The Motivations Behind Korach's Rebellion

וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהֹוָֽה׃ וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כׇּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה׃

For all the community are holy, all of them, and GOD is in their midst. Is it not enough for you that the God of Israel has set you apart from the community of Israel and given you direct access, to perform the duties of GOD’s Tabernacle and to minister to the community and serve them?

וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃ וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃ וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהֹוָֽה׃

Now Korah, son of Izhar son of Kohath son of Levi, betook himself, along with Dathan and Abiram sons of Eliab, and On son of Peleth—descendants of Reuben— to rise up against Moses, together with certain other Israelites, two hundred and fifty of them: chieftains of the community, chosen in the assembly, men of repute. They combined against Moses and Aaron and said to them, “You have gone too far! For all the community are holy, all of them, and GOD is in their midst. Why then do you raise yourselves above GOD’s congregation?”

״וַיִּקַּח [קֹרַח]״ – אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע לְעַצְמוֹ. ״קֹרַח״ – שֶׁנַּעֲשָׂה קׇרְחָה בְּיִשְׂרָאֵל. ״בֶּן יִצְהָר״ – בֵּן שֶׁהִרְתִּיחַ עָלָיו אֶת כָּל הָעוֹלָם כַּצׇּהֳרַיִם. ״בֶּן קְהָת״ – בֵּן שֶׁהִקְהָה שִׁינֵּי מוֹלִידָיו. ״בֶּן לֵוִי״ – בֵּן שֶׁנַּעֲשָׂה לְוָיָה בְּגֵיהִנָּם. וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי בֶּן יַעֲקֹב, בֵּן שֶׁעָקַב עַצְמוֹ לְגֵיהִנָּם? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: יַעֲקֹב בִּיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי״. ״בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי״ – אֵלּוּ מְרַגְּלִים. ״בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי״ – זֶה עֲדַת קֹרַח.

Apropos Korah, the Gemara proceeds to interpret the verses written concerning him. “And Korah, son of Izhar, son of Kohath, son of Levi, took [vayikkaḥ]” (Numbers 16:1), Reish Lakish says: He purchased [lakaḥ] a bad acquisition for himself, as through his actions he drove himself from the world. “Korah” alludes to the fact that because of him a void [korḥa] was created in the children of Israel. “Son of Izhar,” is referring to a son who incited the wrath of the entire world upon him like the heat of the afternoon [tzohorayim]. “Son of Kohath,” is referring to a son who blunted [hik’ha] the teeth of his parents, i.e., he shamed them with his conduct. “Son of Levi,” is referring to a son who became an escort [levaya] in Gehenna. The Gemara asks: But if Korah’s lineage is being interpreted disparagingly, why not let the Torah also include: Son of Jacob [Ya’akov], and interpret it: A son who contorted [she’akav] himself until he reached Gehenna? Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak says: Jacob prayed for mercy for himself that his name would not be included in the lineage of Korah, as it is stated: “Let my soul not come into their council; to their assembly let my honor not be united” (Genesis 49:6). “Let my soul not come into their council”; these are the spies. Jacob prayed that his name would not be mentioned in their regard. “To their assembly let my honor not be united”; this is referring to the assembly of Korah.

וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

Such was the controversy of Hillel and Shammai. And which is the controversy that is not for the sake of Heaven? Such was the controversy of Korah and all his congregation.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר (הושע יד, ג): קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים. וְכֵן (בראשית יב, טו): וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. הֱוֵי: וַיִּקַּח קֹרַח, שֶׁבִּדְבָרִים רַכִּים מָשַׁךְ לִבָּם. וַיִּקַּח קֹרַח, עַל יְדֵי מָה נֶחֱלַק, עַל יְדֵי אֱלִיצָפָן בֶּן אֲחִי אָבִיו שֶׁנַּעֲשָׂה נָשִׂיא עַל מִשְׁפַּחְתּוֹ (במדבר ג, ל): וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל. אָמַר קֹרַח, אַרְבָּעָה אַחִים הָיוּ אֲחֵי אַבָּא (שמות ו, יח): וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל, עַמְרָם הַבְּכוֹר זָכָה אַהֲרֹן בְּנוֹ לִגְדֻלָּה וּמשֶׁה לְמַלְכוּת, מִי רָאוּי לִטֹּל אֶת הַשְּׁנִיָּה לֹא הַשֵּׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר, אֲנִי בְּנוֹ שֶׁל יִצְהָר, הָיִיתִי רָאוּי לִהְיוֹת נָשִׂיא עַל מִשְׁפָּחְתִּי, וְהוּא עָשָׂה בְּנוֹ שֶׁל עֻזִּיאֵל, קָטָן שֶׁל אַחֵי אַבָּא יְהִי גָדוֹל עָלַי, הֲרֵינִי חוֹלֵק עָלָיו וּמְבַטֵּל כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה עַל יָדוֹ, לְכָךְ וַיִּקַּח קֹרַח.

It was by means of Elitzafan, son of his father’s brother, who became the prince over his family, “the prince of the patrilineal house of the families of the Kehatites was Elitzafan son of Uziel” (Numbers 3:30). Koraḥ said: ‘My father and his brothers were four brothers – “the sons of Kehat: Amram and Yitzhar and Hevron and Uziel” (Exodus 6:18). Amram, the firstborn, his son Aaron merited the High Priesthood, and Moses, kingdom. Who is worthy of taking the second position? Is it not the second, as it is stated: “The sons of Kehat: Amram and Yitzhar”? I am the son of Yitzhar, I was worthy of becoming prince of my family, but he arranged that the son of Uziel, the youngest of my father’s brothers, will be greater than I. I will enter into a dispute with him and void everything that he has accomplished.’ That is why, “Koraḥ took.”

