Internalizing Experience in Jewish Practice

רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃

But take utmost care and watch yourselves scrupulously, so that you do not forget the things that you saw with your own eyes and so that they do not fade from your mind as long as you live. And make them known to your children and to your children’s children:

וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כׇּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכְךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתָ֖ו אִם־לֹֽא׃

Remember the long way that the ETERNAL your God has made you travel in the wilderness these past forty years, in order to test you by hardships to learn what was in your hearts: whether you would keep the commandments or not.

הוא היה אומר אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה דומה לכוס שיש לו פיספס שכיון שמניח אותו מידו אע"פ שנהפך על צידו אין נשפך כל מה שיש בו. ואדם שאין בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה דומה לכוס שאין לו פיספס שכיון שהניח אותו מידו מיד נהפך על צידו ונשפך כל מה שיש בו. הוא היה אומר אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה דומה לסוס שיש לו כלים נאים. ואדם שאין בו מע״ט ולמד תורה הרבה דומה לסוס שאין לו רסן לבלום כיון שאדם רוצה לרוכבו זורקו בבת אחת. הוא היה אומר הלומד תורה בילדותו דברי תורה נבלעין בדמיו ויוצאין מפיו מפורשין. והלומד תורה בזקנותו אין דברי תורה נבלעין בדמיו ואין יוצאין מפיו מפורשין וכן מתלא אומר אם בנערותיך לא חפצתם איך תשיגם בזקנותך:

He used to say: A man who has good deeds to his credit and has also studied much Torah is like a cup which has a square base to it, so that when it is set down, though it is turned on its side, all its contents will not be split. But a man who has no good deeds to his credit, though he has studied much Torah, is like a cup which has not a square base, so that when it is set down it will at once turn on its side and all its contents will be spilt. He used to say: A man who has good deeds to his credit and has also studied much Torah is like a horse with a bridle; but he who has no good deeds to his credit, though he has studied much Torah, is like a horse without a bridle, and as soon as a man attempts to mount it he is thrown headlong. He used to say: He who learns Torah in his youth, its words are absorbed in his blood and issue from his mouth with clarity; but he who learns Torah only in his old age, its words are not absorbed in his blood and do not issue from his mouth with clarity. Accordingly the proverb runs, ‘If thou hadst no delight in them in thy youth, how canst thou attain them in thy old age?’

בְּכׇל דּוֹר וָדוֹר חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם״.

The tanna of the mishna further states: In each and every generation a person must view himself as though he personally left Egypt, as it is stated: “And you shall tell your son on that day, saying: It is because of this which the Lord did for me when I came forth out of Egypt” (Exodus 13:8). In every generation, each person must say: “This which the Lord did for me,” and not: This which the Lord did for my forefathers.

הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

Do not say something that cannot be understood [trusting] that in the end it will be understood. Say not: ‘when I shall have leisure I shall study;’ perhaps you will not have leisure.

וְהִתְבָּאֵר בַּתּוֹרָה, כִּי יַעֲזֹר ה' לַשָּׁבִים כַּאֲשֶׁר אֵין יַד טִבְעָם מַשֶּׂגֶת וִיחַדֵּשׁ בְּקִרְבָּם רוּחַ טְהוֹרָה לְהַשִּׂיג מַעֲלַת אַהֲבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל, ב): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וְאוֹמֵר בְּסוֹף הָעִנְיָן (דברים ל, ו):

return to the Lord your God and obey Him." It is explained in the Torah that God will help those who repent beyond what their natural ability would allow; and that He renews a pure spirit within them, to reach great heights in His love - as it is stated (Deuteronomy 30:2), "And you return to the Lord your God, and you and your children heed His command with all your heart and soul just as I enjoin upon you this day." Further, it is stated about the body of the matter (Deuteronomy 30:6), "Then the Lord, your God, will circumcise your heart and the hearts of your offspring," to acquire love for Him.

ודע שאלו המעלות והפחיתויות אשר למידות לא יגיעו ולא יתישבו בנפש, רק בכפול הפעולות הבאות מן המידה ההיא פעמים רבות ובזמן ארוך והרגילות בהן. ואם היו הפעולות ההן טובות, יהיה המגיע לנו מהן - מעלה. ואם היו רעות, יהיה המגיע לנו מהן - פחיתות. ומפני שאין אדם בטבעו בתחילת ענינו בעל מעלה, ולא בעל חסרון - כמו שנבאר בפרק השמיני - והוא ירגיל בלא ספק פעולות מקטנותו, כפי מנהג קרוביו ואנשי ארצו. ואפשר שיהיו הפעולות ההן ממוצעות, ואפשר שיהיו מותירות, או מחסרות, כפי שספרנו, ותהיה נפשו חולה - ראוי שילכו ברפואתו כדרך רפואות הגופות בשוה: כשם שהגוף, כשיצא משוויו נראה אל איזה צד נטה ויצא, ונעמוד כנגדו בהפכו, עד שישוב אל השווי. וכשישתוה, נסלק ידינו מן ההפוך ונשוב לעשות לו מה שיעמידהו על שוויו - כן נעשה במידות בשוה. והמשל בו: כשנראה אדם שהיתה לו תכונה בנפשו וחסר בה נפשו מכל טובה לרוב הכילות - וזו פחיתות מפחיתויות הנפש. והפועל אשר יעשהו - מפעולות הרע, כמו שבארנו בזה הפרק. וכשנרצה לרפואות זה החולי, לא נצוהו להרגיל בנדיבות - שזהו, כמו שירפא מי שיגבר עליו החום בדבר הממוצע השוה, שלא יבריאהו מחוליו. אבל צריך שנביאהו לפזר, ויכפול מעשה הפיזור פעם אחר פעם פעמים רבות, עד שתסור מנפשו התכונה המחיבת לכילות, ויהיה קרוב להגיע אל תכונת הפיזור - ואז נסלק פעולות הפיזור, ונצוהו להתמיד על פעולות הנדיבות וישקוד עליהן: לא יותיר ולא יחסר.

