Jewish sources across the biblical, rabbinic, and philosophical traditions address the fate of the soul after death, including concepts of resurrection, the world to come, and divine reward and punishment based on one's deeds and spiritual attainment in life.
וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת־עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The foundational Tanach vision of what awaits after death appears already in Kohelet 12:7, which describes the body returning to dust while the spirit returns to God who gave it, and is developed dramatically in Daniel 12:2–3, where those who sleep in the dust will awaken — some to eternal life, others to everlasting abhorrence — and the knowledgeable will shine like the expanse of the sky forever.
The Gemara at Berakhot 17a articulates the positive dimension of that reward: Rav teaches that in the World-to-Come there is no eating, drinking, or any of this world's activities, but rather the righteous sit with crowns upon their heads, enjoying the splendor of the Divine Presence — a portrait echoed by Mesillat Yesharim 1, which states that man was created solely to delight in God and to enjoy the radiance of the Shekhinah, and that the World-to-Come was expressly created for that purpose.
On the question of reward and punishment, Mishneh Torah, Repentance 8:1 defines the reward of the righteous as meriting the life of the World-to-Come — life without death and good without evil — while the retribution of the wicked is simply that they do not merit this life but are cut off and perish like a beast, a position that frames punishment as exclusion rather than active torment.
Nefesh HaChayim, Gate I.12 adds a distinctive dimension: the World-to-Come is itself constructed from a person's own deeds, so that after the soul separates from the body it ascends to delight in the holy lights and worlds that were multiplied through its good works — meaning reward is not an external grant but the very reality one has built, a view that Derekh Hashem, Part One, On Mankind 3 complements by stressing that while the period of service has a fixed time, the receiving of reward has no end at all.
Psalms 16:10
This verse expresses a belief in the continuation of the soul, suggesting that God will not abandon the soul to the netherworld.
כִּ֤י ׀ לֹא־תַעֲזֹ֣ב נַפְשִׁ֣י לִשְׁא֑וֹל לֹֽא־תִתֵּ֥ן חֲ֝סִידְךָ֗ לִרְא֥וֹת שָֽׁחַת׃
For You will not abandon me to Sheol, or let Your faithful one see the Pit.
Daniel 12:2
This verse discusses the resurrection of the dead, with some awakening to eternal life and others to shame and everlasting contempt, indicating reward and punishment after death.
וְרַבִּ֕ים מִיְּשֵׁנֵ֥י אַדְמַת־עָפָ֖ר יָקִ֑יצוּ אֵ֚לֶּה לְחַיֵּ֣י עוֹלָ֔ם וְאֵ֥לֶּה לַחֲרָפ֖וֹת לְדִרְא֥וֹן עוֹלָֽם׃
Many of those that sleep in the dust of the earth will awake, some to eternal life, others to reproaches, to everlasting abhorrence.
Isaiah 26:19
'Your dead shall live, their corpses shall rise; awake and sing, you who dwell in the dust.' A key prophetic verse affirming bodily resurrection, widely cited in Jewish tradition as foundational to the doctrine of techiyat hameitim.
יִֽחְי֣וּ מֵתֶ֔יךָ נְבֵלָתִ֖י יְקוּמ֑וּן הָקִ֨יצוּ וְרַנְּנ֜וּ שֹׁכְנֵ֣י עָפָ֗ר כִּ֣י טַ֤ל אוֹרֹת֙ טַלֶּ֔ךָ וָאָ֖רֶץ רְפָאִ֥ים תַּפִּֽיל׃
Awake and shout for joy, You who dwell in the dust!— For Your dew is like the dew on fresh growth; You make the land of the shades come to life.
Ecclesiastes 12:7
'The dust returns to the earth as it was, and the spirit returns to God who gave it.' This verse establishes the biblical basis for the soul's return to its divine source after death.
וְיָשֹׁ֧ב הֶעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ׃
And the dust returns to the ground As it was, And the lifebreath returns to God Who bestowed it.
Daniel 12:2-3:1
One of the clearest biblical statements on resurrection and afterlife: 'Many who sleep in the dust of the earth shall awake, some to everlasting life, others to reproach and everlasting abhorrence.' The righteous will shine like the stars forever.
וְרַבִּ֕ים מִיְּשֵׁנֵ֥י אַדְמַת־עָפָ֖ר יָקִ֑יצוּ אֵ֚לֶּה לְחַיֵּ֣י עוֹלָ֔ם וְאֵ֥לֶּה לַחֲרָפ֖וֹת לְדִרְא֥וֹן עוֹלָֽם׃ וְהַ֨מַּשְׂכִּלִ֔ים יַזְהִ֖רוּ כְּזֹ֣הַר הָרָקִ֑יעַ וּמַצְדִּיקֵי֙ הָֽרַבִּ֔ים כַּכּוֹכָבִ֖ים לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ {פ}
Many of those that sleep in the dust of the earth will awake, some to eternal life, others to reproaches, to everlasting abhorrence. And the knowledgeable will be radiant like the bright expanse of sky, and those who lead the many to righteousness will be like the stars forever and ever.
Sanhedrin 90a
Discusses the concept of resurrection and the world to come, illustrating that the righteous will be rewarded with eternal life.
מַתְנִי׳ כׇּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר״. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְאֶפִּיקוֹרוֹס.
Therefore, although he had already been established as a true prophet, once he espouses idol worship, it is clear that he is a false prophet. § The mishna teaches: And conspiring witnesses who testified that the daughter of a priest and her paramour committed adultery are executed by strangulation. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Aḥa, son of Rav Ika, says: It is derived as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: What is the meaning when the verse states with regard to conspiring witnesses: “And you shall do to him as he conspired to do to his brother” (Deuteronomy 19:19)?
