Rav Kook and Chabad: Competing Visions of Geula

ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד יְהֹוָ֖ה עָלַ֥יִךְ זָרָֽח׃ כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַחֹ֙שֶׁךְ֙ יְכַסֶּה־אֶ֔רֶץ וַעֲרָפֶ֖ל לְאֻמִּ֑ים וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח יְהֹוָ֔ה וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה׃ וְהָלְכ֥וּ גוֹיִ֖ם לְאוֹרֵ֑ךְ וּמְלָכִ֖ים לְנֹ֥גַהּ זַרְחֵֽךְ׃

Arise, shine, for your light has dawned; The Presence of GOD has shone upon you! Behold! Darkness shall cover the earth, And thick clouds the peoples; But upon you GOD will shine, And God’s Presence be seen over you. And nations shall walk by your light, Kings, by your shining radiance.

וְשָׁ֨ב יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃ אִם־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ׃ וֶהֱבִיאֲךָ֞ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁ֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑הּ וְהֵיטִֽבְךָ֥ וְהִרְבְּךָ֖ מֵאֲבֹתֶֽיךָ׃

then the ETERNAL your God will restore your fortunes and take you back in love. You will be brought together again from all the peoples where the ETERNAL your God has scattered you. Even if your outcasts are at the ends of the world, from there the ETERNAL your God will gather you—from there you will be fetched. And the ETERNAL your God will bring you to the land that your ancestors possessed, and you shall possess it; and you will be made more prosperous and more numerous than your ancestors.

אָמַר רַב: כָּלוּ כׇּל הַקִּיצִּין, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דַּיּוֹ לָאָבֵל שֶׁיַּעֲמוֹד בְּאֶבְלוֹ. כְּתַנָּאֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה – נִגְאָלִין, וְאִם לָאו – אֵין נִגְאָלִין. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אִם אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה אֵין נִגְאָלִין? אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד לָהֶן מֶלֶךְ שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן, וְיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וּמַחְזִירָן לְמוּטָב. תַּנְיָא אִידַּךְ: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה – נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבֹתֵיכֶם״. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ״? ״חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם״ – בַּעֲבוֹדָה זָרָה, ״וְלֹא בְּכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ״ – לֹא בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.

§ Rav says: All the ends of days that were calculated passed, and the matter depends only upon repentance and good deeds. When the Jewish people repent, they will be redeemed. And Shmuel says: It is sufficient for the mourner to endure in his mourning to bring about the coming of the Messiah. Even without repentance, they will be worthy of redemption due to the suffering they endured during the exile. The Gemara notes: This dispute is parallel to a dispute between tanna’im: Rabbi Eliezer says: If the Jewish people repent they are redeemed, and if not they are not redeemed. Rabbi Yehoshua said to him: If they do not repent, will they not be redeemed at all? Rather, the Holy One, Blessed be He, will establish a king for them whose decrees are as harsh as those issued by Haman, and the Jewish people will have no choice but to repent, and this will restore them to the right path. It is taught in another baraita that Rabbi Eliezer says: If the Jewish people repent they are redeemed, as it is stated: “Return, wayward children, I will heal your iniquities” (Jeremiah 3:22). Rabbi Yehoshua said to him: But isn’t it already stated: “So says the Lord: You were sold for naught, and without money you shall be redeemed” (Isaiah 52:3)? Rabbi Yehoshua explains: “You were sold for naught” means you were sold for idol worship, which is a sin with no basis. “And without money you shall be redeemed” means you will be redeemed not through repentance and good deeds, but through the will of God.

אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רָמֵי, כְּתִיב ״בְּעִתָּהּ״ וּכְתִיב ״אֲחִישֶׁנָּה״. זָכוּ – אֲחִישֶׁנָּה, לֹא זָכוּ – בְּעִתָּהּ. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רָמֵי, כְּתִיב: ״וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה״, וּכְתִיב: ״עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר״. זָכוּ – עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא, לֹא זָכוּ – עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר.

