Divine Purpose Behind Living in Eretz Yisrael

אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃ {ס}

It is a land that the ETERNAL your God looks after, on which the ETERNAL your God always keeps an eye, from year’s beginning to year’s end.

וַתִּטְמָ֣א הָאָ֔רֶץ וָאֶפְקֹ֥ד עֲוֺנָ֖הּ עָלֶ֑יהָ וַתָּקִ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת־יֹשְׁבֶֽיהָ׃ וְלֹֽא־תָקִ֤יא הָאָ֙רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת־הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם׃

Thus the land became defiled; and I called it to account for its iniquity, and the land spewed out its inhabitants. So let not the land spew you out for defiling it, as it spewed out the nation that came before you.

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃

GOD said to Abram, “Go forth from your native land and from your father’s house to the land that I will show you.

אשר אני שוכן בתוכה - חביבים ישראל, שאף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם; שנאמר כי אני שוכן בתוכה, ואומר ולא יטמאו עוד את מחניהם, ולא תטמא הארץ. רבי נתן אומר: חביבים ישראל שבכל מקום שגלו שכינה עמהם: גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר (שמואל א ב) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה; גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג) למענכם שולחתי בבלה; גלו לעילם שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט) ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים; גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה סג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה. וכשהם חוזרים שכינה עמהם, שנאמר (דברים ל) ושב ה' את שבותך ורחמך. והשיב לא נאמר, אלא ושב ה' אלהיך. ואומר (שיר השירים ד) אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון ממעונות אריות ומהררי נמרים. ר' אומר: משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדיו, אם תבקשוני הריני אצל בני. כל זמן שאתה מבקשני הריני אצל בני. וכן הוא אומר (ויקרא טז) השוכן אתם בתוך טומאותם. ואומר (ויקרא טו) בטמאם את משכני אשר בתוכם. ואומר ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם, ואומר (במדבר לה) ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל: סליק להו ספר במדבר סיני ברוך הגבר אשר יבטח באדני:

(Bamidbar 35:34) "in whose midst I dwell": Beloved are Israel, for even when they are tamei the Shechinah reposes among them — (Vayikra 16:16) "who dwells with them in the midst of their uncleanliness," and (Ibid. 15:31) "… when they defile My sanctuary which is in their midst," and (Bamidbar 5:3) "and they shall not make unclean their camps in whose midst I dwell." (Ibid. 35:34) "for I the L-rd dwell in the midst of the children of Israel." R. Nathan says: Beloved are Israel, for wherever they are exiled the Shechinah is with them. They were exiled to Egypt — the Shechinah was with them, viz. (I Samuel 2:27) "Did I not reveal Myself to the house of your father when they were in Egypt (enslaved to) the house of Pharaoh?" They were exiled to Bavel — the Shechinah was with them, viz. (Isaiah 43:14) "Because of you I was sent to Bavel." They were sent to Eilam — the Shechinah was with them, viz. (Jeremiah 49:38) "I placed My throne in Eilam, and banished from there king and officers." They were exiled to Edom — the Shechinah was with them, viz. (Isaiah 63:1) "Who is This, who comes from Edom, with sullied vestments, from Batzrah?" And when they return, the Shechinah will be with them, viz. (Devarim 30:3) "Then the L-rd your G-d will return with your captivity and He will have mercy upon you." It is not written "and He will return to you," but "and He will return with you!" And it is written (Song of Songs 4:8) "With Me from the Levanon, My bride — with Me from the Levanon shall you come. You will look from the top of Amanah, from the top of Senir and Chermon, from the dens of lions, from the mountains of leopards." Rebbi says: An analogy: A king says to his servant: Why do you search for me? I am with my son. Whenever you need me, I am with my son. "For I, the L-rd dwell in the midst of the children of Israel."

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכוּלָּן לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין, אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָעוֹלָם הַבָּא. תּוֹרָה מִנַּיִן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״.

Additionally, it was taught in a baraita with regard to affliction: Rabbi Shimon ben Yoḥai says: The Holy One, Blessed be He, gave Israel three precious gifts, all of which were given only by means of suffering, which purified Israel so that they may merit to receive them. These gifts are: Torah, Eretz Yisrael, and the World-to-Come. From where is it derived that Torah is only acquired by means of suffering? As it is said: “Happy is the man whom You afflict, Lord,” after which it is said: “And teach from Your Torah.” Eretz Yisrael, as it is written: “As a man rebukes his son, so the Lord your God rebukes you” (Deuteronomy 8:5), and it is written thereafter: “For the Lord your God will bring you to a good land” (Deuteronomy 8:7).

תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכׇּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכׇל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים״. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה׳ לֵאמֹר לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ — כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

§ In relation to the basic point raised by the mishna concerning living in Eretz Yisrael, the Sages taught: A person should always reside in Eretz Yisrael, even in a city that is mostly populated by gentiles, and he should not reside outside of Eretz Yisrael, even in a city that is mostly populated by Jews. The reason is that anyone who resides in Eretz Yisrael is considered as one who has a God, and anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as one who does not have a God. As it is stated: “To give to you the land of Canaan, to be your God” (Leviticus 25:38). The Gemara expresses surprise: And can it really be said that anyone who resides outside of Eretz Yisrael has no God? Rather, this comes to tell you that anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as though he is engaged in idol worship. And so it says with regard to David: “For they have driven me out this day that I should not cleave to the inheritance of the Lord, saying: Go, serve other gods” (I Samuel 26:19). But who said to David: Go, serve other gods? Rather, this comes to tell you that anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as though he is engaged in idol worship.

