Mental Health and Spiritual Balance in Jewish Thought

אֵלִ֣י אֵ֭לִי לָמָ֣ה עֲזַבְתָּ֑נִי רָח֥וֹק מִֽ֝ישׁוּעָתִ֗י דִּבְרֵ֥י שַׁאֲגָתִֽי׃ אֱֽלֹהַ֗י אֶקְרָ֣א י֭וֹמָם וְלֹ֣א תַעֲנֶ֑ה וְ֝לַ֗יְלָה וְֽלֹא־דֻֽמִיָּ֥ה לִֽי׃ וְאַתָּ֥ה קָד֑וֹשׁ י֝וֹשֵׁ֗ב תְּהִלּ֥וֹת יִשְׂרָאֵֽל׃ אֲסַפְּרָ֣ה שִׁמְךָ֣ לְאֶחָ֑י בְּת֖וֹךְ קָהָ֣ל אֲהַלְלֶֽךָּ׃ יִרְאֵ֤י יְהֹוָ֨ה ׀ הַֽלְל֗וּהוּ כׇּל־זֶ֣רַע יַעֲקֹ֣ב כַּבְּד֑וּהוּ וְג֥וּרוּ מִ֝מֶּ֗נּוּ כׇּל־זֶ֥רַע יִשְׂרָאֵֽל׃

A psalm of David. My God, my God, why have You abandoned me; why so far from delivering me and from my anguished roaring? My God, I cry by day—You answer not; by night, and have no respite. But You are the Holy One, enthroned, the Praise of Israel. All you offspring of Jacob, show honor! Be in dread, all you offspring of Israel!

כִּ֤י רֶ֨גַע ׀ בְּאַפּוֹ֮ חַיִּ֢ים בִּרְצ֫וֹנ֥וֹ בָּ֭עֶרֶב יָלִ֥ין בֶּ֗כִי וְלַבֹּ֥קֶר רִנָּֽה׃ וַ֭אֲנִי אָמַ֣רְתִּי בְשַׁלְוִ֑י בַּל־אֶמּ֥וֹט לְעוֹלָֽם׃ יְֽהֹוָ֗ה בִּרְצוֹנְךָ֮ הֶעֱמַ֢דְתָּה לְֽהַרְרִ֫י־עֹ֥ז הִסְתַּ֥רְתָּ פָנֶ֗יךָ הָיִ֥יתִי נִבְהָֽל׃

For [God] is angry but a moment, and when pleased, there is life. One may lie down weeping at nightfall; but at dawn there are shouts of joy. When I was untroubled, I thought, “I shall never be shaken,” for You, O ETERNAL One, when You were pleased, made [me] firm as a mighty mountain. When You hid Your face, I was terrified.

וְהֽוּא־הָלַ֤ךְ בַּמִּדְבָּר֙ דֶּ֣רֶךְ י֔וֹם וַיָּבֹ֕א וַיֵּ֕שֶׁב תַּ֖חַת רֹ֣תֶם (אחת) [אֶחָ֑ד] וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת וַיֹּ֣אמֶר ׀ רַ֗ב עַתָּ֤ה יְהֹוָה֙ קַ֣ח נַפְשִׁ֔י כִּֽי־לֹא־ט֥וֹב אָנֹכִ֖י מֵאֲבֹתָֽי׃ וַיִּשְׁכַּב֙ וַיִּישַׁ֔ן תַּ֖חַת רֹ֣תֶם אֶחָ֑ד וְהִנֵּה־זֶ֤ה מַלְאָךְ֙ נֹגֵ֣עַ בּ֔וֹ וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ ק֥וּם אֱכֽוֹל׃ וַיַּבֵּ֕ט וְהִנֵּ֧ה מְרַאֲשֹׁתָ֛יו עֻגַ֥ת רְצָפִ֖ים וְצַפַּ֣חַת מָ֑יִם וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖שׇׁב וַיִּשְׁכָּֽב׃ וַיָּ֩שׇׁב֩ מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֤ה ׀ שֵׁנִית֙ וַיִּגַּע־בּ֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר ק֣וּם אֱכֹ֑ל כִּ֛י רַ֥ב מִמְּךָ֖ הַדָּֽרֶךְ׃

he himself went a day’s journey into the wilderness. He came to a broom bush and sat down under it, and prayed that he might die. “Enough!” he cried. “Now, O ETERNAL One, take my life, for I am no better than my predecessors.” He lay down and fell asleep under a broom bush. Suddenly an angel touched him and said to him, “Arise and eat.” He looked about; and there, beside his head, was a cake baked on hot stones and a jar of water! He ate and drank, and lay down again. The angel of GOD came a second time and touched him and said, “Arise and eat, or the journey will be too much for you.”

