Joy as the Foundation of Divine Service

עִבְד֣וּ אֶת־יְהֹוָ֣ה בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה׃

worship GOD in gladness; come into the divine presence with shouts of joy.

תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל׃

Because you would not serve the ETERNAL your God in joy and gladness over the abundance of everything,

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה — לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו. מִי שֶׁלֹּא רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּתִפְאַרְתָּהּ — לֹא רָאָה כְּרַךְ נֶחְמָד מֵעוֹלָם. מִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ — לֹא רָאָה בִּנְיָן מְפוֹאָר מֵעוֹלָם. מַאי הִיא? אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: זֶה בִּנְיַן הוֹרְדוֹס.

GEMARA: The Sages taught: One who did not see the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, never saw celebration in his life. One who did not see Jerusalem in its glory, never saw a beautiful city. One who did not see the Temple in its constructed state, never saw a magnificent structure. The Gemara asks: What is the Temple building to which the Sages refer? Abaye said, and some say that it was Rav Ḥisda who said: This is referring to the magnificent building of Herod, who renovated the Second Temple.

מִשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה — כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה.

§ The mishna teaches that from when the month of Av begins, one decreases acts of rejoicing. Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: Just as when Av begins one decreases rejoicing, so too when the month of Adar begins, one increases rejoicing.

מצוה ללמוד תורה בכל יום, שהוא סוד האמונה העליונה, לדעת דרכיו של הקב"ה, שכל מי שעוסק בתורה, זוכה בעולם הזה, וזוכה בעולם הבא וניצול מכל קטרוגים הרעים. משום שהתורה סוד האמונה היא, ומי שעוסק בה, עוסק באמונה העליונה, והקב"ה משרה שכינתו בתוכו, שלא תסור ממנו.

בֵּית הִלֵּל — הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי עֲקִיבָא — הָא נָמֵי דַּאֲמַרַן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי — דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם לָרֶגֶל: רְאִיָּיה, וַחֲגִיגָה, וְשִׂמְחָה. יֵשׁ בָּרְאִיָּיה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן; וְיֵשׁ בַּחֲגִיגָה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן; יֵשׁ בַּשִּׂמְחָה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן. יֵשׁ בָּרְאִיָּיה שֶׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן — שֶׁהָרְאִיָּיה עוֹלָה כּוּלָּהּ לַגָּבוֹהַּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁתֵּיהֶן. יֵשׁ בַּחֲגִיגָה מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן, שֶׁחֲגִיגָה יֶשְׁנָהּ לִפְנֵי הַדִּיבּוּר, מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן. יֵשׁ בַּשִּׂמְחָה מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן, שֶׁהַשִּׂמְחָה נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, מַה שֶּׁאֵין בִּשְׁתֵּיהֶן.

The Gemara cites the sources for the opinions that the daily burnt-offering was sacrificed at Mount Sinai. Beit Hillel: That which we said. Rabbi Akiva: Also that which we said, in the aforementioned dispute with Rabbi Elazar. Rabbi Yosei HaGelili: As it is taught in a baraita that Rabbi Yosei HaGelili says: The Jewish people were commanded to perform three mitzvot when they ascended to the Temple for the pilgrimage Festivals: The burnt-offering of appearance, and the Festival peace-offering, and the peace-offering of rejoicing. Rabbi Yosei HaGelili continues. There is an element of the burnt-offering of appearance that is not present in the other two; there is an element of the Festival peace-offering that is not present in the other two; and there is an element of the peace-offering of rejoicing that is not present in the other two. He elaborates: There is an element of the burnt-offering of appearance that is not present in the other two, as the burnt-offering of appearance goes up entirely to God, which is not so with regard to the other two, as the majority portion of the other two offerings is eaten. There is an element of the Festival peace-offering that is not present in the other two, as the Festival peace-offering existed before the speech of God at Mount Sinai, which is not so with regard to the other two. Finally, there is an element of the peace-offering of rejoicing that is not present in the other two, as the peace-offering of rejoicing is performed by both men and by women, which is not so with regard to the other two. This shows that Rabbi Yosei HaGelili holds that the burnt-offering of appearance was not sacrificed at Mount Sinai, which means that the burnt-offering mentioned in that context must have been the daily burnt-offering.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה.