(יב) אָמַר הֶחָבֵר: כֵּן הַרְכֶם זֶה שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, שֶׁמַּצְלִיחַ בּוֹ הַכֶּרֶם, אִלּוּ לֹא הָיוּ נוֹטְעִים בּוֹ הַגְּפָנִים וְעוֹבְדִים הָעֲבוֹדָה הָרְאוּיָה לָהֶם, לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עֲנָבִים. וְהַמַּעֲלָה הַמְיֻחֶדֶת הָרִאשׁוֹנָה הִיא לָעָם שֶׁהוּא סְגֻלָּה וָלֵב כַּאֲשֶׁר זָכַרְתִּי, וְיֵשׁ לָאָרֶץ עֵזֶר בָּזֶה עִם הַמַּעֲשִׂים וְהַתּוֹרוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּהּ אֲשֶׁר הֵם כָּעֲבוֹדָה לַכֶּרֶם, אֲבָל לֹא יִתָּכֵן לַסְּגֻלָּה הַזֹּאת לְהַגִּיעַ אֶל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מִבַּלְעֲדֵי הַמָּקוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר לֹא יִתָּכֵן שֶׁיַּצְלִיחַ הַכֶּרֶם בְּבִלְעֲדֵי הָהָר הַזֶּה. (יד) אָמַר הֶחָבֵר: כָּל מִי שֶׁנִּתְנַבֵּא לֹא נִתְנַבֵּא כִּי אִם בָּהּ אוֹ בַעֲבוּרָהּ. הִנֵּה נִתְנַבֵּא אַבְרָהָם כְּדֵי שֶׁיַעֲבֹר בָּהּ, וִיחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל בַּעֲבוּרָה, וּכְבָר הָיוּ נִמְצָאִים בְּבַיִת רִאשׁוֹן וְרָאוּ בוֹ הַשְּׁכִינָה אֲשֶׁר בְּהִמָּצְאָהּ הָיָה מַגִּיעַ לִנְבוּאָה כָּל הַמּוּכָן לָהּ מֵהַסְּגֻלָּה. אֲבָל אָדָם הָרִאשׁוֹן – הִיא הָיְתָה אַדְמָתוֹ וּבָה מֵת כַּאֲשֶׁר קִבַּלְנוּ, כִּי בַמְּעָרָה אַרְבָּעָה זוּגוֹת: אָדָם וְחַוָּה אַבְרָהָם וְשָׂרָה יִצְחָק וְרִבְקָה יַעֲקֹב וְלֵאָה, וְהִיא הָאָרֶץ הַנִּקְרֵאת: לִפְנֵי ה', הַנֶּאֱמַר עָלֶיהָ: תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, וְעָלֶיהָ נָפְלָה הַקִּנְאָה וְהַחֶמְדָּה בֵּין הֶבֶל וְקַיִן בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁרָצוּ לָדַעַת, אֵיזֶה מֵהֶם הָרָצוּי לִהְיוֹת בִּמְקוֹם אָדָם וּסְגֻלָּתוֹ וְלִבּוֹ, לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ וּלְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְיִהְיֶה זוּלָתוֹ כַקְּלִפָּה, וְאֵרַע מַה שֶּׁאֵרַע מֵהֲרִיגַת הֶבֶל וְנִשְׁאַר הַמַּלְכוּת עֲרִירִי וְנֶאֱמַר: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה', רְצוֹנוֹ לוֹמַר: מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת שֶׁבָּהּ הָיוּ. וְכֵן נֶאֱמַר בְּיוֹנָה: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה', לֹא בָרַח כִּי אִם מִמְּקוֹם הַנְּבוּאָה, וְהֵשִׁיב אוֹתוֹ הָאֱלֹהִים אֵלֶיהָ מִמְּעֵי הַדָּגָה וְנִבָּא בָהּ. וְכַאֲשֶׁר נוֹלַד שֵׁת בִּדְמוּת אָדָם כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, הָיָה בִמְקוֹם הֶבֶל, כְּמוֹׁ שֶׁאָמַר: כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, וְהָיָה רָאוּי שֶׁיִּקָּרֵא בֶּן אֱלֹהִים כְּאָדָם, וְזָכָה לָאָרֶץ הַהִיא שֶׁהִיא מַדְרֵגָה לְמַטָּה מִגַּן עֵדֶן, וְעָלֶיהָ נִתְקַנְּאוּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל וְנִדְחָה יִשְׁמָעֵאל כִּקְלִפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אוֹתוֹ וגו' בַּטּוֹבָה הָעוֹלָמִית, וְנֶאֱמַר אַחַר כֵּן: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הִדָּבְקוֹ בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְהַטּוֹבָה בָּעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין לְיִשְׁמָעֵאל בְּרִית וְלֹא לְעֵשָׂו וְאִם הִצְלִיחוּ. וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת נָפְלָה הַקִּנְאָה בֵין יַעֲקֹב וְעֵשָׂו בַּבְּכוֹרָה וּבַבְּרָכָה, עַד שֶׁנִּדְחָה עֵשָׂו עִם חֶזְקָתוּ מִפְּנֵי יַעֲקֹב עִם חֻלְשָׁתוֹ. וּנְבוּאַת יִרְמְיָה בְמִצְרַיִם, בָּהּ וּבַעֲבוּרָהּ, וְכֵן נְבוּאַת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם; וְאָמְנָם סִינַי וָּפאָרן כֻּלָּם מִגְּבוּל אֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִן יַם־סוּף, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יִתְבָּרָךְ: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם־סוּף וְעַד־יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד־הַנָּהָר, וּמִדְבָּר הוּא מִדְבָּר פָּארָן, וְהוּא הַנֶּאֱמַר בּוֹ: הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, זֶה הוּא גְבוּלָה הַדְּרוֹמִי. וְהַנָּהָר הוּא נְהַר פְּרָת גְּבוּלָהּ הַצְּפוֹנִי. וּבָהֶם הַמִּזְבְּחוֹת שֶׁהָיוּ לָאָבוֹת אֲשֶׁר נַעֲנוּ בָהֶם בָּאֵשׁ הָעֶלְיוֹנָה וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי. וּכְבָר הָיְתָה עֲקֵדַת יִצְחָק אָבִינוּ בְהֵר שֶׁלֹא הָיָה בוֹ יִשּׁוּב הוּא הַר הַמּוֹרִיָּה, וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר בִּימֵי דַוִד כְּשֶׁהָיָה מְיֻשָּׁב, כִּי הוּא הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד הַמּוּכָן לַשְּׁכִינָה, וַאֲרַוְנָה הַיְבוּסִי עוֹבֵד וְחוֹרֵשׁ בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. וּבֵאֵר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים כִּי בֵית הַמִּקְדָשׁ בָּנוּי בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וְשָׁם מִבְּלִי סָפֵק הַמְּקוֹמוֹת שֶׁרְאוּיִים לְהִקָּרֵא שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם. הֲלֹא תִרְאֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁלֹא תָלָה הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר רָאָה לֹא בִזְכוּת נַפְשׁוֹ וְלֹא בֶאֱמוּנָתוֹ וּבֹר לְבָבוֹ, אֲבָל תָּלָה אוֹתָם בַּמָּקוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְעָלָיו אָמַר קֹדֶם לָזֶה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד. וַהֲלֹא תִרְאֶה כִּי הָעְתַּק אַבְרָהָם מִאַרְצוֹ כַּאֲשֶׁר הִצְלִיחַ וְהָיָה רָאוּי לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לֵב הַסְּגֻלָּה הַהִיא, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בּוֹ תִגָּמֵר הַשְׁלָמָתוֹ, כַּאֲשֶׁר יִמְצָא עוֹבֵד הָאֲדָמָה אִילָן "שֶׁפִּרְיוֹ טוֹב" בַּמִּדְבָּר וּמַעְתִּיקוֹ אֶל אֲדָמָה נֶעֱבֶדֶת, מִטִּבְעָהּ שֶׁיַצְלִיחַ בָּהּ הַשֹּׁרֶש הַהוּא, וּמְגַדְלוֹ שָׁם, וְיָשׁוּב פַּרְדֵּסִי אַחֵר שֶׁהָיָה מִדְבָּרִי וְיִרְבֶּה אַחֵר שֶׁלֹא הָיָה נִמְצָא אֶלָּא בְעֵת שֶׁיִזְדַּמֵּן וּבַמָּקוֹם שֶׁיִּזְדַּמֵּן. וְכֵן שָׁבָה הַנְּבוּאָה בְזַרְעוֹ בְאֶרֶץ כְּנַעַן, רַבּוּ אֲנָשֶׁיהָ כָּל יְמֵי עָמְדָם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, עִם הָעִנְיָנִים הָעוֹזְרִים מֵהַטְּהָרוֹת וְהָעֲבוֹדוֹת והַקָּרְבָּנוֹת, כָּל שֶׁכֵּן בְּהִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה. וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְּמוֹ צוֹפֶה לְמִי שֶׁרָאוּי לְהִדָּבֵק בּוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים – כְּמוֹ הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כַּאֲשֶׁר הַשֵּׂכֶל צוֹפֶה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ טְבָעָיו וְנִשְׁתַּוּוּ נַפְשׁוֹ וּמִדּוֹתָיו שֶׁיָחוּל בּוֹ עַל הַשְּׁלֵמוּת – כַּפִּילוֹסוֹפִים, וּכְמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ צוֹפָה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ כֹּחוֹתָיו הַטִּבְעִיִּים הַשְׁלָמָה מְזֻמֶּנֶת לְמַעֲלָה יְתֵרָה, וְתָחוּל בּוֹ – כְּבַעֲלֵי חַיִּים, וּכְמוֹ שֶׁהַטֶּבַע צוֹפֶה לַמֶּזֶג הַשָּׁוֶה בְאֵיכֻיּוֹתָיו, שֶׁיָּחוּל בּוֹ וְיִּהְיֶה צֶמַח.