Berakhot 17a:12
Chazal discuss the world to come, emphasizing spiritual reward and punishment based on one's actions in this world.
מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״.
Rav was wont to say: The World-to-Come is not like this world. In the World-to-Come there is no eating, no drinking, no procreation, no business negotiations, no jealousy, no hatred, and no competition. Rather, the righteous sit with their crowns upon their heads, enjoying the splendor of the Divine Presence, as it is stated: “And they beheld God, and they ate and drank” (Exodus 24:11), meaning that beholding God’s countenance is tantamount to eating and drinking.
Bereshit Rabbah 98:20
עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם, מַה שֶּׁנִּתְאַוּוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם.
Rabbi Abba bar Kahana said: You will eat its produce [tevuata] in this world, and the principal is intact for the World to Come. “On the head of the elect [nezir] among his brothers” – as his brothers distanced him and caused him to be isolated [nazir].
Berakhot 28b:5
Rabban Yochanan ben Zakkai, on his deathbed, weeps and explains that he does not know whether he will be led to Gan Eden or Gehinnom — illustrating the rabbinic conception of two distinct post-mortem destinations based on one's deeds.
בִּיצִיאָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאֲנִי מַשְׁכִּים, וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אֲנִי מַשְׁכִּים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִים. אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים. אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת״. אָמַר לָהֶם: אִילּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתִי, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי אֵין כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי — אֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי — אֵין מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וַאֲנִי יָכוֹל לְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים וּלְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן, אַף עַל פִּי כֵן הָיִיתִי בּוֹכֶה, וְעַכְשָׁיו שֶׁמּוֹלִיכִים אוֹתִי לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי — כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי — אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי — מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וְאֵינִי יָכוֹל לְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים וְלֹא לְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי שְׁנֵי דְרָכִים, אַחַת שֶׁל גַּן עֵדֶן וְאַחַת שֶׁל גֵּיהִנָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מוֹלִיכִים אוֹתִי, וְלֹא אֶבְכֶּה?!
Upon his exit, what did he say? I give thanks before You, Lord my God, that You have placed my lot among those who sit in the study hall, and that you have not given me my portion among those who sit idly on street corners. I rise early, and they rise early. I rise early to pursue matters of Torah, and they rise early to pursue frivolous matters. I toil and they toil. I toil and receive a reward, and they toil and do not receive a reward. I run and they run. I run to the life of the World-to-Come and they run to the pit of destruction. He said to them: I cry in fear of heavenly judgment, as the judgment of the heavenly court is unlike the judgment of man. If they were leading me before a flesh and blood king whose life is temporal, who is here today and dead in the grave tomorrow; if he is angry with me, his anger is not eternal and, consequently, his punishment is not eternal; if he incarcerates me, his incarceration is not an eternal incarceration, as I might maintain my hope that I would ultimately be freed. If he kills me, his killing is not for eternity, as there is life after any death that he might decree. Moreover, I am able to appease him with words and even bribe him with money, and even so I would cry when standing before royal judgment. Now that they are leading me before the supreme King of Kings, the Holy One, Blessed be He, Who lives and endures forever and all time; if He is angry with me, His anger is eternal; if He incarcerates me, His incarceration is an eternal incarceration; and if He kills me, His killing is for eternity. I am unable to appease Him with words and bribe him with money. Moreover, but I have two paths before me, one of the Garden of Eden and one of Gehenna, and I do not know on which they are leading me; and will I not cry?
Avot DeRabbi Natan 25:1
Elaborates on the fate of the soul after death, describing how the soul departs the body and returns to God, and reflecting on the nature of reward for the righteous in the World to Come.
בן עזאי אומר כל שדעתו נוחה מפני חכמתו סימן יפה הוא לו. ושאין דעתו נוחה מפני חכמתו סימן רע הוא לו. כל שדעתו נוחה מפני יצרו סימן יפה לו. ושאין דעתו נוחה מפני יצרו סימן רע לו. כל שרוח חכמים נוחה הימנו (בשעת מיתה) סימן יפה לו. שאין רוח חכמים נוחה הימנו סימן רע לו. כל שפניו זקופות למעלה סימן יפה לו. וכל שפניו כבושות למטה סימן רע לו. נתן עיניו בבני אדם סימן יפה לו לא נתן עיניו בבני אדם סימן רע לו. כל שפניו מצהיבות סימן יפה לו. כל שפניו משחירות סימן רע לו. בשעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי היה מגביה קולו ובוכה אמרו לו תלמידיו רבי עמוד הגבוה נר עולם פטיש החזק מפני מה אתה בוכה אמר להם וכי פני מלך בשר ודם אני הולך להקביל שאם יכעוס עלי אין כעסו אלא בעוה״ז ואם אוסרני אין אסורין אלא בעוה״ז אם ממיתני אין מיתתי אלא בעוה״ז ועוד שאני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון. הא איני הולך להקביל אלא פני מלך מלכי המלכים הקב״ה שאם יכעוס עלי כעסו בעוה״ז ועולם הבא ועוד שאיני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון. ועוד שיש לי שתי דרכים אחת לגן עדן ואחת לגיהנם ואיני יודע אם יכרעני לגיהנם או אם יכניסני לגן עדן. ועליו הכתוב אומר (תהילים כ״ב:ל׳) לפניו יכרעו כל יורדי עפר וגו' (במשה הוא אומר ויגוע וימת ויאסף אל עמיו) ואומר (שמות ל״ג:כ״ג) והסירותי את כפי ואומר (יחזקאל ב׳:י׳) ויפרוש אותה לפני והנה כתובה פנים ואחור וכו׳ פנים בעוה״ז ואחור לעולם הבא. דבר אחר פנים יסורין של צדיקים בעוה״ז ושלוותן של רשעים בעוה״ז. ואחור מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא ופורענותן של רשעים בגיהנם. וכתוב אליה קינים והגה והי. קינים זו פורענותן של רשעים בעוה״ז שנא׳ (שם לב) קינה היא וקוננוה בנות הגוים תקוננה אותה. והגה זה מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא שנאמר (תהילים צ״ב:ד׳) עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור. והי זה פורענותן של רשעים לעולם הבא שנא׳ (יחזקאל ז׳:כ״ו) הווה על הווה תבא ושמועה על שמועה תהיה. הוא היה אומר פנו הבית מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה: הוא היה אומר מת מתוך היישוב סימן יפה לו. מתוך הטירוף סימן רע לו. מתוך הדיבור סימן יפה לו. מתוך השתיקה סימן רע לו. מתוך דברי תורה סימן יפה לו. מתוך דבר סחורה סימן רע לו. מתוך דבר מצוה סימן יפה לו. מתוך דבר בטלה סימן רע לו. מתוך שמחה סימן יפה לו. מתוך עצבות סימן רע לו. מתוך השחוק סימן יפה לו. מתוך בכיה סימן רע לו. מת בע״ש סימן יפה לו. במוצאי שבת סימן רע לו. מת בערב יום הכפורים סימן רע לו. במוצאי יום הכפורים סימן יפה לו:
Ben ‘Azzai said: He whose mind is at ease because of his learning, it is a good omen for him; and he whose mind is ill at ease because of his learning, it is a bad omen for him. He whose mind is at ease with his inclination, it is a good omen for him; and he whose mind is ill at ease with his inclination, it is a bad omen for him. Whoever holds the good opinion of the Sages at the hour of his death, it is a good omen for him; but whoever does not hold the good opinion of the Sages, it is a bad omen for him. Whoever [dies] with his face directed upwards it is a good omen; if it is turned downwards it is a bad omen. If his eyes look straight towards the people [about him] it is a good omen; if they do not look towards the people [about him] it is a bad omen. Whoever [dies] with a cheerful countenance it is a good omen; if with a frowning countenance it is a bad omen. When Rabban Joḥanan b. Zakkai was about to depart from this world, he wept aloud. His disciples said to him, ‘Master! Exalted pillar! Light of the world! Mighty hammer! Why do you weep?’ He replied, ‘Is it into the presence of a human king that I am going? If he be angry with me his anger endures only in this world; if he imprison me the imprisonment endures only in this world; and if he kill me my death is only in this world. Moreover, him I can appease with words and bribe with money. Behold, I am going into the Presence of the King of kings, the Holy One, blessed be He. If He be angry with me His anger endures in this world and in the world to come; and Him I cannot appease with words or bribe with money. Furthermore, before me lie two ways, one leading to the Garden of Eden and the other to Gehinnom, and I know not whether I will be condemned to Gehinnom or conducted to the Garden of Eden; and concerning this Scripture declares, All they that go down to the dust shall kneel before Him. Of Moses Scripture states, And he expired, and died, and was gathered to his people. And it further states, And I will take away My hand. It also states, And He spread it before me, and it was written on its face and on its back—face refers to this world and back to the world to come. According to another interpretation face refers to the suffering of the righteous on earth and the prosperity of the wicked in this world, and back to the reward of the righteous in the hereafter and the punishment of the wicked in Gehinnom. And there was written therein lamentations, and sweet music, and woe—lamentations [ḳinim] refers to the punishment of the wicked in this world, as it is stated, This is the lamentation [ḳinah] which shall be chanted; the daughters of the nations shall chant it. Sweet music [hegeh] refers to the reward of the righteous in the hereafter, as it is stated, With an instrument of ten strings, and with the psaltery; with sweet music [higgayon] upon the harp. Woe [he] refers to the punishment of the wicked in the world to come, as it is stated, Calamity [howah] shall come upon calamity, and rumour shall be upon rumour. [In his last utterance] he said, ‘Remove all vessels from the house that they be not defiled, and prepare a throne for Hezekiah king of Judah’. He used to say: He who dies in a tranquil frame of mind it is a good omen for him; if in a state of delirium it is a bad omen for him. [If he dies] while speaking it is a good omen; if while silent it is a bad omen. If while conversing about the Torah it is a good omen, about business affairs it is a bad omen; if while engaged upon a religious act it is a good omen, upon a worthless pursuit it is a bad omen. [If he dies] in the midst of a joyous atmosphere it is a good omen, amidst sadness it is a bad omen; [if he dies] smiling it is a good omen, if weeping it is a bad omen. Should a man die on the Sabbath-eve it is a good omen, if at the termination of the Sabbath it is a bad omen. If he dies on the eve of the Day of Atonement it is a bad omen, if at the termination of the Day of Atonement it is a good omen.
Kiddushin 40a:4
רָמֵי לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: תְּנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אוֹתָן וְאוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בְּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, אֵלּוּ הֵן: כִּיבּוּד אָב וְאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם. הַזְּכוּת יֵשׁ לָהּ קֶרֶן וְיֵשׁ לָהּ פֵּירוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב וְגוֹ׳״ – עֲבֵירָה יֵשׁ לָהּ קֶרֶן וְאֵין לָהּ פֵּירוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹי לָרָשָׁע רָע וְגוֹ׳״
§ Rava raises a contradiction to Rav Naḥman and asks: We learned in a mishna (Pe’a 1:1): These are the matters that a person engages in and enjoys their profits in this world, and the principal reward remains for him for the World-to-Come, and they are: Honoring one’s father and mother, acts of loving kindness, and bringing peace between one person and another; and Torah study is equal to all of them. § With regard to the mishna in Pe’a, the Gemara states: An act of merit has a principal reward and it has profits, i.e., one receives additional reward beyond that which is granted for the mitzva itself, parallel to a principal sum and profits, as it is stated: “Say you of the righteous who is good, that they shall eat the fruit of their actions” (Isaiah 3:10). A sin has a principal penalty but it has no profits, i.e., no punishment beyond that, as it is stated: “Woe to the evil wicked one, for the work of his hands shall be done to him” (Isaiah 3:11), but no more than the work of his hands.
