The Revelation at Sinai and Shavuot

וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּ֘ךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֒ךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ {פ}

Then you shall observe the Feast of Weeks for the ETERNAL your God, offering your freewill contribution according as the ETERNAL your God has blessed you. You shall rejoice before the ETERNAL your God with your son and daughter, your male and female slave, the Levite in your communities, and the stranger, the fatherless, and the widow in your midst, at the place where the ETERNAL your God will choose to establish the divine name. Bear in mind that you were slaves in Egypt, and take care to obey these laws.

וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד וַיֶּחֱרַ֥ד כׇּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר׃ וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵ֠י אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו יְהֹוָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּחֱרַ֥ד כׇּל־הָהָ֖ר מְאֹֽד׃ וַֽיְהִי֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָאֱלֹהִ֖ים יַעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל׃ וַיֵּ֧רֶד יְהֹוָ֛ה עַל־הַ֥ר סִינַ֖י אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיִּקְרָ֨א יְהֹוָ֧ה לְמֹשֶׁ֛ה אֶל־רֹ֥אשׁ הָהָ֖ר וַיַּ֥עַל מֹשֶֽׁה׃

without being touched—by being either stoned or shot; animal or person, a trespasser shall not live.’ When the ram’s horn sounds a long blast, they may go up on the mountain.” Moses came down from the mountain to the people and warned the people to stay pure, and they washed their clothes. And he said to the men, “Be ready for the third day: do not go near a woman.” On the third day, as morning dawned, there was thunder, and lightning, and a dense cloud upon the mountain, and a very loud blast of the horn; and all the people who were in the camp trembled. Moses led the people out of the camp toward God, and they took their places at the foot of the mountain. Now Mount Sinai was all in smoke, for GOD had come down upon it in fire; the smoke rose like the smoke of a kiln, and the whole mountain trembled violently.

וַיֹּ֤אמֶר בֹּ֙עַז֙ לְנַֽעֲר֔וֹ הַנִּצָּ֖ב עַל־הַקּוֹצְרִ֑ים לְמִ֖י הַנַּעֲרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ וַיַּ֗עַן הַנַּ֛עַר הַנִּצָּ֥ב עַל־הַקּוֹצְרִ֖ים וַיֹּאמַ֑ר נַעֲרָ֤ה מֽוֹאֲבִיָּה֙ הִ֔יא הַשָּׁ֥בָה עִֽם־נׇעֳמִ֖י מִשְּׂדֵ֥י מוֹאָֽב׃ וַתֹּ֗אמֶר אֲלַקֳּטָה־נָּא֙ וְאָסַפְתִּ֣י בָעֳמָרִ֔ים אַחֲרֵ֖י הַקּוֹצְרִ֑ים וַתָּב֣וֹא וַֽתַּעֲמ֗וֹד מֵאָ֤ז הַבֹּ֙קֶר֙ וְעַד־עַ֔תָּה זֶ֛ה שִׁבְתָּ֥הּ הַבַּ֖יִת מְעָֽט׃ וַיֹּ֩אמֶר֩ בֹּ֨עַז אֶל־ר֜וּת הֲל֧וֹא שָׁמַ֣עַתְּ בִּתִּ֗י אַל־תֵּֽלְכִי֙ לִלְקֹט֙ בְּשָׂדֶ֣ה אַחֵ֔ר וְגַ֛ם לֹ֥א תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה וְכֹ֥ה תִדְבָּקִ֖ין עִם־נַעֲרֹתָֽי׃

But Ruth replied, “Do not urge me to leave you, to turn back and not follow you. For wherever you go, I will go; wherever you lodge, I will lodge; your people shall be my people, and your God my God. Where you die, I will die, and there I will be buried. Thus and more may GOD do to me if anything but death parts me from you.”

