Mitzvot in Parashat Korach

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֙יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֺ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם׃ וְגַ֣ם אֶת־אַחֶ֩יךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֙יךָ֙ הַקְרֵ֣ב אִתָּ֔ךְ וְיִלָּו֥וּ עָלֶ֖יךָ וִישָֽׁרְת֑וּךָ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל הָעֵדֻֽת׃ וְשָֽׁמְרוּ֙ מִֽשְׁמַרְתְּךָ֔ וּמִשְׁמֶ֖רֶת כׇּל־הָאֹ֑הֶל אַךְ֩ אֶל־כְּלֵ֨י הַקֹּ֤דֶשׁ וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֹ֣א יִקְרָ֔בוּ וְלֹֽא־יָמֻ֥תוּ גַם־הֵ֖ם גַּם־אַתֶּֽם׃ וְנִלְו֣וּ עָלֶ֔יךָ וְשָֽׁמְר֗וּ אֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לְכֹ֖ל עֲבֹדַ֣ת הָאֹ֑הֶל וְזָ֖ר לֹא־יִקְרַ֥ב אֲלֵיכֶֽם׃ וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֙חְתִּי֙ אֶת־אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ֠ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכׇל־דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֔ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃ {פ}

GOD said to Aaron: You and your sons and the ancestral house under your charge shall bear any guilt connected with the sanctuary; you and your sons alone shall bear any guilt connected with your priesthood. You shall also associate with yourself your kinsmen the tribe of Levi, your ancestral tribe, to be attached to you and to minister to you, while you and your sons under your charge are before the Tent of the Pact. They shall discharge their duties to you and to the Tent as a whole, but they must not have any contact with the furnishings of the Shrine or with the altar, lest both they and you die. They shall be attached to you and discharge the duties of the Tent of Meeting, all the service of the Tent; but no outsider shall intrude upon you as you discharge the duties connected with the Shrine and the altar, that wrath may not again strike the Israelites. I hereby take your fellow Levites from among the Israelites; they are assigned to you in dedication to GOD, to do the work of the Tent of Meeting; while you and your sons shall be careful to perform your priestly duties in everything pertaining to the altar and to what is behind the curtain. I make your priesthood a service of dedication; any outsider who encroaches shall be put to death.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא שָׁמַע לוֹ, אָמַר, עַד שֶׁלֹּא יִשְׁתַּתְּפוּ אֲחֵרִים עִמּוֹ, הִתְחִיל מְזָרֵז בָּהֶן, שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי, הַקָּטָן הוּא הַכָּבוֹד שֶׁבְּיֶדְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְּעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל. חָזַר עַל קֹרַח, וַיַּקְרֵב אוֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְּנֵי לֵוִי.

ולבני לוי וגו׳‎ בספרי דרשו וי״‎ו מוסיף על ראשון לומר שגם ללויים ולזרעם נכרתה ברית מלח עולם.

ולבני לוי וגו, and as far as the Levites are concerned, etc.” in the Sifri on this verse the letter ו at the beginning of the word ולבני, is a conjunctive letter, linking the basic functions and lifestyle of the Levites to that of the priests to the extent that the special covenant of salt between G-d and the priests includes them also.

הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת אֵינָן נוֹהֲגִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וּנְבִיאִים הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נוֹהֲגוֹת אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְרֹב יִשְׂרָאֵל הוֹלְכִין וְשָׁבִין שָׁם. וְהַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגוֹת אַף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ עַמּוֹן וּמוֹאָב מִפְּנֵי שֶׁהֵם סְבִיבוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

According to Scriptural Law, [the obligation to separate] the terumot and the tithes applies only in Eretz Yisrael. [It applies] whether the Temple is standing or not. The prophets ordained that these obligations should be observed in Babylon as well, because it is adjacent to Eretz Yisrael and the majority of the Jewish people journey to and from there. The Sages of the early generations ordained that they also be observed in the lands of Egypt and the lands of Ammon and Moab, because they are on the peripheries of Eretz Yisrael.