Sanhedrin 37a:11
הֱווּ יוֹדְעִין, שֶׁלֹּא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת – אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת – דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים״. אֵינוֹ אוֹמֵר ״דַּם אָחִיךָ״ אֶלָּא ״דְּמֵי אָחִיךָ״ – דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו. דָּבָר אַחֵר: ״דְּמֵי אָחִיךָ״ – שֶׁהָיָה דָּמוֹ מוּשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים.
The court tells them: You should know that cases of capital law are not like cases of monetary law. In cases of monetary law, a person who testifies falsely, causing money to be given to the wrong party, can give the money to the proper owner and his sin is atoned for. In cases of capital law, if one testifies falsely, the blood of the accused and the blood of his offspring that he did not merit to produce are ascribed to the witness’s testimony until eternity. The proof for this is as we found with Cain, who killed his brother, as it is stated concerning him: “The voice of your brother’s blood [demei] cries out to Me from the ground” (Genesis 4:10). The verse does not state: Your brother’s blood [dam], in the singular, but rather: “Your brother’s blood [demei],” in the plural. This serves to teach that the loss of both his brother’s blood and the blood of his brother’s offspring are ascribed to Cain. The mishna notes: Alternatively, the phrase “your brother’s blood [demei],” written in the plural, teaches that his blood was not gathered in one place but was splattered on the trees and on the stones.
Guide for the Perplexed, Part 3.27:5
Maimonides articulates that the soul's reward after death depends on intellectual pursuits and the knowledge of God.
5 שלמותו האחרונה היא שייעשה הוגה בפועל, כלומר שיהיה לו שכל בפועל. זאת על ידי כך שידע כל מה שביכולת האדם לדעת על כל הנמצאים כולם בהתאם לשלמותו האחרונה. ברור הוא שבשלמות האחרונה הזאת אין מעשים ולא מידות, ואין היא אלא דעות בלבד, שהעיון הביא אליהן והחקירה חייבה אותן. ברור גם שאי אפשר להשיג את השלמות האחרונה הנכבדה הזאת אלא אחרי השגת השלמות הראשונה, כי האדם אינו יכול לתפוס מושכל, אפילו הסבירו לו אותו, וכל שכן אם יתעורר לכך מעצמו, כאשר הוא כאוב או ברעב או צמא עז, או בחום או בקור עזים. אלא רק לאחר השגת השלמות הראשונה תיתכן השגת השלמות האחרונה, שהיא בלי ספק נכבדה יותר, והיא ולא אחרת סיבת הקיום המתמיד.
The second perfection of man consists in his becoming an actually intelligent being; i.e., he knows about the things in existence all that a person perfectly developed is capable of knowing. This second perfection certainly does not include any action or good conduct, but only knowledge, which is arrived at by speculation, or established by research. It is clear that the second and superior kind of perfection can only be attained when the first perfection has been acquired; for a person that is suffering from great hunger, thirst, heat, or cold, cannot grasp an idea even if communicated by others, much less can he arrive at it by his own reasoning. But when a person is in possession of the first perfection, then he may possibly acquire the second perfection, which is undoubtedly of a superior kind, and is alone the source of eternal life.
Sefer HaIkkarim, Maamar 4.31:3
Rabbi Joseph Albo elaborates on the nature of reward and punishment in the world to come, emphasizing the immortality of the soul and divine justice.