§ Rabbi Alexandri says: Rabbi Yehoshua ben Levi raises a contradiction in a verse addressing God’s commitment to redeem the Jewish people. In the verse: “I the Lord in its time I will hasten it” (Isaiah 60:22), it is written: “In its time,” indicating that there is a designated time for the redemption, and it is written: “I will hasten it,” indicating that there is no set time for the redemption. Rabbi Alexandri explains: If they merit redemption through repentance and good deeds I will hasten the coming of the Messiah. If they do not merit redemption, the coming of the Messiah will be in its designated time. Rabbi Alexandri says: Rabbi Yehoshua ben Levi raises a contradiction between two depictions of the coming of the Messiah. It is written: “There came with the clouds of heaven, one like unto a son of man…and there was given him dominion and glory and a kingdom…his dominion is an everlasting dominion” (Daniel 7:13–14). And it is written: “Behold, your king will come to you; he is just and victorious; lowly and riding upon a donkey and upon a colt, the foal of a donkey” (Zechariah 9:9). Rabbi Alexandri explains: If the Jewish people merit redemption, the Messiah will come in a miraculous manner with the clouds of heaven. If they do not merit redemption, the Messiah will come lowly and riding upon a donkey.

(כג) אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אַתָּה מְקַצֵּר בְּחוֹבַת תּוֹרָתְךָ, שֶׁאֵין אַתָּה מֵשִׂים מְגַמָּתְךָ הַמָּקוֹם הַזֶּה וּתְשִׂימֶנּוּ בֵּית חַיֶּיךָ וּמוֹתֶךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר: "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵית חַיֵּינוּ", וְתַאֲמִין כִּי הַשְּׁכִינָה שָׁבָה אֵלָיו, וְאִלּוּ לֹא הָיָה לָהּ מַעֲלָה אֶלָּא הַתְמָדַת הַשְּׁכִינָה בָהּ בְּאֹרֶךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה הָיָה מִן הַדִּין שֶׁתִּכָּסַפְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַיְקָרוֹת לָהּ וְתִזַּכְנָה בָהּ, כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה אוֹתָנוּ בִמְקוֹמוֹת הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כָּל שֶׁכֵּן הִיא שֶׁהִיא שַׁעַר הַשָּׁמַיִם. וּכְבָר הִסְכִּימוּ כָל הָאֻמּוֹת עַל זֶה. הַנּוֹצְרִים אוֹמְרִים, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת נִקְבָּצוֹת אֵלֶיהָ וּמִמֶּנָּה מַעֲלִין אוֹתָן אֶל הַשָּׁמַיִם, וְהַיִּשְׁמְעֵאלִים אוֹמְרִים, כִּי הִיא מְקוֹם עֲלִיַּת הַנְּבִיאִים אֶל הַשָּׁמַיִם, וְשֶׁהִיא מְקוֹם מַעֲמַד יוֹם הַדִּין, וְהוּא לְכָל מָקוֹם כַּוָּנָה וָחָג. אֲנִי רוֹאֶה, שֶׁהִשְׁתַּחֲוָיָתְךָ וּכְרִיָעְתָך נֶגְדָּה חֹנֶף, אוֹ מִנְהָג מִבִּלְתִּי כַוָּנָה, וּכְבָר הָיוּ אֲבוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנִים בּוֹחֲרִים לָדוּר בָּהּ יוֹתֵר מִכָּל מְקוֹמוֹת מוֹלַדְתָּם, וּבוֹחֲרִים הַגֵּרוּת בָּהּ יוֹתֵר מִשֶּׁיִּהְיוּ אֶזְרָחִים בִּמְקוֹמוֹתָם. כָּל זֶה עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה בָעֵת הַהִיא נִרְאֵית הַשְּׁכִינָה בָהּ, אֲבָל הָיְתָה מְלֵאָה זִמָּה וַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְעִם כָּל זֶה לֹא הָיְתָה לָהֶם תַּאֲוָה אֶלָּא לַעֲמֹד בָּהּ, וְשֶׁלֹּא לָצֵאת מִמֶּנָּה ְּבִעּתֹות הָרָעָב אֶלָּא בְמִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְהָיוּ מְבַקְשִׁים לִנְשֹׂא עַצְמוֹתָם אֵלֶיהָ. (כד) אָמַר הֶחָבֵר: הוֹבַשְׁתַּנִי מֶלֶךְ כּוּזָר, וְהֶעָוֹן הַזֶּה הוּא אֲשֶׁר מְנָעָנוּ מֵהַשְׁלָמַת מַה שֶּׁיְּעָדָנוּ בוֹ הָאֱלֹהִים בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּמָה שֶׁאָמַר: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן", כִּי כְבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָּן לָחוּל כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה אִלּוּ הָיוּ מַסְכִּימִים כֻּלָּם לָשׁוּב בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל שָׁבוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וּגְדוֹלֵיהֶם בְּבָבֶל, רוֹצִים בַּגָּלוּת וּבָעֲבוֹדָה – שֶׁלֹּא יִפָּרְדוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם. וְשֶׁמָּא עַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", כִּנָּה הַגָּלוּת בְּשֵׁנָה וְהַלֵּב הָעֵר הַתְמָדַת הַנְּבוּאָה בֵינֵיהֶם. "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק", קְרִיאַת הָאֱלֹהִים לָשׁוּב. "שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא־טָל" עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁיָּצְאָה מִצִּלְלֵי הַמִּקְדָּשׁ, וּמַה שֶּׁאָמַר: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי", עַל עַצְלוּתָם לָשׁוּב. "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן־הַחוֹר", עַל עֶזְרָא שֶׁהָיָה פוֹצֵר בָּהֶם וּנְחֶמְיָה וְהַנְּבִיאִים, עַד שֶׁהוֹדוּ קְצָתָם לָשׁוּב הוֹדָאָה בִלְתִּי גְמוּרָה, וְנָתַן לָהֶם כְּמַצְפּוּן לִבָּם, וּבָאוּ הָעִנְיָנִים מְקֻצָּרִים מִפְּנֵי קִצּוּרָם, כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ חָל עַל הָאִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט – מְעָט וְאִם הַרְבֵּה – הַרְבֵּה. וְאִלּוּ הָיִינוּ מִזְדַּמְּנִים לִקְרַאת אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, הָיִינוּ פוֹגְעִים מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁפָּגְעוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם. וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ: "הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", וְ"הִשְׁתַּחֲווּ לְהֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְצִפְצוּף הַזַּרְזִיר, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ חוֹשְׁבִים עַל מַה שֶּׁנֹאמַר בָּזֶה וְזוּלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ מֶלֶךְ כּוּזָר.

