerning living in Eretz Yisrael, the Sages taught: A person should always reside in Eretz Yisrael, even in a city that is mostly populated by gentiles, and he should not reside outside of Eretz Yisrael, even in a city that is mostly populated by Jews. The reason is that anyone who resides in Eretz Yisrael is considered as one who has a God, and anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as one who does not have a God. As it is stated: “To give to you the land of Canaan, to be your God” (Leviticus 25:38). The Gemara expresses surprise: And can it really be said that anyone who resides outside of Eretz Yisrael has no God? Rather, this comes to tell you that anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as though he is engaged in idol worship. And so it says with regard to David: “For they have driven me out this day that I should not cleave to the inheritance of the Lord, saying: Go, serve other gods” (I Samuel 26:19). But who said to David: Go, serve other gods? Rather, this comes to tell you that anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as though he is engaged in idol worship. § The Gemara relates: Rabbi Zeira was avoiding being seen by his teacher, Rav Yehuda, as Rabbi Zeira sought to ascend to Eretz Yisrael and his teacher disapproved. As Rav Yehuda said: Anyone who ascends from Babylonia to Eretz Yisrael transgresses a positive mitzva, as it is stated:

כָּל מִי שֶׁנִּתְנַבֵּא לֹא נִתְנַבֵּא כִּי אִם בָּהּ אוֹ בַעֲבוּרָהּ. הִנֵּה נִתְנַבֵּא אַבְרָהָם כְּדֵי שֶׁיַעֲבֹר בָּהּ, וִיחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל בַּעֲבוּרָה, וּכְבָר הָיוּ נִמְצָאִים בְּבַיִת רִאשׁוֹן וְרָאוּ בוֹ הַשְּׁכִינָה אֲשֶׁר בְּהִמָּצְאָהּ הָיָה מַגִּיעַ לִנְבוּאָה כָּל הַמּוּכָן לָהּ מֵהַסְּגֻלָּה.

Abraham in order to reach it, Ezekiel and Daniel on account of it. The two latter had lived during the time of the first Temple, had seen the Shekhinah, through the influence of which each one who was duly prepared became of the elect, and able to prophesy.

לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ"ם וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל הַיּוֹצֵא לְחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כו יט) "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים". וּבַפֻּרְעָנֻיּוֹת הוּא אוֹמֵר (יחזקאל יג ט) "וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ". כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ כָּךְ אָסוּר לָצֵאת מִבָּבֶל לִשְׁאָר הָאֲרָצוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כז כב) "בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ":

At all times, a person should dwell in Eretz Yisrael even in a city whose population is primarily gentile, rather than dwell in the Diaspora, even in a city whose population is primarily Jewish. This applies because whoever leaves Eretz Yisrael for the Diaspora is considered as if he worships idols as I Samuel 26:19 states 'They have driven me out today from dwelling in the heritage of God, saying 'Go, serve other gods.' Similarly, Ezekiel's (13:9) prophecies of retribution state: 'They shall not come to the land of Israel.' Just as it is forbidden to leave the chosen land for the Diaspora, it is also forbidden to leave Babylon for other lands as Jeremiah 27:22 states: 'They shall be brought to Babylon and there they shall be until I take heed of them... and restore them to this place.'

הנה נתבאר לך כי אמרו את ה' אלהיך תירא זו מצות עשה.

The answer to this question, and its rejection, was, "First, you need the name with the name" - as they said, "Yossi should smite Yossi" - "and also, that this is [only] a prohibition of a positive commandment.

ונבאר סיום ש"ס מסכת כתובות (קיב:) עתידין אילני סרק שיטענו פירות וכו'.

ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג, טז). פירש רש"י ז"ל התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים. ונראה לדקדק הא משה לא היה יודע שיהיו מרגלים, כי בודאי לא היה שולח אותם וכמו שפירש רש"י ז"ל על אנשים באותה שעה כשרים היו ולמה התפלל עליו. ונראה לתרץ, כי אמר השם למשה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ, ובמשנה תורה בסיפור מעשה מרגלים (דברים א, כב) נאמר ויחפרו את הארץ. דהנה איתא במדרש (קה"ר א) כמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם כמו כן יש בארץ, כמ"ש ערות הארץ לב הארץ טבור הארץ עין הארץ. והנה הרמ"ח אברים שבאדם כנגד רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצות לא תעשה, שכל גיד מחויב לשמור לבל יעבור הלאו המגיע לו. וכמו כן גם כן בארץ האברים וגידים מחויבים לשמור התרי"ג מצות וכשישראל עושין המצות בארץ אזי על ידי זה הארץ חשקה וחפצה שיהיו ישראל בארץ לעשות התרי"ג מצות בתורה. על כן שלח משה הי"ב אנשים וצוה להם ויתורו, לשון תורה שילמדו שם תורה ויהי הארץ נוח לכובשה לפניהם כשיעשו המצות בארץ ויהיו ישראל משפיעים בארץ והארץ יהיה בבחינות מקבל. וזה ויחפרו הארץ, לשון חפרה החמה כי תהיה בושה לפני ישראל שהם משפיעים לתוכה וזהו עיקר חשקה של הארץ. וזהו פירוש הפסוק (במדבר כא, יז) אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה, כי השירה יהיה לה לצורכה כי טובתה היא. וזהו (שם כא, יח) באר חפרוה שרים כרוה וכו', לשון חפרה החמה ששרים חפרוה אותה, כי בושה מלפניהם (חסר):

Numbers 13,16. “Moses renamed Hoshea son of Nun, ‎Yehoshua.” Rashi comments on this verse that this ‎means that Moses prayed that G’d should protect him against ‎being swayed by the evil advice offered by the majority of the ‎men who were part of this mission.‎ This commentary is strange, as whence did Moses know ‎already that these men would turn out to be spies counseling ‎that the land was beyond their ability to conquer? Surely, if ‎Moses had been aware of the tragic outcome of this mission he ‎would never have allowed it to go forth? This is also why ‎‎Rashi says that at the time when this mission set out all the ‎members partaking in it were beyond suspicion of wanting it to ‎fail. If Rashi is correct, we must then ask what made Moses ‎pray for Joshua’s being protected against the “spies’” evil ‎influence?‎ It appears that the answer to the above questions is that G’d ‎had told Moses to send out men to “tour” the land of Canaan, ‎whereas in Deuteronomy 1,22 when the whole incident is recalled ‎by Moses he describes the intiative for this to have been the ‎people, who had, however, demanded that the mission be one of ‎spying, i.e. ‎ויחפרו את הארץ לנו את הארץ‎ “who will spy out the land ‎for us.” the Midrash Kohelet Rabbah 1,9 in relating to this ‎request states that just as a human being has 248 bones and 365 ‎tendons, so the earth is similarly made up of as many constituent ‎parts. [The text there only speaks about man and the ‎earth having certain organs in common. Ed.] It elaborates ‎by saying that just as the Torah speaks of ‎ערות הארץ, לב הארץ, ‏טבור הארץ, עין הארץ‎, “the nakedness of the earth, the heart of the ‎earth, the navel of the earth, an the eye of the earth, etc.; these ‎are only a few examples of the earth possessing parts which serve ‎it in a manner similar to the way that the bones and tendons ‎serve the human being. It follows that when the Israelites perform G’d’s ‎commandments on this land, that the land itself will develop a ‎fondness for this people. We are entitled therefore to view in the ‎expression ‎לתור את הארץ‎, Moses’ way of instructing these men to ‎establish a personal relationship with this land based on Torah ‎‎(‎תור‎) observance. By doing so the Jewish people would assume the ‎role of dispensing spiritual largesse of their own to this land. The ‎land, seeing that it had become a recipient of largesse from the ‎Jewish people would also become indebted to them. This explains ‎Moses’ command to the subterranean waters in the part of the ‎land of Canaan already captured by the Jewish people to give ‎forth its waters, i.e. Numbers 21,17 ‎אז ישיר ישראל את השירה הזאת ‏עלי באר ענו-לה באר חפרוה שרים‎, “then Israel sang this song: ‘spring ‎up O well-sing to it-, the well which the princes dug.’ The word ‎חפרוה‎ is derived from ‎חפר‎ “to dig,” and is completely analogous to ‎the expression ‎ויחפרו את הארץ‎ in Deuteronomy 1,22 where we can ‎then translate it “in order to dig for us in the land.” The wish ‎expressed by the Israelites when singing this song was meant to ‎convince the earth of the land of Canaan (in this instance the east ‎bank of the Jordan) that complying with Israel’s request was for ‎its own benefit.‎

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ.

The land of Israel is not an external thing, an external national acquisition, a means to the goal of general unity and strengthening of the physical or even spiritual. The land of Israel is an intrinsic section of the nation, attached to it with a living bond, entwined with its existence in internal uniqueness.