ויקח קרח. לָקַח אֶת עַצְמוֹ לְצַד אֶחָד לִהְיוֹת נֶחֱלָק מִתּוֹךְ הָעֵדָה לְעוֹרֵר עַל הַכְּהֻנָּה, וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵם אֻנְקְלוֹס "וְאִתְפְּלֵג" — נֶחֱלַק מִשְּׁאָר הָעֵדָה לְהַחֲזִיק בְּמַחֲלֹקֶת, וְכֵן "מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ" (איוב ט"ו) — לוֹקֵחַ אוֹתְךָ לְהַפְלִיגְךָ מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם. דָּ"אַ: ויקח קרח, מָשַׁךְ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁבָּהֶם בִּדְבָרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "קַח אֶת אַהֲרֹן" (ויקרא ח'), "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים" (הושע י"ד): דתן ואבירם. בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן שָׁרוּי בַּחֲנִיָּתָם תֵּימָנָה שָׁכֵן לִקְהָת וּבָנָיו הַחוֹנִים תֵּימָנָה, נִשְׁתַּתְּפוּ עִם קֹרַח בְּמַחֲלָקְתּוֹ — "אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ". וּמָה רָאָה קֹרַח לַחֲלֹק עִם מֹשֶׁה? נִתְקַנֵּא עַל נְשִׂיאוּתוֹ שֶׁל אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל, שֶׁמִּנָּהוּ מֹשֶׁה נָשִׂיא עַל בְּנֵי קְהָת עַל פִּי הַדִּבּוּר, אָמַר קֹרַח, אַחֵי אַבָּא אַרְבָּעָה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ו') "וּבְנֵי קְהָת" וְגוֹ', עַמְרָם הַבְּכוֹר נָטְלוּ שְׁנֵי בָנָיו גְּדֻלָּה, אֶחָד מֶלֶךְ וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל, מִי רָאוּי לִטֹּל אֶת הַשְּׁנִיָּה? לֹא אֲנִי שֶׁאֲנִי בֶּן יִצְהָר, שֶׁהוּא שֵׁנִי לְעַמְרָם, וְהוּא מִנָּה נָשִׂיא אֶת בֶּן אָחִיו הַקָּטָן מִכֻּלָּם, הֲרֵינִי חוֹלֵק עָלָיו וּמְבַטֵּל אֶת דְּבָרָיו. מֶה עָשָׂה? עָמַד וְכָנַס ר"נ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת — רֻבָּן מִשֵּׁבֶט רְאוּבֵן שְׁכֵנָיו וְהֵם אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (במדבר א') "אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה" — וְהִלְבִּישָׁן טַלִּיתוֹת שֶׁכֻּלָּן תְּכֵלֶת, בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, אָמְרוּ לוֹ טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ שֶׁל תְּכֵלֶת חַיֶּבֶת בְּצִיצִית אוֹ פְטוּרָה? אָמַר לָהֶם חַיֶּבֶת, הִתְחִילוּ לִשְׂחֹק עָלָיו, אֶפְשָׁר טַלִּית שֶׁל מִין אַחֵר חוּט אֶחָד שֶׁל תְּכֵלֶת פּוֹטְרָהּ, זוֹ שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת לֹא תִפְטֹר אֶת עַצְמָהּ? (תנחומא):

ויקח קרח lit., AND KORAH TOOK — He betook himself on one side with the view of separating himself from out of the community so that he might raise a protest regarding the priesthood to which Moses had appointed his brother. This is what Onkelos means when he renders it by ואתפלג — “he separated himself” from the rest of the community in order to maintain dissension. Similar is, (Job 15:12) “Why doth thy heart take thee aside (יקחך)”, meaning, it takes you aside to separate you from other people (Midrash Tanchuma, Korach 2). — Another explanation of ויקח קרח is: he attracted (won over) the chiefs of the Sanhedrin amongst them (the people) by fine words. The word is used here in a figurative sense just as in. (Leviticus 8:2) “Take (קח) Aaron”; (Hosea 14:3) “Take (קחו) words with you” (Midrash Tanchuma, Korach 1). ודתן ואבירם AND DATHAN AND ABIRAM — Because the tribe of Reuben had their place, when they encamped, in the South, thus being neighbours of Kohath and his sons, who, too, encamped in the South (cf. Numbers 3:29), they (the Reubenites) joined Korah in his quarrel. “Woe to the wicked, woe to his neighbour!” — And what induced Korah to quarrel with Moses? He was envious of the princely dignity held by Elzaphan the son of Uziel (Midrash Tanchuma, Korach 1) whom Moses had appointed prince over the sons of Kohath although this was by the express command of God (Numbers 3:30). Korah argued thus: “My father and his brothers were four in number — as it is said, (Exodus 6:18) “and the sons of Kohath were [Amram and Izhar and Hebron and Uziel]”. — “As to Amram, the eldest, his two sons have themselves assumed high dignity, one as king and the other as High Priest; who is entitled to receive the second (the rank next to it)? Is it not “I” who am the son of Izhar, who was the second to Amram amongst the brothers? And yet he has appointed as prince the son of his (Amram’s) brother who was the youngest of all of them! I hereby protest against him and will undo his decision”. — What did he do? He arose and assembled 250 men, fitted to be heads of the Sanhedrin, most of them of the tribe of Reuben who were his neighbours, viz., Elizur the son of Shedeur, (the prince of the tribe of Reuben; cf. Numbers 1:5), and his colleagues, and others of a similar standing, — for here it states (v. 2) that they were “princes of the congregation, those who were called to the assembly (קראי מועד)”, and there (in another passage) it states, (Numbers 1:16) “these were they who were called to the congregation (קרואי העדה)” (amongst whom was also Elizur the son of Shedeur; cf. Numbers 1:5 and Rashi on Numbers 1:16), — and he attired them in robes of pure purple wool. They then came and stood before Moses and said to him, “Is a garment that is entirely of purple subject to the law of Zizith or is it exempt”? He replied to them: “It is subject to that law”. Whereupon they began to jeer at him: “Is this possible? A robe of any different coloured material, one thread of purple attached to it exempts it, and this that is entirely of purple should it not exempt itself (i.e. ipso facto be exempt) from the law of “Zizith”? (Midrash Tanchuma, Korach 2).