On the topic of proper preparation for prayer, the Sages taught: One may neither stand to pray from an atmosphere of sorrow nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of conversation, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of purposeless matters. Rather, one should approach prayer from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva.

״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״ — שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה״ — זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.

Similarly, “So I commended mirth,” that is the joy of a mitzva. “And of mirth: What does it accomplish?” that is joy that is not the joy of a mitzva. The praise of joy mentioned here is to teach you that the Divine Presence rests upon an individual neither from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle conversation, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva. As it was stated with regard to Elisha that after he became angry at the king of Israel, his prophetic spirit left him until he requested: “But now bring me a minstrel; and it came to pass, when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Rav Yehuda said: And, so too, one should be joyful before stating a matter of halakha. Rava said: And, so too, one should be joyful before going to sleep in order to have a good dream.

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא.

אֶמֶשׁ הָיָה זֶה שָׂנאוּי לִפְנֵי הַמָּקוֹם מְשֻׁקָּץ וּמְרֻחָק וְתוֹעֵבָה. וְהַיּוֹם הוּא אָהוּב וְנֶחְמָד קָרוֹב וְיָדִיד.

הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן. עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח מז) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב".

וכשישים האדם כונתו אל זה הענין, יבטל מפעולותיו ויחסר ממאמריו הרבה מאד. כי מי שיכון אל זה הענין - לא יתעורר לפתח הכתלים בזהב, או לעשות ריקום זהב בבגדיו הנאים. האלהים, אם לא יכון בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא וירחיק ממנה חוליה, עד שתהיה בהירה זכה לקבל החכמות. והוא אמרם, ז"ל: "דירה נאה, ואשה נאה, ומטה מוצעת לתלמידי חכמים". כי הנפש תלאה ותעכר המחשבה בהתמדת עיון הדברים העכורים, כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה - כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון לפתוחים ולענינים הנאים, עד שתסור ממנה הלאות. כמו שאמרו: "כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו הוו אמרי מלתא דבדיחותא". ויחשוב שעל זה הצד - לא יהיו אלה רעות ולא מעשה הבל, ר"ל: עשית הפתוחים והציורים בבנינים ובכלים ובבגדים.

If man has this as his ideal, he will dispense with many of his customary deeds, and refrain from a great deal of ordinary conversation. He who follows this line of conduct will not trouble himself with adorning his walls with golden ornaments, nor with decorating his garments with golden fringe, unless it be for the purpose of enlivening his soul, and thus restoring it to health, or of banishing sickness from it, so that it shall become clear and pure, and thus be in the proper condition to acquire wisdom. Therefore, our Rabbis of blessed memory say, “It is becoming that a sage should have a pleasant dwelling, a beautiful wife, and domestic comfort”; for one becomes weary, and one’s mind dulled by continued mental concentration upon difficult problems. Thus, just as the body becomes exhausted from hard labor, and then by rest and refreshment recovers, so is it necessary for the mind to have relaxation by gazing upon pictures and other beautiful objects, that its weariness may be dispelled. Accordingly, it is related that when the Rabbis became exhausted from study, they were accustomed to engage in entertaining conversation (in order to refresh themselves). From this point of view, therefore, the use of pictures and embroideries for beautifying the house, the furniture, and the clothes is not to be considered immoral nor unnecessary.

