Renewing Intention in Mitzvah Performance

וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י יַ֚עַן כִּ֤י נִגַּשׁ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בְּפִ֤יו וּבִשְׂפָתָיו֙ כִּבְּד֔וּנִי וְלִבּ֖וֹ רִחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה׃

My Sovereign said: Because that people has approached [Me] with its mouth And honored Me with its lips, But has kept its heart far from Me, And its worship of Me has been A social obligation, learned by rote—

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כׇּל הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ קֶבַע וְכוּ׳: מַאי ״קֶבַע״? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: כֹּל שֶׁתְּפִלָּתוֹ דּוֹמָה עָלָיו כְּמַשּׂוֹי. וְרַבָּנַן אָמְרִי: כׇּל מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹמְרָהּ בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֲנָא יָכֵילְנָא לְחַדּוֹשֵׁי בַּהּ מִילְּתָא, וּמִסְתְּפֵינָא דִּלְמָא מִטְּרִידְנָא.

We learned in the mishna that Rabbi Eliezer says: One whose prayer is fixed, his prayer is not supplication. The Gemara asks: What is the meaning of fixed in this context? Rabbi Ya’akov bar Idi said that Rabbi Oshaya said: It means anyone for whom his prayer is like a burden upon him, from which he seeks to be quickly unburdened. The Rabbis say: This refers to anyone who does not recite prayer in the language of supplication, but as a standardized recitation without emotion. Rabba and Rav Yosef both said: It refers to anyone unable to introduce a novel element, i.e., something personal reflecting his personal needs, to his prayer, and only recites the standard formula. Rabbi Zeira said: I could introduce a novel element in every prayer, but I am afraid that perhaps I will become confused. Consequently, there is no room to require the masses to introduce a novel element into their prayers.

וּלְרַבִּי נָמֵי, הָא כְּתִיב ״שְׁמַע״! הַהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ: הַשְׁמַע לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ. וְרַבָּנַן? סָבְרִי לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ — יָצָא. וּלְרַבָּנַן נָמֵי הָא כְּתִיב ״וְהָיוּ״? הַהוּא מִבְּעֵי לְהוּ שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ.

From: These words…upon your heart, it is derived that they must be recited with intent. I might have thought that the entire paragraph requires intent? Therefore the verse teaches: These, to indicate that to this point, one must have intent, but from here on one need not have intent, and even if he recites the rest of Shema without intent he fulfills his obligation.

וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ:

Rabbi Shimon said: Be careful with the reading of Shema and the prayer, And when you pray, do not make your prayer something automatic, but a plea for compassion before God, for it is said: “for He is gracious and compassionate, slow to anger, abounding in kindness, and renouncing punishment” (Joel 2:13); And be not wicked in your own esteem.

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵיזוֹהִי פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ — ״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ״. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ לִדְבַר עֲבֵירָה. אָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: כׇּל הַמַּרְפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲמוֹד בְּיוֹם צָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה״. אָמַר רַב אַמֵּי בַּר מַתְנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וַאֲפִילּוּ מִצְוָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִתְרַפִּיתָ״ — מִכׇּל מָקוֹם.

Bar Kappara taught: Which is a brief passage upon which all fundamental principles of Torah are dependent? “In all your ways acknowledge Him, and He will direct your paths” (Proverbs 3:6). Rava said: One must apply this principle even to acts of transgression, as even then one must adhere to God and refrain from sinning excessively. Rabbi Tavi said in the name of Rabbi Yoshiya: Anyone who is lax in his study of matters of Torah will ultimately lack the strength to stand on a day of adversity, as it is stated: “If you faint in the day of adversity, your strength is small indeed” (Proverbs 24:10). Rav Ami bar Mattana said that Shmuel said: And even if he was lax in the performance of a single mitzva, as it is stated: If you faint; this applies in any case, even in the case of a single mitzva.