וְהַנָּכוֹן בַּדְּרָשׁ שֶׁכָּעַס קֹרַח עַל נְשִׂיאוּת אֶלְצָפָן כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ (תנחומא קרח א), וְקִנֵּא גַּם בְּאַהֲרֹן כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה״ (במדבר ט״ז:י׳), וְנִמְשְׁכוּ דָּתָן וַאֲבִירָם עִמּוֹ, וְלֹא עַל הַבְּכוֹרָה כִּי יַעֲקֹב אֲבִיהֶם הוּא אֲשֶׁר נְטָלָהּ מֵרְאוּבֵן וּנְתָנָהּ לְיוֹסֵף וְלָכֵן סָבַל קֹרַח גְּדֻלַּת אַהֲרֹן, וְסָבְלוּ הַבְּכוֹרִים מַעֲלַת הַלְוִיִּם וְכָל מַעֲשָׂיו שֶׁל מֹשֶׁה. אֲבָל בְּבוֹאָם אֶל מִדְבַּר פָּארָן וְנִשְׂרְפוּ בְּאֵשׁ תַּבְעֵרָה וּמֵתוּ בְּקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה רַבִּים, וְכַאֲשֶׁר חָטְאוּ בַּמְּרַגְּלִים לֹא הִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עֲלֵיהֶם וְלֹא בָּטְלָה הַגְּזֵרָה מֵהֶם, וּמֵתוּ נְשִׂיאֵי כָּל הַשְּׁבָטִים בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה' וְנִגְזַר עַל כָּל הָעָם שֶׁיִּתַּמּוּ בַמִּדְבָּר וְשָׁם יָמוּתוּ אָז הָיְתָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם מָרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים בְּלִבָּם כִּי יָבוֹאוּ לָהֶם בְּדִבְרֵי מֹשֶׁה תַּקָּלוֹת, וְאָז מָצָא קֹרַח מָקוֹם לַחְלֹק עַל מַעֲשָׂיו וְחָשַׁב כִּי יִשְׁמְעוּ אֵלָיו הָעָם.

Korach too was a firstborn. [Thus far are Ibn Ezra’s comments.] Now all this is based on the opinion of Rabbi Abraham ibn Ezra [himself] who has said in many places, as it pleases him, that there is no strict chronological order in the [narrative of the] Torah, but I have already written that in my opinion the whole Torah follows the chronological sequence Now as long as Israel was in the wilderness of Sinai no evil happening befell them, for even after the incident of the [golden] calf, which was a serious and well-known sin, those who died [as a punishment] were few, and the people were saved by Moses’ prayer when he fell down before the Eternal the forty days and forty nights. Thus they loved Moses as [they loved] themselves, and they obeyed him, so that had anybody rebelled against Moses at that time, the people would have stoned him. Therefore Korach endured the greatness of Aaron [when he was appointed High Priest], and the firstborns accepted [without protest] the high status of the Levites, and all [the other] acts of Moses. But when they came to the wilderness of Paran and [some people] were burnt in Taberah, and many died in Kibroth-hattaavah, and when after sinning [in the matter of] the spies Moses did not pray on their behalf, so that the decree against them was thus not annulled

וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ. בְּעִנְיַן הַקְּדוּשָּׁה, שֶׁאֲסַרְתֶּם הָעֲבוֹדָה לַבְּכוֹרוֹת, וּמֹשֶׁה כְּבָר כִּהֵן כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, וְאַהֲרֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים לְעוֹלָם.

?ומדוע תתנשאו; in respect of the sanctity, by forbidding the firstborn to carry out sacrificial service in the Tabernacle? Moses himself had performed priestly duties during the first seven days of the consecration of the Tabernacle whereas subsequently Aaron and his sons became priests on a permanent basis.

בני ראובן בן שראה והבין. מדרש לפי שהיה ראובן בכור אמרו יש לנו חלק בכהונה לפיכך החזיקו במחלוקת גם הם. ואמר רב און בן פלת אשתו הצילתו אמרה ליה מאי נפקא לך מיניה אי משה רבא את תלמידא אי קרח רבא את תלמידא אמר לה ומאי איעבד דהואי בעצה ואשתבעי לי בהדייהו אמרה ליה ידענ' דכולה כנישתא קדישתא היא שנא' כי כל העדה כלם קדושים תוב בביתך ואנא מצילנא לך אשקיתיה חמרא וארויתיה ואגניתיה בביתא יתבא אבבא וסתרא לשערא כל דאתא חזי לה רישא פרוע וחוזר אדהכי והכי נבלעו והוא ניצול וקיימ' בנפש' חכמו' נשים בנתה ביתה ואול' בידיה תהרסנו זו אשתו של קרח שהחזיקה יד בעלה במחלוקת ואמרה ליה חזי מאי עביד משה איהו הוה מלכא לאחוה שוייה כהנא רבא לבני אחוה שוינהו סגני כהונה אי אתיא תרומה אמר תהא לכהן בכורים לכהן מעשר ראשון נמי דשקליתון אתון אמר חד מן עשרה תהוי לכהנא ועוד גייז לכו למזייכו שנא' והעבירו תער על כל בשרם ומיטלטל לכו כי כופתא שנא' והנפת אותם תנופה אמר לה איהו נמי קא עביד הכי אמרה ליה איהו כיון דרבא הוא וכלה דידיה הוא תמות נפשי עם פלשתים הוא דקאמר לכו עבידו תכלתא ואי ס"ד תכלתא חשיבא אפיק גלימא דתכלתא ולבשויהו לכלה בני מתיבתך. ולכך נסמכה פרשת ציצית לכאן לו' לך שעל ידי תכלת הוחזק המחלוקת כי באותה שעה עשה קרח משתה לכל אותם ר"נ איש ונתעטפו כלם טליתות שכלה תכלת אמר לו קרח למשה טליתות הללו פטורין מן התכלת אם לא אמר לו חייבין אמר לו ארבע חוטין של תכלת פוטרין טלית שכולה תכלת אינו דין שתפטור עצמה אמר לו בית שהוא מלא ספרים פטור מן המזוזה או לא אמר לו חייב אמר לו כל התורה כלה מאתים ושבעים וחמש פרשיות אין פוטרין את הבית וב' פרשיו' שבמזוזה פוטרין את הבית אין אתה מצוה עלינו אלא מלבך:

בני ראובן, “of the members of the tribe of Reuven;” a son who was intelligent enough to correctly interpret the meaning of what his eyes beheld.” Seeing that he was from the tribe of Reuven, Yaakov’s firstborn whom his father had deprived of the privileges of the birthright, Korach thought he had reason to join his rebellion. ואמר רב, and he (Korach) said: “enough, too much!” On son of Peleth was saved from sharing Korach’s fate by his wife. She told him that regardless of the outcome of the rebellion, he would not become a member of the priestly caste regardless, so that the outcome would on no account be of personal benefit to him. To this, On answered that seeing he had sat in the council with Korach and had sworn him loyalty, how could he now renege? His wife said to him: he himself has declared the whole community as being holy, so how could he punish you?” (compare verse 3) She told him to simply remain inactive, and she would devise a means to save him. She gave him wine to drink, and made him comfortable in the house. She then sat at the entrance to her tent and busied herself with straightening out her hair, a lengthy procedure, and not one to be watched by males. Before she had completed her coiffure, Korach and his supporters had already been swallowed by the earth. She thus became the model that Solomon had in mind when he wrote in Proverbs 14,1: חכמת נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו, “the wisest of women builds her house, whereas the foolish one destroys it with her own hands.” Solomon’s model for the foolish woman was Korach’s wife, who had urged him on to confront Moses and Aaron in their desire for more personal glory. She supported her husband in his quarrel by describing Moses as being only concerned with appointing his closest relatives to leading positions but ignoring her husband and appointing his nephews, Aaron’s sons as deputy High Priests instead. He allocated portions of every farmer’s harvest to the priests and even demanding of the Levites’ tithes that they give ten percent to the priests also. She described the manner in which the Levites had been appointed instead of the firstborn of each family’s household as the only ones that could enter sacred grounds as having been a demeaning procedure, each one of them having been bodily heaved as if they were chattel. (Compare the procedures described in Numbers 8,13) In short, Korach’s wife was a demagogue of the first order, who instead of calming his sense of having been passed over when honours were being distributed, egged him on, so that ultimately he and all his family-except his sons who recognised their father’s bias, so that they eventually became authors of the most beautiful hymns in the book of Psalms,-thus partially redeeming the honour of the family. [Different Midrashim elaborate on how Korach used even the occasion when Moses had elevated him to become a Levite as having performed acts to demean him so that no one could recognise him anymore, as all the hair of his body had first to be shaved off. [as had, of course, the hair of all the other 22300 Levites elevated thus on that occasion. Ed.] Korach answered his wife that Moses himself, being a Levite, had also shaved off all his own hair. She answered him that he had done so in order to get all the other Levites to do so, just as Samson when pulling down the pillars in the Temple of the Philistines, was aware that he would die also during the performance of this feat. (Judges 15,30) Korach’s wife ridiculed the law about fringes, and this is why it has been inserted in the Torah at this point. She did the same with the commandment to affix a mezuzah to every room in our houses except the bathrooms and the toilets. The Torah wished to emphasise that observance of these commandments, not on account of the logic behind them, but because they had been commanded by Hashem, brings us closer to Him. These reminders are with us both when we are at home and when we are away from home, when we wear the fringes at the corners of our garments. [In those days, practically all garments started out as being square sheets of cloth. Ed.]

ויקח קרח הובא בשם מדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פ' פרה אדומה ראה י"ל הלא קרח חלק על הכהונה ובפרט מהיות אהרן כהן גדול כי שבטו לא חטאו בעון עגל ואהרן חטא אבל זה אינו יען עשה תשובה וגדול יותר מצדיק שלא חטא מעולם כדאיתא במס' יומא במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד אבל ראה בפ' פרה אדומה ולקח אלעזר ולא אהרן ופי' רמ"ד כי אין קטיגור נעשה סניגור והוכח שלא עשה אהרן תשובה שלימה לכן ראה לחלוק נ"ל (מש"מ): *ויקח קרח וגו' הנה קרח עם עדתו לא היו רוצים דבר אחד ולא באו בשביל דבר אחד אלא ר"ן איש היו בכורים באו לחלוק על הלוים שבאו תמורת הבכורים ואפשר שלכך הזדקקו משבט ראובן לזה שמגמתם הי' לחלוק גם על מה שנטל יעקב חלק בכורה מראובן ונתן לשבט יוסף וקרח בא רק לחלוק על הכהונה ודתן ואבירם לא רצו שום דבר אלא באו לחלוק על ה' ועל משיחו אלא שלא הי' להם מקום לחלוק והתחברו ולקחו דברים נפרדים להיות אחד כי ידעו שאין להם ביחידות לחלוק על משה כנאמר אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה' שעיקר כוונתם על ה' אלא שהתחברו לעדת קרח שהצו על משה ומחלוקת קרח ועדתו אמר במשנה שהיא שלא לשם שמים והם עצמם היו מחולקים ובמדרש יש שהלבישם טלית שכולה תכלת וכו' עיין בפירש"י וביאר מורי הגאון חסיד שבכהונה הגאון ר' נתן אדלער זצ"ל שזה מעין מחלוקת קרח הוא טען כל העדה כולם קדושים וא"צ למנהיג ומושל כשם שסברו בטלית שכולה תכלת ומשה השיב שגם טלית שכולו תכלת חייב בציצית וה"נ אפי' כל העדה קדושים מ"מ צריכים מנהיג:

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי. בְּקִיחָה זוֹ בָּאוּ הַרְבֵּה פֵּרוּשִׁים יַעַן כִּי לֹא פֹרַשׁ אִם קִיחָה בַּיָּדַיִם אוֹ בִּדְבָרִים, כְּמוֹ ״קַח אֶת הַלְוִיִּם״ (במדבר ח ו). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל הַסִּפּוּר נִמְשַׁךְ עַד בְּנֵי רְאוּבֵן, שֶׁלָּקַח לוֹ לְמַחֲלֻקְתּוֹ אֶת בְּנֵי רְאוּבֵן כִּי רָאָה לְלַקֵּט אֵלָיו כָּל מָרֵי נֶפֶשׁ, וְיָדַע כִּי נַפְשָׁם מָרָה עַל הַבְּכוֹרָה שֶׁנִּלְקְחָה מֵרְאוּבֵן. וְאַף עַל פִּי שֶׁיַּעֲקֹב נְטָלָהּ וְלֹא מֹשֶׁה מִכָּל מָקוֹם עַל יְדֵי שֶׁתַּחֲזֹר כָּל שְׂרָרָה לִבְעָלֶיהָ יַחְשְׁבוּ שֶׁגַּם לָהֶם תַּחֲזֹר הַבְּכוֹרָה וְיַסְכִּימוּ עִם קֹרַח. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלָּקַח לוֹ לַטַּעֲנָה אֶת בֶּן יִצְהָר, כִּי זֹאת הָיְתָה עִקַּר טַעֲנָתוֹ לוֹמַר אֲחֵי אַבָּא אַרְבָּעָה הֲווֹ כו׳, מֵאַחַר שֶׁאֲנִי בֶּן יִצְהָר מִי רָאוּי לִטֹּל הַשְּׁנִיָּה כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י. וְיֵשׁ אוֹמְרִים וָי״ו שֶׁל וְדָתָן נוֹסֶפֶת כְּוָי״ו שֶׁל ״וְאַיָּה וַעֲנָה״ (בראשית לו כד), וּבֵאוּרוֹ שֶׁלָּקַח אֶת דָּתָן וַאֲבִירָם לְצָרְפָם אֵלָיו. וְנָכוֹן לוֹמַר שֶׁתַּרְוַיְהוּ אִיתַנְהוּ, שֶׁלָּקַח לוֹ לְטַעֲנָה מָה שֶׁהוּא בֶּן יִצְהָר, וְלָקַח לוֹ גַּם אֶת דָּתָן וַאֲבִירָם וְאוֹן, וּלְפִי זֶה לֹא תִּהְיֶה הַוָּי״ו נוֹסֶפֶת. וּבַמִּדְרָשׁ (במ״ר יח ג) אָמְרוּ ״וַיִּקַּח קֹרַח״, מַה לָּקַח, טַלִּית שֶׁכּוּלּוֹ תְּכֵלֶת כוּ׳. וּמַסִּיק שֶׁשָּׁאַל עוֹד: בַּיִת מָלֵא סְפָרִים אִם חַיָּב בִּמְזוּזָה כוּ׳, בִּשְׁלָמָא צִיצִית דָּרַשׁ סְמוּכִין, מִדְּסָמִיךְ ״וַיִּקַּח קֹרַח״ לְפָרָשַׁת צִיצִית, אֲבָל מְזוּזָה מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ. וְנִרְאֶה לִי דְּמַפֵּיק לָהּ מִדִּכְתִיב ״וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם״, לָמָּה לֵיהּ לְמִכְתַּב ״פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם״, אֶלָּא שֶׁיָּצְאוּ נִצָּבִים לְחָרֵף וּלְגַדֵּף עַל הַמְּזוּזָה שֶׁבְּפֶתַח אָהֳלֵיהֶם. וְהִנֵּה קֹרַח חָלַק עַל פָּרָשַׁת צִיצִית, וְדָתָן וַאֲבִירָם הוֹסִיפוּ עוֹד לַחֲלוֹק עַל מִצְוַת הַמְּזוּזָה שֶׁבְּפֶתַח הָאֹהֶל, כִּי אָמְרוּ שֶׁמֹּשֶׁה בָּדָה מִלִּבּוֹ שְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלּוּ, וְהָיָה זֶה מֵעֵין מַחֲלוֹקְתָּם, כְּמַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי, כִּי אָמְרוּ כְּשֵׁם שֶׁטַּלִּית שֶׁכּוּלּוֹ תְּכֵלֶת הַסְּבָרָא נוֹתֶנֶת שֶׁהוּא פָּטוּר מִצִּיצִית, וְכֵן בַּיִת מָלֵא סְפָרִים פָּטוּר מִמְּזוּזָה, כָּךְ בִּזְמַן שֶׁכָּל הָעֵדָה קְדוֹשִׁים אֵינָן צְרִיכִין לְמַנְהִיג. וְעוֹד רָמוּז בָּזֶה לוֹמַר שֶׁעִקַּר טַעַם שְׁנֵי מִצְווֹת אֵלּוּ לִהְיוֹת לָאָדָם כְּמַזְכִּירִים אֶת מִצְווֹת ה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם״ וְגוֹ׳, וְכֵן הַמְּזוּזָה כְּדֵי שֶׁיִּזְכֹּר אֶת ה׳ בְּבוֹאוֹ וּבְצֵאתוֹ, וּבִזְמַן שֶׁכָּל הָעֵדָה קְדוֹשִׁים אֵינָן צְרִיכִין לְדָבָר הַמַּזְכִּיר, כִּי בְּלָאו הָכֵי ה׳ לְנֶגְדָּם תָּמִיד, הוּא יִתְבָּרַךְ וְכָל מִצְווֹתָיו, וְאֵין צֹרֶךְ בָּהֶם כִּי אִם לַאֲנָשִׁים שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים. וּמִטַּעַם זֶה נֶעֶנְשׁוּ הֵמָּה וְטַפָּם. וְיֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן, אִם קֹרַח וַעֲדָתוֹ חָטְאוּ, טַף לָמָּה בָּאִים לְעֹנֶשׁ זֶה. אֶלָּא לְפִי שֶׁחָלְקוּ עַל צִיצִית וּמְזוּזָה, וּמַסִּיק בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת לב:): ר׳ יְהוּדָה וְר׳ מֵאִיר, חַד אָמַר בָּנִים מֵתִים בַּעֲוֹן צִיצִית, וְחַד אָמַר בַּעֲוֹן מְזוּזָה כוּ׳. וְטַעַם לִשְׁנֵיהֶם אֶחָד הוּא, לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶם בָּאוּ לְזִכָּרוֹן, כִּי הַמְּזוּזָה לִהְיוֹת ה׳ לְנֶגֶד עֵינָיו תָּמִיד בְּבוֹאוֹ וּבְצֵאתוֹ, וְהַצִּיצִית לְזִכְרוֹן הַמִּצְווֹת, וּכְתִיב (הושע ד ו): ״וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי״, כִּי עַל יְדֵי שֶׁתִּשְׁכַּח תּוֹלְדוֹת הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, אֶשְׁכַּח גַּם סְתָם תּוֹלְדוֹתֶיךָ. וְעוֹד, שֶׁהַבָּנִים עָנָף מִמֶּנּוּ כְּצִיצִית שֶׁהֵם עָנָף מִן הַבֶּגֶד.