תָּנוּ רַבָּנַן: בְּשִׁשִּׁי בַּחֹדֶשׁ נִיתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ. אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲתוֹ לְמִדְבָּר סִינַי. כְּתִיב הָכָא: ״בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי״, וּכְתִיב הָתָם: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״ — מָה לְהַלָּן רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אַף כָּאן רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּדְכוּלֵּי עָלְמָא, בְּשַׁבָּת נִיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל. כְּתִיב הָכָא: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה״ — מָה לְהַלָּן בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם, אַף כָּאן בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם. כִּי פְּלִיגִי בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא: רַבִּי יוֹסֵי סָבַר — בְּחַד בְּשַׁבָּא אִיקְּבַע יַרְחָא, וּבְחַד בְּשַׁבָּא לָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּאוֹרְחָא; בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא אֲמַר לְהוּ: ״וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים״;

The Sages taught: On the sixth day of the month of Sivan, the Ten Commandments were given to the Jewish people. Rabbi Yosei says: On the seventh day of the month. Rava said: Everyone agrees that the Jews came to the Sinai desert on the New Moon, as it is written here: “In the third month after the children of Israel were gone forth out of the land of Egypt, the same day came they into the wilderness of Sinai” (Exodus 19:1), without elaborating what day it was. And it is written there: “This month shall be to you the beginning of months; it shall be the first month of the year to you” (Exodus 12:2). Just as there, the term “this” is referring to the New Moon, so too, here the term is referring to the New Moon. And similarly, everyone agrees that the Torah was given to the Jewish people on Shabbat, as it is written here in the Ten Commandments: “Remember the Shabbat day to keep it holy” (Exodus 20:8), and it is written there: “And Moses said to the people: Remember this day, in which you came out from Egypt, out of the house of bondage, for by strength of hand the Lord brought you out from this place; there shall be no leaven eaten” (Exodus 13:3). Just as there, the mitzva of remembrance was commanded on the very day of the Exodus, so too, here the mitzva of remembrance was commanded on the very day of Shabbat. Where Rabbi Yosei and the Sages disagree is with regard to the determination of the month, meaning which day of the week was established as the New Moon. Rabbi Yosei held: The New Moon was established on the first day of the week, and on the first day of the week He did not say anything to them due to the weariness caused by the journey. On the second day of the week, He said to them: “And you shall be to Me a kingdom of priests and a holy nation; these are the words that you shall speak to the children of Israel” (Exodus 19:6).

״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״, אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִכָּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרָיְיתָא. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים״ — קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר. אָמַר חִזְקִיָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה״, אִם יָרְאָה — לָמָּה שָׁקְטָה? וְאִם שָׁקְטָה — לָמָּה יָרְאָה? אֶלָּא בַּתְּחִילָּה יָרְאָה וּלְבַסּוֹף שָׁקְטָה. וְלָמָּה יָרְאָה? כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי״, ה׳ יְתֵירָה לָמָּה לִי? — מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה — אַתֶּם מִתְקַיְּימִין, וְאִם לָאו — אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ.

The Gemara cites additional homiletic interpretations on the topic of the revelation at Sinai. The Torah says, “And Moses brought forth the people out of the camp to meet God; and they stood at the lowermost part of the mount” (Exodus 19:17). Rabbi Avdimi bar Ḥama bar Ḥasa said: the Jewish people actually stood beneath the mountain, and the verse teaches that the Holy One, Blessed be He, overturned the mountain above the Jews like a tub, and said to them: If you accept the Torah, excellent, and if not, there will be your burial. Rav Aḥa bar Ya’akov said: From here there is a substantial caveat to the obligation to fulfill the Torah. The Jewish people can claim that they were coerced into accepting the Torah, and it is therefore not binding. Rava said: Even so, they again accepted it willingly in the time of Ahasuerus, as it is written: “The Jews ordained, and took upon them, and upon their seed, and upon all such as joined themselves unto them” (Esther 9:27), and he taught: The Jews ordained what they had already taken upon themselves through coercion at Sinai. Ḥizkiya said: What is the meaning of that which is written: “You caused sentence to be heard from heaven; the earth feared, and was silent” (Psalms 76:9)? If it was afraid, why was it silent; and if it was silent, why was it afraid? Rather, the meaning is: At first, it was afraid, and in the end, it was silent. “You caused sentence to be heard from heaven” refers to the revelation at Sinai. And why was the earth afraid? It is in accordance with the statement of Reish Lakish, as Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “And there was evening and there was morning, the sixth day” (Genesis 1:31)? Why do I require the superfluous letter heh, the definite article, which does not appear on any of the other days? It teaches that the Holy One, Blessed be He, established a condition with the act of Creation, and said to them: If Israel accepts the Torah on the sixth day of Sivan, you will exist; and if they do not accept it, I will return you to the primordial state of chaos and disorder. Therefore, the earth was afraid until the Torah was given to Israel, lest it be returned to a state of chaos. Once the Jewish people accepted the Torah, the earth was calmed.