וְלֹא יְבַטֵּא בִתְפִלָּתוֹ עַל דֶּרֶךְ הַמִּנְהָג וְהַטֶּבַע כְּמוֹ הַזַּרְזִיר וְהַבַּבָּגָא אֶלָּא עִם כָּל מִלָּה מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה בָהּ, וְתִהְיֶה הָעֵת הַהִיא לֵב זְמַנּוֹ וּפִרְיוֹ, וְיִהְיוּ שְׁאָר עִתּוֹתָיו כִּדְרָכִים הַמַּגִּיעִים אֶל הָעֵת הַהִיא, יִתְאַוֶּה קִרְבָתוֹ שֶׁבּוֹ מִתְדַּמֶּה בָרוּחֲנִיִּים וְיִתְרַחֵק מֵהַבַּהֲמִיִּים

He looks forward to its approach, because while it lasts he resembles the spiritual beings, and is removed from merely animal existence.

התמידי הוא מה שיחויב בו האדם תמיד כגון אהבה ה׳‎ ויראתו. היומיי מה שיחויב בו בכל יום דהיינו הקרבנות בזמן הבית ועכשיו התפלות וק״ש. הזמניי מה שיחויב בו בזמנים ידועים כגון שבתות וי״ט. המקרי מה שיחויב בו לפי מה שיגיעו לו מן המקרים כגון חלה ומעשר פדיון הבן וכיוצא. ובכל א׳‎ מאלה ימצאו ציווים ואזהרות דהיינו עשין ולאוין והם הם סור מרע ועשה טוב: עיקר העבודה בכלל: ואמנם עיקר כל הענינים האלה בדרך כלל נתבאר בח״א פ״ד שהוא הפניה אליו ית׳‎ ובקשת קרבתו כפי הדרכים אשר חקק לנו להיות מתקרבים לו ומתדבקים בו. והנה צריך שנשתדל להסיר כל מניעות הרע הדבק בחשך החומריות והעולם הזה ולהתאמץ בהתקרבות לו עד שנדבק בו ונשתלם בשלימותו שזה כל חפצו ית׳‎ וכל תכלית ברואו את הבריאה וכמ״ש:

The constant is that about which a man is constantly obligated, such as love of God and fear of Him. The daily is that about which he is obligated every day - that is the sacrifices at the time of the Temple; and the prayers and the recitation of Shema now. The periodic is that about which we are obligated at given times, such as Shabbat and holidays. The conditional is that about which we are obligated according to that which comes to us from [life] events, such as the challah-tithe, [other] tithes, redeeming the first born and that which is similar. And in each one of these [categories] is found commands and prohibitions - meaning positive and negative commandments. And they are [the embodiment of] "Veer from evil and do good" (Psalms 34:15). The essence of the service more generally: In truth, the more general essence of all of these matters was explained in Part I, Chapter 4 (On Human Responsibility 6) - that it is turning to Him, may He be blessed, and seeking His closeness, according to the ways He embedded for us to bring ourselves close, and to cleave, to Him. And see that one must make efforts to remove the barriers of evil clinging to the darkness of physicality and this world, and to strive to come close to Him until we cleave to Him and become perfected through His perfection. For this is His whole desire, may He be blessed, and all of the purpose of His creating the creation, as we have written (Part I, On Human Responsibility 4).

שַׁעַר הָרִאשׁוֹן – שַׁעַר הַגַּאֲוָה

Chapter One: ON PRIDE

יורה, שמי שרוצה להשתדל במצוה ולהשתדל בהקב"ה, צריך שלא ישתדל בו ריקם ובחנם, אלא האדם צריך להשתדל בו כראוי לפי כחו. והעמדנו דבר זה בכמה מקומות, וכך יפה לאדם לקבל השתדלות ההוא של הקב"ה.

מצוה ללמוד תורה בכל יום, שהוא סוד האמונה העליונה, לדעת דרכיו של הקב"ה, שכל מי שעוסק בתורה, זוכה בעולם הזה, וזוכה בעולם הבא וניצול מכל קטרוגים הרעים. משום שהתורה סוד האמונה היא, ומי שעוסק בה, עוסק באמונה העליונה, והקב"ה משרה שכינתו בתוכו, שלא תסור ממנו.