וְר֧וּחַ יְהֹוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל וּבִעֲתַ֥תּוּ רֽוּחַ־רָעָ֖ה מֵאֵ֥ת יְהֹוָֽה׃ וַיֹּאמְר֥וּ עַבְדֵֽי־שָׁא֖וּל אֵלָ֑יו הִנֵּה־נָ֧א רוּחַ־אֱלֹהִ֛ים רָעָ֖ה מְבַעִתֶּֽךָ׃ יֹֽאמַר־נָ֤א אֲדֹנֵ֙נוּ֙ עֲבָדֶ֣יךָ לְפָנֶ֔יךָ יְבַקְשׁ֕וּ אִ֕ישׁ יֹדֵ֖עַ מְנַגֵּ֣ן בַּכִּנּ֑וֹר וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֨וֹת עָלֶ֤יךָ רֽוּחַ־אֱלֹהִים֙ רָעָ֔ה וְנִגֵּ֥ן בְּיָד֖וֹ וְט֥וֹב לָֽךְ׃ {פ} וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֤וֹת רֽוּחַ־אֱלֹהִים֙ אֶל־שָׁא֔וּל וְלָקַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־הַכִּנּ֖וֹר וְנִגֵּ֣ן בְּיָד֑וֹ וְרָוַ֤ח לְשָׁאוּל֙ וְט֣וֹב ל֔וֹ וְסָ֥רָה מֵעָלָ֖יו ר֥וּחַ הָרָעָֽה׃ {פ}

Now the spirit of GOD had departed from Saul, and an evil spirit from GOD began to terrify him. Saul’s courtiers said to him, “An evil spirit of God is terrifying you. Let our lord give the order [and] the courtiers in attendance on you will look for someone who is skilled at playing the lyre; whenever the evil spirit of God comes over you, he will play it and you will feel better.” Whenever the [evil] spirit of God came upon Saul, David would take the lyre and play it; Saul would find relief and feel better, and the evil spirit would leave him.

רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא חֲלַשׁ. עָל לְגַבֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אֲמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי יְדָךְ. יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ, וְאוֹקְמֵיהּ. רַבִּי יוֹחָנָן חֲלַשׁ. עָל לְגַבֵּיהּ רַבִּי חֲנִינָא. אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אֲמַר לֵיהּ: לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי יְדָךְ. יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ, וְאוֹקְמֵיהּ. אַמַּאי, לוֹקִים רַבִּי יוֹחָנָן לְנַפְשֵׁיהּ? אָמְרִי: אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים.

The Gemara continues to address the issue of suffering and affliction: Rabbi Yoḥanan’s student, Rabbi Ḥiyya bar Abba, fell ill. Rabbi Yoḥanan entered to visit him, and said to him: Is your suffering dear to you? Do you desire to be ill and afflicted? Rabbi Ḥiyya said to him: I welcome neither this suffering nor its reward, as one who welcomes this suffering with love is rewarded. Rabbi Yoḥanan said to him: Give me your hand. Rabbi Ḥiyya bar Abba gave him his hand, and Rabbi Yoḥanan stood him up and restored him to health. Similarly, Rabbi Yoḥanan fell ill. Rabbi Ḥanina entered to visit him, and said to him: Is your suffering dear to you? Rabbi Yoḥanan said to him: I welcome neither this suffering nor its reward. Rabbi Ḥanina said to him: Give me your hand. He gave him his hand, and Rabbi Ḥanina stood him up and restored him to health. The Gemara asks: Why did Rabbi Yoḥanan wait for Rabbi Ḥanina to restore him to health? If he was able to heal his student, let Rabbi Yoḥanan stand himself up. The Gemara answers, they say: A prisoner cannot generally free himself from prison, but depends on others to release him from his shackles.

שְׁלֹשָׁה מְשִׁיבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: קוֹל, וּמַרְאֶה, וָרֵיחַ. שְׁלֹשָׁה מַרְחִיבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: דִּירָה נָאָה, וְאִשָּׁה נָאָה, וְכֵלִים נָאִים.

Three matters ease one’s mind, and they are: Voice, sight, and smell, when they are pleasant and aesthetic. Three matters give a person comfort, and they are: A beautiful abode, a beautiful wife, and beautiful vessels.

שֶׁנֶּאֱמַר: ״קַוֵּה אֶל ה׳ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה צְרִיכִין חִזּוּק, וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, תְּפִלָּה, וְדֶרֶךְ אֶרֶץ. תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים מִנַּיִן? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת כְּכׇל הַתּוֹרָה״, ״חֲזַק״ — בַּתּוֹרָה, ״וֶאֱמַץ״ — בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים.

Didn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan said: Anyone who prolongs his prayer and expects it to be answered, will ultimately come to heartache, as it will not be answered. As it is stated: “Hope deferred makes the heart sick” (Proverbs 13:12). And what is the remedy for one afflicted with that illness? He should engage in Torah study, as it is stated: “But desire fulfilled is the tree of life” (Proverbs 13:12), and tree of life is nothing other than Torah, as it is stated: “It is a tree of life to those who hold fast to it, and those who support it are joyous” (Proverbs 3:18).

נעשה אדם. אחרי שנתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם ישרצו המים ובבהמה תוצא הארץ אמר באדם שהוא מבחר המין נעשה אדם, וע"ד הפשט נעשה אדם אני והארץ הנזכרת שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה וחיה כענין שכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ושיפח בו הקב"ה הנשמה העליונה וכענין שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, ופירוש בצלמנו תאר כענין שכתוב (דניאל ג׳:י״ט) וצלם אנפוהי אשתני, וכתיב (תהילים ל״ט:ז׳) אך בצלם יתהלך איש ענינו תאר, כדמותנו הוא דמיון הצורה כי הקרובים בענין אחד יקראו דומים זה לזה, והכוונה בכתוב שיהיה האדם נעשה בענין שיהיה דומ לעליונים ולתחתונים, לעליונים מצד התואר ולתחתונים מצד הדמות שידמה גופו ממש לעפר כן כתב הרב רמב"ן ז"ל משם החכם ר' דוד קמחי ז"ל, ועוד פירשו במלת נעשה בלשון רבים שהוא דרך הלשון במלכים ונכבדי ארץ שידבר היחיד מהם בלשון רבים והוא דרך מעלה וכבוד, והנה לבן היה יחיד ואמר (בראשית כט כז) ונתנה לך גם את זאת, וכתיב (במדבר כב ו) אולי אוכל נכה בו ואגרשנו, וכתיב (דניאל ב׳:ל״ו) ופשריה נאמר קדם מלכא, דרך הגדולים לדבר כן, והראב"ע בשם י"א נעשה אדם נפעל עומד כמו (ישעיה כו יח) ישועות בל נעשה ארץ ע"כ, ואין צורך להכנס בכל הדחק הזה.

