The Two Goats of Yom Kippur and Moral Choice

וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַיהֹוָ֔ה וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל׃ וְהִקְרִ֤יב אַהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַיהֹוָ֑ה וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת׃ וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יׇֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה׃

and he shall place lots upon the two goats, one marked for GOD and the other marked for Azazel. Aaron shall bring forward the goat designated by lot for GOD, which he is to offer as a purgation offering; while the goat designated by lot for Azazel shall be left standing alive before GOD, to make expiation with it and to send it off to the wilderness for Azazel.

וְכִלָּה֙ מִכַּפֵּ֣ר אֶת־הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְהִקְרִ֖יב אֶת־הַשָּׂעִ֥יר הֶחָֽי׃ וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י יָדָ֗ו עַ֣ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֮ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כׇּל־עֲוֺנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כׇּל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכׇל־חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה׃ וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כׇּל־עֲוֺנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר׃

When he has finished purging the Shrine, the Tent of Meeting, and the altar, the live goat shall be brought forward. Aaron shall lay both his hands upon the head of the live goat and confess over it all the iniquities and transgressions of the Israelites, whatever their sins, putting them on the head of the goat; and it shall be sent off to the wilderness through a designated agent. Thus the goat shall carry on it all their iniquities to an inaccessible region; and the goat shall be set free in the wilderness.

לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהֹוָ֑ה אִם־יִהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִֽהְיֽוּ׃

“Come, let us reach an understanding, —says GOD. Be your sins like crimson, They can turn snow-white; Be they red as dyed wool, They can become like fleece.”

שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, כְּשֵׁרִין. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר, כְּשֵׁרִין. מֵת אֶחָד מֵהֶן, אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת, יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי. וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת, יָבִיא זוּג אַחֵר וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה, וְיֹאמַר, אִם שֶׁל שֵׁם מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְאִם שֶׁל עֲזָאזֵל מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תָּמוּת. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נִשְׁפַּךְ הַדָּם, יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, יִשָּׁפֵךְ הַדָּם: בָּא לוֹ אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר, אָנָּא הַשֵּׁם, עָווּ פָּשְׁעוּ חָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָנָּא בַּשֵּׁם, כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ וְשֶׁחָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ לֵאמֹר (ויקרא טז), כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ. וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹהֵן גָּדוֹל, הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

The mitzva of the two Yom Kippur goats, the goat sacrificed to God and the goat sent to Azazel that are brought as a pair, is as follows, ab initio: That they will both be identical in appearance, i.e., color, and in height, and in monetary value, and their acquisition must be as one, i.e., they must be purchased together. And even if they are not identical, nevertheless, they are valid. And similarly, if he acquired one today and one tomorrow, they are valid. If one of the goats died, if it died before the High Priest drew the lots, he immediately takes a counterpart for the second, since neither has yet been designated. And if it died after the High Priest drew the lots, he brings another pair of goats and draws lots over them from the start. After that lottery he utters a stipulation: If the one to be sacrificed to God died, that goat upon which the lot for God was drawn in the second lottery shall stand in its stead; and if the one to be sent to Azazel died, that goat upon which the lot for Azazel was drawn shall stand in its stead. And the second, superfluous goat, i.e., in the case where a new pair of goats was brought, should graze until it becomes unfit, at which point it will be sold, and the money received from its sale will go toward the purchase of a public gift-offering. Although for individual sin-offerings in similar circumstances there is no remedy and it is left to die, that is not the case here, as a communal sin-offering is not left to die. On the other hand, Rabbi Yehuda says: In this it should be left to die. And furthermore, Rabbi Yehuda said: If the blood of the goat sacrificed to God spilled before it was sprinkled, the scapegoat is left to die. Similarly, if the scapegoat dies, the blood of the goat sacrificed to God should be spilled, and two other goats are brought and lots are drawn. The Yom Kippur service continues: The High Priest comes over to the scapegoat, places both his hands upon it, and confesses. And he would say as follows: Please, God, Your people, the house of Israel, have sinned, and done wrong, and rebelled before You. Please, God, grant atonement, please, for the sins, and for the wrongs, and for the rebellions that they have sinned, and done wrong, and rebelled before You, Your people, the house of Israel, as it is written in the Torah of Moses Your servant, saying: “For on this day atonement shall be made for you to cleanse you of all your sins; before the Lord you shall be purified” (Leviticus 16:30). And the priests and the people standing in the Temple courtyard, when they would hear the Explicit Name emerging from the mouth of the High Priest, when the High Priest did not use one of the substitute names for God, they would kneel and prostrate themselves and fall on their faces, and say: Blessed is the name of His glorious kingdom forever and ever.

שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים — מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בַּמַּרְאֶה וּבַקּוֹמָה וּבַדָּמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁוִין — כְּשֵׁרִין.

Rather, the principle that one uses the first item is derived from the statement of Rabbi Yosei with regard to the Paschal offering, as it was taught in a baraita: With regard to one who separated a sheep for his Paschal offering and the sheep was lost, and he separated another sheep in its stead, and afterward the first sheep was found, and they both stand before him he sacrifices whichever of them he wants; this is the statement of the Rabbis.

דָּבָר אַחֵר: ״גְּזֵירָה״, שֶׁמָּא תֹּאמַר מַעֲשֵׂה תֹהוּ הוּא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲנִי ה׳״, אֲנִי ה׳ גְּזַרְתִּיו, וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶן. ״אֶת חוּקּוֹתַי תִּשְׁמְרוּ״ — דְּבָרִים שֶׁהַשָּׂטָן מֵשִׁיב עֲלֵיהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: אֲכִילַת חֲזִיר, וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, וַחֲלִיצַת יְבָמָה, וְטׇהֳרַת מְצוֹרָע, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מַעֲשֵׂה תוֹהוּ הֵם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲנִי ה׳״, אֲנִי ה׳ חֲקַקְתִּיו, וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶן.

Alternatively, the word gezeira is written lest you say the procedure of the scapegoat is a meaningless act, since what sanctity and atonement is achieved in sending the goat to Azazel and pushing it from the cliff? Therefore, the verse states: “I am the Lord” (Leviticus 18:5), i.e., I, the Lord, decreed it [gezartiv], and you have no right to question it. The phrase: And you shall keep my statutes, is a reference to matters that Satan and the nations of the world challenge because the reason for these mitzvot are not known. They are: The prohibitions against eating pork; wearing garments that are made from diverse kinds of material, i.e., wool and linen; performing the ḥalitza ceremony with a yevama, a widow who must participate in a levirate marriage or ḥalitza; the purification ceremony of the leper; and the scapegoat. And lest you say these have no reason and are meaningless acts, therefore the verse states: “I am the Lord” (Leviticus 18:4), to indicate: I am the Lord, I decreed these statutes and you have no right to doubt them.

אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם וגו' הפעולות תתחלפנ' לפי התחלף הכח. והפעולות אשר תעשנה בהם יש נעשות בכח הבחיר' או במדת האהבה או בהפעלות הרצון: אשר עשו בכח הבחירה כבר יפול בהם רצון מעט או לא כלל כי הבחיר' היא רצון שכלי פ"א מז' מהמדות.

Man's actions can be the result of three distinct causes. They can be the result of free choice made intellectually; they can be the result of man liking the activity he performs, or they can be the result of the immediate benefit he expects to derive fom his action. A further cause prompting man to act, is an inner urge, which does not bother to rationalise the purpose and sense of one's actions, as long as the action serves to gratify the urge that has prompted it.

תּוּ פָּתְחוּ וְאָמְרוּ. בְּכָל זִמְנָא דְּצַדִיקַיָא מִסְתַּלְּקֵי מֵעָלְמָא, דִּינָא אִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא, וּמִיתַתְהוֹן דְּצַדִיקַיָא מְכַפֶּרֶת עָל חוֹבֵי דָּרָא. וְעַל דָּא פַּרְשְׁתָּא דִּבְנֵי אַהֲרֹן, בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי קָרֵינָן לָהּ, לְמֶהֱוִי כַּפָּרָה לְחוֹבֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִתְעַסְּקוּ בְּמִיתָתְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא אִלֵּין, וְיִתְחַשֵׁב לְכוּ כְּאִלּוּ אַתּוּן מְקָרְבִין קָרְבְּנִין בְּהַאי יוֹמָא לְכַפְּרָא עָלַיְיכוּ. דְּתָנֵינָן, כָּל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל יֵהוֹן בְּגָלוּתָא, וְלָא יִקְרְבוּן קָרְבְּנִין בְּהַאי יוֹמָא, וְאִינּוּן תְּרֵין שְׂעִירִין לָא יַכְלִין לְקָרְבָא, יְהֵא לְהוּ דֻּכְרָנָא, דִּתְרֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, וְיִתְכַּפֵּר עֲלַיְיהוּ. דְּהָכִי אוֹלִיפְנָא, דִּכְתִּיב, (במדבר ג׳:ב׳) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְגוֹ'.