Examples of Duties of the Heart

וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם. אֵין שִׂמְחָתָם לִפְנֵי ה׳ כִּי אִם בִּזְמַן שֶׁהֵם בַּאֲגֻדָּה אַחַת, וּבִפְרָט שֶׁהַשִּׂמְחָה דַּוְקָא בְּחַג זֶה, לְפִי שֶׁהוּא זְמַן אֲסִיפָה אֲשֶׁר מִדֶּרֶךְ הָעוֹלָם לִשְׂמֹחַ בָּהּ בְּיוֹתֵר. עַל כֵּן הִזְהִירָם שֶׁתִּהְיֶה הַשִּׂמְחָה לִפְנֵי ה׳ דַּוְקָא, לֹא כְּשִׂמְחַת הָרֵקִים אֲשֶׁר כָּל מְזִמּוֹתָם הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן (ישעיה כב יג), הַשּׁוֹתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן, וּמַרְבִּים מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, וּבְשִׂמְחָה זוֹ הֶחֱרִיבוּ שְׁנֵי בָּתֵּי מִקְדָּשִׁים וְגָלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה יב): ״כִּי בְּשִׂמְחָה תֵּצֵאוּ״. כְּאָמְרוּ רז״ל (קידושין פא.): סְקָבָא דְּשַׁתָּא רִגְלָא, כִּי בַּעֲבוּר שֶׁהָיוּ שְׂמֵחִים שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם סִבְּבוּ כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה כְּמַעֲשֵׂה הָאֶתְרוֹג שֶׁזָּרְקוּ בְּיַנַּאי הַמֶּלֶךְ (עיין סוכה מח:). וְעַל שִׂמְחָה זוֹ אָמַר מַה זּוֹ עֹשָׂה, הֲלֹא עַל יָדָהּ תֵּצְאוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים. אָמְנָם ״בְּשָׁלוֹם״, כְּשֶׁיִּהְיוּ בַּאֲגֻדָּה אַחַת וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם – ״תּוּבָלוּן״ אֶל הָאָרֶץ, ״הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת״, הֵמָּה רָאשֵׁי הַמַּעֲלָה אֲשֶׁר גֹּבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם (יחזקאל א יח), ״יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה״, כִּי יִהְיוּ קוֹדְמִים לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כְּדִינָם, וְלֹא יִהְיוּ הַנְּעָרִים דּוֹחֲפִין אֶת הַזְּקֵנִים כְּמַעֲשֵׂה הַמְרַגְּלִים. ״וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף״, הֵמָּה כָּל אַרְבַּע כִּתּוֹת הָרְמוּזִים בְּאַרְבַּע מִינִים אֵלּוּ הַבָּאִים מֵעֲצֵי הַשָּׂדֶה, יִמְחֲאוּ כָף לִשְׂמֹחַ לִפְנֵי ה׳. וְכֵן בְּמָקוֹם אַחֵר (ויק״ר ל ד) דָּרְשׁוּ פָּסוּק זֶה ״אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר״ (תהלים צו יב), עַל אַרְבָּעָה מִינִים אֵלּוּ, וְרָמַז בְּמִלַּת אָז א׳ ז׳, שֶׁהַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ כָּל שִׁבְעָה וּבַגְּבוּלִין יוֹם אֶחָד.