ועל כן אני אומר כי מה שנזכר במשנת כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הוא כנוי לשכר הבא לנפש בכלל אחר המות, הן המדרגה הבאה לו לאדם אחר תחית המתים, הן המדרגה הבאה לו מיד אחר המות, ויורה על זה מה שאמרו חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, ואם לא היה העולם הבא אלא מדרגה הבאה אחר תחית המתים איך יאמרו שחסידי אומות העולם זוכין לה, הרי המדרגה ההיא אינה מושגת אלא לצדיקים גמורים בלבד, כמו שאמרו גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים תחית המתים לצדיקים גמורים בלבד, אלא שהעולם הבא במקום הזה נאמר על המדרגה הבאה לו לאדם אחר המות לאחר עבור י״ב חדש שתזדכך הנפש מן ההרגלים החמריים. והמדרגה הבאה לו לאדם מיד אחר המות תוך י״ב חדש היא הנקראת בלשון רבותינו ז״ל גן עדן, שעליה אמרו שכלל האומה זוכין אליה ונכנסין בה מיד בשעת מיתתן, אמרו במסכת תמורה אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספקות שיש לך וכו׳, שיראה שהשכר או המדרגה שזכה אליה משה מיד אחר פטירתו היתה גן עדן, וכן אמרו בבראשית רבה נתנמנם יוסי בן יועזר וראה מטתו של יורקיס איש צרדה פורחת באויר, אמר לשעה קלה הקדימני זה לגן עדן, והמדרגה הזו היא מדרגה חסרה תוך י״ב חדש, ולאחר י״ב חדש יעלה למדרגה ממדרגות העולם הבא, והיא מדרגת שלמות וכבוד, אמרו במסכת שבת פרק שואל נפשותיהן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך, וכן במדרש שיר השירים תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים אלו נפשות הצדיקים שהם נתונות עמו במרום, ובמדרש תהלים פירשו שזו המדרגה משיגין אותה מיד בשעת מיתה וקודם תחית המתים, אמרו יעלזו חסידים בכבוד, באי זה כבוד בכבוד שהקדוש ברוך הוא עושה לצדיקים בשעה שנפטרין מן העולם, והן מקלסין להקדוש ברוך הוא ששם אותם בצרור החיים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, וכן אמרו במסכת חגיגה ערבות שבו צדק ומשפט גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמותיהן של צדיקים וכו׳, ושם אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת וכסא הכבוד ומלך אל חי וקיים רם ונשא שוכן עליהם, הרי שבארו בפירוש שמדרגת נפשותיהן של צדיקים אחר שנפטרו מהגוף וקודם תחית המתים היא במדרגת מלאכי השרת, ופשט הכתוב שאומר ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה יורה על זה, והמדרגה ההיא תקרא בראש משנת פרק חלק העולם הבא לפי שהיא באה לאדם אחר המות, ועליה אמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואולם יש בלשון העולם הבא מדרגה אחרת תקרא גם כן העולם הבא סתם, והיא באה לאדם אחר תחית המתים, ועליה הוא שאמרו בגמרא על המשנה האומרת ואלו שאין להם חלק לעולם הבא תנא הוא כפר בתחית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחית המתים, שיראה משם שהעולם הבא היא מדרגת שכר באה אחר תחית המתים המקובל באומה לאותן שהקדוש ברוך הוא מחיה בתחית המתים, וכן גם כן יראה זה ממה שאמרו ג׳ כתות ליום הדין וכו׳ צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי העולם הבא, שזה יורה היות העולם הבא מדרגה באה לאדם אחר יום הדין הגדול שהוא אחר תחית המתים לפי המקובל באומה, וכן גם כן יראה זה ממה שאמרו ארץ החיים ארץ שמתיה חיים תחלה לעולם הבא, אם כן צדיקים שבחוצה לארץ כגון משה ואהרן היאך חיין ובאין לעולם הבא, מלמד שבשעת תחית המתים הקדוש ברוך הוא עושה להם מחילות תחת הקרקע וכו׳, הרי שמשה ואהרן צריכים לחיות בתחית המתים כדי שיזכו לעולם הבא, וזה יורה כי מדרגת גן עדן שמשה ואהרן נתונין בו משעת פטירתן עד עתה אינה כמדרגת חיי העולם הבא אחר תחית המתים, אבל אותן חיי העולם הבא היא מדרגה גדולה יותר מגן עדן ועליונה על כל המדרגות, שלא יזכו אליה אלא הצדיקים הגמורים שיזכו לחיות בתחית המתים, כמו שאמרו תחית המתים לצדיקים גמורים בלבד. ועל כן הוזקקנו לומר כי העולם הבא שם נאמר בכללות ויחוד, נאמר בכלל על כל מדרגה ממדרגות שכר הנפשות אחר המות, ונאמר ביחוד על המדרגה היותר גדולה שאפשר שתושג לנפש הצדיק הגמור, שהיא מדרגה באה אחר תחית המתים, ואותה מדרגה ביחוד תקרא חיי העולם הבא, ועל כן יאמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כלומר כי בעולם הנשמות הבא לאדם אחר המות ישיג כל אחד ואחד מישראל בו מדרגה מה לפי מעשיו, וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק ומדרגה מה בעולם הבא, אבל המדרגה הגדולה האחרונה שהיא חיי העולם הבא לא יזכה אליה כל אדם אלא הצדיקים הגמורים ולאחר תחית המתים, כי אותן צדיקים שגלוי וידוע לפניו יתברך שמה שלא יכלו לקיים את התורה כלה לא היה מפני רוע בחירתם אלא מפני עול הגלות ומעיקים אשר מחוץ או מפני סבה אחרת, כמשה ואהרן שלא יכלו לקיים את התורה כלה, רוצה לומר מצות התלויות בארץ, לפי שלא נכנסו לארץ, ואלו יזכו לתחיה ואז יקיימו כל המצות התלויות בארץ והמצות שלא יכלו לקיים בחיים הראשונים, ומתוך כך יזכו למדרגה הגדולה האחרונה שהיא חיי העולם הבא.