Know, moreover, that these moral excellences or defects cannot be acquired, or implanted in the soul, except by means of the frequent repetition of acts resulting from these qualities, which, practised during a long period of time, accustoms us to them. If these acts performed are good ones, then we shall have gained a virtue; but if they are bad, we shall have acquired a vice. Since, however, no man is born with an innate virtue or vice, as we shall explain in Chapter VIII, and, as every one's conduct from childhood up is undoubtedly influenced by the manner of living of his relatives and countrymen, his conduct may be in accord with the rules of moderation; but, then again, it is possible that his acts may incline towards either extreme, as we have demonstrated, in which case, his soul becomes diseased. In such a contingency, it is proper for him to resort to a cure, exactly as he would were his body suffering from an illness. So, just as when the equilibrium of the physical health is disturbed, and we note which way it is tending in order to force it to go in exactly the opposite direction until it shall return to its proper condition, and, just as when the proper adjustment is reached, we cease this operation, and have recourse to that which will maintain the proper balance, in exactly the same way must we adjust the moral equilibrium. Let us take, for example, the case of a man in whose soul there has developed a disposition [of great avarice] on account of which he deprives himself [of every comfort in life], and which, by the way, is one of the most detestable of defects, and an immoral act, as we have shown in this chapter. If we wish to cure this sick man, we must not command him merely [to practise] deeds of generosity, for that would be as ineffective as a physician trying to cure a patient consumed by a burning fever by administering mild medicines, which treatment would be inefficacious. We must, however, induce him to squander so often, and to repeat his acts of profusion so continuously until that propensity which was the cause of his avarice has totally disappeared. Then, when he reaches that point where he is about to become a squanderer, we must teach him to moderate his profusion, and tell him to continue with deeds of generosity, and to watch out with due care lest he relapse either into lavishness or niggardliness.

וּכְתִיב (שם) יוֹדוּךָ ה׳ כָּל מַעֲשֶׂיךָ וַחֲסִידֶיךָ יְבָרֲכוּכָה. כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ. לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו כוּ׳. וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבַּטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵיטִיב בָּהֶם הַבּוֹרֵא לַעֲבָדָיו הַמְּדַבְּרִים אַחֲרֵי הַמְצִיאוֹ אוֹתָם עַל תְּכוּנַת הַכָּרָתָם בָּהֶן גְּמוּרָה וַהֲבָנָתָם שְׁלֵמָה, הִיא הַחָכְמָה אֲשֶׁר הִיא חַיֵּי רוּחָם וְנֵר שִׂכְלָם. וְהַמְּבִיאָה אוֹתָם אֶל רְצוֹן הָאֱלֹהִים וְהַמַּצֶּלֶת אוֹתָם מִקִּצְפּוֹ בעוה״ז ובעוה״ב. כַּאֲשֶׁר אָמַר הַכָּתוּב (משלי ב) כִּי ה׳ יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. וְאָמַר אֱלִיהוּא (איוב לב) אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם. וְדָנִיֵּאל אָמַר (דניאל ב) יְהַב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וגו׳.

Of this the believer is not permitted by our religion to remain in ignorance, for the Torah exhorts us on this in saying "Therefore, know this day and consider within your heart, that the L-ord is G-d in Heaven above and on the earth below. There is none other" (Deut. 4:39). The same is the case for other commandments of the heart which we have mentioned already or will mention. The believer's faith will not be complete until he knows these duties and practices them. They are the inner science, the light of the heart, and the shining of the soul. On this Scripture says: "Behold, Thou desirest truth in the inward parts; make me, therefore, to know wisdom in mine inmost heart" (Ps. 51:8).

בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה שׁוּם מַעֲשֶׂה מִבְּלִי שֶׁיִּשְׁקֹל אוֹתוֹ בְּמֹאזְנֵי זֹאת הַיְּדִיעָה. וְשֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה שֶׁיַּעֲלֶה לְפָנָיו זִכְרוֹן כְּלָל מַעֲשָׂיו וְיִשְׁקֹל אוֹתָם כְּמוֹ כֵן בְּמֹאזְנֵי הַמִּשְׁקָל הַזֶּה לִרְאוֹת מָה יֵשׁ בָּם מֵהָרַע לְמַעַן יִדְחֶה אוֹתוֹ, וּמָה מִן הַטּוֹב לְהַתְמִיד בּוֹ וּלְהִתְחַזֵּק בּוֹ.