(עב״ם סִימָן) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה הוּא. אָמַר רַבָּה: הַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁבָּת דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג״. אָמַר רַב יוֹסֵף: הַכֹּל מוֹדִים בְּפוּרִים דְּבָעֵינַן נָמֵי לָכֶם. מַאי טַעְמָא? ״יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה״ כְּתִיב בֵּיהּ. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא כּוּלַּהּ שַׁתָּא הֲוָה יָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא, לְבַר מֵעֲצַרְתָּא, וּפוּרְיָא, וּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי. עֲצֶרֶת — יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה. פּוּרְיָא — ״יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה״ כְּתִיב. מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי — דְּתָנֵי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּפְתִּי: ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ״, וְכִי בְּתִשְׁעָה (הֵם) מִתְעַנִּין? וַהֲלֹא בַּעֲשִׂירִי מִתְעַנִּין! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כׇּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בּוֹ — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. רַב יוֹסֵף בְּיוֹמָא דַעֲצַרְתָּא אָמַר: עָבְדִי לִי עִגְלָא תִּלְתָּא. אָמַר, אִי לָא הַאי יוֹמָא דְּקָא גָרֵים — כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא.

Ayin, beit, mem is a mnemonic consisting of the first letter of Atzeret, the middle letter of Shabbat and the final letter of Purim. Rabbi Elazar said: All agree with regard to Atzeret, the holiday of Shavuot, that we require that it be also “for you,” meaning that it is a mitzva to eat, drink, and rejoice on that day. What is the reason? It is the day on which the Torah was given, and one must celebrate the fact that the Torah was given to the Jewish people. Rabba said: All agree with regard to Shabbat that we require that it be also “for you.” What is the reason? Because the verse states: “If you proclaim Shabbat a delight, the sacred day of God honored” (Isaiah 58:13). Rav Yosef said: All agree with regard to Purim that we require that it be also “for you.” What is the reason? Because it is written: “To observe them as days of feasting and gladness” (Esther 9:22). The Gemara relates: Mar, son of Ravina, would spend the entire year fasting during the day and eating only sparsely at night, except for Shavuot, Purim, and the eve of Yom Kippur. He made these exceptions for the following reasons: Shavuot because it is the day on which the Torah was given and there is a mitzva to demonstrate one’s joy on that day; Purim because “days of feasting and gladness” is written about it; the eve of Yom Kippur, as Ḥiyya bar Rav of Difti taught: “And you shall afflict your souls on the ninth day of the month in the evening, from evening to evening you shall keep your Sabbath” (Leviticus 23:32). But does one fast on the ninth of Tishrei? Doesn’t one fast on the tenth of Tishrei? Rather, this comes to tell you: One who eats and drinks on the ninth, the verse ascribes him credit as if he fasted on both the ninth and the tenth of Tishrei. The Gemara relates that Rav Yosef, on the day of Shavuot, would say: Prepare me a choice third-born calf. He said: If not for this day on which the Torah was given that caused the Jewish people to have the Torah, how many Yosefs would there be in the market? It is only due to the importance of Torah study that I have become a leader of the Jewish people, and I therefore have a special obligation to rejoice on this day.

נֶאֱמַר לוֹ: הֱיֵה וַיְּהִי, כִּבְרִיאַת הָעוֹלָם.

A religion of divine origin arises suddenly. It is bidden to arise, and it is there, like the creation of the world.

משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה. שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף. אֶלָּא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָם. לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה. הָיָה צָרִיךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָן בְּתוֹכוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ בָּקַע לָהֶן אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח בָּלְעָה אוֹתָן הָאָרֶץ. וְכֵן שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ בּוֹ. בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ וְלֹא אַחֵר הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וְהוּא נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו וְאָנוּ שׁוֹמְעִים משֶׁה משֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶן כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ה ד) "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם". וְנֶאֱמַר (דברים ה ג) "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת". וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט ט) "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". מִכְלַל שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם אֶלָּא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה: נִמְצְאוּ אֵלּוּ שֶׁשׁוּלַּח לָהֶן הֵם הָעֵדִים עַל נְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶן אוֹת אַחֵר. שֶׁהֵם וְהוּא עֵדִים בַּדָּבָר כִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ דָּבָר אֶחָד בְּיַחַד שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן עֵד לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת וְאֵין אֶחָד מֵהֶן צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לַחֲבֵרוֹ. כָּךְ משֶׁה רַבֵּנוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עֵדִים לוֹ אַחַר מַעֲמַד הַר סִינַי וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹת. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְחִלַּת נְבוּאָתוֹ בְּעֵת שֶׁנָּתַן לוֹ הָאוֹתוֹת לַעֲשׂוֹתָן בְּמִצְרַיִם וְאָמַר לוֹ (שמות ג יח) "וְשָׁמְעוּ לְקלֶךָ". יָדַע משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בִּלְבָבוֹ דֹּפִי וּמְהַרְהֵר וּמְחַשֵּׁב וְהָיָה נִשְׁמָט מִלֵּילֵךְ וְאָמַר (שמות ד א) "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי". עַד שֶׁהוֹדִיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵלּוּ הָאוֹתוֹת אֵינָן אֶלָּא עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם וְאַחַר שֶׁיֵּצְאוּ וְיַעַמְדוּ עַל הָהָר הַזֶּה יִסְתַּלֵּק הִרְהוּר שֶׁמְּהַרְהֲרִין אַחֲרֶיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ כָּאן אוֹת שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֲנִי שְׁלַחְתִּיךָ בֶּאֱמֶת מִתְּחִלָּה וְלֹא יִשָּׁאֵר בְּלִבָּם הִרְהוּר. וְהוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר (שמות ג יב) "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁכָּל נָבִיא שֶׁיַּעֲמֹד אַחַר משֶׁה רַבֵּנוּ אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בּוֹ מִפְּנֵי הָאוֹת לְבַדּוֹ כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר אִם יַעֲשֶׂה אוֹת נִשְׁמַע לוֹ לְכָל מַה שֶּׁיֹּאמַר. אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוָה שֶׁצִּוָּה משֶׁה בַּתּוֹרָה וְאָמַר אִם נָתַן אוֹת (דברים יח טו) "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ לַחְתֹּךְ הַדָּבָר עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם הֵעִידוּ אֱמֶת אִם שֶׁקֶר. כָּךְ מִצְוָה לִשְׁמֹעַ מִזֶּה הַנָּבִיא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם הָאוֹת אֱמֶת אוֹ בְּכִשּׁוּף וְלָט:

The Jews did not believe in Moses, our teacher, because of the wonders that he performed. Whenever anyone's belief is based on wonders, [the commitment of] his heart has shortcomings, because it is possible to perform a wonder through magic or sorcery. All the wonders performed by Moses in the desert were not intended to serve as proof [of the legitimacy] of his prophecy, but rather were performed for a purpose. It was necessary to drown the Egyptians, so he split the sea and sank them in it. We needed food, so he provided us with manna. We were thirsty, so he split the rock [providing us with water]. Korach's band mutinied against him, so the earth swallowed them up. The same applies to the other wonders. What is the source of our belief in him? The [revelation] at Mount Sinai. Our eyes saw, and not a stranger's. Our ears heard, and not another's. There was fire, thunder, and lightning. He entered the thick clouds; the Voice spoke to him and we heard, "Moses, Moses, go tell them the following:...." Thus, [Deuteronomy 5:4] relates: "Face to face, God spoke to you," and [Deuteronomy 5:3] states: "God did not make this covenant with our fathers, [but with us, who are all here alive today]." How is it known that the [revelation] at Mount Sinai alone is proof of the truth of Moses' prophecy that leaves no shortcoming? [Exodus 19:9] states: "Behold, I will come to you in a thick cloud, so that the people will hear Me speaking to you, [so that] they will believe in you forever." It appears that before this happened, they did not believe in him with a faith that would last forever, but rather with a faith that allowed for suspicions and doubts. Thus, those to whom [Moses] was sent witnessed [his appointment] as a prophet, and it was not necessary to perform another wonder for them. He and they were witnesses, like two witnesses who observed the same event together. Each one serves as a witness to his colleague that he is telling the truth, and neither has to bring any other proof to his collegue. Similarly, all Israel were witnesses to [the appointment of] Moses, our teacher, at the [revelation] at Mount Sinai, and it was unnecessary for him to perform any further wonders for them. This concept [is alluded to in the interchange between God and Moses at the revelation of the burning bush]. At the beginning of his prophecy, the Holy One, blessed be He, gave him the signs [and wonders] to perform in Egypt and told him [Exodus 3:18], "And they will listen to your voice." Moses, our teacher, knew that one who believes [in another person] because of signs has apprehension in his heart; he has doubts and suspicions. Therefore, he sought to be released from the mission, saying: "They will not believe me" [Exodus 4:1], until the Holy One, blessed be He, informed him that these wonders [were intended only as a temporary measure,] until they left Egypt. After they would leave, they would stand on this mountain and all doubts which they had about him would be removed. [God told him:] Here, I will give you a sign so that they will know that I truly sent you from the outset, and thus, no doubts will remain in their hearts. This is what is meant by [Exodus 3:12]: "This will be your sign that I sent you: When you take the people out of Egypt, you will serve God on this mountain." Thus, we do not believe in any prophet who arises after Moses, our teacher, because of the wonder [he performs] alone, as if to say: If he performs a wonder we will listen to everything he says. Rather, [we believe him] because it is a mitzvah which we were commanded by Moses who said: If he performs a wonder, listen to him. Just as we are commanded to render a [legal] judgment based on the testimony of two witnesses, even though we do not know if they are testifying truthfully or falsely, similarly, it is a mitzvah to listen to this prophet even though we do not know whether the wonder is true or performed by magic or sorcery.

שלמה המלך עליו השלום רצה להזהיר את האדם על התורה, ואמר כאשר נתן התורה אל האדם, אמר השם יתברך אל האדם "יתמוך דברי לבך", כלומר התורה, שהיא דברי השם יתברך, יתמוך לבך. כי לב האדם שם החיים, והתורה תחזיק לבך ותתן לך חיים, ותשמור מצותי וחיה. כי דברי תורה תומכים ומאשרים כל העולם כולו, ואיך לא יהיו מאשרים ותומכים את האדם עצמו, שהוא עוסק בתורה, והיא עם האדם.

וקבלתי ממורי הגאון מהר"ש ז"ל מלובלין שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז"ל, שלא לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג שבועות עד צאת הכוכבים. והטעם, מפני שבספירה כתיב (ויקרא כג, טו) שבע שבתות תמימות תהיינה, ואם כן כשמקדש בעוד יום, מחסר אותו המקצת ממ"ט ימי הספירה, שהרי חג שבועות הוא לאחר ספירה, וכשיש ספירה אינו שבועות, וכשמקדש אם כן מקבל על עצמו החג ומחסר אותו המקצת מימי הספירה ונמצא שאינן תמימות. ואל תשיבני ממה שמתפללין אז התפילה מבעוד יום, דזה אינו כלום, דהא ר' אושעיא צלי של מוצאי שבת בשבת כדאיתא בברכות (כז, ב) אע"ג דעדיין ממש שבת גמור הוא. ואל תקשה מקידוש הש"ץ בבית הכנסת, דזה אינו אלא בשביל אורחים ולא מחזי כלום ממחסר משבע התמימות, משא"כ אלו היה כל יחיד מקדש לעצמו. גם מצינו בהדלקת נרות חנוכה קצת דומה לזה, שהש"ץ מדליקין בבית הכנסת בעוד היום, והקהל מחויבין להמתין מלהדליק בביתם עד שיגיע זמן ההדלקה: חייב אדם לטהר עצמו ברגל (ר"ה טז, ב) ולילך לטבול. ומכל שכן ברגל הזה שבו טבלו את עצמן כל ישראל אנשים ונשים בציווי הש"י כמו שכתוב (שמות יט, י) לך אל העם וקדשתם כו'. ובזוהר פרשת אמור משמע לטבול קודם עלות השחר לאחר שלמדו כל הלילה, וכן הוא המנהג בארץ ישראל.

Know - that the pious one (R. Yosef Karo) and I agreed to make a great effort on the night of Shavuot, and to keep sleep from our eyes. Praise to God, so it was. We didn't stop one moment - listen, and your soul will be revived... The moment that we began to learn the Mishnah, and we learned two tractates, our Creator graced us and we heard a voice speaking from the mouth of the pious one.