זֶרַע לֵוִי כֻּלּוֹ מֻבְדָּל לַעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י ח) "בָּעֵת הַהִיא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי". וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת הַלְוִיִּם פְּנוּיִין וּמוּכָנִין לַעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ בֵּין רָצוּ בֵּין שֶׁלֹּא רָצוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כג) "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד". וּבֶן לֵוִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו כָּל מִצְוֹת לְוִיָּה חוּץ מִדָּבָר אֶחָד אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל אֶת כֻּלָּן: שְׁמוּאֵל הָרוֹאֶה וְדָוִד הַמֶּלֶךְ חִלְּקוּ הַלְוִיִּם לְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים מִשְׁמָרוֹת. וְעוֹבֵד מִשְׁמָר בְּכָל שַׁבָּת. וְכָל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מְחַלֵּק אוֹתָם רֹאשׁ הַמִּשְׁמָר לְבָתֵּי אָבוֹת. וְכָל יוֹם מִימֵי הַשַּׁבָּת עוֹבְדִים בּוֹ אֲנָשִׁים יְדוּעִים. וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת מְחַלְּקִין אֵלּוּ הָעוֹבְדִים בַּיּוֹם שֶׁלָּהֶן אִישׁ אִישׁ עַל עֲבוֹדָתוֹ. וְכָל הַלְוִיִּם מֻזְהָרִין עַל עֲבוֹדַת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ג) "אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ" לֹא יִקְרָבוּ לַעֲבוֹדָה אֲבָל לִגַּע מֻתָּרִין: וּכְשֵׁם שֶׁהַלְוִיִּם מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדַת הַכֹּהֲנִים. כָּךְ הַכֹּהֲנִים מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ג) "גַם הֵם" (במדבר יח ג) "גַּם אַתֶּם". וְכֵן הַלְוִיִּם עַצְמָם מֻזְהָרִים שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶחָד מְלֶאכֶת חֲבֵרוֹ. שֶׁלֹּא יְסַיֵּעַ הַמְשׁוֹרֵר לַשּׁוֹעֵר וְלֹא הַשּׁוֹעֵר לַמְשׁוֹרֵר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ד יט) "אִישׁ אִישׁ עַל עֲבוֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ":

The descendants of Levi were singled out for service in the Sanctuary, as [Deuteronomy 10:8] states: "At that time, God separated the tribe of Levi." It is a positive commandment for the Levites to be free and prepared for the service of the Sanctuary, whether they desire to do so or not, as [Numbers 18:23] states: "And the Levite shall perform the service of the tent of meeting." When a Levite accepts all the mitzvot of the Levites with the exception of one matter, he is not accepted unless he accepts them all. Samuel the Seer and King David divided the Levites into 24 watches. Each week, a different watch would serve [in the Temple]. The head of the watch would divide all the men of the watch into different "clans." On each day of the week, designated men would serve. The heads of the clans would assign the workers on the day that they were designated to work, [allotting each] one appropriate tasks. All of the Levites are warned [not to participate in] the service of the altar, as [ibid. 18:3] states: "But to the holy utensils and to the altar they should not draw close so they do not die." [This prohibition implies] that they should not draw close to the service [of the Sanctuary], but they may touch [the sacred utensils]. Just as the Levites were warned not to perform the service of the priests, so too, the priests are warned not to perform the work of the Levites, as [the above verse] states: "Also they, also you [shall not die]." Similarly, the Levites themselves were warned that each one should not perform the task incumbent on a colleague. Thus a singer should not assist a door-keeper, nor a door-keeper a singer, as [ibid. 4:49] states: "Every man, according to his service and his burden."