נעשה אדם, “let us make Man.” After the waters had been given the power to produce living creatures which swarmed in the ocean and, in the case of earth, it had been given the power to produce mammals, the Torah had used such expressions as ישרצו המים, or תוצא הארץ in the case of the mammals, when it comes to describing the creation of man the Torah speaks of “let us make.” According to the plain meaning of the text the subjects of the words “let us make” are G’d together with the earth which had been the subject of verse twenty four. Earth would contribute the body of Man just as it had contributed the bodies of the animals, whereas G’d would contribute the soul. We have confirmation of this in Genesis 2,7 where the Torah reports וייצר ה’ אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת רוח חיים.”G’d formed man dust from the earth and He blew into his nostrils a living soul. Thereupon man became a human being.” What G’d “blew” into man’s nostrils was a soul which originated in the celestial region. The word בצלמנו in our verse describes an attribute, such as in Daniel 3,19 וצלם אנפוהי אשתני, ”and the form of his face was contorted.” Another verse in which the word צלם describes an attribute is Psalms 39,7 אך בצלם יתהלך איש, ”man walks as a mere shadow.” The word כדמותנו on the other hand, describes the image of the form seeing that things which are similar to one another are described in Hebrew as דומים זה לזה. The thrust of the verse is to inform us that man was to resemble the celestial beings as much as possible while at the same time resembling the creatures in the “lower” world. He would resemble the celestial beings by sharing some of their attributes while he would he would resemble the creatures in the “lower” world by his outer appearance, i.e. that his body would appear to be made from earth (This is what Rabbi Moshe ben Nachman wrote quoting Rabbi David Kimchi.) Other commentators see in the word נעשה, i.e. the plural “we will make,” a pluralis majestatis, a form of expression used by superior beings such as kings when they really only refer to themselves. They use this mode of expression to suggest that though they are only individuals they act on behalf of a multitude. Even a relatively unimportant individual such as Lavan arrogated to himself such importance when he said to Yaakov (Genesis 29,27) ונתנה לך גם את זאת, “and we shall give you also this one (Rachel).” We find another example of this mode of speech when Balak told Bileam (Numbers 22,7) אולי נכה בו ואגרשנו “perhaps we can defeat it (the Israelites) and I will expel them.” Rabbi Avraham Ibn Ezra, quoting unnamed sources, sees in the word נעשה a form of the intransitive passive form similar to what we find in Isaiah 26,18 ישועות בל-נעשה ארץ “no salvation (victories) were performed on earth.” I do not think there is a need for such contrived explanations.

