The Murder of Abel: Cain's Motives

וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְהֹוָ֔ה אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ׃ וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו׃ וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ׃ הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשׇׁל־בּֽוֹ׃ וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קׇם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ׃

and Abel, for his part, brought the choicest of the firstlings of his flock. GOD paid heed to Abel and his offering, but paid no heed to Cain and his offering. Cain was much distressed and his face fell. And GOD said to Cain, “Why are you distressed, And why is your face fallen? Surely, if you do right, There is uplift. But if you do not do right Sin couches at the door; Its urge is toward you, Yet you can be its master.” Cain said to his brother Abel … and when they were in the field, Cain set upon his brother Abel and killed him.

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם וגו' (בראשית ד, ח), עַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִים, אָמְרוּ בּוֹאוּ וְנַחֲלֹק אֶת הָעוֹלָם, אֶחָד נָטַל הַקַּרְקָעוֹת וְאֶחָד נָטַל אֶת הַמִּטַּלְטְלִין, דֵּין אָמַר אַרְעָא דְּאַתְּ קָאֵם עֲלָהּ דִּידִי, וְדֵין אָמַר מַה דְּאַתְּ לָבֵישׁ דִּידִי, דֵּין אָמַר חֲלֹץ, וְדֵין אָמַר פְּרַח, מִתּוֹךְ כָּךְ (בראשית ד, ח): וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵּהוּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר שְׁנֵיהֶם נָטְלוּ אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וּשְׁנֵיהֶן נָטְלוּ אֶת הַמִּטַּלְטַלִין, וְעַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אֶלָּא זֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה וְזֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהוּדָה בַּר אָמֵי אָמַר עַל חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אָמַר רַבִּי אַיְבוּ חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה חָזְרָה לַעֲפָרָהּ וְעַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אָמַר רַבִּי הוּנָא תְּאוֹמָה יְתֵרָה נוֹלְדָה עִם הֶבֶל, זֶה אוֹמֵר אֲנִי נוֹטְלָהּ שֶׁאֲנִי בְּכוֹר, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי נוֹטְלָהּ שֶׁנּוֹלְדָה עִמִּי, וּמִתּוֹךְ כָּךְ וַיָּקָם קַיִן.

It was when they were in the field. Cain rose up against Abel his brother and killed him” (Genesis 4:8). “Cain said to Abel his brother. It was when they were…” – about what were they quarreling? This one [Cain] said: ‘I will take her, as I am the firstborn.’ That one [Abel] said: ‘I will take her, as she was born with me.’ As a result: “Cain rose up.”

וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת:

But this was so in order to punish the wicked who destroy the world that was created with ten utterances, And to give a good reward to the righteous who maintain the world that was created with ten utterances.

וַיִּחַר. בְּקִנְאָתוֹ לְאָחִיו שֶׁהָיָה לְרָצוֹן.