12. The Rabbi: How about the hill on which you say that the vines thrive so well? If it had not been properly planted and cultivated, it would never produce grapes. Priority belongs, in the first instance, to the people which, as stated before, is the essence and kernel [of the nations]. In the second instance, it would belong to the country], on account of the religious acts connected with it, which I would compare to the cultivation of the vineyard. No other place would share the distinction of the divine influence, just as no other mountain might be able to produce good wine. 14. The Rabbi: Whosoever prophesied did so either in the [Holy] Land, or concerning it, viz. Abraham in order to reach it, Ezekiel and Daniel on account of it. The two latter had lived during the time of the first Temple, had seen the Shekhinah, through the influence of which each one who was duly prepared became of the elect, and able to prophesy. Adam lived and died in the land. Tradition tells us that in the cave [of Machpelāh] were buried the four pairs: Adam and Eve, Abraham and Sarah, Isaac and Rebeccah, Jacob and Leah. This is the land which bore the name 'before the Lord,' and of which it is stated that 'the eyes of the Lord thy God are always upon it' (Deuteronomy 11:12). It was also the first object of jealousy and envy between Cain and Abel, when they desired to know which of them would be Adam's successor, and heir to his essence and intrinsic perfection; to inherit the land, and to stand in connexion with the divine influence, whilst the other would be a nonentity. Then Abel was killed by Cain, and the realm was without an heir. It is stated that 'Cain' went out of the presence of Lord (Genesis 4:16), which means that he left the land, saying: 'Behold, Thou hast driven me out this day from the face of the earth, and from Thy face shall I be hid' (Genesis 5:14). In the same way is it said: 'But Jonah rose up to flee unto Tarshish from the presence of the Lord' (Jonah 1:3), but he only fled from the place of prophecy. God, however, brought him back there out of the belly of the fish, and appointed him prophet in the land. When Seth was born he was like Adam, as it is said: 'He begat in his own likeness, after his image' (Genesis 5:3), and took Abel's place, as it is said: For God has appointed me another seed, instead of Abel, whom Cain slew (Genesis 4:25). He merited the title: 'Son of God,' like Adam, and he had a claim on the land, which is the next step to paradise. The land was then the object of jealousy between Isaac and Ishmael, till the latter was rejected as worthless, although it was said concerning him: 'Behold, I have blessed him, and will multiply him exceedingly' (Genesis 17:20) in worldly prosperity; but immediately after it is said: 'My covenant will I establish with Isaac' (Genesis 17:21), which refers to his connexion with the divine influence and happiness in the world to come. Neither Ishmael nor Esau could boast of a covenant, although they were otherwise prosperous. Jealousy arose between Jacob and Esau for the birthright and blessing, but Esau was rejected in favour of Jacob, in spite of his strength and the latter's weakness. Jeremiah's prophecy concerning Egypt was uttered in Egypt itself. This was also the case with Moses, Aaron and Miriam. Sinai and Parān are reckoned as belonging to Palestine, because they are on this side of the Red Sea, as it is said: 'And I will set thy bounds from the Red Sea, even unto the sea of the Philistines, and from the desert unto the river' (Exodus 23:31). The 'desert' is that of Parūn, 'that great and terrible wilderness' (Deuteronomy 1:19), being the southern border. 'The fourth river is Euphrates' (Genesis 2:14), designates the northern border, where there were the altars of the Patriarchs, who were answered by fire from heaven and the divine light. The 'binding' of Isaac took place on a desolate mountain, viz. Moriah. Not till the days of David, when it was inhabited, was the secret revealed that it was the place specially prepared for the Shekhinah. Araunah, the Jebusite, tilled his land there. Thus it is said: 'And Abraham called the name of the place, The Lord shall see, as it is said to this day, in the mount of the Lord it shall be seen' (Genesis 22:14). In the Book of the Chronicles it is stated more clearly that the Temple was built on mount Moriah. These are, without doubt, the places worthy of being called the gates of heaven. Dost thou not see that Jacob ascribed the vision which he saw, not to the purity of his soul, nor to his belief, nor to true integrity, but to the place, as it is said: 'How awful is this place' (Genesis 28:17). Prior to this it is said: 'And he lighted upon a certain place' (Genesis 28:11), viz. the chosen one. Was not Abraham also, and after having been greatly exalted, brought into contact with the divine influence, and made the heart of this essence, removed from his country to the place in which his perfection should become complete? Thus the agriculturer finds the root of a good tree in a desert place. He transplants it into properly tilled ground, to improve it and make it grow; to change it from a wild root into a cultivated one, from one which bore fruit by chance only to one which produced a luxuriant crop. In the same way the gift of prophecy was retained among Abraham's descendants in Palestine, the property of many as long as they remained in the land, and fulfilled the required conditions, viz. purity, worship, and sacrifices, and, above all, the reverence of the Shekhinah. For the divine influence, one might say, singles out him who appears worthy of being connected with it, such as prophets and pious men, and is their God. Reason chooses those whose natural gifts are perfect, viz. Philosophers and those whose souls and character are so harmonious that it can find its dwelling among them. The spirit of life, pure and simple, is to be found in beings which are endowed with ordinary primary faculties, and particularly adapted to higher vitality--viz. animals. Finally, organic life finds its habitat in a mixture of harmonious elements, and produces--plant.