חוֹלֵי הַגּוּף טוֹעֲמִים הַמַּר מָתוֹק וּמָתוֹק מַר. וְיֵשׁ מִן הַחוֹלִים מִי שֶׁמִּתְאַוְּה וְתָאֵב לְמַאֲכָלוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה כְּגוֹן הֶעָפָר וְהַפֶּחָם וְשׂוֹנֵא הַמַּאֲכָלוֹת הַטּוֹבִים כְּגוֹן הַפַּת וְהַבָּשָׂר הַכּל לְפִי רֹב הַחלִי. כָּךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלוֹת מִתְאַוִּים וְאוֹהֲבִים הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת וְשׂוֹנְאִים הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וּמִתְעַצְּלִים לָלֶכֶת בָּהּ וְהִיא כְּבֵדָה עֲלֵיהֶם לִמְאֹד לְפִי חָלְיָם. וְכֵן יְשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר בַּאֲנָשִׁים הַלָּלוּ (ישעיה ה כ) "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר". וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (משלי ב יג) "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת ישֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חשֶׁךְ". וּמַה הִיא תַּקָּנַת חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת. יֵלְכוּ אֵצֶל הַחֲכָמִים שֶׁהֵן רוֹפְאֵי הַנְּפָשׁוֹת וִירַפְּאוּ חָלְיָם בַּדֵּעוֹת שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתָם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּם לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְהַמַּכִּירִים בַּדֵּעוֹת הָרָעוֹת שֶׁלָּהֶם וְאֵינָם הוֹלְכִים אֵצֶל הַחֲכָמִים לְרַפֵּא אוֹתָם עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי א ז) "חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ": וְכֵיצַד הִיא רְפוּאָתָם. מִי שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה אוֹמְרִים לוֹ לְהַנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁאִם הֻכָּה וְקֻלַּל לֹא יַרְגִּישׁ כְּלָל. וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ זְמַן מְרֻבֶּה עַד שֶׁיִּתְעַקֵּר הַחֵמָה מִלִּבּוֹ. וְאִם הָיָה גְּבַהּ לֵב יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּבִזָּיוֹן הַרְבֵּה וְיֵשֵׁב לְמַטָּה מִן הַכּל וְיִלְבַּשׁ בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת הַמְבַזּוֹת אֶת לוֹבְשֵׁיהֶם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיַּעֲקֹר גֹּבַהּ הַלֵּב מִמֶּנּוּ וְיַחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית יֵלֵךְ בָּהּ כָּל יָמָיו. וְעַל קַו זֶה יַעֲשֶׂה בִּשְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת אִם הָיָה רָחוֹק לַקָּצֶה הָאֶחָד יַרְחִיק עַצְמוֹ לַקָּצֶה הַשֵּׁנִי וְיִנְהֹג בּוֹ זְמַן רַב עַד שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה: לֹא יְהֵא אָדָם בַּעַל שְׂחוֹק וּמַהֲתַלּוֹת וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין אֶת הָאָדָם לְעֶרְוָה. וְצִוּוּ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם פָּרוּץ בִּצְחוֹק וְלֹא עָצֵב וּמִתְאַבֵּל אֶלָּא מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְכֵן לֹא יִהְיֶה בַּעַל נֶפֶשׁ רְחָבָה נִבְהָל לַהוֹן וְלֹא עָצֵב וּבָטֵל מִמְּלָאכָה. אֶלָּא בַּעַל עַיִן טוֹבָה מְמַעֵט בְּעֵסֶק וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. וְאוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁהוּא חֶלְקוֹ יִשְׂמַח בּוֹ. וְלֹא בַּעַל קְטָטָה וְלֹא בַּעַל קִנְאָה וְלֹא בַּעַל תַּאֲוָה וְלֹא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יֵלֵךְ בַּמִּדָּה הַבֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל דֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת בָּאֶמְצָעוּת. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר (משלי ד כו) "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ":

To those who are physically sick, the bitter tastes sweet and the sweet bitter. Some of the sick even desire and crave that which is not fit to eat, such as earth and charcoal, and hate healthful foods, such as bread and meat - all depending on how serious the sickness is. Similarly, those who are morally ill desire and love bad traits, hate the good path, and are lazy to follow it. Depending on how sick they are, they find it exceedingly burdensome. Isaiah 5:20 speaks of such people in a like manner: "Woe to those who call the bad good, and the good bad, who take darkness to be light and light to be darkness, who take bitter to be sweet and sweet to be bitter." Concerning them, Proverbs 2:13 states: "Those who leave the upright paths to walk in the ways of darkness." What is the remedy for the morally ill? They should go to the wise, for they are the healers of souls. They will heal them by teaching them how to acquire proper traits, until they return them to the good path. Concerning those who recognize their bad traits and do not go to the wise to heal them, Solomon Proverbs 1:7 said: "Fools scorned wisdom and correction." How are they to be healed? We tell the wrathful man to train himself to feel no reaction even if he is beaten or cursed. He should follow this course of behavior for a long time, until the anger is uprooted from his heart. The man who is full of pride should cause himself to experience much disgrace. He should sit in the lowliest of places, dress in tattered rags which shame the wearer, and the like, until the arrogance is uprooted from his heart and he returns to the middle path, which is the proper path. When he returns to this middle path, he should walk in it the rest of his life. One should take a similar course with each of the other traits. A person who swayed in the direction of one of the extremes should move in the direction of the opposite extreme, and accustom himself to that for a long time, until he has returned to the proper path, which is the midpoint for each and every temperament. One should neither be constantly laughing and a jester, nor sad and depressed, but happy. Our Sages declared: "Jesting and lightheadedness accustom one to lewdness." They also directed that a man should not laugh without control, nor be sad and mournful, but receive everyone in a friendly manner. Similarly, he should not be greedy, rushing for wealth and possessions, nor lazy and an idler from work. Rather, he should be of a goodly eye and limit his business endeavors so that he may occupy himself with Torah study. He should be happy with the little which is his lot. He should not be quarrelsome, of envious temperament, full of desires, nor pursue honor. Our Sages have said: "Envy, desire and honor remove a man from life in this world." The general principle is that one should follow the midpoint quality of each temperament until all his traits are aligned at the midpoint. This is what is implied by Solomon's statement: "Make even the turning of your foot and make all your ways firm" (Proverbs 4:26).

פרק שלישי - בחולי הנפש אמרו הקדמונים: יש לנפש בריאות וחולי, כמו שיש לגוף בריאות וחולי. ובריאות הנפש היא: שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה - תכונות שתעשה בהן תדיר הטובות והפעולות הנאותות. וחליה הוא: שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה - תכונות שתעשה בהן תדיר הרעות והפעולות המגונות. אמנם, בריאות הגוף וחליו - מלאכת הרפואות תחקור עליו. וכמו שחולי הגוף ידמו, להפסד הרגשותיהם, במה שהוא מר - שהוא מתוק, ובמה שהוא מתוק - שהוא מר. ויצירו הנאות - בצורת בלתי נאות. ותחזק תאותם ותרבה הנאתם בענינים שאין הנאה בהם כלל - לבריאים, ואפשר שיהיה בהם צער: כאכילת עפר ופחמים, והדברים העפוצים והחמוצים מאד, וכיוצא באלו מן המזונות אשר לא יתאוו להם הבריאים, אבל ימאסו אותם - כן חולי הנפשות, רצוני לומר: הרעים ובעלי מידות הרעות, ידמו במה שהוא רע, שהוא - טוב, ובמה שהוא טוב, שהוא - רע. והאדם הרע יתאוה לעולם הפלגות, אשר הן באמת רעות, וידמה בעבור חולי נפשו שהן טובות. וכמו שהחולים הגופניים, כשידעו חולים ולא ידעו מלאכת הרפואות, ישאלו הרופאים ויודיעום מה שצריך לעשותו, ויזהירום ממה שידמוהו ערב, והוא בהפך חולים. ויכריחום לקחת דברים הנמאסים והמרים עד שיבריאו גופותם, וישובו לבחור בטוב ולמאוס ברע - כן חולי הנפשות, צריך להם שישאלו החכמים שהם רופאי הנפשות ויזהירום מן הרעות ההן אשר יחשבו בהן שהן טובות, וירפאו אותם במלאכה אשר ירפאו בה מידות הנפש, אשר אזכרה בפרק שאחר זה.

Chapter III Concerning the Diseases of the Soul The ancients maintained that the soul, like the body, is subject to good health and illness. The soul’s healthful state is due to its condition, and that of its faculties, by which it constantly does what is right, and performs what is proper, while the illness of the soul is occasioned by its condition, and that of its faculties, which results in its constantly doing wrong, and performing actions that are improper. The science of medicine investigates the health of the body. Now, just as those, who are physically ill, imagine that, on account of their vitiated tastes, the sweet is bitter and the bitter is sweet—and likewise fancy the wholesome to be unwholesome—and just as their desire grows stronger, and their enjoyment increases for such things as dust, coal, very acidic and sour foods, and the like—which the healthy loathe and refuse, as they are not only not beneficial even to the healthy, but possibly harmful—so those whose souls are ill, that is the wicked and the morally perverted, imagine that the bad is good, and that the good is bad. The wicked man, moreover, continually longs for excesses which are really pernicious, but which, on account of the illness of his soul, he considers to be good. Likewise, just as when people, unacquainted with the science of medicine, realize that they are sick, and consult a physician, who tells them what they must do, forbidding them to partake of that which they imagine beneficial, and prescribing for them things which are unpleasant and bitter, in order that their bodies may become healthy, and that they may again choose the good and spurn the bad, so those whose souls become ill should consult the sages, the moral physicians, who will advise them against indulging in those evils which they (the morally ill) think are good, so that they may be healed by that art of which I shall speak in the next chapter, and through which the moral qualities are restored to their normal condition.

והוא כי מלת צלם ודמות כאן אינו כמשמעו כי כתוב מפורש (ישעי' מ') ומה דמות תערכו לו. אלא פירושו דמיון מה באיזה דבר. כמו דמיתי לקאת מדבר כי לא נעשו לו כנפים וחרטום ולא נשתנה צורתו לצורת הקאת רק שנדמה אז במקרה פעולותיו שהיה נע ונד כמו הקאת מדבר שהוא צפור בודד ומעופף ממקום למקום.

The use of the words tzellem and d’moot are not per their simple meanings, for it is explicitly written (Yeshayahu 40:18): “And what likeness will you compare unto Him.” Rather, their meanings imply a similarity in some feature, as in (Tehillim 102:7): “I am like a desert pelican.” It’s not that he was given wings and a beak, and not that his physical appearance was transformed into a pelican but rather that he is described in that instance by his actions, that he wandered from place to place like the pelican in the desert (a lone bird that flies from place to place).

עוֹד מִמַּפְסִידֵי הַזְּרִיזוּת הוּא רֹב הַפַּחַד וְגֹדֶל הַמּוֹרָא מִן הַזְּמַן וְתוֹלְדוֹתָיו, כִּי פַּעַם יִירָא מֵהַקֹּר אוֹ מֵהַחֹם, וּפַעַם מֵהַפְּגָעִים, וּפַעַם מִן הֶחֳלָאִים, וּפַעַם מִן הָרוּחַ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הוּא הָעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כו): אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת. וּכְבָר גִּנּוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַמִּדָּה הַזֹּאת וְיִחֲסוּהָ אֶל הַחַטָּאִים, וּמִקְרָא מְסַיְּעָם דִּכְתִיב (ישעיה לג): פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים, עַד שֶׁאָמַר אֶחָד מִן הַגְּדוֹלִים אֶל תַּלְמִידוֹ בִּרְאוֹתוֹ אוֹתוֹ מִתְפַּחֵד, חַטָּאָה אַתְּ (ברכות ס).

This is what Shlomo, peace be unto him, said: "The lazy one says there is a lion in the way; a lion is among the streets." (Mishlei 26:13). The sages already denigrated this trait and attributed it to the sinners, with many verses to support them such as "the sinners in Zion are afraid; trembling has seized the flatterers." (Isaiah 33:14). One of the great sages upon noticing his disciple afraid said to him: "you are a sinner" (Berachot 60a). On this scripture says: "trust in G-d and do good dwell in the land and be nourished by faith" (Tehilim 37:3). The summary of the matter is that a man must make himself incidental in worldly matters but fixed in the service of G-d, be content and satisfied in all worldly matters with whatever comes to him, taking what comes to hand, be far from rest and close to toil and exertion, his heart trusting securely in G-d, and not fearing the future and whatever mishaps it may bring.