ויחר, due to his jealousy of his brother,

הֲלֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת עַל דַּעַת הַמְּפָרְשִׁים (אונקלוס רש"י ורד"ק) שְׂאֵת עֲוֹנְךָ. וְעַל דַּעַת רַבִּי אַבְרָהָם (אבן עזרא על בראשית ד':ז') שְׂאֵת פָּנֶיךָ כְּנֶגֶד "לָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ", כִּי הַמִּתְבַּיֵּשׁ כּוֹבֵשׁ פָּנִים לְמַטָּה, וְכֵן "וְאוֹר פָּנַי לֹא יַפִּילוּן" (איוב כט כד), וְהַמְּכַבְּדוֹ כְּאִלּוּ נוֹשֵׂא פָּנָיו לְמַעְלָה, וְזֶה טַעַם "אוּלַי יִשָּׂא פָנָי" (בראשית ל"ב:כ"א), "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל" (ויקרא יט טו). וְעַל דַּעְתִּי אִם תֵּיטִיב יִהְיֶה לְךָ יֶתֶר שְׂאֵת עַל אָחִיךָ כִּי אַתָּה הַבְּכוֹר, וְזֶה טַעַם "לָמָּה חָרָה לָךְ", כִּי בְּבָשְׁתּוֹ מֵאָחִיו נָפְלוּ פָנָיו, וּבְקִנְאָתוֹ מִמֶּנּוּ הֲרָגוֹ. וְהִנֵּה אָמַר לוֹ לָמָּה חָרָה לָךְ עַל אָחִיךָ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ, הֲלֹא אִם תֵּיטִיב יִהְיֶה לְךָ יֶתֶר שְׂאֵת עַל אָחִיךָ, וְאִם לֹא תֵיטִיב לֹא עִמּוֹ בִּלְבַד תְּבוֹאֲךָ רָעָה כִּי לְפֶתַח בֵּיתְךָ חַטָּאתְךָ רוֹבֵץ לְהַכְשִׁילְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ שֶׁהוּא יִשְׁתּוֹקֵק לִהְיוֹת דָּבֵק בָּךְ כָּל הַיָּמִים, אֲבָל אַתָּה תִּמְשֹׁל בּוֹ אִם תַּחְפֹּץ, כִּי תֵּיטִיב דְּרָכֶיךָ וּתְסִירֶנּוּ מֵעָלֶיךָ. הוֹרָהוּ עַל הַתְּשׁוּבָה שֶׁהִיא נְתוּנָה בְּיָדוֹ לָשׁוּב בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה וְיִסְלַח לוֹ:

IS IT NOT THUS, IF THOU MENDEST ‘SE’EITH’. In the opinion of the commentators, this means there is a “lifting” or forgiveness of your sin. And in the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra it means a “lifting” of your face in contrast to [the question G-d asked of Cain]: Why is thy face fallen? For he who is ashamed presses his face downward. Similarly, it is said, And the light of my countenance they cast not down, whereas one who honors him is as if he raises his face upward. This is the sense of the verses: Perhaps he will lift my face; Do not lift the face of the poor. In my opinion the verse means: “If you will mend your ways you will have your rightful superiority in se’eith (dignity) over your brother since you are the firstborn.” And this is the meaning of [G-d’s question to him]: Why art thou wroth? For by virtue of his feeling ashamed before his brother, his face fell, and because of his jealousy of him he killed him, and now the Eternal told him: Why art thou wroth regarding your brother, and why is thy face fallen on account of him? Is it not thus! If thou mendest, you will have superiority in dignity over your brother, and if thou dost not mend, evil will come upon you not only because of him [your brother], for at the door of your house your sin lurks causing you to stumble in all your endeavors. AND UNTO THEE IS ITS LONGING, for your sin longs to cleave to you at all times. Nevertheless thou mayest rule over it if you so desire, for you may mend your ways and remove it from upon you. Thus He taught him [Cain] concerning repentance, that it lies within his power to return anytime he desires and He will forgive him.