23. Al Khazari: If this be so, thou fallest short of the duty laid down in thy law, by not endeavouring to reach that place, and making it thy abode in life and death, although thou sayest: 'Have mercy on Zion, for it is the house of our life,' and believest that the Shekhinah will return thither. And had it no other preference than that the Shekhinah dwelt there five hundred years, this is sufficient reason for men's souls to retire thither and find purification there, as happens near the abodes of the pious and the prophets. Is it not 'the gate of heaven'? All nations agree on this point. Christians believe that the souls are gathered there and then lifted up to heaven. Islām teaches that it is the place of the ascent, and that prophets are caused to ascend from there to heaven, and, further, that it is the place of gathering on the day of Resurrection. Everybody turns to it in prayer and visits it in pilgrimage. Thy bowing and kneeling in the direction of it is either mere appearance or thoughtless worship. Yet your first forefathers chose it as an abode in preference to their birth-places, and lived there as strangers, rather than as citizens in their own country. This they did even at a time when the Shekhinah was yet visible, but the country was full of unchastity, impurity, and idolatry. Your fathers, however, had no other desire than to remain in it. Neither did they leave it in times of dearth and famine except by God's permission. Finally, they directed their bones to be buried there. 24. The Rabbi: This is a severe reproach, O king of the Khazars. It is the sin which kept the divine promise with regard to the second Temple, viz.: Sing and rejoice, O daughter of Zion' (Zachariah 2:14), from being fulfilled. Divine Providence was ready to restore everything as it had been at first, if they had all willingly consented to return. But only a part was ready to do so, whilst the majority and the aristocracy remained in Babylon, preferring dependence and slavery, and unwilling to leave their houses and their affairs. An allusion to them might be found in the enigmatic words of Solomon: I sleep, but my heart waketh (Song of Songs 5:2-4). He designates the exile by sleep, and the continuance of prophecy among them by the wakefulness of the heart. 'It is the voice of my beloved that knocketh' means God's call to return; 'My head is filled with dew' alludes to the Shekhinah which emerged from the shadow of the Temple. The words: 'I have put off my coat,' refer to the people's slothfulness in consenting to return. The sentence: 'My beloved stretcheth forth his hand through the opening' may be interpreted as the urgent call of Ezra, Nehemiah, and the Prophets, until a portion of the people grudgingly responded to their invitation. In accordance with their mean mind they did not receive full measure. Divine Providence only gives man as much as he is prepared to receive; if his receptive capacity be small, he obtains little, and much if it be great. Were we prepared to meet the God of our forefathers with a pure mind, we should find the same salvation as our fathers did in Egypt. If we say: 'Worship his holy hill--worship at His footstool--He who restoreth His glory to Zion' (Psalms 99:9, Psalsm 99:5), and other words, this is but as the chattering of the starling and the nightingale. We do not realise what we say by this sentence, nor others, as thou rightly observest, O Prince of the Khazars.