ודע, שזאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וחמורה, לא ישיגוה אלא מעט מזער ואחר הרגל גדול. וכשיזדמן מציאות האדם שזה ענינו - איני אומר שהוא למטה מן הנביאים. ר"ל: שישמש כוחות נפשו כולם וישים תכליתם - ידיעת השם יתברך לבד. ולא יעשה מעשה קטן או גדול, ולא ידבר דבר - אלא שהפועל ההוא, או הדבר ההוא מביא למעלה, או למה שמביא אל מעלה. והוא יחשוב ויסתכל בכל פועל ותנועה ויראה אם יביא אל התכלית ההיא או לא יביא - ואז יעשהו. וזהו אשר בקש ממנו יתברך שנכון אליו, באמרו: "ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה). ר"ל: בכל חלקי נפשך - שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת והיא: לאהבת השם יתברך. וכבר הזהיר הנביא, ע"ה, על זה גם כן ואמר: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), ופרשו החכמים, ז"ל, ואמרו: "אפילו לדבר עברה" (ברכות סג, א). ורצונם לומר: שתשים לפועל ההוא תכלית, והיא - האמת, אף על פי שיש בו עברה מצד אחד. וכבר כללו החכמים, ז"ל, זה הענין כולו בקצרה במילות מועטות מורות על זה הענין הוראה שלמה מאד, עד כשאתה תבחן המילות, איך סיפרו זה הענין הגדול והעצום כולו, אשר חיברו בו חיבורים ולא השלימוהו - תדע שנאמר בכוח אלהים בלא ספק, והוא אמרם בצואותיהם: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות ב, יב). וזהו הענין אשר בארנוהו בזה הפרק. וזהו שיעור מה שראינוהו ראוי לזכרו הנה, לפי זאת ההקדמה.

Know that to live according to this standard is to arrive at a very high degree of perfection, which, in consequence of the difficulty of attainment, only a few, after long and continuous perseverance on the paths of virtue, have succeeded in reaching. If there be found a man who has accomplished this—that is one who exerts all the faculties of his soul, and directs them towards the sole ideal of comprehending God, using all his powers of mind and body, be they great or small, for the attainment of that which leads directly or indirectly to virtue—I would place him in a rank not lower than that of the prophets. Such a man, before he does a single act or deed, considers and reflects whether or not it will bring him to that goal, and if it will, then, and then only, does he do it. Such striving does the Almighty require of us, according to the words, “Thou shalt love the Lord thy God with all thy heart, and with all thy soul, and with all thy might”, that is, with all the faculties of thy soul, each faculty having as its sole ideal the love of God. The prophets, similarly, urge us on in saying, “In all thy ways know Him”, in commenting upon which the sages said, “even as regards a transgression (of the ritual or ceremonial law),” meaning thereby that thou shouldst set for every action a goal, namely, the truth, even though it be, from a certain point of view, a transgression. The sages of blessed memory, too, have summed up this idea in so few words and so concisely, at the same time elucidating the whole matter with such complete thoroughness, that when one considers the brevity with which they expressed this great and mighty thought in its entirety, about which others have written whole books and yet without adequately explaining it, one truly recognizes that the Rabbis undoubtedly spoke through divine inspiration. This saying is found among their precepts (in this tractate), and is, “Let all thy deeds be done for the sake of God”. This, then, is the thought we have been dwelling upon in the present chapter, and what we have said must be considered sufficient for the needs of this introduction.

וְהַשֵּׁנִי לָדַעַת חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת וְהֵם הַמַּצְפּוּנִים וְהִיא הַחָכְמָה הַצְּפוּנָה. חוֹבוֹת הָאֵבָרִים יֵחָלְקוּ לִב׳ חֲלָקִים: הָאֶחָד מֵהֶם מִצְוֹת שֶׁמְּחַיֵּב בָּהֶם הַשֵּׂכֶל אֲפִלּוּ אִם לֹא חִיְּבָה בָּהֶן הַתּוֹרָה. וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי מִצְוֹת הַשֵּׁמַע שֶׁאֵין הַשֵּׂכֶל מְחַיֵּב בָּהֶם וְלֹא דּוֹחֶה אוֹתָם כְּאִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב וְשַׁעַטְנֵז וְכִלְאַיִם וְהַדּוֹמֶה לָהֶם מִמָּה שֶׁנֶּעֶלְמָה מִמֶּנּוּ עִלַּת אִסּוּרָם וְעִלַּת חִיּוּב מִמָּה שֶׁנִּתְחַיַּבְנוּ מֵהֶן.

Furthermore, the science of the Torah falls into two divisions: The first aims at the knowledge of the duties of the limbs (practical duties) and is the science of external conducts. The second deals with the duties of the heart, namely, its sentiments and thoughts, and is the science of the inner life.