And Korach, son of Yitzhar, son of Kehat, son of Levi, took. Regarding this “taking,” there are many interpretations because it is not specified whether the taking was physical [with hands] or verbal, like take the Levites (Numbers 8:6). Some say that the whole story continues until [the mention of] the sons of Reuben, meaning that he took the sons of Reuben for his dispute, because he sought to gather to himself all those with bitter souls, and he knew that they were bitter about the birthright that was taken from Reuben. And even though it was Jacob who took it away and not Moses, nevertheless, by [arguing that] all authority should return to its original owners, they would think that their birthright would also be returned to them, and thus they would agree with Korach. Some say that he took for his argument the fact that he was the son of Yitzhar, for this was his main argument, saying “my father’s brothers were four…” and since I am the son of Yitzhar, who is more worthy to take the second [position of leadership], as Rashi explained. And some say that the “vav” of and Datan is additional, like the “vav” of and Ayah and Anah (Genesis 36:24), and the meaning is that he took Datan and Aviram to join him. And it is correct to say that both interpretations are valid: That he took for his argument the fact that he was the son of Yitzhar, and he also took Datan and Aviram and On. According to this, the “vav” would not be additional. And in the Midrash (Bamidbar Rabbah 18:3) they said, “And Korach took” — what did he take? A garment entirely of blue, etc. And it concludes that he also asked about a house full of books, whether it requires a mezuzah, etc. The interpretation about tzitzit is understood as a connection to the adjacent text, since the story of Korach follows the passage about tzitzit, but how was mezuzah even mentioned? It seems to me that this is derived from the verse and Dathan and Abiram came out standing at the entrance of their tents. Why did it need to specify the entrance of their tents? Rather, they stood there to insult and blaspheme regarding the mezuzah at the entrance of their tents. Behold, Korach disputed the passage about tzitzit, and Dathan and Abiram added further dispute about the commandment of the mezuzah at the entrance of the tent, claiming that Moses had fabricated these two commandments from his own imagination. This was consistent with the nature of their dispute, as Rabbi Bachya explained: they argued that just as a garment entirely of blue logically should be exempt from tzitzit, and a house full of books should be exempt from mezuzah, so too when the entire congregation is holy, they have no need for a leader. Furthermore, this hints that the main reason for these two commandments is to serve as reminders of God’s commandments, as it is written and you shall see it and remember, etc. Similarly, the mezuzah serves to remind one of God when entering and exiting. And at a time when the entire congregation is holy, they need no reminder, for God and His commandments are constantly before them regardless, and such reminders are only necessary for people who might forget God. For this reason, they and their children were punished. One should consider: if Korach and his assembly sinned, why should their children be punished? But it is because they disputed tzitzit and mezuzah, and it is concluded (Shabbat 32b) by Rabbi Yehuda and Rabbi Meir — one said children die for the sin of neglecting tzitzit, and one said for the sin of neglecting mezuzah, etc. The reasoning for both is the same, as both exist as reminders: the mezuzah is to keep God before one’s eyes constantly when entering and exiting, and the tzitzit is a reminder of the commandments. And it is written Because you have forgotten the Torah of your God, I too will forget your children (Hosea 4:6). For by forgetting the generation [toledot] of good deeds, I will also forget your offspring [toledot] in general. Additionally, children are a branch of the person, just as tzitzit are branches from the garment.

אבל רבי יוחנן בא לומר כי הענוה היא עצם הגדולה והיא הגדולה על כל הגדולות עד שאין גדולה למעלה, ואם לא כן לא היה נמצא בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם נמצאת הענוה, אבל מפני שכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא הענוה מזה תדע כי הענוה היא הגדולה על כל הגדולות. וזה כי בעל הענוה לא יוגדר ולא יוגבל כלל, ודבר זה מורה על הפשיטות הגמור שהוא פשוט והפשוט הגמור לא מוגבל. לפיכך אחר שזכר הכתוב גדולת השם יתב', אמר כי הגדולה על כל הגדולות הוא ענותנותו שהוא הפשיטות הגמור שהרי הוא עושה משפט יתום ואלמנה, וזהו מצד הפשיטות שבו שלא יוגדר להיות עושה משפט לגדול ולא לקטן אבל עושה משפט אל הכל בשוה וזהו הפשיטות הגמור, ודבר זה היא המעלה העליונה על הכל.

As there they said [about Moshe], "Since you belittled yourself, the Torah will be called by your name." So behold they explained that humility is something intrinsic to the Torah. For they said, "Because of this, the Torah will be called by your name," because of the excessive humility that Moshe had, as Scripture testifies about him (Numbers 12:3), "And the man, Moshe, was very humble." Since he was unique in humility, he was unique in Torah.

כי החכם ישיג מצד שכלו, ומכיון שהוא ישיג מצד שכלו, יוכל להשיג הדברים הנעלמים והנסתרים ביותר. וביאור זה, כי הנבואה דומה כדבר* לחוש עין, שירגיש המוחש מבחוץ. שכבר אמרנו כי הנבואה צריך להתדבקות מבחוץ במה שהוא מתנבא עליו. ולפיכך אמרו חכמים (ברכות לד:), כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימי* המשיח, אבל עולם הבא "עין לא ראתה אלוהים זולתך" (ישעיה סד, ג).

2 It is the case that human conception is inherent in man; it is his conceiving. It is necessary to infer from this that the thing (דבר) that he conceives cannot be separate from him who conceives it in any way. For if it were completely separate from the man, the conceiver, it would not be considered humanly conceivable. As previously stated that human conception is inherent in man, it must be the case that the thing that is completely separate from him, being that it is separate from him, cannot be conceived by him.

ויקח קרח. זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו גם קרח בכור היה כי כן כתוב. ודגל ראובן חונה בנגב וקרח בנגב המשכן כי הוא מבני קהת ואלה נשיאי העדה היו בכורים והם היו מקריבים את העולות על כן לקחו מחתות והראיה על זה הפירוש מופת המטה שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים על כן כתוב ותכל תלונתם כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה כי לא מלבי בעבור שחשדוהו כי מלבו עשה ועוד לא ה' שלחני בשליחות הזה כי כבר האמינו בו כל ישראל ועוד ראיה גמורה כי כל העדה כלם קדושים וזה רמז לבכורים שהם קדושים כי כן כתוב קדש לי כל בכור והם היו הכהנים הנגשים אל ה' והם עיקר כל העדה:

NOW KORAH, THE SON OF IZHAR…TOOK. This event occurred in the wilderness of Sinai when the first-born were set aside and the Levites were placed in their stead. Israel thought that our master Moses acted out of his own will in giving his brother an elevated position. They suspected that he acted similarly towards the sons of Kohath, who were his relatives, and to all the sons of Levi who were of his family. The Levites rebelled against Moses because they were subservient to Aaron and his sons. Dathan and Abiram rebelled because Moses removed the birthright from Reuben their forefather, and gave it to Joseph. It is also possible that they suspected that Moses favored the tribe of Joseph because Joshua was his assistant. Korah too was a first-born, as Scripture clearly states. The banner of Reuben camped in the south. So did Korah, for he was a Kohathite. The princes of the congregation were first-born. They offered the burnt offering. They therefore took the fire pans. The miracle of the staff, which demonstrated to all of Israel that God chose the Levites in place of the first-born, is proof that this explanation is correct. Hence Scripture reads, that there may be made an end of their murmurings against Me (Num. 17:25), for the murmuring was an account of this. Moses also said, that I have not done them of mine own mind (v. 28). He said the aforementioned because Israel had come to believe that he had acted on his own. Furthermore, Moses said, then the Lord hath not sent me (v. 29) in this thing, because Israel had come to believe in him. Here is another rigorous proof: seeing all the congregation are holy (v. 3). The aforementioned alludes to the first-born who are holy, for Scripture states, Sanctify unto Me all the first-born (Ex. 13:2). The first-born were the priests that come near to the Lord (Ex. 19:22). They were the most important ones of the congregation.

אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז, זֶה קֹרַח שֶׁחָלַק כְּנֶגֶד משֶׁה וּמָרַד וְיָרַד מִן כָּבוֹד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ, וְאֵין נִפְשָׁע אֶלָּא מְרִידָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (מלכים ב ג, ז): מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי. (משלי יח, יט): וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן, שֶׁהֶעֱלֵית הָאָרֶץ בְּרִיחֶיהָ בַּעֲדוֹ אַרְמוֹן שֶׁחָלַק עַל משֶׁה וְעַל הַמָּקוֹם.

“Koraḥ, son of Yitzhar son of Kehat son of Levi, and Datan and Aviram, sons of Eliav, and On, son of Pelet, sons of Reuben, took” (Numbers 16:1). “Koraḥ, son of Yitzhar son of Kehat…” – this is what is written: “A treacherous [nifsha] brother is worse than a fortified city” (Proverbs 18:19). This is Koraḥ, who entered into a dispute with Moses, rebelled, and was stripped of the honor that he had acquired. Nifsha is nothing other than rebellion, just as it says: “The king of Moav rebelled [pasha] against me” (II Kings 3:7). “And strife is like the bolts of a palace [armon]” (Proverbs 18:19) – the earth elevated its bolts due to the iniquity relating to armon, that he entered into a dispute with Moses and with the Omnipresent.

קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם, וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם וגו' וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם, מִיָּד עָשָׂה כֵן לְקֹרַח, הִתְחִיל לַחֲזֹר עַל יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ מִי עָשָׂה לְךָ כָּךְ, אָמַר לָהֶם משֶׁה עָשָׂה בִּי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא נְטָלַנִי בְּיָדַי וְרַגְלַי וְהָיוּ מְנִיפִין אוֹתִי וְאוֹמֵר לִי הֲרֵי אַתָּה טָהוֹר וְהֵבִיא אֶת אַהֲרֹן אָחִיו וְקִשְׁטוֹ כַּכַּלָּה וְהוֹשִׁיבוֹ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, מִיָּד הִתְחִילוּ שׂוֹנְאֵי משֶׁה לְהִתְגָּרוֹת בּוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאָמְרוּ משֶׁה מֶלֶךְ, וְאַהֲרֹן אָחִיו כֹּהֵן גָּדוֹל, וּבָנָיו סְגָנֵי כְּהֻנָּה, תְּרוּמָה לַכֹּהֵן, מַעֲשֵׂר לַכֹּהֵן, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתָּנוֹת לַכֹּהֵן, מִיָּד (במדבר טז, ג):

When the Holy One blessed be He said to Moses: “Take the Levites from among the Israelites and purify them. So shall you do to them, to purify them…and they shall pass a razor over all their flesh” (Numbers 8:6–7), he [Moses] immediately did so to Koraḥ. He [Korah] began circulating among Israel, but they did not recognize him.

וּמִזְבוּלֻן משְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר, עַל שֶׁהָיוּ שְׁכֵנִים לַתּוֹרָה נַעֲשׂוּ כֻּלָּן בְּנֵי תּוֹרָה, וּשְׁלשָׁה שֶׁל דָּרוֹם שֶׁהָיוּ לְבַעֲלֵי מַחֲלֹקֶת סְמוּכִין, אָבְדוּ עִמָּהֶם, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר אוֹי לָרָשָׁע אוֹ לִשְׁכֵנוֹ, וּמִי הָיוּ בַּעֲלֵי מַחֲלֹקֶת (במדבר טז, א): קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת, וּלְפִי שֶׁהָיוּ סְמוּכִים לָהֶם רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְגָד, הָיוּ כֻּלָּם בַּעֲלֵי מַחֲלֹקֶת, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר (במדבר טז, א): וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר וגו'.

Three in the south, who were adjacent to masters of divisiveness, were eradicated with them. In their regard it was stated: Woe to the wicked, woe to his neighbor. Who were the masters of divisiveness? It was “Koraḥ son of Yitzhar son of Kehat” (Numbers 16:1).

וישלח משה דתן ועבירם שעיקר מחלוקתם היה על שנטלה הבכורה מראובן, והם לא רצו בכהונה גדולה, כאשר שמעו תשובת משה שהיה רק להפיס דעת קרח ור"נ איש לברר מי שיהיה הכ"ג, הלכו לבתיהם, ושלח משה אחריהם לפייסם ג"כ ולהפרידם מעדת קרח, ויאמרו לא נעלה, אמרו אליו הנה תלונתנו הוא על הבכורה שנטלה מראובן, ובזה נכללו שני דברים [א] שמצד שהוא בכור ראוי לשבט ראובן המשרה והקדימה שזה ניתן ליהודה, [ב] שראוי שינתן לו פי שנים בנחלת הארץ שזה ניתן ליוסף, [כי על הלויה כבר שמעו תשובתו לקרח ועדתו], וכשקורא אותנו מוכרח שיפצה אותנו באחת משתי אלה, שיתן לנו איזה שררה או שיוסיף לנו חלק ונחלה בארץ, וכ"ז אין בידו לתת לנו עד שהעליה אליו יהיה בחנם כמו שיבאר:

ומעתה יהיה אהרן האמצעי בין ה' ובין עמו בהעלאת העבודה וריח ניחוח העולה מעבודת ה' מלמטה למעלה כמו שמשה היה אמצעי להוריד את התורה מלמעלה למטה, ובזה יקרב אל משה ויעמוד עמו בשוה, לכן אמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו ע"י שתעשה אותם להיות כשמם לי שעז"א לכהנו [והוא פעל יוצא], ולבל יחשב כי בני אהרן הם במדרגה שוה עם אהרן לכן אמר אהרן ר"ל אהרן הוא העקר ונדב ואביהוא אלעזר ואיתמר תקרב מצד שהם בני אהרן לא מצד עצמם:

ובזה יובן ויקח קרח, שלקח מקח רע לעצמו, כי על ידי שנפרד לעצמו במחלוקת, לכך התורה שנקרא לקח טוב הוא אצלו מקח רע, כתבתי מזה לקמן במ"א.