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה׳. לֹא פֹּרַשׁ בַּמִּקְרָא מַהוּ ״מִקֵּץ יָמִים״, וְאֵימָתַי הִתְחִילוּ אוֹתָן הַיָּמִים אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם בָּא הַקֵּץ. וְנִרְאֶה לוֹמַר עַל צַד הָרֶמֶז, כִּי קַיִן וְהֶבֶל הָיוּ חֲלוּקִים בִּשְׁלֵמוּת הָאָדָם מַה הוּא: אִם הָעוֹלָם הַזֶּה וְהַצְלָחוֹתָיו סוֹף שְׁלֵמוּת הָאָדָם וְאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו, אוֹ אִם יֵשׁ עוֹד עוֹלָם אַחֵר נִצְחִי. וּכְפִי הַנִּרְאֶה שֶׁקַּיִן הָיָה אוֹהֵב אֲדָמָה, סָבַר שֶׁאֵין חֶשְׁבּוֹן בִּשְׁאוֹל וְהָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ מַשְׁאִיר אַחֲרָיו מְאוּמָה, עַל כֵּן בָּחַר לוֹ לְחֶלְקוֹ כָּל חֶמְדּוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וְהַצְלָחוֹתָיו, בְּחָשְׁבוֹ כִּי יִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הִיא. וְהֶבֶל סָבַר כִּי יֵשׁ עוֹד עוֹלָם אַחֵר נִצְחִי אֲשֶׁר בּוֹ יַשִּׂיג הָאָדָם הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן, עַל כֵּן בָּחַר לוֹ לִהְיוֹת רוֹעֵה צֹאן הַגּוֹרֵם הַהִתְבּוֹדְדוּת, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ הַרְבֵּה נְבִיאִים כְּמֹשֶׁה וְדָוִד וְזוּלָתָם, וּכְדֵי לְהַקְרִיב מֵהֶם קָרְבָּן לַה׳. וְאוּלַי עָשׂוּ חֲלֻקּוֹת בֵּינֵיהֶם, כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (שמות רבה לא:יח) בְּעֵשָׂו וְיַעֲקֹב שֶׁעָשׂוּ חֲלֻקָּה בֵּינֵיהֶם, כִּי עֵשָׂו לָקַח לְחֶלְקוֹ כָּל חֶמְדּוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר ״יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ״, רוֹצֶה לוֹמַר יִקַּח חֶלְקוֹ קוֹדֵם, וְיַעֲקֹב בָּחַר לְחֶלְקוֹ הָעוֹלָם הַנִּצְחִי וְיָדוֹ אוֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, הַיְנוּ בְּסוֹף מֶמְשַׁלְתּוֹ שֶׁל עֵשָׂו. כָּךְ קַיִן וְהֶבֶל עָשׂוּ חֲלֻקָּה זוֹ בֵּינֵיהֶם. וְזֶה כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ (בראשית רבה כב:טז) הָאוֹמֵר שֶׁקַּיִן לָקַח לְחֶלְקוֹ קַרְקָעוֹת וְהֶבֶל לָקַח מִטַּלְטְלִין וְכוּ׳, הוֹרוּ בָּזֶה מַה שֶּׁהָיָה בְּלִבָּם בַּחֲלוּקַת שְׂכַר הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, כִּי כָּל חֶמְדּוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה אֵין הָאָדָם יָכוֹל לְטַלְטְלָן וְלִקַּח מֵהֶם מְאוּמָה לְהוֹלִיכָם לְעֵבֶר עוֹלָם הַיְרִידָה, אֶלָּא הֵם כְּקַרְקַע הָעוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ. דּוֹמֶה לְמִי שֶׁהוֹלֵךְ לְיָרִיד וְקוֹנֶה שָׁם בְּמָעוֹתָיו קַרְקָעוֹת וּבָתִּים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹלִיכָם עִמּוֹ לְבֵיתוֹ, וְאֵין לוֹ מֵהֶם כִּי אִם מַה שֶּׁהוּא אוֹכֵל מִפִּרְיָם בְּעוֹדוֹ בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה, וּבְלֶכְתּוֹ לְבֵיתוֹ יָשׁוּב רֵיקָם, וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ אֲשֶׁר בָּנָה וַאֲשֶׁר נָטַע, וְיַעֲזֹב לַאֲחֵרִים חֵיל וְחוֹמָה אֲשֶׁר יִסֵּד. כָּךְ הָעוֹשֶׂה הָעוֹלָם הַזֶּה עִקָּר אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ כִּי אִם מְלֹא כַף נָחַת הַמּוּשָּׂג מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם כִּי אִם מֶשֶׁךְ זְמַן גֵּרוּתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, זֶה