מִי יְיַשְּׁרֵם וּמִי יְתַקְּנֵם אִם לֹא נָשִׂים לֵב עֲלֵיהֶם וְלֹא נְדַקְדֵּק בַּדָּבָר דִּקְדּוּק גָּדוֹל. הֲלֹא אִם עִיַּנּוּ עַל הַדָּבָר עִיּוּן אֲמִתִּי, הָיִינוּ מוֹצְאִים אוֹתוֹ עַל אֲמִתּוֹ וּמְטִיבִים לְעַצְמֵנוּ, וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ לַאֲחֵרִים וּמְטִיבִים לָהֶם גַּם כֵּן. הוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי ב ד): אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת ה'. אֵינוֹ אוֹמֵר אָז תָּבִין פִילוֹסוֹפְיָה, אָז תָּבִין תְּכוּנָה, אָז תָּבִין רְפוּאָה, אָז תָּבִין דִּינִים, אָז תָּבִין הֲלָכוֹת, אֶלָּא אָז תָּבִין יִרְאַת ה'! הֲרֵי לְךָ, שֶׁלְּהָבִין הַיִּרְאָה צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ אוֹתָהּ כַּכֶּסֶף וּלְחַפֵּשׂ אוֹתָהּ כַּמַּטְמוֹנִים.

Observe that matters of piety and fear and love [of G-d], and purity of heart are not things innately implanted in a person whereby he would not need means to acquire them such as sleep and wakefulness, hunger and satiation, and all the other responses naturally implanted in our nature. Rather, certainly it is necessary to employ means and strategies to acquire them. There is also no lack of detrimental factors which distance a person from them, but correspondingly there is also no lack of ways by which these obstacles may be held afar.

מַעֲשֶׂה בְּמָקוֹם אֶחָד שֶׁהָיָה עַרְוָד, וְהָיָה מַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת.

Shmuel said: This applies only with regard to a black ox, and during the days of Nisan, because that species of ox is particularly dangerous, and during that time of year Satan dances between its horns.

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: זוֹ מָרָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״מַחֲלָה״ – זוֹ מָרָה, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״מַחֲלָה״ – שֶׁהִיא מַחֲלָה כׇּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. דָּבָר אַחֵר: ״מַחֲלָה״, שֶׁשְּׁמוֹנִים וּשְׁלֹשָׁה חֳלָאִים תְּלוּיִן בַּמָּרָה. וְכוּלָּן, פַּת שַׁחֲרִית בְּמֶלַח וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם מְבַטַּלְתָּן.

Rabbi Elazar says: This term: “All sickness,” refers to the gall bladder. The Gemara adds: This is also taught in a baraita: With regard to the term: “Sickness,” this refers to the gall bladder. And why is the gall bladder called sickness? It is because it makes a person’s entire body ill. Alternatively, it is called sickness because eighty-three diseases, the numerical value of maḥala, sickness, are dependent on the gall bladder. The Gemara comments: And with regard to all of them, consuming bread in the morning with salt and drinking a large jug of water negates their ill effects, as a simple morning meal is beneficial to the body.

צֵירֵי זֶה בְּחִינַת: וַיִּיצֶר – יְצִירָה לְטָב יְצִירָה לְבִישׁ; יְצִירָה לְשָׂכָר יְצִירָה לְעֹנֶשׁ (זוהר בראשית דף כז. ובברכות סא), בְּחִינַת דִּין וְרַחֲמִים. וְזֶה בְּחִינַת בִּינָה, שֶׁשָּׁם נוֹצָר הַוָּלָד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ב): כִּי אִם לַבִּינָה תִּקְרָא. וְשָׁם שְׁנֵי בְּחִינוֹת: חֶסֶד וְדִין, כִּי מִשָּׁם דִּינִין מִתְעָרִין.

T ZeYReY is an aspect of “And [God] YiYTZeR (formed)” (Genesis 2:7)—a formation for good, a formation for bad; a formation for reward, a formation for punishment—corresponding to judgment and compassion. This is also the aspect of Binah, which is where the fetus is formed, as is written (Proverbs 2:3), “Im (If) you call to Binah .” And there are two aspects there: lovingkindness and judgment. For judgment is aroused from there (Zohar III, 10b).

אבל ידענו גם ידענו שלו ידעת בנפשך שאת התורה בלב ומוח טהורים אתה לומד, ואת קרבת ד' היושב ושונה כנגדך, בקרבך אתה מרגיש, כל בקשותיך על חייך, חיי הוריך ופרנסתם וכל אשר שאלה נפשך, לפני ד' אשר לפניך כבן לפני האב אתה מתחנן, והוא יתברך כאב את בן אהובו לך עונה ומרצה, כי אז כולך נתרגשת עלזת ובכל נפשך שמחת. אבל כיון שאת כל אלה בקרבך אין אתה מרגיש ורק כנער בין הנערים את עצמך אתה מכיר, לכן לא תפרכס נפשך ולא תדע לשמוח בשמחתך, ולא עוד, אלא שבשביל זה יש לפעמים שגם הרצון ללמוד את תורת ד׳ חסר לך ולשמוע את קולו לא תאזין.

צריך האדם לשבר המידות השפלות שבו שהם אצלו בתולדה מיום צאתו מרחם אמו, יש בני אדם שמידותיהם יותר גרועים משאר בני אדם במידה זו, דהיינו למשל מדת כעס וכדומה, ששאר מידותיו גרועים מחבירו בתולדה, ואחר שמשבר כח המידות השפלות והגרועות הוא זוכה לבוא לאהבת הבורא ב"ה. [ג] ואחר כל זאת צריך לבוא למדריגה ג' שהיא התפארות, כמו שמבואר לעיל בפרשת נח, שכל מעשיו יהיו יפים ומפוארים, כמו שאמר התנא "כל שהיא תפארת כו׳ ותפארת לו מן האדם". וזה הוא רמז "לך לך מארצך", רמז למדריגה ראשונה שהיא התאוות הארציות הגשמיות שהוא מוטבע בהחומר וצריך לצאת ממנה, "וממולדתך" רמז למדריגה ב׳ שהם המידות הגרועות הנולדים עם האדם, "ומבית אביך" רמז למדריגה ג׳, דהנה עיקר התפארות השפלות באים לאדם ע"י שהוא מתגאה ומתפאר באבותיו שהוא בן גדולים, וצריך לצאת מהמידה הגרועה הזאת להתפארות אחרת הטוב בעיני ה׳ ואדם כנ"ל, "אל הארץ אשר אראך" רמז לארץ עליונה.

(2) A person needs to break the lower traits that they have. From the moment one comes from their mother's womb, there are those who have worse traits than others, for example, they are easily angered and so on, and the rest of their traits are worse than the traits of their fellows. And after the breaking of the lower traits, one merits to come to the [level of] loving the Blessed Creator.

וְזֶהוּ עִיקַּר הָאֱמוּנָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִבְרָא הָאָדָם, לְהַאֲמִין דְּ״לֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵיהּ״, וּ״בְאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים״, וְעַל כֵּן ״עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ״ – הוֹאִיל וְהוּא רַק טוֹב כָּל הַיּוֹם. וְעַל כֵּן, רֵאשִׁית הַכֹּל, שֶׁיִּשְׂמַח הָאָדָם וְיָגֵל בְּכָל עֵת וְשָׁעָה, וְיִחְיֶה מַמָּשׁ בֶּאֱמוּנָתוֹ בַּה׳, הַמְחַיֶּה וּמֵטִיב עִמּוֹ בְּכָל רֶגַע. וּמִי שֶׁמִּתְעַצֵּב וּמִתְאוֹנֵן – מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט רַע וְיִסּוּרִין וְחָסֵר לוֹ אֵיזֶה טוֹבָה, וַהֲרֵי זֶה כְּכוֹפֵר חַס וְשָׁלוֹם. וְעַל כֵּן הִרְחִיקוּ מִדַּת הָעַצְבוּת בִּמְאֹד חַכְמֵי הָאֱמֶת.

And this is the essence of the faith for which man was created: to believe that “there is no place void of Him” and “in the light of the King’s Countenance there is life,” and, conclusively, “strength and gladness are in His place,” because He is but good all the time. Therefore, first of all, man ought to be happy and joyous at all times and truly live by his faith in the L–rd who animates him and is benignant with him every moment. But he who is grieved and laments makes himself appear as if he has it somewhat bad and (is) suffering and lacking some goodness; he is like a heretic, Heaven forfend. That is why the Kabbalists strongly rejected the trait of sadness.

העושה תפילתו עגולה סכנה ואינו מצוה. תפלתו פירש התדבקותו בהקב"ה עגולה פירש פעמים שהוא דבוק בקב"ה ופעמים אינו כמו גלגל שמתגלגל מסתמא אינו מקושר בקב"ה אינו מצוה לשון התחברות כמו צוותא.

This is the meaning of "And good news from a distant land," for He thinks from the land, which is a distant land from the domain of the Evil Inclination. "And good news shall fatten the bones," as our Sages said: "Israel sustains their Father in Heaven." This is similar to a person who is satisfied due to pleasure. Similarly, the Holy One, blessed be He, takes pleasure due to the actions of Israel, fattening the bones, meaning that He nourishes and delights His own essence in the chamber, which is He Himself.

ובית הלל אומר כלה נאה וחסודה - שידע דרך פרט איך שנפלו אור נצוצי הקדושה בתוך הקליפות, ובאו בשעת תפלה מחשבות זרות לתקנן, וצריך להבדיל ולהסיר הקליפה, ולהעלות מתוכה נצוצי הקדושה, לקשטה שתהי' כלה נאה וחסודה וכו' עי"ש. וכתבתי בזה במקום אחר איך יתקן זהו וכו', יעו"ש.

6 And after a person knows this principle, which is a great principle, that there is no barrier separating him from his God, in times of Torah and prayer, if strange thoughts come upon him, these too are garments and coverings within which the Holy One, blessed be He, is concealed. Regardless, after a person knows that the Holy One, blessed be He, is concealed there, this is no longer concealment.

כי יש לפעמים צדיק נופל ממדריגתו, כי השם יתברך חפץ חסד וכל הנצוצין שנפלו בעמקי הקליפות רצונו יתברך שיתעלו ויעבדו את הבורא. והנראה כשהצדיק נופל אז הוא כמעט במקום הנצוצין ובודאי הצדיק כבר נקשר קשר אמיץ בשורש העליון וחוזר ביתר שאת ויתר עז ומחמת זה הנצוצין גם כן פונים לשרשם ונתעלים.