וּבַמִּדְרָשׁ (במ״ר יח ג) אָמְרוּ ״וַיִּקַּח קֹרַח״, מַה לָּקַח, טַלִּית שֶׁכּוּלּוֹ תְּכֵלֶת כוּ׳. וּמַסִּיק שֶׁשָּׁאַל עוֹד: בַּיִת מָלֵא סְפָרִים אִם חַיָּב בִּמְזוּזָה כוּ׳, בִּשְׁלָמָא צִיצִית דָּרַשׁ סְמוּכִין, מִדְּסָמִיךְ ״וַיִּקַּח קֹרַח״ לְפָרָשַׁת צִיצִית, אֲבָל מְזוּזָה מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ. וְנִרְאֶה לִי דְּמַפֵּיק לָהּ מִדִּכְתִיב ״וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם״, לָמָּה לֵיהּ לְמִכְתַּב ״פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם״, אֶלָּא שֶׁיָּצְאוּ נִצָּבִים לְחָרֵף וּלְגַדֵּף עַל הַמְּזוּזָה שֶׁבְּפֶתַח אָהֳלֵיהֶם. וְהִנֵּה קֹרַח חָלַק עַל פָּרָשַׁת צִיצִית, וְדָתָן וַאֲבִירָם הוֹסִיפוּ עוֹד לַחֲלוֹק עַל מִצְוַת הַמְּזוּזָה שֶׁבְּפֶתַח הָאֹהֶל, כִּי אָמְרוּ שֶׁמֹּשֶׁה בָּדָה מִלִּבּוֹ שְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלּוּ, וְהָיָה זֶה מֵעֵין מַחֲלוֹקְתָּם, כְּמַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי, כִּי אָמְרוּ כְּשֵׁם שֶׁטַּלִּית שֶׁכּוּלּוֹ תְּכֵלֶת הַסְּבָרָא נוֹתֶנֶת שֶׁהוּא פָּטוּר מִצִּיצִית, וְכֵן בַּיִת מָלֵא סְפָרִים פָּטוּר מִמְּזוּזָה, כָּךְ בִּזְמַן שֶׁכָּל הָעֵדָה קְדוֹשִׁים אֵינָן צְרִיכִין לְמַנְהִיג. וְעוֹד רָמוּז בָּזֶה לוֹמַר שֶׁעִקַּר טַעַם שְׁנֵי מִצְווֹת אֵלּוּ לִהְיוֹת לָאָדָם כְּמַזְכִּירִים אֶת מִצְווֹת ה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם״ וְגוֹ׳, וְכֵן הַמְּזוּזָה כְּדֵי שֶׁיִּזְכֹּר אֶת ה׳ בְּבוֹאוֹ וּבְצֵאתוֹ, וּבִזְמַן שֶׁכָּל הָעֵדָה קְדוֹשִׁים אֵינָן צְרִיכִין לְדָבָר הַמַּזְכִּיר, כִּי בְּלָאו הָכֵי ה׳ לְנֶגְדָּם תָּמִיד, הוּא יִתְבָּרַךְ וְכָל מִצְווֹתָיו, וְאֵין צֹרֶךְ בָּהֶם כִּי אִם לַאֲנָשִׁים שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים. וּמִטַּעַם זֶה נֶעֶנְשׁוּ הֵמָּה וְטַפָּם. וְיֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן, אִם קֹרַח וַעֲדָתוֹ חָטְאוּ, טַף לָמָּה בָּאִים לְעֹנֶשׁ זֶה. אֶלָּא לְפִי שֶׁחָלְקוּ עַל צִיצִית וּמְזוּזָה, וּמַסִּיק בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת לב:): ר׳ יְהוּדָה וְר׳ מֵאִיר, חַד אָמַר בָּנִים מֵתִים בַּעֲוֹן צִיצִית, וְחַד אָמַר בַּעֲוֹן מְזוּזָה כוּ׳. וְטַעַם לִשְׁנֵיהֶם אֶחָד הוּא, לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶם בָּאוּ לְזִכָּרוֹן, כִּי הַמְּזוּזָה לִהְיוֹת ה׳ לְנֶגֶד עֵינָיו תָּמִיד בְּבוֹאוֹ וּבְצֵאתוֹ, וְהַצִּיצִית לְזִכְרוֹן הַמִּצְווֹת, וּכְתִיב (הושע ד ו): ״וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי״, כִּי עַל יְדֵי שֶׁתִּשְׁכַּח תּוֹלְדוֹת הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, אֶשְׁכַּח גַּם סְתָם תּוֹלְדוֹתֶיךָ. וְעוֹד, שֶׁהַבָּנִים עָנָף מִמֶּנּוּ כְּצִיצִית שֶׁהֵם עָנָף מִן הַבֶּגֶד.