שִׁבְתּוֹ בַּבַּיִת מְעָט כְּגֵר וּכְאוֹרֵחַ נָטָה לָלוּן, וּמְאוּמָה לֹא יוֹלִיךְ עִמּוֹ אֶל הָעוֹלָם הַנִּצְחִי כִּי שָׁם בֵּיתוֹ. וְזֶהוּ דַּעַת קַיִן וַחֲבֵרָיו אוֹהֲבֵי קִנְיְנֵי הַזְּמַן. וְהֶבֶל הוּא הַמַּהְבִּיל כָּל קִנְיְנֵי הַזְּמַן כִּי מוּסַר הֲבָלִים הֵמָּה, בָּחַר לוֹ בַּמִּטַּלְטְלִין, וְזֶהוּ קִיּוּם מִצְוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהָאָדָם יָכוֹל לְטַלְטֵל עִמּוֹ מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הוּא עוֹמֵד בּוֹ כְּאוֹרֵחַ וּכְגֵר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הוּא שָׁם תּוֹשָׁב וְאֶזְרָח, כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לוֹ שָׁם. וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא״. מַהוּ גַּם? וְרָאִיתִי בְּסֵפֶר צְרוֹר הַמּוֹר שֶׁמַּאֲשִׁים קְצָת אֶת הֶבֶל שֶׁלֹּא נִתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ עַל הַקָּרְבָּן, כִּי לֹא הֱבִיאוֹ עַד אַחַר שֶׁרָאָה אֶת קַיִן הוֹלֵךְ וּמַקְרִיב, וְעַל כֵּן נֶאֱמַר ״וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא״ – בְּמִלַּת ״גַּם״ רָמַז שֶׁאִחֵר קָרְבָּנוֹ וְהֵבִיא מִצַּד הַקִּנְאָה בְּאָחִיו. וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁעַל הָעוֹשֶׂה מִצַּד הַקִּנְאָה אָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת ד:ד) ״וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל״, רוֹצֶה לוֹמַר זֶהוּ הַ״גַּם״ שֶׁהֶבֶל נִכְשַׁל בּוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא״. וְנִרְאֶה לִי לְהָבִיא כִּדְמוּת רְאָיָה לִדְבָרָיו שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ״, הִזְכִּיר שָׂדֶה לְפִי שֶׁהָיָה וִכּוּחַ בֵּינֵיהֶם בְּעִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת, וְכָל אֶחָד מֵטִיל דֹּפִי בְּקָרְבָּנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ כְּמִנְהַג שְׁנֵי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב, כִּי הֶבֶל מַאֲשִׁים אֶת קַיִן עַל אֲשֶׁר הֵבִיא מִן הַגָּרוּעַ זֶרַע פִּשְׁתָּן, וְקַיִן מַאֲשִׁים אֶת הֶבֶל עַל אֲשֶׁר לֹא נִתְעוֹרֵר אֶל הַמַּעֲשֶׂה מֵעַצְמוֹ כִּי אִם עַד אַחַר שֶׁרָאָה אֶת קָרְבָּנוֹ שֶׁל קַיִן עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְרָצָה לְהַשְׁווֹת אֵלָיו גַּם הוּא, וְאָמַר לוֹ: ״יַעַן כִּי אֵין אַתָּה מִתְעוֹרֵר אֶל מַעֲשֵׂה הַטּוֹב מֵעַצְמְךָ כִּי אִם עַד שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֲחֵרִים עוֹשִׂים, אִם כֵּן תֵּינַח בִּזְמַן שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ עַמְּךָ, אֲבָל בִּהְיוֹתְךָ בַּשָּׂדֶה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין אִישׁ מָצוּי שָׁמָּה, אִם כֵּן שָׁם וַדַּאי לְעוֹלָם לֹא תַּעֲשֶׂה שׁוּם דָּבָר טוֹב, וְאִם כֵּן אֵין אַתָּה רָאוּי לִהְיוֹת בָּעוֹלָם כִּי אֵין חֵפֶץ ה׳ בַּכְּסִילִים וַהֲבָלִים רַבִּים הָעוֹשִׂים מִצַּד הַקִּנְאָה וְלֹא לְשֵׁם שָׁמַיִם״. וּבָזֶה נִצְּחוֹ קַיִן לְהֶבֶל, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה״. כְּשֶׁהֵשִׁיב לוֹ תְּשׁוּבָה נִצַּחַת מִצַּד הַשָּׂדֶה, אָז ״וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ״, כִּי הַשָּׂדֶה מְקוֹם הַחֵטְא וְשָׁם תְּהֵא קְבוּרָתוֹ.