ג', המאמר והייתם לי סגולה מכל העמים וכי בשביל זה אוהב הקדוש ברוך הוא אותנו מכל העמים הלא חס ושלום אפילו אם אין אנו עושין רצונו יתברך גם כן אנו טובים מן כל העמים והוה ליה למימר והייתם לי סגולה מכל המלאכים, כי כשאנו עושים רצונו של הבורא יתברך אנו במדריגה יותר גדולה ממלאכים. ונראה לי כל הפירוש כולה, הנה כתיב במדרש כשעלה משה רבינו למרום בא לרקיע אחד וראה כמה אלפים רבבות מלאכים וכמה כיתות שרפי קודש שעומדים באימה וביראה בקדושה ובטהרה ונפל עליו אימה ופחד ורעדה גדולה עם מי הוא הולך לדבר אשר כל המלאכים ושרפים וחיות הקודש עומדים לפניו ביראה גדולה עד שפירש הקדוש ברוך הוא מזיו שכינתו יתברך עליו. והנה מצינו בנביאים בעת שדיבר הקדוש ברוך הוא עמהם היו עומדים באימה ויראה כל כך עד שנתבטלו כמעט ממציאותם. כי רש"י ז''ל פירש בפסוק (ויקרא א, א) ויקרא אליו מאהל מועד וגו', יכול מפני שהוא קול נמוך תלמוד לומר (במדבר ז, פט) את הקול הידוע קול ה' שובר ארזים כו' (תהלים כט, א).

Exodus 19,1. “In the third month after the Israelites ‎having departed from the land of Egypt, (on the first of the ‎month), on this day, they came to the desert of Sinai.” ‎You may be familiar with the “nickname” given by his ‎contemporaries to Rav Yoseph, who called him ‎סיני‎, Sinai. ‎‎(B’rachot 64) The reason why this Rabbi was given this title ‎was that he had a photographic memory concerning ‎‎halachot, and could recall them at will at any time. A closer ‎look at the word ‎סיני‎ reveals that it is a term used for expressing ‎the entire range of the Torah in all its ramifications.

וכמו שהוא בכלל, כך הוא בפרטות אדם א' שרוצה להתקרב לעבודתו יתברך, הוא ככל חוקת הפסח (במדבר ט, יב), שפסח תחלה, ואחר כך חזר למדריגה, בסוד הספירה, על פי הטבע, עד חג השבועות שבא סוד הגדלות, והבן.

האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור ויבואר ע"פ מ"ש וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, כי גם בנו נמצא נשי מדין כי הנה התורה היא תמידית בכל דור ודור. וגם היום יש נשי מדין ג"כ כי נשי לשון שכחה מדין לשון דין כי כאשר מתחיל האדם להתפלל מיד כשאומר אדני שפתי תפתח השכינה מתלבשת בו ומדברת הדיבורים וכשיהיה לו האמונה שהשכינה מדברת אלו הדבורים בודאי תפול עליו אימה ויראה וגם הקב"ה כביכול מצמצם א"ע ושורה אצלו כמ"ש מציץ מן החרכים מהאותיות שהם היכלות והוא הולך מהיכל להיכל ובכל היכל דנין אותו אם הוא ראוי ליכנס ואם היה האדם משים אל לבו שדנין אותו בעת שנפלו לו מחשבה זרה בודאי היה מתפלל בכוונה רק שהוא שוכח שדנין אותו והקליפות נק' נוק' שהיא מצפה לקבל חיות מהאדם בעשותו עבירה ח"ו כמו אשה שהיא מקבלת והקדושה נק' ג"כ אשה יראת ה' שהיא מקבלת תענוג בעשיית אדם מצוה א' אך דבקדושה יש ג"כ זכר כי הקב"ה שופע שפע בהאדם כדי שיעשה המצוה אבל הקליפה היא רק מקבלת וזה כל אשה מי שהוא רק אשה יודעת איש שמחברת א"ע לקדושה והקליפה היא המביאה המ"ז וכשנופל לו המ"ז ראוי הוא להוריק פניו מחמת בושה שהשכינה כנגדו ואלו היה עומד לפני המלך בשר ודם היה מדבר בבושה ולדבר כענין.

This is the interpretation of "The eyes of the Lord are toward the righteous." It is like the analogy of a son who, through his actions, brings the intelligence of his father into these actions. Similarly, the righteous, figuratively, do this for the Holy One, blessed be He, like an image that all their intellect is what He, may He be blessed, thinks.