I say, therefore, that the expression in the Mishnah: “All Israel have a share in the world to come,” refers to the reward of the soul after death, both that degree which man has after the resurrection and that which he has immediately after death. This is proved by the statement of the Rabbis that the pious men of other nations have a share in the world to come. Now if the world to come denoted only a stage which comes after the resurrection, how could they say that the pious men of other nations enjoy it, since that stage is reserved exclusively for the perfectly righteous, as they say: “The benefit of rain is for the righteous as well as for the wicked, the resurrection of the dead is for the perfectly righteous only?” The expression, “world to come,” in this place must therefore mean that degree which a man attains after death, at the expiration of the twelve months during which the soul is purged of its material habits. The stage which a man attains immediately after death, within the twelve months, is called in the language of the Rabbis, Gan Eden (Paradise). And it is in reference to this that it is said that the whole nation enjoys it, entering this stage immediately at death. Thus we find: “Rab Judah said in the name of Samuel: When Moses died and entered Gan Eden, he said to Joshua: ‘Ask me all the things about which you are in doubt …’ ” It seems therefore that the reward or the degree of existence which Moses enjoyed as soon as he died was Gan Eden. The Rabbis also say: Jose ben Joezer dozed off and saw the bed of Yorkis of Zereda flying in the air. He said then: “He has preceded me in Gan Eden by a brief hour.” This stage is incomplete before the end of twelve months. After twelve months one rises to one of the stages of the ‘world to come,’ which is a degree of perfection and glory. Thus we are told: The souls of the righteous are hidden beneath the Throne of Glory, as is said: “The soul of my Lord shall be bound in the bundle of life with the Lord thy God.” Also we find: “The inside thereof being inlaid with love from the daughters of Jerusalem”—these are the souls of the righteous which are with Him in heaven. In the Midrash on Psalms they say that this degree is attained right after death and before the resurrection. Commenting on the verse in the Psalms: “Let the saints exult in glory,” they say: In what glory? Answer: In the glory which God confers upon the righteous when they depart this world. And they praise God, who bound them in the bundle of life, as is said: “The soul of my lord shall be bound in the bundle of life.” Also in the treatise Hagigah: “Arabot is the place in which are righteousness and judgment, treasures of life and treasures of peace and treasures of blessing, and the souls of the righteous. There are the Ofannim and the Seraphim and the Holy Hayyot and the attending angels and the Throne of Glory, while the Living and Eternal King, high and exalted, dwells above them.” Here it is stated clearly that the degree occupied by the souls of the righteous after they leave the body and before resurrection is the same as that of the attending angels. The literal meaning of the verse in Zechariah points to the same thing: “I will give thee free access among these that stand by.” This degree is called in the Mishnah, “world to come,” because it comes to a man after death. The statement: “All Israel have a share in the world to come,” refers to it. But there is another degree which is also called “world to come” without qualification. This is that which comes after resurrection. This is referred to in the Mishnah above mentioned, where the Gemara says that the one who denies resurrection will have no share in resurrection. For it appears from that passage that “the world to come” is a state of reward which comes after resurrection, a reward which is accepted traditionally among our people as conferred upon those whom God brings back to life at the resurrection. The same thing appears also from the statement of the Rabbis: “There are three classes on the day of judgment … the perfectly righteous are immediately written down, and their destiny is sealed for life in the world to come.” This shows that the world to come is a state which comes to a person after the great day of judgment, i. e. after the resurrection, as is traditionally accepted among our people. The same idea can also be found in the statement of the Rabbis: “ ‘The land of the living,’ i. e. a land whose dead are the first to live again in the world to come. If so, how can those men who died outside of Palestine, like Moses and Aaron, be resurrected and enter the world to come? Answer: At the time of the resurrection God will make for them pathways under ground …” It is thus clear from this that Moses and Aaron must first be resurrected before they can attain the world to come. This also shows that the degree of Gan Eden in which Moses and Aaron have been from the time of their death until now, is not the same as the state of life in the world to come after resurrection. The latter is a much higher degree than Gan Eden and superior to all others. Only those perfectly righteous men have this privilege who merit the life of the resurrection, as the Rabbis say that resurrection is only for the perfectly righteous. We must say, therefore, that the expression, “world to come,” is used both in a broad and a narrow sense. In a broad sense it applies to any degree of reward which the soul gets after death. In a narrow and specific sense it denotes the highest degree that the soul of the perfectly righteous man can attain, a degree which comes after resurrection. This degree is called “life in the world to come” par excellence. “All Israel have a share in the world to come,” means that in the world of souls which is after death every Israelite will attain to some degree according to his conduct. The pious men of other nations also have a share in the world to come in this sense. But the highest and last degree—“life in the world to come”—no one can attain except the perfectly righteous, and that only after the resurrection. Those righteous men who, as God knows, were unable to fulfil the whole Torah, not because of evil will, but because of the yoke of the exile and external hindrances, or for some other cause, like Moses and Aaron who were not able to fulfil the entire Law, namely those commandments which can be performed only in Palestine, because they did not enter the land of Palestine—these men will be resurrected, so that they may perform all those commandments which are rooted in Palestine as well as those other commandments which they were not able to perform in their first life, and then they will attain to the highest and last degree, viz. “life in the world to come.”
Sha'ar HaGemul of the Ramban 1
Ramban's dedicated treatise on reward and punishment, the afterlife, and resurrection. He argues against Rambam that Olam HaBa involves both soul and body after resurrection, and provides a detailed account of Gehinnom, Gan Eden, and the soul's journey after death.
תנו רבנן (ראש השנה טז ב') שלשה ספרים נפתחים בראש השנה אחד שלצדיקים גמורים ואחד שלרשעים גמורים ואחד שלבינונים צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו למיתה זה שאמרו חכמים בצדיקים שנכתבים לחיים ורשעים למיתה לא צדיקים שאין להם עוונות ולא רשעים שאין להם זכות שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכים ימים בשלווה והכתוב (קהלת ח׳:י״ד) צווח אם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וכבר אמרו חכמים (אבות ד) אין בידינו לא שלוות רשעים ואף לא יסורי הצדיקים אלא כך המידה יש עוונות שדינו שלהקדוש ברוך הוא ומשפטיו הצדיקים להיפרע עליהם בעולם הזה ויש מהם שהדין להיפרע בעולם הבא וכן בזכויות יש מהן שבעל הגמול משלם שכרן בעולם הזה ויש בעולם הבא וכשאדם חוטא כל שעה ומתלכלך בעוונות ומתטנף בחטאים ומתגלגל בפשעים ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים ובאים מעשיו לפני אדון הכל שוקל אותן מעשים אלו נגד אלו והצדיק שהוא צדיק גמור זוכה לחיים וכן הרשע שדינו נותן לשלם לו שכר טוב בעולם הזה על המעשה הטוב נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה לחיים כלומר שפוסקים לו חיים ושלוה ועושר ונכסים וכבוד ונמצא זה צדיק גמור בדינו והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה וכן בעל מעשה טוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונענש עליה למיתה נכתב ונחתם לאלתר למיתה בראש השנה כלומר שימות בשנה זאת או שיחיה בתחלואים רעים חיי צער ויסורין ונמצא זה רשע גמור בדינו אף על פי שזה צדיק וזוכה לעולם הבא והראשון שזכה לחיים רשע גמור ואובד לגמרי עד שיהיה גדול שבנביאים כשנידון על חטא אחד קל ונענש עליו נקרא בכאן רשע גמור ויהיה אחאב שנאמר בו (מלכים א כא כב) "הראית כי נכנע אחאב מלפני" נקרא בזה צדיק גמור וכן זה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה לחיים ולמיתה אינם בימים בלבד אלא כל העונשים שבעולם הזה נגעים ומיתת בנים ועוני וכיוצא בהן כינו אותם חכמים בשם "מיתה" וכינוי השכר הגמול הטוב אמרוהו (נדרים סד ב') בלשון "חיים".