ומפני שבארנו בחבור גבורות השם ענין גאולת מצרים, יש לחבר עם זה גאולה אחרונה. וחבור הזה יקרא בשמו נצח ישראל, והטעם מבואר למעלה בתחלה חבור גבורות ה' (סוף הקדמה שלישית), כי בחבור הזה יתבאר כי השם יתברך נתן לישראל הנצחיות, ואינם כלים חס ושלום בגלותם הקשה הכבד. גם כן יתבאר כי יש אל השם יתברך הנצח, שיהיה מנצח מלכות הרביעית שיש לה הממשלה, וכדכתיב (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה אחד". אמן כן יהי רצון במהרה בימינו:

And because we have explained in the work Gevurot Hashem the matter of the redemption from Egypt, it is fitting to join with it the final redemption. And this work shall be called by its name, Netzach Yisrael (The Eternity of Israel), the reason for which was explained above at the beginning of the work Gevurot Hashem. For in this work, it will be explained that the Lord, may He be blessed, has given to Israel eternity, and they will not, Heaven forfend, perish in their difficult and heavy exile. It will also be explained that the Lord, may He be blessed, possesses Victory, in that He will vanquish the fourth kingdom which holds dominion, as it is written (Obadiah 1:21), “And saviors shall ascend Mount Zion to judge the mount of Esau, and the kingdom shall be the Lord’s.” Amen, so may it be His will, speedily in our days.

מן הענינים העמוקים שבהנהגתו ית׳‎ הוא ענין ישראל ואומות העולם שמצד טבע האנושי נראה היותם שוים באמת ומצד עניני התורה הם שונים שינוי גדול ונבדלים כמינים מתחלפים לגמרי. והנה עתה נבאר בענין זה ביאור מספיק ונפרש מה שבו מתדמים זה לזה ומה שבו מתחלפים זה מזה.

For from the angle of man's nature they truly appear to be the same; but from the angle of the Torah, they are completely and greatly different - distinct like two completely differing species. And behold we will now give a sufficient explanation about this matter, and explain in what they are similar to one another and in what they are different from one another.

וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר – יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמִים, וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן: ״ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ, וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר״. וְאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע דְּאִיהוּ אִיסּוּר וְהֶיתֵּר טוּמְאָה וְטָהֳרָה – לֹא יִשְׁלְטוּ עַל יִשְׂרָאֵל יַתִּיר, דְּהָא, פַּרְנָסָה דִלְהוֹן לָא לֶהֱוֵי אֶלָּא – מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְחַיֵּי, דְּלֵית תַּמָּן לֹא קַשְׁיָא מִסִּטְרָא דְרַע וְלֹא מַחֲלוֹקֶת מֵרוּחַ הַטּוּמְאָה, דִּכְתִיב:

And through them shall be realized that ‘The L–rd alone will lead him, and there is no strange god with Him.’ And the Tree of Good and Evil, i.e., prohibition and permission, impurity and purity, will no longer domineer over Israel. Their sustenance will be from the side of the Tree of Life alone.

וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת. וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:

Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence. It is well known that the Messianic Era, and especially the time of the Resurrection of the Dead, is the fulfillment and culmination of the creation of the world, for which purpose it was originally created. Later, however, the sin [of the Golden Calf] caused both them and the world to become gross again—until the end of days, when the dross of the body and of the world will be purified, and they will be able to apprehend the revealed Divine light which will shine forth to Israel by means of the Torah, called “might.” And, as a result of the overflow of the illumination on Israel, the darkness of the gentiles will also be lit up, as is written, “And the nations shall walk by your light…,” and, “House of Jacob, come, let us walk in the light of the L–rd,” again, “And the glory of the L–rd will be revealed, and together all flesh will see…,” and, “To go into the holes of the rocks, and into the clefts of the boulders, for fear of the L–rd and for the glory of His majesty.” And as we pray, “Reveal Yourself in the majesty of Your glorious might over all the inhabitants of Your terrestrial world….”