(כג) אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אַתָּה מְקַצֵּר בְּחוֹבַת תּוֹרָתְךָ, שֶׁאֵין אַתָּה מֵשִׂים מְגַמָּתְךָ הַמָּקוֹם הַזֶּה וּתְשִׂימֶנּוּ בֵּית חַיֶּיךָ וּמוֹתֶךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר: "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵית חַיֵּינוּ", וְתַאֲמִין כִּי הַשְּׁכִינָה שָׁבָה אֵלָיו, וְאִלּוּ לֹא הָיָה לָהּ מַעֲלָה אֶלָּא הַתְמָדַת הַשְּׁכִינָה בָהּ בְּאֹרֶךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה הָיָה מִן הַדִּין שֶׁתִּכָּסַפְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַיְקָרוֹת לָהּ וְתִזַּכְנָה בָהּ, כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה אוֹתָנוּ בִמְקוֹמוֹת הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כָּל שֶׁכֵּן הִיא שֶׁהִיא שַׁעַר הַשָּׁמַיִם. וּכְבָר הִסְכִּימוּ כָל הָאֻמּוֹת עַל זֶה. הַנּוֹצְרִים אוֹמְרִים, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת נִקְבָּצוֹת אֵלֶיהָ וּמִמֶּנָּה מַעֲלִין אוֹתָן אֶל הַשָּׁמַיִם, וְהַיִּשְׁמְעֵאלִים אוֹמְרִים, כִּי הִיא מְקוֹם עֲלִיַּת הַנְּבִיאִים אֶל הַשָּׁמַיִם, וְשֶׁהִיא מְקוֹם מַעֲמַד יוֹם הַדִּין, וְהוּא לְכָל מָקוֹם כַּוָּנָה וָחָג. אֲנִי רוֹאֶה, שֶׁהִשְׁתַּחֲוָיָתְךָ וּכְרִיָעְתָך נֶגְדָּה חֹנֶף, אוֹ מִנְהָג מִבִּלְתִּי כַוָּנָה, וּכְבָר הָיוּ אֲבוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנִים בּוֹחֲרִים לָדוּר בָּהּ יוֹתֵר מִכָּל מְקוֹמוֹת מוֹלַדְתָּם, וּבוֹחֲרִים הַגֵּרוּת בָּהּ יוֹתֵר מִשֶּׁיִּהְיוּ אֶזְרָחִים בִּמְקוֹמוֹתָם. כָּל זֶה עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה בָעֵת הַהִיא נִרְאֵית הַשְּׁכִינָה בָהּ, אֲבָל הָיְתָה מְלֵאָה זִמָּה וַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְעִם כָּל זֶה לֹא הָיְתָה לָהֶם תַּאֲוָה אֶלָּא לַעֲמֹד בָּהּ, וְשֶׁלֹּא לָצֵאת מִמֶּנָּה ְּבִעּתֹות הָרָעָב אֶלָּא בְמִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְהָיוּ מְבַקְשִׁים לִנְשֹׂא עַצְמוֹתָם אֵלֶיהָ. (כד) אָמַר הֶחָבֵר: הוֹבַשְׁתַּנִי מֶלֶךְ כּוּזָר, וְהֶעָוֹן הַזֶּה הוּא אֲשֶׁר מְנָעָנוּ מֵהַשְׁלָמַת מַה שֶּׁיְּעָדָנוּ בוֹ הָאֱלֹהִים בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּמָה שֶׁאָמַר: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן", כִּי כְבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָּן לָחוּל כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה אִלּוּ הָיוּ מַסְכִּימִים כֻּלָּם לָשׁוּב בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל שָׁבוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וּגְדוֹלֵיהֶם בְּבָבֶל, רוֹצִים בַּגָּלוּת וּבָעֲבוֹדָה – שֶׁלֹּא יִפָּרְדוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם. וְשֶׁמָּא עַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", כִּנָּה הַגָּלוּת בְּשֵׁנָה וְהַלֵּב הָעֵר הַתְמָדַת הַנְּבוּאָה בֵינֵיהֶם. "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק", קְרִיאַת הָאֱלֹהִים לָשׁוּב. "שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא־טָל" עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁיָּצְאָה מִצִּלְלֵי הַמִּקְדָּשׁ, וּמַה שֶּׁאָמַר: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי", עַל עַצְלוּתָם לָשׁוּב. "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן־הַחוֹר", עַל עֶזְרָא שֶׁהָיָה פוֹצֵר בָּהֶם וּנְחֶמְיָה וְהַנְּבִיאִים, עַד שֶׁהוֹדוּ קְצָתָם לָשׁוּב הוֹדָאָה בִלְתִּי גְמוּרָה, וְנָתַן לָהֶם כְּמַצְפּוּן לִבָּם, וּבָאוּ הָעִנְיָנִים מְקֻצָּרִים מִפְּנֵי קִצּוּרָם, כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ חָל עַל הָאִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט – מְעָט וְאִם הַרְבֵּה – הַרְבֵּה. וְאִלּוּ הָיִינוּ מִזְדַּמְּנִים לִקְרַאת אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, הָיִינוּ פוֹגְעִים מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁפָּגְעוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם. וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ: "הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", וְ"הִשְׁתַּחֲווּ לְהֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְצִפְצוּף הַזַּרְזִיר, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים עַל מַה שֶּׁנֹאמַר בָּזֶה וְזוּלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ מֶלֶךְ כּוּזָר.

23. Al Khazari: If this be so, thou fallest short of the duty laid down in thy law, by not endeavouring to reach that place, and making it thy abode in life and death, although thou sayest: 'Have mercy on Zion, for it is the house of our life,' and believest that the Shekhinah will return thither. And had it no other preference than that the Shekhinah dwelt there five hundred years, this is sufficient reason for men's souls to retire thither and find purification there, as happens near the abodes of the pious and the prophets. Is it not 'the gate of heaven'? All nations agree on this point. Christians believe that the souls are gathered there and then lifted up to heaven. Islām teaches that it is the place of the ascent, and that prophets are caused to ascend from there to heaven, and, further, that it is the place of gathering on the day of Resurrection. Everybody turns to it in prayer and visits it in pilgrimage. Thy bowing and kneeling in the direction of it is either mere appearance or thoughtless worship. Yet your first forefathers chose it as an abode in preference to their birth-places, and lived there as strangers, rather than as citizens in their own country. This they did even at a time when the Shekhinah was yet visible, but the country was full of unchastity, impurity, and idolatry. Your fathers, however, had no other desire than to remain in it. Neither did they leave it in times of dearth and famine except by God's permission. Finally, they directed their bones to be buried there. 24. The Rabbi: This is a severe reproach, O king of the Khazars. It is the sin which kept the divine promise with regard to the second Temple, viz.: Sing and rejoice, O daughter of Zion' (Zachariah 2:14), from being fulfilled. Divine Providence was ready to restore everything as it had been at first, if they had all willingly consented to return. But only a part was ready to do so, whilst the majority and the aristocracy remained in Babylon, preferring dependence and slavery, and unwilling to leave their houses and their affairs. An allusion to them might be found in the enigmatic words of Solomon: I sleep, but my heart waketh (Song of Songs 5:2-4). He designates the exile by sleep, and the continuance of prophecy among them by the wakefulness of the heart. 'It is the voice of my beloved that knocketh' means God's call to return; 'My head is filled with dew' alludes to the Shekhinah which emerged from the shadow of the Temple. The words: 'I have put off my coat,' refer to the people's slothfulness in consenting to return. The sentence: 'My beloved stretcheth forth his hand through the opening' may be interpreted as the urgent call of Ezra, Nehemiah, and the Prophets, until a portion of the people grudgingly responded to their invitation. In accordance with their mean mind they did not receive full measure. Divine Providence only gives man as much as he is prepared to receive; if his receptive capacity be small, he obtains little, and much if it be great. Were we prepared to meet the God of our forefathers with a pure mind, we should find the same salvation as our fathers did in Egypt. If we say: 'Worship his holy hill--worship at His footstool--He who restoreth His glory to Zion' (Psalms 99:9, Psalsm 99:5), and other words, this is but as the chattering of the starling and the nightingale. We do not realise what we say by this sentence, nor others, as thou rightly observest, O Prince of the Khazars.