And you shall rejoice before the Lord your God. There is no rejoicing before the Lord except when they are in one group, especially since the rejoicing is specifically on this festival because it is the time of gathering, which is naturally a time of increased joy. Therefore, He warned them that the rejoicing should be specifically before the Lord, not like the rejoicing of the empty ones whose every scheme is killing cattle and slaughtering sheep (Isaiah 22:13), who drink from wine bowls and increase division in Israel. With this kind of rejoicing they destroyed both Temples and went into exile at the head of exiles, as it is written For with joy you shall go out (Isaiah 55:12). As our Sages said (Kiddushin 81a), “The most dangerous time of the year is the festival,” because when they rejoiced not for the sake of Heaven, they brought about all manner of illness and affliction, like the incident of the etrog that was thrown at King Yannai (see Sukkah 48b). Concerning this kind of rejoicing, He said, “What is this that you have done? Is it not because of this that you shall go out at the head of exiles”? However, in peace — when they are united as one group with peace between them — you will be led forth. To the land, the mountains and hills — these are the leaders of high rank who have height and are respected (Ezekiel 1:18) — they will break forth before you in singing. For they will be first in all matters of holiness as is proper, and the youth will not push aside the elders as happened with the spies. And all the trees of the field will clap their hands — these are the four groups symbolized by these four species that come from the trees of the field. They will clap their hands to rejoice before the Lord. Similarly, in another place (Vayikra Rabbah 30:4), they interpreted the verse Then all the trees of the forest will sing for joy (Psalms 96:12) as referring to these four species, and it hinted at this in the word then [az] — Aleph [has a numerical value of] one, Zayin [has a numerical value of] seven — that the lulav is taken in the Temple all seven [days] and in the outlying areas for one day.

הַשֵּׁנִי הוּא הַשִּׂמְחָה, וְהוּא עִקָּר גָּדוֹל בַּעֲבוֹדָה, וְהוּא מָה שֶׁדָּוִד מַזְהִיר, וְאוֹמֵר (תהלים ק'): עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בּוֹאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (שבת ל'): אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, וְעַל הַפָּסוּק שֶׁזָּכַרְנוּ לְמַעְלָה עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (מדרש ש"ט): וּמָצִינוּ שֶׁנִּתְרַעֵם הקב"ה עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁחִסְּרוּ תְּנַאי זֶה בַּעֲבוֹדָתָם, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ"ח:מ"ז): תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב.

If he knows that he can do something to his fellow that will give him contentment, it is a mitzvah of Piety to do so. It goes without saying that he will not cause him any pain of any kind whatsoever. Included in this is to "pursue peace", which is the general beneficence between every man and his fellow. I will now bring you proofs on all this from the words of our sages, of blessed memory, even though these things are evident and do not require the support of proofs. Also there: "Rabbi Nehunia was asked by his disciples: In virtue of what have you merited such a long life? He replied: Never in my life have I sought honor through the degradation of my fellow, nor has the curse of my fellow gone up with me upon my bed".

מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ. וְכָל הַחוֹלַאַת הַבָּאִין עַל הָאָדָם, כֻּלָּם בָּאִין רַק מִקִּלְקוּל הַשִּׂמְחָה. כִּי יֵשׁ עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים צ״ב:ה׳): עֲלֵי עָשׂוֹר וְכוּ' כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ וְכוּ'. וְהַשִּׂמְחָה הִוא רְפוּאָה גְּדוֹלָה. וְלֶעָתִיד תִּתְגַּדֵּל הַשִּׂמְחָה מְאֹד, וְעַל־כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי סוכה פ' לולב וערבה ובמ"ר שמיני פ' י"א): עָתִיד הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת רֹאשׁ חוֹלֶה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה מָחוֹל לַצַּדִּיקִים, וְהוּא יִתְבָּרַךְ יִהְיֶה רֹאשׁ חוֹלֶה,

It is a great mitzvah to always be happy, and to make every effort to determinedly keep depression and gloom at bay. All the illnesses that afflict people are due only to flawed joy. For there are ten types of song, which are synonymous with joy, as in “Upon a ten-stringed instrument… For You caused me to rejoice by Your deeds…” (Psalms 92:4–5). And joy is a great healer! In the Future, joy will increase tremendously. For this reason our Sages, of blessed memory, said: “The Blessed Holy One will head the choleh (circle) of the tzaddikim in the time to come” (Yerushalmi, Megillah 2:4). That is, He will form a machol (circle dance) for the tzaddikim, and He, the Blessed One, will be at the circle’s head.

אמנם ההתחברות שאנו מחברים היש באין הוא על ידי המצוה ותורה שנקראת והחיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד) וזה שכתב הזוהר כי המצות והתורה הוא סתום ואתגליא כי סתום הוא מרומז לאין ואתגליא מרומז ליש שהוא התחברות יש באין ואין ביש ולכן נקראת מצוה כי מ"צ הוא בא"ת ב"ש י"ה דהיא בחינת האין ואותיות ו"ה של מצוה הוא בחינת יש ולכן אותיות י"ה הוא סתום כי אין הוא סתום. ונבאר זה מהו הנסתר והנגלה שבמצוה. דזה שאנו פועלין במצוה שאנו עושין נחת רוח להשם יתברך זה הוא בסתר שאינו נראה לנו ומה שאנו פועלין טובות לעצמנו זה הוא נראה לנו.

בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם. וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ׳״, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה:

Truly this should be made known as a cardinal principle, that as with a victory over a physical obstacle, such as in the case of two individuals who are wrestling with each other, each striving to throw the other—if one is lazy and sluggish he will easily be defeated and thrown, even though he be stronger than the other, exactly so is it in the conquest of one’s evil nature; it is impossible to conquer it with laziness and heaviness, which originate in sadness and in a heart that is dulled like a stone, but rather with alacrity which derives from joy and from a heart that is free and cleansed from any trace of worry and sadness in the world. Furthermore, Scripture states it explicitly: “Because you did not serve the L–rd your G–d with joyfulness…”—and everyone is familiar with the commentary of the Arizal on this verse.

ט׳) טוב ה׳ לכל ומטבע הטוב להיטיב ורצה בבריאת העולם להיטיב לנבראים ושיכירו כח מלכותו ויתענגו מזיו כבודו ולכוונה זו ברא את העולמות וכמ״ש אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא שהיה מלך בשלימות הגמור בכח בטרם כל יציר נברא אך מה שברא העולמות הוא כי לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא על ידי הנבראים שמכירין כח מלכותו והוד יקרו ומתענגין מעבודתו ומקבלין שכר בזה ובבא ואם כן היה בריאת העולמות על ידי חסדו הגדול שהופיע על הנבראים אך שהחסד של הבורא יתברך הוא גדול מאוד אור צח ומצוחצח שלא היו הנבראים יכולים לסובלו כמו למשל באור השמש אי אפשר להביט וליהנות מאורה כי אם על ידי מסך הצמצום האור כפי השעור שיוכלו הנבראים לקבלו ולהנות מאורו כך באלף אלפי אלפים הבדלות אור חסדו הגדול לא היו הנבראים יכולים לקבלו והיו בטלין ממציאות והוצרך מדת החסד להתצמצם על ידי מדת הגבורה שהיא מדת הדין שמודד מדת החסד בצמצום כפי שיעור שיוכלו הנבראים לקבלו וכל זה קודם שיופיע אור שפעת החסד הגדול ממנו יתברך הוצרך להיות צמצום בכדי שאחר כך כשיופיע אור החסד יהא מוגבל ומצומצם כשיעור שיוכלו לקבלו בכדי שיוכל להיות עולם על ידי החסד כמו שכתוב (תהלים פ״ט

וזהו ושמועה טובה תדשן עצם ע"ד שארז"ל ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים כדמיון אדם שהוא שבע מחמת תענוג. כך הקב"ה מתענג מחמת מעשיהם של ישראל תדשן עצם כלומר מדשן ומענג את עצמיות של היכל והוא הקב"ה.