And in the Midrash (Bamidbar Rabbah 18:3) they said, “And Korach took” — what did he take? A garment entirely of blue, etc. And it concludes that he also asked about a house full of books, whether it requires a mezuzah, etc. The interpretation about tzitzit is understood as a connection to the adjacent text, since the story of Korach follows the passage about tzitzit, but how was mezuzah even mentioned? It seems to me that this is derived from the verse and Dathan and Abiram came out standing at the entrance of their tents. Why did it need to specify the entrance of their tents? Rather, they stood there to insult and blaspheme regarding the mezuzah at the entrance of their tents. Behold, Korach disputed the passage about tzitzit, and Dathan and Abiram added further dispute about the commandment of the mezuzah at the entrance of the tent, claiming that Moses had fabricated these two commandments from his own imagination. This was consistent with the nature of their dispute, as Rabbi Bachya explained: they argued that just as a garment entirely of blue logically should be exempt from tzitzit, and a house full of books should be exempt from mezuzah, so too when the entire congregation is holy, they have no need for a leader. Furthermore, this hints that the main reason for these two commandments is to serve as reminders of God’s commandments, as it is written and you shall see it and remember, etc. Similarly, the mezuzah serves to remind one of God when entering and exiting. And at a time when the entire congregation is holy, they need no reminder, for God and His commandments are constantly before them regardless, and such reminders are only necessary for people who might forget God. For this reason, they and their children were punished. One should consider: if Korach and his assembly sinned, why should their children be punished? But it is because they disputed tzitzit and mezuzah, and it is concluded (Shabbat 32b) by Rabbi Yehuda and Rabbi Meir — one said children die for the sin of neglecting tzitzit, and one said for the sin of neglecting mezuzah, etc. The reasoning for both is the same, as both exist as reminders: the mezuzah is to keep God before one’s eyes constantly when entering and exiting, and the tzitzit is a reminder of the commandments. And it is written Because you have forgotten the Torah of your God, I too will forget your children (Hosea 4:6). For by forgetting the generation [toledot] of good deeds, I will also forget your offspring [toledot] in general. Additionally, children are a branch of the person, just as tzitzit are branches from the garment.

עבודת מתנה אתן את כהונתכם כו' (במדבר יח, ז). הנה כשאדם עובד את ה' אינו מתנה, כי כן החיוב על האדם. אבל כשאדם מעלה הנצוצות זה הוא מן האדם מתנה אל ה'. וזהו נשאת ונתת באמונה (שבת לא.) כשאדם עושה משא ומתן עם נכרי והישראל מרויח בהמשא ומתן ועל ידי זה יכולת בידו לעבוד ה' ביותר אזי מעלה הניצוצות מן האומות. וזהו נשאת, לשון עליות. ונתת באמונה, כמבואר כי הוא מתנה אל ה' מישראל שמעלה הנצוצות. ומזה בא הגרים מן האומות מחמת שישראל מעלים הניצוצות מהן כנ"ל וזהו עבודת מתנה: ברית מלח עולם (במדבר יח, יט). הוא נאמר אחר מעשה קרח, כי קרח רצה להיות כולם כהנים ולא לוי וכהן מורה על חסד ולוי על דין ורצה להיות הכל חסד ובאמת צריך שיהיה דין ורחמים בעולם. והנה הרמב"ן הקדוש כתב המלח הוא כח אש אשר במים נמצא המלח הוא מן כח אש ומים, היינו דין וחסד שניהם הם הנהגת העולמות. וזה שנאמר זה אחר מעשה קרח להראות כי בטל מעשה קרח שרצה להיות כולו חסד, ולא כן הוא כי צריך להיות דין וחסד:

Numbers 18,7. “I make your priesthood a service that ‎is presented as a gift.” When man serves the Lord this ‎is not a gift to G’d, as he is obligated to do so from the moment he ‎has been born. When man, in the process of serving the Lord, ‎tries to elevate other creatures spiritually at the same time, this ‎does constitute a gift he presents to the Lord.‎ When the Talmud in Shabbat 31 describes that the first ‎question the soul is asked when appearing before the heavenly ‎tribunal is: ‎נשאת ונתת באמונה‎, commonly translated as “have you ‎been fair and honest in your dealings with your fellow man,?” the ‎real meaning is: ”when you engaged in business dealings with ‎gentiles and you benefited financially by these dealings, did you ‎use the opportunity of displaying fairness as an opportunity to ‎bring the gentile closer to G’d the Creator?” If you did so you ‎succeeded in rescuing these “sparks” that had strayed from their ‎original path since they had been encased in a body. The word ‎נשאת‎ from the root ‎נשא‎ to raise, elevate,” in the line we quoted ‎from the Talmud, refers to whether the Jew whose soul now ‎appears for judgment in the celestial spheres being asked whether ‎it had been instrumental in helping stray human beings to return ‎to their sacred origins. When the Israelite, be he a priest or not, ‎succeeds in bringing about conversion of pagans for the right ‎reasons, he can claim to have presented his G’d with a gift, ‎מתנה‎.‎ Numbers 18,19. “it is an eternal, salt-like, covenant ‎before Hashem.” This statement had become necessary ‎after the revolt of Korach, who claimed that all Israelites are ‎entitled to be priests by dint of all of them having stood at Mount ‎Sinai. Korach had considered his status as a Levi, as a demotion. ‎He had not understood that the priests symbolise the attribute of ‎חסד‎ loving kindness, whereas the Levites symbolize the attribute ‎of ‎דין‎, justice. If both the Levites and the priests had symbolized ‎loving kindness, there would have been no room in the world for ‎the attribute of justice. G’d’s universe can function only when ‎both these attributes perform their respective ‎functions. Nachmanides, commenting on the significance of ‎מלח‎, salt, writes that salt is a combination of the raw materials ‎fire and water, i.e. justice and loving kindness. Between them ‎these two “raw materials” are the foundation of our civilisation. ‎This concept had to be brought to the attention not only of the ‎Levites, but to the attention of all the Israelites, so that they ‎would understand that both the role of the Levite and the role of ‎the priest are indispensable to the Jewish nation, and are not to ‎be regarded as part of a pyramid, the priests representing the ‎pinnacle.‎