Now Israel are God’s portion, and from His great love for them He gave them one day in the year to cleanse and purify them from all their sins, and therefore on this day they are crowned and are safe from all executioners and all hostile emissaries. It is written that Aaron shall cast lots upon the two he-goats. Why is one of these for the Lord? Because God said, Let one abide by me and the other roam about the world; for if the two were combined the world would not be able to stand against them. The second one therefore goes forth, and when he finds Israel absorbed in religious service and pious deeds and all at peace with one another he can see no opportunity to bring a charge against them.

וּמְפֹרָשׁ מִזֶּה בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל (פרק מו), לְפִיכָךְ הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ לְסַמָּאֵל שֹׁחַד בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁלֹּא לְבַטֵּל אֶת קָרְבָּנָם, שֶׁנֶּאֱמַר "גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל", גּוֹרָלוֹ שֶׁל הקב"ה לְקָרְבַּן עוֹלֶה, וְגוֹרָלוֹ שֶׁל עֲזָאזֵל שְׂעִיר הַחַטָּאת, וְכָל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו". וְאֵין הַכַּוָּנָה בַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁיִּהְיֶה קָרְבָּן מֵאִתָּנוּ אֵלָיו חָלִילָה, אֲבָל שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ שֶׁצִּוָּנוּ כָּךְ. וְזֶה טַעַם הַגּוֹרָלוֹת, כִּי אִלּוּ הָיָה הַכֹּהֵן מַקְדִּישׁ אוֹתָם בַּפֶּה לַה' וְלַעֲזָאזֵל הָיָה כְּעוֹבֵד אֵלָיו וְנוֹדֵר לִשְׁמוֹ, אֲבָל הָיָה מַעֲמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא ט"ז:ז'), כִּי שְׁנֵיהֶם מַתָּנָה לַה', וְהוּא נָתַן מֵהֶם לְעַבְדּוֹ הַחֵלֶק אֲשֶׁר יָבֹא לוֹ מֵאֵת הַשֵּׁם, הוּא הִפִּיל לָהֶם גּוֹרָל וְיָדוֹ חָלַק לָהֶם כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז לג) "בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ", וְגַם אַחֲרֵי הַגּוֹרָל הָיָה מַעֲמִידוֹ לִפְנֵי ה', לוֹמַר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְאֵין אֲנַחְנוּ מְכַוְּנִים בְּשִׁלּוּחוֹ אֶלָּא לְרָצוֹן לַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (ויקרא ט"ז:י') "יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ" וְגוֹ', וּלְכָךְ לֹא נִשְׁחוֹט אוֹתוֹ אֲנַחְנוּ כְּלָל.

Just as the ministering angels do not eat or drink, so is there no eating or drinking in Israel on the Day of Atonement. The master, however, out of his own compassion for the host, wanted all his servants to derive some enjoyment from it [the feast], in order that they may all speak of his [the host’s] praise and not of his shortcomings. It is he [i.e., the priest] who cast the lots on them, but it is His hand that apportioned them, something like that which it says, The lot is cast into the lap; but the whole disposing of it is of the Eternal. Even after the casting of the lots, the priest placed the two goats before the Eternal, thus proclaiming that both are His and that by sending one away [to the desert] we intend merely to fulfill G-d’s wish, just as it said, And the goat, on which the lot fell for Azazel, shall be set alive ‘before the Eternal,’ to make atonement over him, to send him away etc. That is the reason why we do not ourselves do any act of slaughtering [of that goat, as this would imply that it is a proper offering which requires slaughtering].

