The Primacy of Inner Spiritual Intention

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י ׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהֹוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב׃

But GOD said to Samuel, “Pay no attention to his appearance or his stature, for I have rejected him. For [GOD sees] not as humans see; humans see only what is visible, but GOD sees into the heart.”

הֵן־אֱ֭מֶת חָפַ֣צְתָּ בַטֻּח֑וֹת וּ֝בְסָתֻ֗ם חׇכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי׃

Indeed You desire truth about that which is hidden; teach me wisdom about secret things.

מַרְגְּלָא בְּפוּמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּיַבְנֶה: ״אֲנִי בְּרִיָּה, וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה. אֲנִי מְלַאכְתִּי בָּעִיר וְהוּא מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה. אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי, וְהוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי, כָּךְ אֲנִי אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֲנִי מַרְבֶּה, וְהוּא מַמְעִיט — שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם״.

The Sages in Yavne were wont to say: I who learn Torah am God’s creature and my counterpart who engages in other labor is God’s creature. My work is in the city and his work is in the field. I rise early for my work and he rises early for his work. And just as he does not presume to perform my work, so I do not presume to perform his work. Lest you say: I engage in Torah study a lot, while he only engages in Torah study a little, so I am better than he, it has already been taught: One who brings a substantial sacrifice and one who brings a meager sacrifice have equal merit, as long as he directs his heart towards Heaven (Rav Hai Gaon, Arukh).

וְרַב יְהוּדָה שָׁלֵיף מְסָאנֵי וְאָתֵי מִטְרָא, וַאֲנַן צָוְחִינַן וְלֵיכָּא דְּמַשְׁגַּח בַּן. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיבָּא בָּעֵי, דִּכְתִיב: ״וַה׳ יִרְאֶה לַלֵּבָב״.

But nevertheless, when Rav Yehuda would remove one of his shoes the rain would immediately fall, whereas we cry out and no one notices us. Rather, the Holy One, Blessed be He, seeks the heart, and the barometer of greatness is devotion of the heart and not the amount of Torah that one studies, as it is written: “But the Lord looks on the heart” (I Samuel 16:7).

פרק חמישי - בהשתמש האדם בכוחות הנפש לצד תכלית אחת צריך לאדם שישעבד כוחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה. וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא: השגת השם יתברך, כפי יכולת האדם לדעת אותה. וישים פעולותיו כולן: תנועותיו ומנוחותיו וכל דבריו מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, ר"ל: פועל שלא יביא אל זאת התכלית. ודע, שזאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וחמורה, לא ישיגוה אלא מעט מזער ואחר הרגל גדול. וכשיזדמן מציאות האדם שזה ענינו - איני אומר שהוא למטה מן הנביאים. ר"ל: שישמש כוחות נפשו כולם וישים תכליתם - ידיעת השם יתברך לבד. ולא יעשה מעשה קטן או גדול, ולא ידבר דבר - אלא שהפועל ההוא, או הדבר ההוא מביא למעלה, או למה שמביא אל מעלה. והוא יחשוב ויסתכל בכל פועל ותנועה ויראה אם יביא אל התכלית ההיא או לא יביא - ואז יעשהו. וזהו אשר בקש ממנו יתברך שנכון אליו, באמרו: "ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה). ר"ל: בכל חלקי נפשך - שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת והיא: לאהבת השם יתברך. וכבר הזהיר הנביא, ע"ה, על זה גם כן ואמר: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), ופרשו החכמים, ז"ל, ואמרו: "אפילו לדבר עברה" (ברכות סג, א). ורצונם לומר: שתשים לפועל ההוא תכלית, והיא - האמת, אף על פי שיש בו עברה מצד אחד. וכבר כללו החכמים, ז"ל, זה הענין כולו בקצרה במילות מועטות מורות על זה הענין הוראה שלמה מאד, עד כשאתה תבחן המילות, איך סיפרו זה הענין הגדול והעצום כולו, אשר חיברו בו חיבורים ולא השלימוהו - תדע שנאמר בכוח אלהים בלא ספק, והוא אמרם בצואותיהם: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות ב, יב). וזהו הענין אשר בארנוהו בזה הפרק. וזהו שיעור מה שראינוהו ראוי לזכרו הנה, לפי זאת ההקדמה.