המתפלל צריך שיכוין בלבו פי' המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שיתבטל המחשב' וצריך שיחשוב בדברי' המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמי' ולא יחשוב בדברי' שיש בהם קלות ראש:

And one should think about things that humble the heart and concentrate it on one's Father in Heaven, and not think about things that contain levity ("light-headedness").

ואמרו ז"ל באיכה רבתי (בפסוק וילכו בלא כח גו') ר"ע בשם ריב"ס אומר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה כד"א באלקים נעשה חיל. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה דכתיב צור ילדך תשי גו'.

And the sages said in Ei-kha Rabba (1:33, on verse 1:6): “Rabbi Azarya said in the name of Rabbi Yehuda the son of Rabbee Seemon: ‘When Israel performs God’s will, the Almighty’s power increases, as is written (Tehillim 60:14): “through God-Elohi”m we will make valor. ” And when Israel doesn’t perform God’s will, it is as if they weaken the great power of heaven, as is written (D’varim 32:18): “Rock, your children weaken You” ’.”

וְאָמְנָם, הִתְבּוֹנֵן עוֹד, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַזְּרִיזוּת הוּא תּוֹלֶדֶת הַהִתְלַהֲטוּת הַפְּנִימִי, כֵּן מִן הַזְּרִיזוּת יִוָּלֵד הַהִתְלַהֲטוּת. וְהַיְנוּ, כִּי מִי שֶׁמַּרְגִּישׁ עַצְמוֹ בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה כְּמוֹ שֶׁהוּא מְמַהֵר תְּנוּעָתוֹ הַחִיצוֹנָה, כֵּן הִנֵּה הוּא גּוֹרֵם שֶׁתִּבְעַר בּוֹ תְּנוּעָתוֹ הַפְּנִימִית כְּמוֹ כֵן, וְהַחֵשֶׁק וְהַחֵפֶץ יִתְגַּבֵּר בּוֹ וְיֵלֵךְ. אַךְ אִם יִתְנַהֵג בִּכְבֵדוּת בִּתְנוּעַת אֵיבָרָיו, גַּם תְּנוּעַת רוּחוֹ תִּשְׁקַע וְתִכְבֶּה. וְזֶה דָּבָר שֶׁהַנִּסָּיוֹן יְעִידֵהוּ. וְאוּלָם הָאָדָם אֲשֶׁר אֵין הַחֶמְדָּה הַזֹּאת לוֹהֶטֶת בּוֹ כָּרָאוּי, עֵצָה טוֹבָה הִיא לוֹ שֶׁיִּזְדָּרֵז בִּרְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּמָּשֵׁךְ מִזֶּה שֶׁתִּוָּלֵד בּוֹ הַחֶמְדָּה בַּטֶּבַע, כִּי הַתְּנוּעָה הַחִיצוֹנָה מְעוֹרֶרֶת הַפְּנִימִית, וּבְוַדַּאי שֶׁיּוֹתֵר מְסוּרָה בְּיָדוֹ הִיא הַחִיצוֹנָה מֵהַפְּנִימִית. אַךְ אִם יִשְׁתַּמֵּשׁ מִמָּה שֶׁבְּיָדוֹ, יִקְנֶה גַּם מָה שֶׁאֵינוֹ בְּיָדוֹ בְּהֶמְשֵׁךְ, כִּי תִּוָּלֵד בּוֹ הַשִּׂמְחָה הַפְּנִימִית וְהַחֵפֶץ וְהַחֶמְדָּה מִכֹּחַ מָה שֶׁהוּא מִתְלַהֵט בִּתְנוּעָתוֹ בְּרָצוֹן. וְהוּא מָה שֶׁהָיָה הַנָּבִיא אוֹמֵר (הושע ו): וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה', וְכָתוּב (שם יא): אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג.

Reflect further that just like an inner fieriness of soul leads one to act with Zeal, so too the opposite, outwardly acting with Zeal leads to an inner fieriness of the soul. Namely, when one feels himself performing a Mitzva with great swiftness this will move his inner being to kindle aflame also, and the desire and want will increasingly intensify within him. But if he acts in a sluggish manner in the movement of his limbs, so too the movement of his spirit will die down and extinguish. This is something experience can testify to. But for a man in whom this longing does not burn as it should, a good advice for him is to act with zeal by force of will in order that this will bring an inner awakening of this longing in his inner nature. For the external movement rouses the inner ones and certainly the external movement is more in his power than the inner ones. Thus, if he exercises what is in his power to do, this will lead him to also attain what is not in his power. For an inner joy will awaken within him and a desire and longing through the power of acting fiery, externally, by the force of will. This is what the prophet said- "let us know, let us run to know the L-rd" (Hoshea 6:3) and "After G-d they will go, who shall roar like a lion"(Hoshea 11:10).