ובא הפירוש שעדות זו תהא מסורה לכם, כלומר שמצוה זו אינה מסורה לכל איש ואיש כמו שבת בראשית שכל איש ימנה ששה ימים וישבות בשביעי כשיראה כל איש ואיש גם כן הלבנה שיקבע היום ראש חדש, או ימנה ענין תוריי ויקבע ראש חדש, או יעיין איחור האביב וזולתו ממה שראוי להסתכל בו ויוסיף חדש, אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם אלא בית דין הגדול לבד ובארץ ישראל לבד.

he determines that today is Rosh Chodesh (the first of the month), or that he should count some Torah matter and establish the new month or look into the lateness of the Spring - or something else that is fitting to observe - and add a month.

"וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא", כְּלוֹמַר שֶׁשָּׁאֲלוּ מַה הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן עָלָיו, וְאַחֲרֵי כֵן גָּזְרוּ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לוֹ דָּנִיֵּאל (שם פסוק כא) "וּגְזֵרַת עִלָּאָה הִיא", כִּי הַכֹּל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהִנֵּה הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד יִתְבָּרַךְ אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים בְּחוּץ לָאָרֶץ, וֵאלֹהֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא נַחֲלַת ה', וְזֶהוּ טַעַם "וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ" (דברים לא טז) כִּי הָאֱלוֹהוֹת נָכְרִים בְּאֶרֶץ הַשֵּׁם וּבְנַחֲלָתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יז כו) "לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ".

But the Land of Israel, which is in the middle of the inhabited earth, is the inheritance of the Eternal designated to His Name. He has placed none of the angels as chief, observer, or ruler over it, since He gave it as a heritage to His people who declare the Unity of His Name, the seed of His beloved ones [i.e., the patriarchs]. It is with reference to this that He said, and ye shall be Mine own treasure from among all peoples; for all the earth is Mine, and it is further written, so shall ye be My people, and I will be your G-d, and you will not be subject to other powers at all.