That is to say, that he [the evil man] is awarded life, serenity, wealth, possessions, and honor.
Duties of the Heart, Addenda, Admonition
Rabbeinu Bachya's concluding admonition urges the reader to contemplate the soul's ultimate accounting before God after death, using the certainty of divine judgment as a motivator for sincere inner service throughout one's life.
בחייו עפר ובמותו אפר. בעודו תולעים יסובבהו. ואחריתו רמה וגוש עפר יכסוהו.
Mishneh Torah, Repentance 8:1
הַטוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים הִיא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהִיא הַחַיִּים שֶׁאֵין מָוֶת עִמָּהֶן וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. שְׂכַר הַצַּדִּיקִים הוּא שֶׁיִּזְכּוּ לְנֹעַם זֶה וְיִהְיוּ בְּטוֹבָה זוֹ. וּפִרְעוֹן הָרְשָׁעִים הוּא שֶׁלֹּא יִזְכּוּ לְחַיִּים אֵלּוּ אֶלָּא יִכָּרְתוּ וְיָמוּתוּ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְחַיִּים אֵלּוּ הוּא הַמֵּת שֶׁאֵינוֹ חַי לָעוֹלָם אֶלָּא נִכְרַת בְּרִשְׁעוֹ וְאָבֵד כִּבְהֵמָה.
The good that is hidden for the righteous is the life of the world to come. Rather, they will be cut off and die. Whoever does not merit this life is [truly] dead and will not live forever. Rather, he will be cut off in his wickedness and perish as a beast.
Radak on Ezekiel 18:6
וכתב הגאון רב סעדיה ז"ל כי מה שזכר החיים והמיתה הם לעולם הבא ואני אומר כי אמת כן הוא כי עיקר העונש והגמול הוא לעולם הבא אבל הענין הנזכר הנה לא נזכר על דבר העולם הבא כי הענין הזה תשובה לאומרים כי הבן נושא עון האב בראותם הצרות רבות לבנים באותו הדור ואבותיכם חטאו ואינם ולא היו אלו מתלוננים על דבר העולם הבא כי לא ידעו מה הוא אלא על מה שהיו רואים בעיניהם וצריך שתהיה התשובה מענין השאלה והתמיהה ואם תאמר אם כן למה זכר החיים והמות לבד ואין הגמול והעונש בעולם הזה בחיים ובמות לבד אלא אף בכל פרטי הברכות והקללות הכתובים בתורה נאמר כי אמר זה לקצר הענין ולזכר הדבר הכולל והם החיים והמות כמו שאמר ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הנה זכר החיים במקום כל פרטי הברכות ואף על פי שאנקלוס תרגם ויחי בהון לחיי עלמא אין משמעות וחי אלא בעולם הזה כמו שהיו כל הברכות והקללות שיעדם בתורה בעולם הזה אלא שנרמז במלת וחי בהם חיי העולם הבא וכן נרמז במקומות אחרים מן התורה אבל פשוטו של דבר הוא בעולם הזה וכן מה שאמר לאדם הראשון כי ביום אכלך ממנו מות תמות המיתה הזאת כוללת כל הקללות שנגזרו על אדם בעון אכילת הפרי והוא מה שאמר לו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה וגומר וקוץ ודרדר תצמיח לך וגו' בזעת אפך וגו' והנה כלל בלשון המיתה כל אלה הקללות וכן אמר החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך והברכה והקללה היא דרך כלל במקום הברכות והקללות הנה קרא הברכות החיים וקרא הקללות המות והטעם כי החיים עם ההצלחה והטוב הם החיים ועם הרע הם המיתה כמו שאמר על המצליח במעשיו ואמרתם כה לחי והמנוגע בגופו נקרא מת כמו שאמר אל נא תהי כמת וכן העני חשוב כמת ובאמרו הנפש החוטאת היא תמות אמר על הנפש שהיא בעלת התאוה והיא החוטאת עם הגוף וכן אמר נפש כי תחטא וכן היא מקבלת העונש עם הגוף הרעב והחולי והשבי וכל זה והדומה לו יקרא מיתה כי מי שחייו רעים חשוב כמת וכמה מן הנביאים בחייהם שאלו מיתתם כמו שמצינו באיוב וכאשר אמר כי הבן לא ישא בעון האב בבן שהוא גדול שהוא ראוי לעונש ולשכר מעצמו אבל הבנים הקטנים מתים בעון אבותם וכן ייטיב להם בזכות אבותם אבל הגדולים שהם רשעים לא תועילם זכות אבותם כמו שהצדיקים לא יזיקם עון אבותם כמו שאמר בתורה פוקד עון אבות על בנים ואמר לשונאיו ואמר בגמול הטוב שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור אבל מדה הטובה מרובה ממדת הפורענות כי זכות האבות שומר לבנים ומוסיף להם טובה בזכות אבותם אפילו לאלף דור או לאלפים דורות כמו ששמר לנו ברית אבותינו אברהם יצחק ויעקב עד היום שאנחנו אוהביו ושומרי מצותיו ואף על פי שיש בינינו רשעים כל ישראל נקיים היום מעון עכו"ם ומשאר עונות הנזכרים נקיים רוב ישראל וכ"ש שהבטיח אבותינו בזה כמו שאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' וכרת