Prenatal Torah Study and Spiritual Forgetting

מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כׇּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃

Only that shall happen That has happened, Only that occur That has occurred; There is nothing new Beneath the sun!

לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃ כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃ {ס}

It is not in the heavens, that you should say, “Who among us can go up to the heavens and get it for us and impart it to us, that we may observe it?” No, the thing is very close to you, in your mouth and in your heart, to observe it.

וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיּוֹרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמׇךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמוֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה״, וְאוֹמֵר: ״בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אׇהֳלִי״. וְכֵיוָן שֶׁבָּא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, בָּא מַלְאָךְ וְסֹטְרוֹ עַל פִּיו, וּמְשַׁכְּחוֹ כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ״.

And a fetus is taught the entire Torah while in the womb, as it is stated: “And He taught me and said to me: Let your heart hold fast My words; keep My commandments, and live” (Proverbs 4:4). And it also states: “As I was in the days of my youth, when the converse of God was upon my tent” (Job 29:4). And once the fetus emerges into the airspace of the world, an angel comes and slaps it on its mouth, causing it to forget the entire Torah, as it is stated: “Sin crouches at the entrance” (Genesis 4:7), i.e., when a person enters the world he is immediately liable to sin due to his loss of Torah knowledge.

פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים (ישעיהו כו,ב)

“Open ye the gates, that the righteous nation which keepeth the truth may enter in.”—(Isa. 26:2.)

והחלק השכלי - הוא הכח הנמצא לאדם, אשר בו ישכיל, ובו תהיה ההתבוננות, ובו יקנה החוכמות, ובו יבחין בין המגונה והנאה מן הפעולות. ואלו הפעולות, חלק מהן מעשי, וחלק עיוני. והמעשי, ממנו מלאכתי, וממנו מחשבתי. והעיוני, הוא אשר בו ידע האדם הנמצאות שאינן משתנות כפי מה שהן, ואלו הן אשר יקראו 'חכמות' סתם. והמלאכתי, הוא הכח אשר בו נלמד המלאכות, כמו הנגרות, ועבודת האדמה, והרפואה והספנות. והמחשבתי, הוא אשר בו יתבונן בדבר אשר ירצה לעשותו בעת אשר ירצה לעשותו, האם אפשר לעשותו אם לא, ואם אפשר - איך צריך שיעשה. זה שיעור מה שראוי שיזכר מענין הנפש הנה. ודע, שזאת הנפש האחת, אשר קדם סיפור כוחותיה, או חלקיה, היא כחומר, והשכל לה צורה. ואם לא תיקנה לה הצורה - תהיה מציאות ההכנה שבה לקיבול הצורה ההיא לבטלה, וכאילו היא מציאות הבל. והוא אומרו: (משלי יט, ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, רצונו לומר, שמציאות נפש שלא תיקנה לה צורה, אלא תהיה נפש בלא דעת - לא טוב. אמנם הדיבור על הצורה והחומר, והשכלים כמה הם, והיאך יושגו - אין זה מקומו, ולא נצטרך לו במה שנרצה לדבר על המדות, והוא יותר נאות לספר הנבואה אשר זכרנו. וכאן אפסיק זה הפרק, ואתחיל באחר.

Reason, that faculty peculiar to man, enables him to understand, reflect, acquire knowledge of the sciences, and to discriminate between proper and improper actions. Its functions are partly practical and partly speculative (theoretical), the practical being, in turn, either mechanical or intellectual. By means of the speculative power, man knows things as they really are, and which, by their nature, are not subject to change. These are called the sciences in general. The mechanical power is that by which the arts, such as architecture, agriculture, medicine, and navigation are acquired. The intellectual power is that by which one, when he intends to do an act, reflects upon what he has premeditated, considers the possibility of performing it, and, if he thinks it possible, decides how it should be done. This is all we have deemed it necessary to say in this regard concerning the soul. Know, however, that the soul, whose faculties and parts we have described above, and which is a unit, may be compared to matter in that it likewise has a form, which is reason. If the form (reason) does not communicate its impression to the soul, then the disposition existing in the soul to receive that form is of no avail, and exists to no purpose, as Solomon says, “Also in the want of knowledge in the soul there is nothing good”. This means that if a soul has not attained a form but remains without intelligence, its existence is not a good one. However, this is not the place for us to discuss such problems as that of form, matter, and the number of different kinds of intelligence, and their means of acquisition; nor is it necessary for what we have to say concerning the subject of ethics, but is more appropriately to be discussed in the Book on Prophecy, which we mention (elsewhere). Now I conclude this chapter, and begin the next.

וְיָצַר יְצִירוֹת לְעֵד עַל גְּבוּרָתוֹ. וְהֵחֵל חֲדָשׁוֹת לְהָעִיד עַל חָכְמָתוֹ וְגֹדֶל טוּבוֹ. כְּדִכְתִיב (תהלים קמה) דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ.

The greatest gift which the Creator bestowed on His servants, human beings, after bringing them out to full perception and complete (mature) understanding - is wisdom, which is the life of their spirit and the candle of their intellect; It brings them to the favor of G-d and saves them from His wrath in this world and the next as Scripture says "for the L-ord gives wisdom: out of His mouth comes knowledge and understanding" (Prov.2:6); And Elihu said: "but there is a spirit in man, and the breath of the Almighty that gives them understanding" (Job 32:8); And Daniel said: "He gives wisdom unto the wise, and knowledge to them that know understanding" (Daniel 2:21)

החלק ראשון:

Part One

עיין פירוש רש"י "בראשית - בשביל ישראל הנקראין ראשית ובשביל התורה הנקראת ראשית", ובמדרש נמי איתא "בשביל מצות ביכורים שנקראין ראשית". ויש לומר דכולם לדבר אחד נתכוונו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

In a beginning created God etc - see the explanation of Rashi "in a beginning - due to Israel that are called beginning, and due to Torah that is called beginning" and the midrash, too, has "due to the mitzvah of first fruits, that are called beginning" (Rashi on Genesis 1:1). And one could say that all those opinions have the same intention, that one opinion says this, the other opinion says that, and they do not dispute.

וגם היום יש נשי מדין ג"כ כי נשי לשון שכחה מדין לשון דין כי כאשר מתחיל האדם להתפלל מיד כשאומר אדני שפתי תפתח השכינה מתלבשת בו ומדברת הדיבורים וכשיהיה לו האמונה שהשכינה מדברת אלו הדבורים בודאי תפול עליו אימה ויראה וגם הקב"ה כביכול מצמצם א"ע ושורה אצלו כמ"ש מציץ מן החרכים מהאותיות שהם היכלות והוא הולך מהיכל להיכל ובכל היכל דנין אותו אם הוא ראוי ליכנס ואם היה האדם משים אל לבו שדנין אותו בעת שנפלו לו מחשבה זרה בודאי היה מתפלל בכוונה רק שהוא שוכח שדנין אותו והקליפות נק' נוק' שהיא מצפה לקבל חיות מהאדם בעשותו עבירה ח"ו כמו אשה שהיא מקבלת והקדושה נק' ג"כ אשה יראת ה' שהיא מקבלת תענוג בעשיית אדם מצוה א' אך דבקדושה יש ג"כ זכר כי הקב"ה שופע שפע בהאדם כדי שיעשה המצוה אבל הקליפה היא רק מקבלת וזה כל אשה מי שהוא רק אשה יודעת איש שמחברת א"ע לקדושה והקליפה היא המביאה המ"ז וכשנופל לו המ"ז ראוי הוא להוריק פניו מחמת בושה שהשכינה כנגדו ואלו היה עומד לפני המלך בשר ודם היה מדבר בבושה ולדבר כענין.

Similarly, the righteous, figuratively, do this for the Holy One, blessed be He, like an image that all their intellect is what He, may He be blessed, thinks.

וזה עם אותיות חכמה לחכמה. וזה עם אותיות עושר לעושר וכן לכל הטובות כל אחד כרצונו. והנה כל מה שיש ברוחניות יש כמוהו בגשמיות.

According to the Zohar II 288, the mitzvot and the Torah respectively, ‎are viewed as related to one another like the “hidden” is related to the “revealed,” both being part ‎of the same whole. Torah and mitzvot provide the link between these two domains, so that ‎each domain is not completely divorced from the other.

וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ: מִכָּל מָקוֹם, שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כּוּלָּם, מֵרֹאשׁ כָּל הַמַּדְרֵיגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין, הַמְלוּבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ וְקַל שֶׁבְּקַלִים, נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָה עִילָּאָה כִּבְיָכוֹל.

The second soul of a Jew is truly a part of G–d above, as it is written, “He breathed into his nostrils a soul of life,” and “You have breathed it [the soul] into me.” And it is written in the Zohar, “He who blows, blows from within him,” that is to say, from his inwardness and his innermost, for it is something of his internal and innermost vitality that man emits through exhaling with force. Nevertheless, the root of every nefesh, ruach, and neshamah, from the highest of all ranks to the lowest that is embodied within the illiterate and the most worthless, all derive, as it were, from the supreme mind which is chochmah ilaah (supernal wisdom).