בוא וראה, אשרי הם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, שהקב״ה בחר בהם והם מתדבקים בו, ונקראים קדושים, עם קדוש. כמו שהעמדנו, כי ישראל משמנת ימים מתדבקים בו בשמו, ורשומים בשמו, והם שלו. כש״א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.

מקום יש בישוב שאינו שולט בו מחבל ההוא, ולא ניתנה לו רשות להכנס שם, וכל אלו הדרים שמה לא מתים עד שיוצאים מחוץ לעיר. ואין לך אדם מכל הדרים שם שלא ימות, וכולם מתים כשאר בני אדם, אלא לא בעיר. מה הטעם משום שאינם יכולים לשבת תמיד בעיר, אלא אלו יוצאים ואלו נכנסים, וע"כ כולם מתים.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, הֵן הָאָרֶץ חֲבִיבָה עָלַי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא, יב): אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד. וְיִשְׂרָאֵל חֲבִיבִין עָלַי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז, ח): כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן חֲבִיבִין עָלַי, לְאֶרֶץ שֶׁחֲבִיבָה עָלַי, שֶׁנֶּאֱמַר:

It is because they desired to drink water from the Land of Israel. They requested of Sisera and said to him: ‘We implore you, let us come with you to war.’ Each king that would request to go to war would pay and hire laborers for money who would assist him. They said to Sisera: ‘We are not asking anything from you. We will come with you for free, as we desire to fill our bellies with the water of that land,’ as it is stated: “Kings came, they waged war, then the kings of Canaan made war in Taanakh by the water of Megiddo; they took no money” (Judges 5:19). It is to inform you that there is nothing as beloved as the Land of Israel. The Holy One blessed be He said to Moses: ‘The land is beloved to Me,’ as it is stated: “A land that the Lord your God seeks, always” (Deuteronomy 11:12), ‘and Israel is beloved to Me,’ as it is stated: “Rather, it is due to the Lord’s love for you” (Deuteronomy 7:8).

כי לי הארץ. זה טעם נכבד וכן אמר משה בתפלתו ה׳‎ מעון אתה היית לנו אתה כמו מעון עומד ודור הולך ודור בא:

FOR THE LAND IS MINE. This is an important reason. Moses similarly said in his prayer, Lord, Thou hast been our dwelling-place (ma’on) (Ps. 90:1). [The meaning of the latter is, God, You are like a permanent dwelling-place. However, One generation passeth away, and another generation cometh (Eccles. 1:4).

אלא ארץ אחר עליונה יש לו להקב״ה, ונקראת ארץ ישראל, שהיא המלכות, והיא תחת מדרגת יעקב, שהוא עומד עליה. כי יעקב הוא מרכבה לז״א, והמלכות היא תחת ז״א, והורישה הקב״ה לישראל מחמת האהבה שלהם, שתדור עמהם, ותנהיג אותם, ולהגן עליהם מכל, ונקראת ארץ חיים.

וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חלוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד. ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד.

The Blessed Holy One arranged each nation in the place which is appropriate for it, so he arranged the People of Israel into the place which is appropriate for it, namely the Land of Israel. Exile from their place is a complete alteration and departure [from that order]. Anything which departs from its natural place, which is outside its place, is unable to stay in the place which is not natural for it. Rather they need to return to their natural place.

ולכך נקראו ישראל "בני בכורי", כי אי אפשר שיהיה לאחד שני בכורים. אבל כיון שהם נקראים "בני בכורי", והבכור הוא אחד, מורה שיש כאן חבור גמור, לפי שהם מושפעים מאמתת עצמו. ובארו בזה כי לדעת רבי יהודה כיון שבשם "בנים" הצירוף היותר שיש לישראל אל אביהם שבשמים, אם אין עושים מעשה בנים אין ראויים הם לשם הזה, שכבר בטל השם הנכבד הזה. ודבר זה, שרוצה לומר שהם בנים באין חסרון.

It has become clear to you that that which God, may He be blessed, took the Jewish people for Himself is not because of the righteousness of the Jewish people or their deeds. Rather it was a more encompassing choice. And this thing is explained in several places, and the faithful sages [also] came [to discuss] it in several places. Hence it is not fit to say that with the removal of the cause – which is the righteousness of the Jewish people – the result would also be removed, meaning His taking them as a people for Himself.

ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג, טז). פירש רש"י ז"ל התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים. ונראה לדקדק הא משה לא היה יודע שיהיו מרגלים, כי בודאי לא היה שולח אותם וכמו שפירש רש"י ז"ל על אנשים באותה שעה כשרים היו ולמה התפלל עליו. ונראה לתרץ, כי אמר השם למשה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ, ובמשנה תורה בסיפור מעשה מרגלים (דברים א, כב) נאמר ויחפרו את הארץ. דהנה איתא במדרש (קה"ר א) כמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם כמו כן יש בארץ, כמ"ש ערות הארץ לב הארץ טבור הארץ עין הארץ. והנה הרמ"ח אברים שבאדם כנגד רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצות לא תעשה, שכל גיד מחויב לשמור לבל יעבור הלאו המגיע לו. וכמו כן גם כן בארץ האברים וגידים מחויבים לשמור התרי"ג מצות וכשישראל עושין המצות בארץ אזי על ידי זה הארץ חשקה וחפצה שיהיו ישראל בארץ לעשות התרי"ג מצות בתורה. על כן שלח משה הי"ב אנשים וצוה להם ויתורו, לשון תורה שילמדו שם תורה ויהי הארץ נוח לכובשה לפניהם כשיעשו המצות בארץ ויהיו ישראל משפיעים בארץ והארץ יהיה בבחינות מקבל. וזה ויחפרו הארץ, לשון חפרה החמה כי תהיה בושה לפני ישראל שהם משפיעים לתוכה וזהו עיקר חשקה של הארץ. וזהו פירוש הפסוק (במדבר כא, יז) אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה, כי השירה יהיה לה לצורכה כי טובתה היא. וזהו (שם כא, יח) באר חפרוה שרים כרוה וכו', לשון חפרה החמה ששרים חפרוה אותה, כי בושה מלפניהם (חסר):