וזה כי ביום הכפורים מקריבים שני שעירים (ויקרא טז, ה). ובמדרש (ב"ר סה, יד) "וקח לי משם שני גדיי עזים טובים" (בראשית כז, ט), טובים לך, טובים לבניך; טובים לך, שעל ידיהם אתה נוטל הברכות. וטובים לבניך, שעל ידם מתכפר להם, דכתיב (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם", עד כאן. ועוד במדרש, "ונשא השעיר עליו את כל עונותם" (ויקרא טז, כב), היה נוטל הקב"ה עונות ישראל, ונותן אותם על עשו, שנאמר (שם) "ונשא השעיר עליו את כל עונותם", ואין "שעיר" אלא עשו, שנאמר (בראשית כז, יא) "הן עשו אחי איש שעיר", עד כאן. הרי מדרגת יום כפורים שהוא יתברך היה נותן עונש של יעקב על עשו.

קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת. יֵשׁ מַקְשִׁים, לָמָּה עֵגֶל שֶׁל אַהֲרֹן בָּא לְחַטָּאת וְעֵגֶל שֶׁל יִשְׂרָאֵל בָּא לְעוֹלָה. וְאָמְרוּ בָּזֶה, לְפִי שֶׁבְּחֵטְא הָעֵגֶל לֹא חָטָא אַהֲרֹן בְּמַחֲשָׁבָה, שֶׁהֲרֵי וַדַּאי לֹא נִתְכַּוֵּן לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה כְּלָל, וְעִקַּר חֶטְאוֹ הָיְתָה בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה הָעֵגֶל בְּפֹעַל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות לב לה): ״וַיִּגֹּף ה׳ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן״, אֶלָּא לְהוֹרוֹת בָּא שֶׁאַהֲרֹן לֹא חָטָא כִּי אִם בַּעֲשִׂיַּת הָעֵגֶל וְלֹא בְּמַחֲשָׁבָה, עַל כֵּן קָרְבָּנוֹ עֵגֶל לְחַטָּאת הַמְכַפֵּר עַל חֵטְא הַמַּעֲשֶׂה. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁחָטְאוּ גַּם בְּמַחֲשָׁבָה, כִּי וַדַּאי לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה נִתְכַּוְּנוּ, עַל כֵּן קָרְבָּנָם עֵגֶל לְעוֹלָה הַבָּא עַל חֵטְא הַהִרְהוּר. וּמַה שֶּׁקָּשֶׁה עַל פֵּרוּשׁ זֶה, הֲלֹא יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ גַּם בְּמַעֲשֶׂה, שֶׁהֲרֵי הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ, וְלָמָּה לֹא הֵבִיאוּ לְכַפָּרָה עֵגֶל לְחַטָּאת. נִרְאֶה לִי שֶׁעַל חֵטְא הַזְּבִיחָה הֵבִיאוּ לְכַפָּרָה הַשָּׂעִיר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז ז): ״וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִים״, וְהֵיכָן מָצִינוּ שֶׁזָּבְחוּ יִשְׂרָאֵל לַשְּׂעִירִים שֶׁאָמַר לְשׁוֹן ״עוֹד״, אֶלָּא וַדַּאי שֶׁעַל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בָּעֵגֶל ״וַיִּזְבְּחוּ לוֹ״ קָאֵי, כִּי זְבִיחָה זוֹ וַדַּאי הָיְתָה לַשְּׂעִירִים, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלוֹהַּ, כִּי כָל הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא הָיָה מַעֲשֵׂה שָׂטָן, וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם (ישעיה יג כא). עַל כֵּן נֶאֱמַר: ״קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת״. אֲבָל אַהֲרֹן שֶׁלֹּא זָבַח לוֹ כְּלָל הֵבִיא עֵגֶל לְחַטָּאת, לְכַפֵּר עַל מַה שֶּׁעָשָׂה הָעֵגֶל.