הצמאון החי, המוחש, הזה הממלא באורו ומהותיות גבורת הויתו את החיים המעשיים, גם החברתיים והלאומיים, כשם שהוא ממלא בהם את הכחות המיטאפיזיים והחזיוניים, הולך הוא ומפלש את נתיבו, וקורא לאומה בבא עתה להתעודד, להתרומם, להתנער מעפר השפלות, לנתק כבלי הגלות ולדרוש פריחה חדשה על הארץ אשר בה החלה התרבות הנשמתית האלהית, בעד האומה ובעד העולם כולו, להתרקם. והתביעה הסמפתית האלהית איננה מתגלה בכל אורה בהתחלתה, אדרבא, היא מתגלה מקודם באופן שלילי, בגרשה את ההרגשות האלהיות הזריות שאינן ממלאות את הנפש ביחש נשמתי כ"א בשלטון של אדנות קשה וכח של אלמות, הבאים משמות הבעלים, מחוסרי האורה העדינה של יראת הרוממות והאהבה הטהורה והקדושה של קבלת מלכות שמים המוטבעת בישראל "זרע אברהם אוהבי", ולפי תגבורת השלילה בידי המוכשרים לה כן הולכת ובאה גבורת החיוב מהמחנה הגדול כמחנה אלהים, מראשי עם בעלי נשמה של עולם האצילות, והרגש הנשמתי האלהי הלאומי, הולך ומפריח ומתחבר אל כל המאורות הגנוזים בהיסתוריה המוחשית, הבולטים בזהרם בנושא של ההיסתוריה ההיא, זאת היא ארץ הירושה, ארץ חמדה, ארץ קודש, ארץ צבי וארץ חיים, גואלנו ד' צבאות שמו קדוש ישראל.

in driving away the alien feelings about divinity that do not fill the psyche in relation to the (higher) soul but rather with the rule of a harsh master and a power of violence that come from the names of the baalim (an idolatry) lacking the refined light of awe of elevation and the pure and holy love of acceptance of the kingdom of heaven that is stamped on Israel, “the offspring of Abraham my love;” and according to the strengthening of negation in the hands of those so inclined, so too progresses and comes the strength of the positive from the great camp that is like the camp of the Lord, from the heads of the people those whose (higher) soul is from the world of Atzilut; and the divine nationalistic (higher) soulful feeling continually blossoms and connects with all the events hidden in perceptible history, which in their brilliance stand out in the subject of that history; this is the inherited Land, a desirable Land, a Land of holiness, a Land of beauty and a Land of life, “Our Redeemer God of hosts is His name, The Holy One of Israel.”

אבל לפי מדת רחוקה של הפסיכולוגיה האורגנית מהחבה הפנימית אל הטוב המוחלט, כן לא יוכל היחש הנשמתי לחדור בקרבה ביחש האלהי, ומוכרח קשר האלהות להיות בקרבה קשר נכרי, והאלהים יהיה בה אל נכר ואל זר, ואל זר זה יקנה לו תכונות משונות וקריקאטוריות, המעותות את החיים הרבה יותר ממה שהן יכולות לישר אותם.

The most whole and sweet understanding of knowing the divine is recognizing the divine relation to the world overall and to each and every detail of its particulars, the physical and the spiritual, (it is) like the relation of the (higher) soul to the body – the spiritual side that sustains and fills the body (with the) light of persisting and flourishing, the matter necessary for life, light

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ.

The land of Israel is not an external thing, an external national acquisition, a means to the goal of general unity and strengthening of the physical or even spiritual. The land of Israel is an intrinsic section of the nation, attached to it with a living bond, entwined with its existence in internal uniqueness.

כשהעיקר הכל הוא האומה, כשישראל מוכר למרכז התבל, מתגלה ברוח היהדות אור הכללי של כל ההויה. ו כשא"א רעיון זה להגלות בחיים, צריכים לפנות אל ההארה האלהית עצמה שבחיים, ואז כל דבר פרטי מתעלה להמגמה האלהית, והניצוצות מתעלים תמיד ע"י כל פעולה מעשית או מחשבית, וההוה של החיים נעשה כ"כ קדוש כמו העתיד.

ההכנה לרעיון האלהי נמצאת היא באיזה אופן גלוי או נסתר, ישר או מעוות, בכל הלבבות של האנושיות, לכל פלגותיה, משפחותיה וגוייה. היא מחוללת דתות, ורגשי אמונה שונים, סדרים ונמוסים, המסבבים גם הם המון מעשים כבירים בכח איתן בחיי גוי ואדם, בסדרי החברה ובמהלכי הפוליטיקה, רוקמים ואורגים בסתר ובגלוי עלילות נוראות לאין חקר ברוח האדם ובמהות תארי חייו. אלה הם שלבי התנועה לצד ההשתלמות של הרעיון האלהי והתבררותו ומעוף ההתנשאות אל החיים המלאים, בלשד מקוריותם, בהוה ובנצח.