Numbers 13,16. “Moses renamed Hoshea son of Nun, ‎Yehoshua.” Rashi comments on this verse that this ‎means that Moses prayed that G’d should protect him against ‎being swayed by the evil advice offered by the majority of the ‎men who were part of this mission.‎ This commentary is strange, as whence did Moses know ‎already that these men would turn out to be spies counseling ‎that the land was beyond their ability to conquer? Surely, if ‎Moses had been aware of the tragic outcome of this mission he ‎would never have allowed it to go forth? This is also why ‎‎Rashi says that at the time when this mission set out all the ‎members partaking in it were beyond suspicion of wanting it to ‎fail. If Rashi is correct, we must then ask what made Moses ‎pray for Joshua’s being protected against the “spies’” evil ‎influence?‎ It appears that the answer to the above questions is that G’d ‎had told Moses to send out men to “tour” the land of Canaan, ‎whereas in Deuteronomy 1,22 when the whole incident is recalled ‎by Moses he describes the intiative for this to have been the ‎people, who had, however, demanded that the mission be one of ‎spying, i.e. ‎ויחפרו את הארץ לנו את הארץ‎ “who will spy out the land ‎for us.” the Midrash Kohelet Rabbah 1,9 in relating to this ‎request states that just as a human being has 248 bones and 365 ‎tendons, so the earth is similarly made up of as many constituent ‎parts. [The text there only speaks about man and the ‎earth having certain organs in common. Ed.] It elaborates ‎by saying that just as the Torah speaks of ‎ערות הארץ, לב הארץ, ‏טבור הארץ, עין הארץ‎, “the nakedness of the earth, the heart of the ‎earth, the navel of the earth, an the eye of the earth, etc.; these ‎are only a few examples of the earth possessing parts which serve ‎it in a manner similar to the way that the bones and tendons ‎serve the human being. It follows that when the Israelites perform G’d’s ‎commandments on this land, that the land itself will develop a ‎fondness for this people. We are entitled therefore to view in the ‎expression ‎לתור את הארץ‎, Moses’ way of instructing these men to ‎establish a personal relationship with this land based on Torah ‎‎(‎תור‎) observance. By doing so the Jewish people would assume the ‎role of dispensing spiritual largesse of their own to this land. The ‎land, seeing that it had become a recipient of largesse from the ‎Jewish people would also become indebted to them. This explains ‎Moses’ command to the subterranean waters in the part of the ‎land of Canaan already captured by the Jewish people to give ‎forth its waters, i.e. Numbers 21,17 ‎אז ישיר ישראל את השירה הזאת ‏עלי באר ענו-לה באר חפרוה שרים‎, “then Israel sang this song: ‘spring ‎up O well-sing to it-, the well which the princes dug.’ The word ‎חפרוה‎ is derived from ‎חפר‎ “to dig,” and is completely analogous to ‎the expression ‎ויחפרו את הארץ‎ in Deuteronomy 1,22 where we can ‎then translate it “in order to dig for us in the land.” The wish ‎expressed by the Israelites when singing this song was meant to ‎convince the earth of the land of Canaan (in this instance the east ‎bank of the Jordan) that complying with Israel’s request was for ‎its own benefit.‎

צריך לצאת מהם ולהכניסם אל הקדושה, וזהו 'ומבית אביך', ואז תזכה "אל הארץ אשר אראך", שתזכה לשכל העליון ולהארץ העליונה שאראך אשר מעולם לא ראית. וזהו "טוב עשית עם עבדך", ר"ל הטוב שעשית עם עבדך שהוא צדיק, שהצדיק נקרא טוב, "ה׳ כדברך", ר"ל שאין זה כי אם ע"י דיבורך, שהכל הוא ממך.

Or it can be said "sweetness drops" - behold, when a person begins to enter in the service of the Holy and Exalted that person needs to be in awe, and due to the fact that one has not yet fixed all they need to, therefore they speak things explicitly and without shame, and afterwards, when they come to an additional level, behold they get embarrassed of speaking about their deeds And then you will be able to merit "to the land that I will show you", that you will merit the higher mind, and the higher land that I will show, a place you have never seen.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ.

The land of Israel is not an external thing, an external national acquisition, a means to the goal of general unity and strengthening of the physical or even spiritual. The land of Israel is an intrinsic section of the nation, attached to it with a living bond, entwined with its existence in internal uniqueness.