וראה ועשה כתבניתם כו' (שמות כה, מ). פירש רש"י מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא. ויש להבין, הלא גם בשאר כלי המשכן כתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן כו'. ועוד גוף הדבר למה נתקשה משה במעשה המנורה. ונראה, כשכל העולמות מסתכלים בהבורא יתברך בבהירות עליונות אשר למעלה מכל העולמות אז מחמת גודל בהירות הזה הם ביראה ופחד עד שהם מתבטלים במציאות ואין להם שום שמחה כלל מחמת היראה ופחד שיש להם עד שהם בטלים במציאות ועיקר השמחה הוא כשהם חוזרים לעצמותם ובהירות הבורא יתברך מצמצם עצמו ומתלבש עצמו בלבוש בעולמות אז הם בשמחה: וזהו הרמז במאי דאמרינן בגמרא משנכנס אדר מרבין בשמחה, הרמז משנכנס כשהעולמות חוזרים לעצמותם ומתלבשים עצמם בשפע מהבורא ברוך הוא, כי מלת אדר הוא לשון לבוש מלשון אדרת אליהו. מרבין בשמחה, אז הוא עיקר השמחה אבל קודם לזה בעת הסתכלותם אז הם ביראה עד שהם בטלים במציאות. וראיה על זה כל הניסים אשר נעשו, דהיינו קריעת ים סוף ושאר הניסים היו חוץ להטבע כל עיקר וזה הנס אשר נעשה באדר בהמן נעשה במעשה הטבע, כי הבורא יתברך עשה לנו נס גדול כזה בהטבע שמתחלה אהב אחשורוש להמן ואחר כך אהב את אסתר, כי החודש הזה אדר רומז על התלבשות השפע בעולמות שהעולמות חוזרים לעצמותם ולכך הנס אשר בחודש הזה נראה מלובש בהטבע. ועל בחינה הזאת הצירוף של זה החודש עיר"ה ולשרק"ה בנ"י אתונ"ו (בראשית מט, יא) השני ההי"ן, רומז על התלבשות השפע בעולמות. ויו"ד וי"ו, רומז על הסתכלותם בבהירות הבורא יתברך שמו. ובזה יבואר הנ"ל, כי איך אפשר להשיג בהשגה בהירות העליון אשר לא יצמצם עדיין בעולמות אך על ידי התלהבות אשר יש לו לאדם לדבק בהבורא יתברך שמו על ידי התלהבות ההוא ישיג בהירות העליון אשר עדיין לא נתלבש כלל בהעולמות אשר מזה בא החיות על כל העולמות כדכתיב (משלי טז, טו) באור פני מלך חיים. והנה המנורה הוא רומז על השפע אשר עדיין לא נתלבש בעולמות. וזה הרמז נתקשה משה וגו', הרמז היה קשה לו איך לדבק ולהשיג הבהירות העליון. וזה הרמז שהראה לו הקדוש ברוך הוא המנורה של אש, הרמז על ידי התלהבות ישיג זאת וזהו של אש אבל שאר מלאכת המשכן רומזים על השפע אשר התלבש בעולמות ובוודאי לא היה קשה לו להשיג ודו"ק היטב:

Exodus 25,40.“and take a good look and follow the ‎patterns for them that have been shown to ‎you.” Rashi explains these words as referring to ‎the fact that G’d, while Moses was on the Mountain, had to give ‎him a visual lesson in how the menorah would look when ‎completed, as Moses had had difficulty in constructing for himself ‎a mental image of it. Why did Rashi feel that he had to ‎give this exegesis when he did not do so when the Torah ‎described other parts of the Tabernacle to be constructed also ‎accompanied by the instruction ‎ככל אשר אני מראה אותך‎, “in ‎accordance with all that I show you?”‎ Furthermore, the entire premise that Moses would have had ‎difficulty making a mental picture of what the completed ‎‎menorah would look like is difficult to understand.‎ In order to understand this, it seems that we must realize ‎that when the various “creatures,” or phenomena, that ‎constitute the various parts of G’d’s universe look at their Creator ‎and the brilliance that is beyond their ability to endure, they are ‎so filled with awe that they have completely excluded any other ‎feeling, attribute, they are capable of under normal ‎circumstances. It is only when the Creator draws around His ‎essence the veils that enable His creatures to look at Him without ‎being harmed, that they can once more consciously experience ‎such feelings as ‎שמחה‎, joy, and any of the other attributes. This idea has been hinted at when the Talmud in Taanit ‎‎29 stated that ‎משנכנס אדר מרבים בשמחה‎, normally translated as: ‎‎“once the month of Adar has begun we experience an additional ‎measure of joy in our lives.” The word ‎אדר‎, is a short form of the ‎word: ‎אדרת‎, “cloak,” or mantle, a garment that envelops the ‎wearer, a garment that the prophet Elijah is reported as having ‎worn regularly. (Compare Kings I 19,19, Kings II 2,8, Kings I ‎‎19,13) The Talmud means that prior to the beginning of this ‎month when the Jews tried to look at G’d, they were consumed by ‎awe, as G’d had not draped sufficient protective “clothing” ‎around His essence to enable those who worship Him to entertain ‎feelings other than awe and fear. One of the supports for such an interpretation is presumably ‎the fact that all the miracles G’d performed for the Jewish people ‎during that time, in the lifetime of Mordechai and Esther, were ‎covert rather than overt miracles, i.e. G’d practiced ‎הסתר פנים‎, a ‎benevolent type of “hiding” His face, so that His creatures would ‎not have to experience too much fear when turning to Him. The ‎miracles performed at that time were in contrast to those ‎performed when G’d split the sea at the time of the Exodus, using ‎supernatural phenomena in doing so. In the Purim episode, not a ‎single supernatural element was part of the chain of events that ‎resulted in the salvation of the Jewish people. [It seems ‎clear to this editor that the author chose this approach to his ‎exegesis as this portion is read annually around the time of ‎Purim. Ed.]‎ An additional reason may be that around this time, nature ‎that had denuded itself and presented itself to us as awesome ‎during the winter months, once again bedecks itself with foliage, ‎arousing new hope and joy in the hearts of the people who have ‎just experienced a harsh winter.‎ ‎Quoting Genesis 49,11 where Yaakov blesses his son Yehudah, ‎and zeroing in on the words: ‎עירה ולשרקה‎, the author sees in the ‎apparently extraneous letters ‎‏ ה‎ at the end of the word ‎עירה‎ and ‎שרקה‎, a mystical meaning based on the concept of ‎צירוף אותיות‎, ‎the ability to divine the deeper meaning of why certain letters ‎have been combined, [an art that according to our sages enabled ‎Betzalel, the master-builder of the Tabernacle to carry out his ‎task, Ed]. The use of the two letters ‎ה‎ where they do not appear ‎to be needed, is an allusion to the abundance of G’d’s largesse for ‎His creatures in the universe, whereas the letters ‎י‎ and ‎ו‎ allude to ‎looking at the overwhelming brilliance of light experienced when ‎looking at the Creator. These four letters, of course, are the ‎letters forming the tetragram of the holy name of G’d, ‎י-ה-ו-ה‎. The ‎system has been explained further by Shaar Hayichud ‎vehaemunah in the writings of Tanya, (Rabbi Shneer ‎Zalman of Ladii). ‎[Many of my readers are familiar with a mystical poem ‎appearing before the recital of ‎לכה דודי‎ commencing with the line ‎אנא בכח‎, where we find the respective first letters of each line ‎printed separately at the end of that line. This is one of the best ‎known examples of the system of ‎צירוף אותיות‎ having found its ‎way into prayer books even of the Ashkenazi (Charedi) ‎community which normally refrains from including passages that ‎the average worshipper cannot understand. The reader may also ‎be interested to know that this is the reason why in most ‎Ashkenazi communities the entire portion of the Friday night ‎service known as kabbalat Shabbat, and commencing either ‎with the saying of ‎לכו נרננה‎ or the preparatory saying individually ‎of the entire scroll of Song of Songs, was for hundreds of years ‎resisted; even when and where accepted, the chazan recites it on ‎the platform from which the Torah is read, to remind the ‎congregation that this was not part of the original Friday night ‎service, Ed.]‎ ‎