למען תירא את ה' אלהיך, הוא שלא תעשם בעבור תקות שכר וגמול רק ליראת ה' והכנע למצותיו, שע"י שתרגיש גדולת הבורא ורוממותו תרוץ באימה לעשות מצותיו וזה תכלית עשית המצות וכמו שבאר בעקרים (ח"ג פל"ב) בארך, ומה תכלית יראת ה'? תכליתה הוא לשמור את כל חקותיו ומצותיו, כי יש יראת העונש שתכלית היראה הוא שלא יגיע לו עונש ונזק וה' רוצה שתירא יראת הרוממות שמתוך שתכיר גדולתו ורוממותו תרוץ בכל עוז לשמור כל חקותיו כמי שיכיר גודל מעלת מלך גדול וחכם ונדיב שיתנדב בכל לב לעבוד עבודתו מבלי שום תקות שכר, לפ"ז תכלית עשית המצוה הוא שתוסיף לעשות מצוה, כמ"ש שכר מצוה מצוה, ואמר שמצוה גוררת מצוה, ר"ל שתשמור מצות ה' שעי"כ תקנה מדת היראה ועי"כ תשמור כל חקותיו וגם בנך ובן בנך ישמרו, וזה יהיה כל ימי חייך, והוא שכר המצוה האמתי

ואמרו ז"ל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ה"ז צדיק גמור שמבקש שיקיים מה שכתוב וצדקה תציל ממות (משלי י׳:ב׳) ובספר ארץ חמדה (כ"י מהמחבר) כתוב כשאדם עושה מצוה מקבל שכר גם על שמלא רצון השי"ת להשפיע טוב לשומרי מצותיו ולכן כשעושה מצוה על מנת לקבל שכר אם אין כונתו בשביל עצמו רק למלאות רצון ה' הוא מצוה לשמה

וכן תבין מכאן סוד תפילות כל הצדיקים שהתפללו והפיקו כל צרכיהם בדרך נסים ונפלאות, הוא שנכנסו בתפילתם עד עולם הרחמים שהוא המקום אשר משם נתחדש העולם. וכמו שנתחדש העולם וכל ברואיו מאותו המקום, כך הצדיקים המתכוונים בתפילתם לאותו המקום יכולים לחדש בעולם אותות ומופתים ולשנות מנהגו של עולם.

Thus, just as from there the whole world, with all its novel creatures, is miraculously renewed, so also, the righteous Tzaddikim who direct the intentions of their prayers there, can bring novelties about in the world, such as wonders and miracles which depart from the regular conduct of the world. This is the place of complete trust in HaShem-יהו״ה, blessed is He, which is the secret of the Desire-Ratzon-רצון.

ב כִּי קֹדֶם שֶׁמּוֹצִיאִין מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, אֲזַי הַכֹּחַ וְהַפֹּעַל נִקְשָׁרִים בְּיַחַד, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם. כִּי סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר, כְּגוֹן לִבְנוֹת בַּיִת, צָרִיךְ לַחֲשֹׁב תְּחִלָּה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, אֵיךְ יִהְיֶה צִיּוּר בִּנְיַן בֵּיתוֹ, וְאָז כְּשֶׁנִּגְמָר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ דְּמוּת בֵּיתוֹ, אֲזַי מַתְחִיל לִבְנוֹתוֹ. נִמְצָא שֶׁסּוֹף הַמַּעֲשֶׂה, בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה. וְקֹדֶם שֶׁהוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, אֲזַי סוֹף הַמַּעֲשֶׂה נִקְשָׁר עֲדַיִן בִּתְחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, וְאֵין הֶפְרֵשׁ וְהֶבְדֵּל בֵּינֵיהֶם כְּלָל. וְצָרִיךְ לִרְאוֹת לְהוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, וַאֲזַי נִפְתָּחִין וְנִבְדָּלִין הַכֹּחַ וְהַפֹּעַל. וְיֵשׁ הֶפְרֵשׁ וְהֶבְדֵּל בֵּין תְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁהִיא בְּחִינוֹת כֹּחַ, וּבֵין סוֹף הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁהִיא בְּחִינַת פֹּעַל.

This is why all those present at that time benefit greatly. They benefit long life, as our Sages, of blessed memory, taught concerning the verse (Psalms 49:10-11), “One can live on forever… by seeing the wise men pass away” (Chagigah 5b) . Yet the students receive an exceptionally great measure of illumination. This is because they are dependent on the tzaddik and nourish from the same source. Thus the vitality from on high is literally their life-force! They, too, unite and embrace with this spirit with an exceptional oneness, since it is actually their spirit and vitality, as explained above. And if they are worthy, this enables them to receive a double portion.

דאיתא במשנה "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ואיתא במשנה "על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום". ויש לומר נמי דלדבר אחד נתכוונו, דהנה לפנינו ג' מדריגות בעבודת הבורא יתעלה, האחד ה'תורה' ללמוד לשמה, ובאמת התירו לנו חז"ל אפילו שלא לשמה, כמאמרם "לעולם יעסוק אדם כו'", אם לא הגיע למדריגות לימוד לשמה עכ"פ מזה אל תנח ידך, כי לא במהרה יגיע אדם ללמוד לשמה כי אם ע"י התאמצות גדול בעבודתו יתברך שמו בכל המידות טובות. ומדריגה שנית 'עבודה', היא התפילה שהיא עיקר עבודה שבלב כמ"ש "ולעבדו בכל לבבכם זו תפילה", כי הלב מבין ובה יוכל לעלות לדביקות הבורא ולקשר עצמו בו יתברך, דתפילה הוא לשון קשר, שמדבק עצמו בבורא ב"ה בדביקות גדול, וזה מרמז לנו קשר של תפילין של יד לקשר המחשבה שבלב בו יתעלה, ולזה צריך התאמצות יותר להתפלל תמיד להשי"ת ב"ה שיהיה בעוזרו לבל יפרידו היצה"ר מדביקות הבורא, כי טבע האדם שעלול הוא במחשבותיו בעניני ובעסקי העוה"ז.

Since there is in the mishnah "on three things the world stands on Torah, and on Service and on Acts of Loving Kindness" (Avot 1:2) and there is in the mishnah "on three things the world stands, on Judgment, and on Truth and on Peace" (Avot 1:18). And we can also say that they have the same intention, that behold we are presented with three levels in the service of the High Creator, one - Torah learned for its own sake, and in truth our sages of blessed memory allowed us [study of Torah] even not for its own sake, as they said "a person should always engage etc" (Pesachim 50b:5) even if one does not reach to the levels of learning for its own sake nevertheless you should not refrain from it, since it is not quickly that one attains to learn for its own sake, but through a great exertion in one's service to the Blessed Name with all the good personal qualities. And the second level "Service" - this is the Prayer that is the center of the service of the heart as they said "and to serve God with all your heart, this is Prayer [Tefilah]" (Taanit 2a), because the heart understands and with [Prayer] it can rise to clinging to the Creator and tie itself to the Blessed One, since Tefilah comes from the expression knot/connection, to cling oneself to the Blessed Creator with a great clinging, and this hints to the knot of the tefilin of the hand to tie the thought in one's heart to the High One, and for that one needs more effort to always pray to the Holy Blessed Name that God will help that one's yetzer hara [inclination for evil] will never be separated from clinging to the Creator, because the nature of a person is that one is likely to turn [at any moment] his thoughts to the issues and preoccupations of this world.

וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, דְּ״עוֹבֵד אֱלֹהִים״ – הַיְינוּ מִי שֶׁשּׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְעָמִים וְאֶחָד, וְ״לֹא עֲבָדוֹ״ – הַיְינוּ מִי שֶׁשּׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְעָמִים לְבַד. וְהַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁבִּימֵיהֶם הָיָה הָרְגִילוּת לִשְׁנוֹת כָּל פֶּרֶק מֵאָה פְעָמִים, כִּדְאִיתָא הָתָם בַּגְּמָרָא מָשָׁל מִשּׁוּק שֶׁל חַמָּרִים שֶׁנִּשְׂכָּרִים לְעֶשֶׂר פַּרְסֵי בְּזוּזָא וּלְאַחַד עָשָׂר פַּרְסֵי בִּתְרֵי זוּזֵי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹתֵר מֵרְגִילוּתָם, וְלָכֵן, זֹאת הַפַּעַם הַמֵּאָה וְאַחַת, הַיְתֵרָה עַל הָרְגִילוּת שֶׁהוּרְגַּל מִנְּעוּרָיו – שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, וְעוֹלָה עַל גַּבֵּיהֶן בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז, לִהְיוֹת נִקְרָא ״עוֹבֵד אֱלֹהִים״; מִפְּנֵי שֶׁכְּדֵי לְשַׁנּוֹת טֶבַע הָרְגִילוּת, צָרִיךְ לְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה לַה׳ עַל יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ בְּמוֹחוֹ, לִשְׁלוֹט עַל הַטֶּבַע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי הַמָּלֵא דַּם הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה הוּא הַטֶּבַע, וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָה תַמָּה לַבֵּינוֹנִי. אוֹ לְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּלִבּוֹ, לִמְשׁוֹל עַל יָדָהּ עַל הַטֶּבַע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, שֶׁזּוֹ נִקְרָא גַּם כֵּן עֲבוֹדָה, לְהִלָּחֵם עִם הַטֶּבַע וְהַיֵּצֶר, עַל יְדֵי שֶׁמְּעוֹרֵר הָאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת בְּלִבּוֹ.

This will explain the statement in the Gemara that “one who serves G–d” refers to one who reviews his lesson 101 times, while “one who does not serve him” refers to one who repeats his lesson no more than one hundred times. This is because in those days it was customary to review each lesson one hundred times, as, indeed, illustrated in the Gemara, ibid., by the example taken from the market, where donkey drivers used to hire themselves out at a rate of ten parasangs for a zuz, but for eleven parasangs charged two zuzim, because that exceeded their customary practice. For the same reason, the 101st revision, which is beyond the normal practice to which the student had been accustomed since childhood, is considered equivalent to all the previous one hundred times put together, and even surpassing them in endurance and effort, hence entitling him to be called “one who serves G–d.” For in order to change his habitual nature, he must arouse the love of G–d by means of meditation in his mind on the greatness of G–d in order to gain mastery over the nature that is in the left part [of the heart], which is full of blood of the animal soul originating in the kelipah, from where his nature comes. This is a perfect service for a benoni. Or, he must awaken the hidden love in his heart to control, through it, the nature that is in the left part, for this, too, is called service—the waging of war against his nature and inclination, by means of exciting the love that is hidden in his heart.

העושה תפילתו עגולה סכנה ואינו מצוה. תפלתו פירש התדבקותו בהקב"ה עגולה פירש פעמים שהוא דבוק בקב"ה ופעמים אינו כמו גלגל שמתגלגל מסתמא אינו מקושר בקב"ה אינו מצוה לשון התחברות כמו צוותא.

This is the meaning of "And good news from a distant land," for He thinks from the land, which is a distant land from the domain of the Evil Inclination. "And good news shall fatten the bones," as our Sages said: "Israel sustains their Father in Heaven." This is similar to a person who is satisfied due to pleasure. Similarly, the Holy One, blessed be He, takes pleasure due to the actions of Israel, fattening the bones, meaning that He nourishes and delights His own essence in the chamber, which is He Himself.

ולראות א"ע תמיד להדבק א"ע במדות טובות והנהגות ישרות ושלא יניח שום יום מעשיית מצוה הן קלה הן חמורה. וסימנך הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה פירש זהיר מלשון והמשכילים יזהירו. ר"ל הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כבחמורה כי רחמנא ליבא בעי:

Make sure to always adhere to good character traits and right conduct and do not let a day go by without doing a mitzvah-commandment, be it a minor mitzvah or a major one. The mnemonic by which to remember this is the verse, “Be as radiant-Zahir-זהיר from a minor mitzvah as from a major one.” The word Zahir-זהיר, which is usually translated as “careful,” is related, in its root, to the terminology of the verse, “And they that are wise will be radiant-Yazhiru-יזהירו as the radiance-Zohar-זהר of the firmament.” This is to say that the soul should be as radiant and illuminated by the performance of a minor mitzvah as from a major one, for “the Merciful One desires the heart.”