במדרש אח נפשע מקרית עוז. כי עיקר הכל התורה. וכל שכל וחכמת האדם וגם היגיעה בעבודת הבורא ית' וקיום מצותיו הכל עצות איך להתדבק בתורה ולזכות לסיוע עליון לכן נק' התורה עוז. וכן הבורא ית' שהוא מעוז לחוסים בו ותוקף האדם להתחזק בו ועל ידי המעש"ט והיגיעה זוכין לזה. ובודאי הי' קרח עובד ה' וחכם גדול. אבל בזה שסמך רק על חכמתו ומעשיו נק' מרידה בתורה ובה' ית'. והנה מרע"ה נק' איש אלקים והוריד תורה משמים והיו כל מעשיו פעולות משורשות בשרשם ממש. לכן אין חידוש שבודאי הי' התנגדות עליו בזה העולם כי לית כל מוחא סביל דא. ואהרן הכהן אשר השי"ת בחר בו ובזרעו אחריו להיות כלי מוכן לעבודה בלי ספק בשורש נשמתו הוא איש מיוחד קודש קדשים. וקרח תלה הכל בעבודה חיצוניות בעוה"ז כמ"ש במד' טלית שכולה תכלת כו'. כי באמת טעם מצות תכלת שדומה לרקיע כו' ומה"ט כולה תכלת אינו דין שתפטור. אבל באמת אינו כן כי המצות הם רק רמזים לדברים עליונים והם משורשים בתורה הקדושה שנעלמה מעיני כל חי וההתעוררות שבא מלמעלה ע"י מצות התורה הם הרבה מאוד מכל פעולות שבכח האדם למטה. ואף שיש לכל מצוה טעמים גם בעוה"ז אבל שורש המצוה הוא העיקר. נמצא פשע קרח בעיקר השורש ואחז עצמו בטפל ועשה ממנו עיקר. וז"ש ויקח קרח שלקח והפריש עצמו מהשורש כי עיקר עבודת האדם יש לו עלי' ע"י שמבטל אח"כ הכל להבורא ית' ואז באמת החכמה והיגיעה מסייע להיות עליות שונות. אבל המדבק עצמו במעשיו לא נשאר בידו כלום. וזהו ענין השבת קודש. לכן כתב בזוה"ק שקרח חלק על שבת. ואיתא במשנה מחלוקת לשם שמים מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לש"ש קרח וכל עדתו. והנה בית שמאי מחדדין טפי אעפ"כ הלכה כרבים כידוע ששמאי עמד ביותר על קו הדין ודקדוק המשפט בפרטות. אבל התורה בכלל נמשכת אחר דעת הלל. וע"י ששמאי ביטל עצמו להתורה מחלוקתן מתקיימת. וא"כ גם קרח הי' מוכן להיות מחלוקת על אהרן ואם הי' מבטל עצמו להתורה שהיא האמונה במשה רבינו ע"ה הי' מתקיים המחלוקת והי' נשלם ההלכה על ידי שניהם. ועיין בזוה"ק ושורש הענין שבכללות הי' אהרן הנבחר והפרט צריך להיות בטל אל הכלל. וזהו ג"כ אות המטה פרח מטה אהרן להודיע כי בחירת אהרן הוא בשורש עליון לא ע"י הכנת מעשיו בלבד. ומ"מ נאמר בתוך מטותם כי ע"י הביטול שהם מבטלים עצמם לאהרן יש לו עלי' זו בשורש העליון מאוד נעלה. וז"ש ואהרן מה הוא כי אהרן לא הי' בו דבר רק מאמר המשנה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה זולת זה לא נמצא בו דבר רק כלי מוכן לקבל השפעה עליונה כפי אשר יהי' הרוח ללכת. כי השי"ת יודע לבחור מי שיעמוד לפניו לשרתו ולעבוד עבודתו ית':

The Midrash (Bamidbar Rabbah 18:14) uses the pasuk "A brother offended is harder than a fortified city" (Mishlei 19:18) to describe Korach. The main purpose of everything is the Torah, which is called עוז (strength). All of man’s intellect and effort in serving Hashem and fulfilling mitzvos are methods to connect to the Torah and merit divine assistance. Hashem, being the strength for those who trust in Him, leads one to this connection through good deeds and effort. Korach, despite being a servant of Hashem and very wise, relied solely on his wisdom and deeds, which was considered a rebellion against Hashem. Moshe, known as a man of G-d, brought the Torah from Heaven and acted directly from its source, which naturally led to opposition in this world. Aharon, chosen by Hashem to be the vessel of service, was inherently holy. Korach, however, focused on externalities, mocking Moshe’s instructions and failing to understand the deeper, divine source of mitzvos. This misunderstanding is evident in Korach's challenge about the techelet strings. He failed to grasp that mitzvos are rooted in the holy Torah, which is hidden from human understanding. Korach's reliance on external actions and his separation from the divine source led to his downfall. The Zohar states that Korach argued against Shabbos, which symbolizes nullifying oneself to Hashem. The Mishna in Avot (5:17) contrasts arguments for the sake of Heaven (Hillel and Shamai) with those not for the sake of Heaven (Korach). Even though Shamai focused on strict judgment, they nullified themselves to the Torah, allowing their arguments to endure. Had Korach nullified himself to Moshe and the Torah, his argument might have prevailed. Aharon’s staff blossoming was a divine sign of his chosen status, showing that true elevation comes from divine choice, not just personal merit. Moshe’s statement, “And what is Aharon?” emphasized that Aharon’s greatness lay in his complete submission to Hashem’s will, embodying peace and love. Moshe’s statement, “And what is Aharon?” emphasized that Aharon’s greatness lay in his complete submission to Hashem’s will, embodying peace and love. As the Mishnah (Avot 1:12) describes him, “One who loves peace, and chases peace, who loves the making, and draws them to Torah”. Aharon had nothing else, he was plainly a vessel prepared to receive blessing from Above, in whichever way that were to come out. For Hashem knows to choose those that will stand before Him and perform His service.