When in the act of doing: that he not do any act without first weighing it on the scales of this understanding. Not in the act of doing: that he bring up before himself the remembrance of his deeds in general and weigh them, likewise, in these scales to determine what they contain of evil in order to relinquish it and what of good, in order to perpetuate it and strengthen himself in it.

ולכאורה הלא עתה תתגב' הקנאה יותר משאם היה בורא אותו מן התחתונים לבד שעתה יש בו חלק מן העליונים והוא כולו למטה עם החלק העליון שבו. אך הענין הוא. שהאדם השלם כראוי עיקרו הוא נטוע למעלה בשרש נשמתו העליונה ועובר דרך אלפי רבואות עולמות עד שקצהו השני הוא נכנס בגוף האדם למטה.

Truthfully, one should understand and know and fix in his heart/mind’s thoughts, that every detail of his actions, speech and thoughts, in each instant and moment, are not for naught (heaven forefend). And how many are his actions and how great and exalted, that each one rises according to its root, to effect its result at the loftiest heights, in the worlds and highest levels of the heavenly lights [*].

והנה האדם העובד להשם יתברך במסירת נפש אז הוא מתפשט מאותיות ומדבק עצמו להשפע אשר עדיין לא נתצמצם באותיות. והנה אברהם אבינו עליו השלום מל עצמו לעת זקנותו והיה עובד הבורא ברוך הוא במסירת נפש ועל ידי זה נתפשט עצמו מן האותיות שלו, כי הוא דבוק בהשפע אשר עדיין לא נתצמצם באותיות ולא נקרא בשמו כלל.

When a human being serves his ‎Creator out of awe, ‎יראה‎, by totally negating the limitations ‎imposed on a soul while it is constricted by the body it inhabits, it ‎may be considered as having “disrobed,” shed the restrictions his ‎body imposed upon the free, upward, heavenward motion of his ‎soul. When we express this concept in terms of the meaning of ‎the letters in our G’d-given names, this means that we have ‎divested ourselves of our “names.” Avraham, at the time of his ‎life that the Torah speaks about here, had not yet freed himself ‎from the limits imposed upon him (by dint of the letters in his ‎name) prior to his having been circumcised.

ע"ד וישב יעקב בארץ דאיתא בזוהר זכי יתיר יהבין ליה נפשא כי כשנולד האדם אין בו אלא נפש הבהמות וכשמנצח את היצה"ר יהבין ליה רוחא פי' כל עולם המלאכים הם ברשותו זכה יתיר יהבין לי' נשמתא מעולם הכסא ר"ל הוא במחשבתו וכוונתו עושה כסא להקב"ה כשחושב באהבתו י"ת משרה אותו בעולם אהבה. וכן כשחושב ביראתו משרה אותו בעולם היראה וצריך האדם שלא יפסוק מחשבתו אפילו רגע אחד מהש"י ובזה משרה את הקב"ה בהם.

Also, love caused the contraction. And this is the genealogy of Isaac, Jacob, Abraham begot, and so on. And good news from a distant land." (Proverbs 25:25) According to the Zohar, it is stated: "Jacob dwelled in the land." It is explained in the Zohar that initially, when a person is born, he possesses only an animalistic soul.

ובזה יובן לך לך, שילך וידבק בו יתברך. להנאתך ולטובתך, [ועל דרך זה כתב רבי משה אלשיך] שיתענג בו יתברך בעושי הטוב, שילמד מארצך וממולדתך ומבית אביך שהם רשעים, וכמו שהם מתענגים בעושי רע כך יעשה בעושי הטוב, שידבק עצמו אל ארץ העליונה אשר אראך, ועי"ז נעשה הרע כסא אל הטוב, והבן.

הָאָדָם חָפְשִׁי בְּדִמְיוֹנוֹ, וְאָסוּר בְּמֻשְׂכָּלוֹ. דִּמְיוֹנוֹ מוֹלִיכוֹ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לֵב רְצוֹנוֹ, בַּל יֵחַת מֵהֶעָתִיד הַוַּדַּאי, עֵת יִפְקֹד ה' עַל כָּל מִפְעָלָיו, וּבִשְׁפָטִים קָשִׁים יִוָּסֵר, בַּל יִלָּכֵד זָר בִּגְלָלוֹ, הוּא לְבַדּוֹ יִשָּׂא פְּרִי חֶטְאוֹ, אֶחָד הוּא, עוֹשֶׂה הָעֲבֵרוֹת וְהַנֶּעֱנָשׁ.

He acts without fear of the inevitable future, when God will hold him accountable for all his activities, and he will be chastised with harsh judgments. No one else will be held accountable in his stead. He alone will bear the fruit of his sin.