Take for yourself a calf of the cattle for a sin offering. Some question why Aaron’s calf is brought as a sin offering while Israel’s calf is brought as a burnt offering. They explained that in the sin of the Golden Calf, Aaron did not sin in thought, as he certainly did not intend it for idolatry at all. His main sin was in the deed — that he actually made the calf, as it is written: And the Lord smote the people because they made the calf which Aaron made (Exodus 32:35). Why does it add which Aaron made? It comes to teach that Aaron sinned only in making the calf, but not in thought. Therefore his offering was a calf for a sin offering, which atones for sins of action. But Israel, who sinned also in thought, as they certainly intended it for idolatry, therefore their offering was a calf for a burnt offering, which comes to atone for sins of thought. What is difficult with this explanation is that Israel also sinned in deed, as they bowed down to it and sacrificed to it, so why didn’t they bring a calf as a sin offering for atonement? It seems to me that for the sin of sacrificing, they brought the goat for atonement, because it is said: And they shall no more sacrifice their sacrifices to demons (Leviticus 17:7). Where do we find that Israel sacrificed to goat-demons, that Scripture says no more? Rather, it certainly refers to what was said about the calf: and they sacrificed to it, because this sacrifice was certainly to goat-demons, to demons [that are] no-gods, as that entire incident was the work of Satan, and goat-demons dance there (Isaiah 13:21). Therefore it says, Take a young goat for a sin offering. But Aaron, who did not sacrifice to it at all, brought a calf as a sin offering to atone for making the calf.

ולא הודיע למשה תיכף שירד מן ההר וישבית מעשיהם, ומה שהצליח מעשה שטן ויצא העגל הזה מעצמו מן האש, הוא מפני שבעת שהקדימו נעשה לנשמע פקע יצר הרע מלבם, ולא היה להם אפשרות לחטא כי נעשו כמה"ש שאין להם יצר הרע ונעשו חירות ממה"מ וכמ"ש חז"ל, וזה נגד הכוונה בבריאת האדם, שהאדם נברא שיהיה לו יצר הרע המסית אותו לחטא, והוא ינצח המלחמה ועי"כ שכרו גדול מאוד לא כן אם אין לו יצה"ר ובחירה והוא כמלאך לא יקבל עוד שכר כי שבתה המלחמה, ולא זאת הכונה בבריאת האדם, וזה הענין עצמו היה בחטא אדם הראשון שהיה ג"כ מן הראוי לפי הכונה בבריאתו שיהיה לו יצר הרע לא שיהיה מלאך, ואדם קודם החטא היה מלאך לא אדם, וע"כ לא השבית ה' מעשה זאת, שעל ידי העגל חזר יצר הרע ללבם, ומעתה יש להם בחירה ושכר על מעשיהם, וזה תירוץ ואמתלא על מעשה העגל שלא להענישם

ואותם מישראל, שהם, בהמות, עמי הארץ, הם רשומים בהעברת הערלה והפריעה. שהם שני סימני טהרה.

את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו (ויקרא יח, ד). כי חוקות הם המצות שאין להם טעם. והמשפטים הם המצות שיש להם טעם. ובאמת כשאדם עושה המצות שאין להם טעם אזי הוא מזדכך בזה להבין המצות שיש להם טעם אבל חס ושלום כשאדם אינו עושה המצות שהם חוקים אזי אין לו שכל כלל להבין המצות שיש להם טעם כדי לעשות. וזהו את חוקתי תשמורו, כשתעשה המצות שהם חוקים שאין להם טעם אזי יזדכך שכלך להבין המצות שיש להם טעם לעשות. וזהו ואת משפטי תעשו כו'. וזהו הרמז אשר יעשה האדם וחי בהם, שיבין שהמצות הם החיות שלו:

Leviticus 18,4. “you shall observe My social laws and ‎My statutes you shall guard carefully;” the “statutes” are ‎the commandments in the Torah concerning which the Torah did ‎not reveal why the Creator has commanded that we observe ‎them, neither do they commend themselves to our intellect. We ‎must remember that the true test of a Jew’s belief in G’d is if and ‎how he observes these statutes. If he keeps these statutes ‎meticulously he thereby refines his character. If one chooses to ‎perform only those commandments for which the Torah has ‎either provided a rationale, or concerning which we think that ‎we understand what G’d had in mind when He decreed them, one ‎demonstrates thereby that he does not have any intellect at all, ‎i.e. he will not even understand the true reason behind ‎commandments that he has chosen to observe. This is the true ‎meaning of the line: ‎את חקותי תשמרו‎. The Torah promises that if ‎we observe the statutes without knowing their reason our reward ‎will be that we will truly understand the ‎משפטים‎, the rules that ‎appear first and foremost to address themselves to the relations ‎between man and his fellow man. When the Torah wrote (18,5) ‎אשר יעשה אתם האדם וחי בהם‎, “which man is to perform in order ‎that he may live through them,” it alludes to this effect of ‎performing those commandments that we cannot understand..‎