And it came to pass at the end of days, that Cain brought from the fruit of the ground an offering to God. The scripture does not specify what “the end of days” means, nor when these days that came to an end began. It seems appropriate to explain by way of allusion that Cain and Abel were divided on what constitutes human perfection. Is this world and its successes the ultimate perfection of man with no perfection beyond it, or is there another eternal world? Apparently, Cain, being a lover of the earth, believed there was no reckoning in the grave and this world leaves nothing behind. Therefore, he chose as his portion all the desires of this world and its successes, thinking that the advantage of the earth is in everything (Ecclesiastes 5:8). Abel, however, believed there was another eternal world in which man achieves his final purpose. Therefore, he chose to be a shepherd of sheep, which facilitates solitude, as many prophets did, like Moses and David and others, and to bring offerings from them to God. Perhaps they made divisions between themselves, as found in the Midrash regarding Esau and Jacob, who made a division between themselves where Esau took as his portion all the pleasures of this world, as he said Let my Lord pass before his servant (Genesis 33:14) — meaning he should take his portion first — while Jacob chose the eternal world as his portion, his hand grasping Esau’s heel (Genesis 25:26), meaning at the end of Esau’s dominion. Similarly, Cain and Abel made this division between themselves. This is the intent of the Midrash which says that Cain took land as his portion while Abel took movable property, etc. This indicates what was in their hearts regarding the division of reward between this world and the World to Come. All the desires of this world cannot be moved or taken to carry across to the world of descent — they are like land that stays in its place. It is similar to one who goes to a fair and purchases land and houses with his money, which he cannot take home with him. He only benefits from their fruits while in the foreign land, and when he goes home, he returns empty-handed, carrying nothing from his labor of what he built and planted, leaving his wealth and walls he established for others. Similarly, one who makes this world primary only gains a handful of satisfaction acquired from full handfuls of toil and spiritual distress, using them only during his temporary stay in this world — his brief dwelling as a stranger and passing guest — and takes nothing with him to the eternal world, for there is his true home. This was Cain’s view and that of his associates who love temporal acquisitions. Abel, who considered all temporal acquisitions as vanity, for they are vain teachings, chose movable property — these are God’s commandments that a person can carry with them from their temporary place as a stranger and sojourner to the place where they are a permanent resident and citizen, for there they will make their true home. Regarding what is written “And Abel also brought.” What does also mean? I saw in the Sefer Tzror HaMor that it somewhat criticizes Abel for not being self-motivated regarding the sacrifice, as he did not bring it until after he saw Cain going and offering his sacrifice. Therefore, it says And Abel also brought — the word “also” hints that he was late with his sacrifice and brought it out of jealousy of his brother. And it’s possible that regarding one who acts out of jealousy, Solomon said Then I saw that all toil and all excellence of work comes from one man’s rivalry with another; this too is vanity (Ecclesiastes 4:4). [“Hevel,” which is Abel in Hebrew.] Meaning, this is the “also” that Abel stumbled with, as it says And Abel also brought. It seems to me to bring a kind of proof to his words from what is written And it came to pass when they were in the field, that Cain rose up against Abel his brother and killed him. It mentions “field” because there was an argument between them regarding the sacrifices, and each one found fault with his fellow’s sacrifice, as is common between two people who have a dispute. Abel accused Cain of bringing from the worst of his flax seed. And Cain accused Abel that he wasn’t self-motivated to act, but rather only after seeing Cain’s sacrifice did a spirit of jealousy pass over him and he too wanted to equal him. And Cain said to him: “Since you don’t become motivated to do good deeds on your own, but only after you see others doing them, this might work when you live among your people, but when you’re in the field where no one is around, surely you will never do any good deed there. Therefore, you don’t deserve to exist in the world, for God has no desire for fools and many vanities who act out of jealousy and not for the sake of heaven.” And with this, Cain defeated Abel in argument, therefore it says And it came to pass when they were in the field. When he responded with this decisive answer regarding the field, then Cain rose up against Abel his brother and killed him, for the field was the place of sin, and there would be his burial.

שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ.

As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy.