The Spiritual Purification of Living in Eretz Yisrael

וּבַל־יֹאמַ֥ר שָׁכֵ֖ן חָלִ֑יתִי הָעָ֛ם הַיֹּשֵׁ֥ב בָּ֖הּ נְשֻׂ֥א עָוֺֽן׃ {ס}

And no one who lives there shall say, “I am sick”; It shall be inhabited by folk whose sin has been forgiven.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּלֹא עָוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָוֹן״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב אָשֵׁי: אֲנַן בְּסוֹבְלֵי חֳלָאִים מַתְנֵינַן לַהּ.

Rabbi Elazar said: Anyone who resides in Eretz Yisrael dwells without transgression, as it is stated: “And the inhabitant shall not say: I am sick; the people that dwell there shall be forgiven their iniquity” (Isaiah 33:24). Rava said to Rav Ashi: We learned this promise with regard to those who suffer from sickness. The phrase “I am sick” indicates that they are the ones who are forgiven their sins.

לִפְנֵי ה', הַנֶּאֱמַר עָלֶיהָ: תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, וְעָלֶיהָ נָפְלָה הַקִּנְאָה וְהַחֶמְדָּה בֵּין הֶבֶל וְקַיִן בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁרָצוּ לָדַעַת, אֵיזֶה מֵהֶם הָרָצוּי לִהְיוֹת בִּמְקוֹם אָדָם וּסְגֻלָּתוֹ וְלִבּוֹ, לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ וּלְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְיִהְיֶה זוּלָתוֹ כַקְּלִפָּה, וְאֵרַע מַה שֶּׁאֵרַע מֵהֲרִיגַת הֶבֶל וְנִשְׁאַר הַמַּלְכוּת עֲרִירִי וְנֶאֱמַר:

It was also the first object of jealousy and envy between Cain and Abel, when they desired to know which of them would be Adam's successor, and heir to his essence and intrinsic perfection; to inherit the land, and to stand in connexion with the divine influence, whilst the other would be a nonentity. Then Abel was killed by Cain, and the realm was without an heir.

אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַשּׁוֹכֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עֲוֹנוֹתָיו מְחוּלִין. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג כד) "וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן". אֲפִלּוּ הָלַךְ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן הַקָּבוּר בָּהּ נִתְכַּפֵּר לוֹ. וּכְאִלּוּ הַמָּקוֹם שֶׁהוּא בּוֹ מִזְבַּח כַּפָּרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב מג) "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". וּבַפֻּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר (עמוס ז יז) "עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת". וְאֵינוֹ דּוֹמֶה קוֹלַטְתּוֹ מֵחַיִּים לְקוֹלַטְתּוֹ אַחַר מוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מוֹלִיכִים מֵתֵיהֶם לְשָׁם. צֵא וּלְמַד מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ וְיוֹסֵף הַצַּדִּיק:

The Sages commented: 'Whoever dwells in Eretz Yisrael will have his sins forgiven as Isaiah 33:24 states: 'The inhabitant shall not say 'I am sick.' The people who dwell there shall be forgiven their sins.' Even one who walks four cubits there will merit the world to come and one who is buried there receives atonement as if the place in which he is buried is an altar of atonement as Deuteronomy 32:43 states: 'His land will atone for His people.' In contrast, the prophet, Amos [7:17, used the expression] 'You shall die in an impure land' as a prophecy of retribution. There is no comparison between the merit of a person who lives in Eretz Yisrael and ultimately, is buried there and one whose body is brought there after his death. Nevertheless, great Sages would bring their dead there. Take an example, from our Patriarch, Jacob, and Joseph, the righteous.

שמן המשחה: כבוד 20 אשר לשמן המשחה – הוא כולל שתי תועלות: א) כדי שמה שנמשח בו יתבשם, ב) ושיאמינו ברוממותו של אותו דבר שנמשח, בקדושתו ובהבדלתו מדברים אחרים ממינו, בין אם הוא אדם או בגד או כלי – הכול חוזר ליראת המקדש שהיא סיבה ליראת ה'. כי בפנייה אליו מושגת היפעלות, והלבבות הקשים מתעדנים ומתרככים – וה' התחכם את כל ההתחכמות הזאת בעֵצוֹת מֵרָחֹק (ישעיהו כה,א) כדי לעדנם ולהכניעם בעת שיפנו אל הבית הזה. זאת כדי שישמעו לציוויי ה' המדריכים בדרך ישרה וייראו ממנו, כמו שהתבאר לנו בלשון התורה ונאמר: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ – לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים" (דברים יד,כג). הרי התברר לך מהי התכלית המבוקשת בכל הפעולות האלה. 21 אשר לטעם האיסור לחקות את שמן המשחה והקטורת – הוא ברור מאוד: כדי שלא יריחו את הריח הזה אלא שם, וכך תהיה ההיפעלות מהם רבה יותר, וכן כדי שלא יחשבו שכל מי שנמשח בשמן הזה או בדומה לו הובדל, כך שיבואו קלקולים גדולים וסכסוכים.

The anointing oil (Exod. 30:22-33) served a double purpose: to give the anointed object a good odour, and to produce the impression that it was something great, holy, and distinguished, and better than other objects of the same species; it made no difference whether that object was a human being, a garment, or a vessel. All this aimed at producing due respect towards the Sanctuary, and indirectly fear of God. When a person enters the Temple, certain emotions are produced in him; and obstinate hearts are softened and humbled. These plans and indirect means were devised by the Law, to soften and humble man’s heart at entering the holy place, in order that he might entrust himself to the sure guidance of God’s commandments. This is distinctly said in the Law: “And thou shalt eat before the Lord thy God, in the place which he shall choose to place his name there, the tithe of thy corn, of thy wine, and of thine oil, and the firstlings, of thy herds and of thy flocks; that thou mayest learn to fear the Lord thy God always” (Deut. 14:23). The object of all these ceremonies is now clear. The reason why we are not allowed to prepare [for common use] the anointing oil and the incense (ibid. ver. 32, 38) is obvious; for when the odour [of the oil and incense] is perceived only in the Sanctuary, the desired effect is great: besides [if it were allowed for every one to prepare the anointing oil], people might anoint themselves therewith and imagine themselves distinguished; much disorder and dissension would then follow.

וְכֵן שָׁנוּ בְּסִפְרָא (קדושים יא יד) "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם" וְגוֹ', אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ כִּשְׁאָר אֲרָצוֹת, אֵינָהּ מְקַיֶּמֶת עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וּבְסִפְרֵי (האזינו שטו) "וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים לב יב), שֶׁלֹּא תְּהֵא רְשׁוּת לְאֶחָד מִשָּׂרֵי הָאֻמּוֹת לָבֹא לִשְׁלֹט בָּכֶם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן" וְגוֹ', וְהוּא מַאֲמָרָם (כתובות קי), כָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה:ל"ח) "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" וְאוֹמֵר (שמואל א כו יט) "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

And so the Rabbis taught in the Sifra: “And the Land vomit not you out also etc. The Land of Israel is unlike other lands; it is unable to contain sinners.” And in the Sifre we find that the Rabbis taught: “And there was no strange god with Him [when He took Israel out of Egypt, and protected them during their wandering through the wilderness], so that none of the princes of the nations should have power to come and exercise authority over you

ולכך נקראו ישראל "בני בכורי", כי אי אפשר שיהיה לאחד שני בכורים. אבל כיון שהם נקראים "בני בכורי", והבכור הוא אחד, מורה שיש כאן חבור גמור, לפי שהם מושפעים מאמתת עצמו. ובארו בזה כי לדעת רבי יהודה כיון שבשם "בנים" הצירוף היותר שיש לישראל אל אביהם שבשמים, אם אין עושים מעשה בנים אין ראויים הם לשם הזה, שכבר בטל השם הנכבד הזה. ודבר זה, שרוצה לומר שהם בנים באין חסרון. ולכן אל תתגודדו למת, שהיה דרך שלהם לעשות השחתה בעצמם בשביל ההשחתה שהגיע למת.

It has become clear to you that that which God, may He be blessed, took the Jewish people for Himself is not because of the righteousness of the Jewish people or their deeds. Rather it was a more encompassing choice. And this thing is explained in several places, and the faithful sages [also] came [to discuss] it in several places. Hence it is not fit to say that with the removal of the cause – which is the righteousness of the Jewish people – the result would also be removed, meaning His taking them as a people for Himself. And even though their deeds, good or bad, caused there to be more or less attachment [to God], as this is certainly according to the majority of [their] deeds, such that there would be more or less [of it] – nevertheless, [God's] actual choice was not because of any deed at all.

ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג, טז). פירש רש"י ז"ל התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים. ונראה לדקדק הא משה לא היה יודע שיהיו מרגלים, כי בודאי לא היה שולח אותם וכמו שפירש רש"י ז"ל על אנשים באותה שעה כשרים היו ולמה התפלל עליו. ונראה לתרץ, כי אמר השם למשה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ, ובמשנה תורה בסיפור מעשה מרגלים (דברים א, כב) נאמר ויחפרו את הארץ. דהנה איתא במדרש (קה"ר א) כמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם כמו כן יש בארץ, כמ"ש ערות הארץ לב הארץ טבור הארץ עין הארץ. והנה הרמ"ח אברים שבאדם כנגד רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצות לא תעשה, שכל גיד מחויב לשמור לבל יעבור הלאו המגיע לו. וכמו כן גם כן בארץ האברים וגידים מחויבים לשמור התרי"ג מצות וכשישראל עושין המצות בארץ אזי על ידי זה הארץ חשקה וחפצה שיהיו ישראל בארץ לעשות התרי"ג מצות בתורה. על כן שלח משה הי"ב אנשים וצוה להם ויתורו, לשון תורה שילמדו שם תורה ויהי הארץ נוח לכובשה לפניהם כשיעשו המצות בארץ ויהיו ישראל משפיעים בארץ והארץ יהיה בבחינות מקבל. וזה ויחפרו הארץ, לשון חפרה החמה כי תהיה בושה לפני ישראל שהם משפיעים לתוכה וזהו עיקר חשקה של הארץ. וזהו פירוש הפסוק (במדבר כא, יז) אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה, כי השירה יהיה לה לצורכה כי טובתה היא. וזהו (שם כא, יח) באר חפרוה שרים כרוה וכו', לשון חפרה החמה ששרים חפרוה אותה, כי בושה מלפניהם (חסר):

Numbers 13,16. “Moses renamed Hoshea son of Nun, ‎Yehoshua.” Rashi comments on this verse that this ‎means that Moses prayed that G’d should protect him against ‎being swayed by the evil advice offered by the majority of the ‎men who were part of this mission.‎ This commentary is strange, as whence did Moses know ‎already that these men would turn out to be spies counseling ‎that the land was beyond their ability to conquer? Surely, if ‎Moses had been aware of the tragic outcome of this mission he ‎would never have allowed it to go forth? This is also why ‎‎Rashi says that at the time when this mission set out all the ‎members partaking in it were beyond suspicion of wanting it to ‎fail. If Rashi is correct, we must then ask what made Moses ‎pray for Joshua’s being protected against the “spies’” evil ‎influence?‎ It appears that the answer to the above questions is that G’d ‎had told Moses to send out men to “tour” the land of Canaan, ‎whereas in Deuteronomy 1,22 when the whole incident is recalled ‎by Moses he describes the intiative for this to have been the ‎people, who had, however, demanded that the mission be one of ‎spying, i.e. ‎ויחפרו את הארץ לנו את הארץ‎ “who will spy out the land ‎for us.” the Midrash Kohelet Rabbah 1,9 in relating to this ‎request states that just as a human being has 248 bones and 365 ‎tendons, so the earth is similarly made up of as many constituent ‎parts. [The text there only speaks about man and the ‎earth having certain organs in common. Ed.] It elaborates ‎by saying that just as the Torah speaks of ‎ערות הארץ, לב הארץ, ‏טבור הארץ, עין הארץ‎, “the nakedness of the earth, the heart of the ‎earth, the navel of the earth, an the eye of the earth, etc.; these ‎are only a few examples of the earth possessing parts which serve ‎it in a manner similar to the way that the bones and tendons ‎serve the human being. It follows that when the Israelites perform G’d’s ‎commandments on this land, that the land itself will develop a ‎fondness for this people. We are entitled therefore to view in the ‎expression ‎לתור את הארץ‎, Moses’ way of instructing these men to ‎establish a personal relationship with this land based on Torah ‎‎(‎תור‎) observance. By doing so the Jewish people would assume the ‎role of dispensing spiritual largesse of their own to this land. The ‎land, seeing that it had become a recipient of largesse from the ‎Jewish people would also become indebted to them. This explains ‎Moses’ command to the subterranean waters in the part of the ‎land of Canaan already captured by the Jewish people to give ‎forth its waters, i.e. Numbers 21,17 ‎אז ישיר ישראל את השירה הזאת ‏עלי באר ענו-לה באר חפרוה שרים‎, “then Israel sang this song: ‘spring ‎up O well-sing to it-, the well which the princes dug.’ The word ‎חפרוה‎ is derived from ‎חפר‎ “to dig,” and is completely analogous to ‎the expression ‎ויחפרו את הארץ‎ in Deuteronomy 1,22 where we can ‎then translate it “in order to dig for us in the land.” The wish ‎expressed by the Israelites when singing this song was meant to ‎convince the earth of the land of Canaan (in this instance the east ‎bank of the Jordan) that complying with Israel’s request was for ‎its own benefit.‎

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ.

The land of Israel is not an external thing, an external national acquisition, a means to the goal of general unity and strengthening of the physical or even spiritual. The land of Israel is an intrinsic section of the nation, attached to it with a living bond, entwined with its existence in internal uniqueness.