Seeing that G’d is ‎the essence of loving kindness He wishes for the “sparks” from ‎the Shechinah that have at different times fallen into our ‎domain of the ‎קליפות‎, “the peels,” i.e. ritually impure parts of the ‎globe to facilitate their rehabilitation and return to their habitat. ‎He uses the proximity of the “fallen” tzaddik who is still ‎firmly attached to his holy roots and therefore will make ‎strenuous efforts at doing penance, to be the means by which ‎this will be brought about.

אָמַר הַכּוֹתֵב בְּנִי הִשָּׁמֵר לְךָ פֶּן כְּשֶׁתִּרְאֶה אֲרִיכוּת גָּלוּתְךָ וּבִזְיוֹנוֹתֶיךָ, כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת פָּנָיו מִשְׁתַּנּוֹת כִּכְרוּם, וְתִתְחָרֵט בִּלְבָבְךָ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא תּוֹצִיא מִפִּיךָ שֶׁאִם הָיִיתִי יוֹדֵעַ זֹאת, לֹא עָשִׂיתִי מִצְוָה זֹאת, כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל כְּשֶׁאָדָם מִתְחָרֵט עַל הַמִּצְוָה מְאַבֵּד שְׂכָרוֹ, [יְרוּשַׁלְמִי פֵּאָה פֶּרֶק א' עַיֵּן שָׁם] עַיֵּן קִדּוּשִׁין מ' ע"ב אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בַּתּוֹהֵא עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, זֹאת תִּהְיֶה נֶחָמָתְךָ. (א) שֶׁאַתָּה עוֹסֵק בְּבִקּוּר חוֹלִים וּגְמִילוּת חֲסָדִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּאַחֵר, שֶׁעַל זֶה אָמְרוּ בְּמוֹעֵד קָטָן ט' ב' שֶׁמְּבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה, עַיֵּן רַשִׁ"י דִּבּוּר הַמַּתְחִיל חֶפְצוֹ וְתוֹסָפוֹת דִּבּוּר הַמַּתְחִיל כָּאן, וְאִם כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לְךָ פְּנַאי לִלְמֹד נֶחֱשָׁב לְךָ יוֹתֵר מִלִּמּוּד. (ב) שֶׁהַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ לְמֵרָחוֹק לִסְחוֹרָה, וְאֵינָם חוֹשְׁשִׁים לְטִרְדוֹת הַדֶּרֶךְ וְגֶשֶׁם וְשֶׁלֶג וְקֹר וְחֹם, בִּשְׁבִיל סְפֵק רֶוַח אוֹ הֶפְסֵד, וְאַתָּה שְׂכָרְךָ בְּוַדַּאי קָצוּב מֵרַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, כָּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא חָפֵץ בּוֹ כוּ', וְאִם קִבְּלוֹ מֵאַהֲבָה יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ: וְשָׁמַעְתִּי מִפִּי קָדְשׁוֹ שֶׁל אדמו"ר רשכבה"ג מוהר"ח זַ"ל, אִם יְבֻטַּל חַס וְשָׁלוֹם דָּבָר אֶחָד מִן הַגְּמָרָא צָרִיךְ לֵיחָרֵב כָּל הָעוֹלָם, וְכָל שֶׁהַגָּלוּת וּבִזְיוֹנוֹת יוֹתֵר, וְהוּא מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּבְשִׂמְחָה רַבָּה, שְׂכָרוֹ גַּם כֵּן מְרֻבֶּה בְּהַרְבֵּה זֶרַע וּבְיוֹתֵר אֲרִיכוּת יָמִים וְקִיּוּם תַּלְמוּדוֹ:

Said the writer: My son! Beware lest when you see the length of your exile and all your disgrace – when a person becomes dependent on other people, his face changes colors like a starling – you will have regret in your heart. Certainly you should not articulate, “If I had known this [extent of suffering], I would not have done this mitzva.” For our Rabbis, of blessed memory, said: When a person regrets a mitzva, he loses its reward [Y. Pe’ah, ch. 1; see ad loc.]. See Kiddushin 40b: “Resh Lakish says: [One loses reward] when he regrets his past [mitzvot].” This should be your consolation: A) That you are engaged in tending to the needs of the sick and doing acts of loving-kindness that cannot be done by another. Regarding this [the Sages] said in Moed Katan 9b that one puts aside Torah study to do this mitzva. See Rashi s.v. “ḥeftzo” and Tosafot s.v. “kan.” Thus, when you have no time to study, it is considered greater than studying for you. B) Many people travel very far for business. They are not concerned about the stresses of the road, rain, snow, cold, or heat for uncertain profit or loss, whereas your reward is set aside for you with certainty. From our Rabbis, of blessed memory (Berakhot 5a): Whomever the Holy One, blessed be He, cherishes…. If he accepts it out of love, “He will see his offspring; he will live long” (Is. 53:10), and his learning will endure for him. I heard from the holy mouth of our master, our teacher, and rabbi, the rabbi of all the Diaspora, our teacher R. Chaim [of Volozhin], of blessed memory, that if one word of learning is neglected, God forbid, then the whole world should be destroyed. And the greater the exile and disgrace, if he accepts them with love, surpassing courage, and great joy, then the greater is his reward, through having many children, living longer, and retaining his learning.