וזהו פירש צמצם שכינתו בין שני בדי ארון פי' כנפי ריאה השכינה והקב"ה שורה כמו שהוא מחשב ועין נקרא השכל והשכל הוא ביד הצדיקים אבל האיך זוכים למדריגה זו בחשבם שהם עפר ואינם יכולים לעשות שום מעשה בלי כחו של הקב"ה ונמצא מה שהוא עושה עושה זאת הקב"ה שאם לא הוא י"ת אינו יכול לעשות כלום.

In this way, he establishes the Holy One, blessed be He, through them.

או יבואר, ויקח קורח, כי יש צדיק שעובד רק לעשות תענוג להבורא ברוך הוא ואצל זה הצדיק אין חילוק אם הוא עושה תענוג להבורא ברוך הוא או צדיק אחר עושה תענוג להבורא ברוך הוא. אבל מי שרוצה לקבל שכר על עבודתו זה רוצה שהוא בעצמו יעשה תענוג להבורא. וזהו ויקח קורח, שרצה שהוא יקח ולא אחר. וזהו פירש''י שלקח מקח רע לעצמו שבשביל זה חלק על משה ורצה להיות כהן גדול ואם היה עובד רק לעשות תענוג להבורא ברוך הוא בוודאי לא היה חולק שיהיה הוא כהן גדול: פירש רש"י נתקנא על נשיאתו של אליצפן בן עוזיאל. לכאורה אינו מובן למה לא חלק תיכף אחר שמינה משה רבינו עליו השלום את אליצפן. אמנם קודם גזירת מרגלים היו ראוים ישראל ליכנס מיד לארץ ישראל על כן סבר קרח שגדולת אליצפן לא יהיה רק זמן מועט דהא בזמן מועט יכנסו לארץ ישראל, מה שאין כן אחר גזירת מרגלים וראה שיגזור שיהיו מ"ם שנה במדבר אז קינא שאליצפן יהיה נשיא מ"ם שנה:

Another way of understanding the opening words of our ‎portion. There are some tzaddikim who, in their effort to ‎serve their Creator, are concerned solely with providing their ‎Creator with a feeling of satisfaction and pleasure. It does not ‎matter to such a tzaddik if others worship G’d with a similar ‎purpose in mind or not. If someone, however, serves the Creator ‎with a view to being rewarded for this at some future time, it ‎matters to him that it was he, and not someone else who had ‎provided G’d with this pleasure. When the opening words in our ‎portion are ‎ויקח קרח‎, “Korach took (credit),” this means that he ‎was concerned with being the only one to receive credit for his ‎actions. This is what Rashi had in mind when he commented on ‎these words, saying: ‎שלקח מקח רע לעצמו‎, “he made a bad bargain ‎for himself;” his urge to be appointed as High Priest, i.e. serving ‎the Lord for ulterior motives, though commendable on the ‎surface, was the beginning of his undoing. [I have not ‎been able to find where Rashi is supposed to have made the ‎comment quoted by the author. Ed.]‎ In his comment on the words ‎ודתן ואבירם‎, Rashi adds ‎that whereas these members of the tribe of Reuven had been ‎angry that their tribe had not been accorded the privileges due to ‎the first born, i.e. their founding father Reuven, Korach was ‎angry at not having been appointed as the leader of Kehatites, ‎rather than Elitzafan ben Uzziel whom Moses had appointed at ‎G’d’s instruction. (Compare Numbers 3,30). Rashi explains ‎that Korach felt slighted, feeling that since he was the first born ‎son of Yitzhar who was the second son of Amram, this position ‎was rightfully his, seeing that Elitzafan son of Uzziel was the son ‎of someone junior to his father.‎ Our author wonders that if Korach’s dissatisfaction had dated ‎back to these appointments described by the Torah in the third ‎chapter of Parshat Bamidbar, why had he not complained at ‎that time? Our author answers this by reminding us that at ‎that time, before the episode with the spies, when it was assumed ‎by the people that they would all enter the Holy Land and secure ‎their ancestral heritage there, the position of tribal head or even ‎that of head of one of the three sections of the Levites, would ‎prove to have been a very temporary position, as entry into the ‎land of Israel was expected to take place within less than a year. ‎Now that they were condemned to spend 40 years wandering in ‎the desert this position carried with it far more importance. ‎Korach’s jealousy therefore had been aroused at this time.‎

נ"ל בהקדים לפרש פסוק "יהי רקיע בתוך המים" כו', דהנה יש להבין על שברא הקב"ה בעולם שיהיו צדיקים ורשעים, והלא אין חפץ הש"י ברשעים, אך מחמת ש"אין צדיק בארץ כו'" ולמען שלא יהא ח"ו קטרוג על הצדיק, כי הצדיק צריך לתקן העולמות שזה הוא מעשה דקות ורוחניות, וע"י הרשעים ניכר ונראה צדקת הצדיק כמ"ש שלמה המלך ע"ה "כיתרון כו' כן יתרון החכם מן הכסיל" ופירשו המפרשים כמו שע"י חושך ניכר מעלת האור כן ע"י הכסיל ניכר מעלת יתרון החכם בחכמתו, ובראות המקטרג רשעת הרשעים נגד צדקת הצדיק שבחר בחיים בבחירתו שנתן לו הש"י אז נסתם פיו מלקטרג עוד עליו.

And yet, due to "there is no tzadik in the earth [that does good and does not sin]" (Eccl. 7:20) and so that there will be no accuser for the tzadik, because the tzadik needs to fix the worlds, which is a subtle and spiritual work, then through evil people the righteousness of the tzadik is recognized and seen. This is according to what King Solomon PBUH wrote "as the advantage etc the advantage of the wise against the fool" (not a precise quote, but see Eccl. 2:13). And the explanation of the commentators is that just as through darkness one recognizes light, so too through a fool one recognizes the advantage of the wisdom for the wise. And when the accuser sees the evil of the evil people in contrast with the righteousness of the tzadik, because the tzadik chooses life using the freedom of choice given by the Holy Blessed Name, then the accuser shuts their mouth against accusing even more the tzadik.