CHAPTER V CONCERNING THE APPLICATION OF MAN'S PSYCHIC FACULTIES TOWARDS THE ATTAINMENT OF A SINGLE GOAL As we have explained in the preceding chapter, it is the duty of man to subordinate all the faculties of his soul to his reason. He must keep his mind's eye fixed constantly upon one goal, namely, the attainment of the knowledge of God (may He be blessed!), as far as it is possible for mortal man to know Him. Consequently, one must so adjust all his actions, his whole conduct, and even his very words, that they lead to this goal, in order that none of his deeds be aimless, and thus retard the attainment of that end. Know that to live according to this standard is to arrive at a very high degree of perfection, which, in consequence of the difficulty of attainment, only a few, after long and continuous perseverance on the paths of virtue, have succeeded in reaching. If there be found a man who has accomplished this—that is one who exerts all the faculties of his soul, and directs them towards the sole ideal of comprehending God, using all his powers of mind and body, be they great or small, for the attainment of that which leads directly or indirectly to virtue—I would place him in a rank not lower than that of the prophets. Such a man, before he does a single act or deed, considers and reflects whether or not it will bring him to that goal, and if it will, then, and then only, does he do it. Such striving does the Almighty require of us, according to the words, “Thou shalt love the Lord thy God with all thy heart, and with all thy soul, and with all thy might”, that is, with all the faculties of thy soul, each faculty having as its sole ideal the love of God. The prophets, similarly, urge us on in saying, “In all thy ways know Him”, in commenting upon which the sages said, “even as regards a transgression (of the ritual or ceremonial law),” meaning thereby that thou shouldst set for every action a goal, namely, the truth, even though it be, from a certain point of view, a transgression. The sages of blessed memory, too, have summed up this idea in so few words and so concisely, at the same time elucidating the whole matter with such complete thoroughness, that when one considers the brevity with which they expressed this great and mighty thought in its entirety, about which others have written whole books and yet without adequately explaining it, one truly recognizes that the Rabbis undoubtedly spoke through divine inspiration. This saying is found among their precepts (in this tractate), and is, “Let all thy deeds be done for the sake of God”. This, then, is the thought we have been dwelling upon in the present chapter, and what we have said must be considered sufficient for the needs of this introduction.

וְכָל זֶה רְאָיָה כִּי הָעִקָּר בְּחִיּוּב הָעֹנֶשׁ אֵינוֹ אֶלָּא עַד שֶׁיִּהְיוּ הַלֵּב וְהַגּוּף מִשְׁתַּתְּפִין בַּמַּעֲשֶׂה. הַלֵּב בְּכַוָּנָתוֹ וְהַגּוּף בִּתְנוּעָתוֹ. וְכֵן אָמְרוּ בְּמִי שֶׁעָשָׂה מִצְוָה וְלֹא נִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹתָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עָלֶיהָ שָׂכָר. וְכֵיוָן שֶׁקֹּטֶב הַמַּעֲשֶׂה וְעַמּוּדָיו בְּנוּיִם עַל כַּוָּנַת הַלֵּב וּמַצְפּוּנוֹ רְאוּיָה שֶׁתְּהֵא חָכְמַת מִצְוֹת הַלֵּב קוֹדֶמֶת בַּטֶּבַע לְחָכְמַת מִצְוַת הָאֵבָרִים:

These two sciences instruct on all the secrets of the physical world, its uses and benefits, its industries and trades and is conducive to physical and material well-being. The science which is most needed for religion is the highest science - Theology. We are under duty to study it in order to understand and obtain a knowledge of our religion. But to study it in order to attain worldly benefits is forbidden. Our teachers said (Nedarim 62a): "[expounding the verse:] 'to love the L-rd your G-d, to hearken to His voice, and to cleave to Him' [This means] that one should not say, 'I will read Scripture that I may be called a scholar.' I will study [mishna], that I may be called Rabbi, I will study [Talmud], to be an Elder, and sit in the assembly [of elders]; but learn out of love and honor will come in the end.". And "Do [good] deeds for the sake of their Maker, and speak of them [words of torah] for their own sake. Make not of them a crown wherewith to magnify yourself, nor a spade to dig with" (ibid).

וְהָא דְּאָמְרִינָן בְּעָלְמָא, דְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִקְרֵי בֵּינוֹנִי, וְרוֹב זְכֻיּוֹת מִקְרֵי צַדִּיק, הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְעִנְיַן שָׂכָר וְעוֹנֶשׁ, לְפִי שֶׁנִּדּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וּמִקְרֵי צַדִּיק בְּדִינוֹ מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִיתַּת שֵׁם הַתּוֹאַר וְהַמַּעֲלָה שֶׁל מַעֲלַת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת צַדִּיקִים וּבֵינוֹנִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁאֵין לוֹ יֵצֶר הָרָע, כִּי הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית; אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, אַף שֶׁזְּכֻיוֹתָיו מְרוּבִּים עַל עֲוֹנוֹתָיו – אֵינוֹ בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת צַדִּיק כְּלָל.

And as for the general saying that one whose deeds and misdeeds are equally balanced is called benoni, while he whose virtues outweigh his sins is called a tzaddik, this is only the figurative use of the term in regard to reward and punishment, because he is judged according to the majority [of his acts] and he is deemed “righteous” in his verdict, since he is acquitted in law. But concerning the true definition and quality of the distinct levels and ranks, “righteous” and “intermediate,” our Sages have remarked that the righteous are motivated [solely] by their good nature, as it is written, “And my heart is a void within me,” that is, void of an evil nature, because he [David] had slain it through fasting. But whoever has not attained this degree, even though his virtues exceed his sins, cannot at all be reckoned to have ascended to the rank of the tzaddik.