עמו ברית בין הבתרים לשמור הברית לבניו עד עולם ואמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור וגו' ואמר וזכרתי להם ברית ראשונים וברית כרותה לזרע אברהם יצחק ויעקב שלא ישבותו מהיות גוי לפני האל יתעלה ואשר יצאו מכלל אמונתינו לא היו מזרעם באמת אלא מן האספסוף הגרים שנתגיירו ועון האבות שמור לבנים הרשעים להוסיף להם כרעתם בעון אבות עד ארבעה דורות לא יותר כי כן יוכל לראות הזקן המורד מבני בניו עד ארבעה דורות כי יש רשע מאריך ברעתו וזכר עלי שאמר לו האל שישמור לו ולבניו העון עד עולם העון ההוא היה גדול והיה בו חלול השם וקורא הדורות מראש ידע שלא היו בבנים מי שראוי לכפר עון אבותיו ההוא בעבורו ואם יהיה לא יחול עליו העונש ההוא כמו שאמרו רז"ל בזבח ומנחה הוא אינו מתכפר אבל בדברי תורה ובגמ"ח מתכפר וזכר בפרשה זאת ג' דורות בצדיק ורשע וצדיק כנגד הדורות שהיו מתרעמים עליהם כי חזקיהו היה צדיק ולא נשא עון אחז אביו ומנשה בנו היה רשע שופך דם כמו שאמר והוליד בן פריץ שופך דם והנה לא הועילה לו צדקתו של חזקיהו אביו ונענש על רשעו ולכדוהו שרי צבאות מלך אשור בחחים ויאסרוהו בנחושתים ויוליכוהו בבלה והנה בן מנשה היה רשע ונענש על רשעו ונפקד עליו גם עון אביו ולא מלך אלא שתי שנים ויקשרו עליו עבדיו וימיתוהו בביתו והנה אמון הוליד בן וירא את חטאות אביו אשר עשה ולא עשה כהנה והנה לא מת בעון אביו כיון שהוא היה צדיק ואם תאמר הנה אמר כי בשוב רשע מכל חטאתיו אשר עשה חיה יחיה וכל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו והנה מנשה שב מרשעו ונזכרו מעשיו הרעים עד חרב הארץ כמו שאמר בחטאת מנשה נאמר כי הוא חטא והחטיא את הרבים ואם הוא שב חטא הרבים לא היה יכול להשיב ונשארו מעשיו הרעים עד שחרבה הארץ בעבורם לפיכך היו נזכרים מעשיו אבל לו לא נזכרו כי לא נענש בעבורם כיון שעשה תשובה ונכנע מלפני אלהי אבותיו וישמע תפלתו ויעתר לו וישיבהו לירושלם למלכותו אבל לאוחזי מעשיו נזכרו והנה ענין הפרשה והנחלה בה הכל מבואר:
Mishneh Torah, Repentance 8:7
כְּבָר הוֹדִיעוּנוּ הַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁטּוֹבַת הָעוֹלָם הַבָּא אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיגָהּ עַל בֻּרְיָהּ וְאֵין יוֹדֵעַ גָּדְלָהּ וְיָפְיָהּ וְעָצְמָהּ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ. וְשֶׁכָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁמִּתְנַבְּאִים בָּהֶם הַנְּבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל אֵינָן אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁבַּגּוּף שֶּׁנֶּהֱנִין בָּהֶן יִשְׂרָאֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ בִּזְמַן שֶׁתָּשׁוּב הַמֶּמְשָׁלָה לְיִשְׂרָאֵל. אֲבָל טוֹבַת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן וְלֹא דִּמּוּהָ הַנְּבִיאִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ אוֹתָהּ בַּדִּמְיוֹן. הוּא שֶׁיְּשַׁעְיָהוּ אָמַר (ישעיה סד ג) "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ".
alone. All the beneficence which the prophets promised Israel in their visions are only physical concerns which Israel will appreciate in the Messianic age when dominion [over the world] will return to Israel. However, the good of the life of the world to come has no comparison or likeness, nor was it described by the prophets, lest with such a description, they diminish it. This [was implied] by [Isaiah's (64:3)] statement: "No eye has ever seen, O God, except for You, what You will do for those who wait for You;" i.e. the good which was not perceived by the vision of a prophet and is perceived by God alone, this was created by God for those who wait for Him.
Sulam on Zohar, Emor 8
כשנפרדה הנשמה מן הגוף, ורוצה ללכת לעולם ההוא, לא תכנס לעולם ההוא עד שנותנים לה גוף אחר מן אור, ואח״כ יכולה לכנוס. ומן אליהו תדע זאת. שהיה לו ב׳ גופים, אחד שבו נראה למטה לבני אדם, ואחד שבו נראה למעלה בין מלאכים עליונים הקדושים.
Mishneh Torah, Repentance 8:1-8:1
Rambam's systematic description of Olam HaBa: the World to Come is the existence of disembodied souls enjoying the radiance of the Divine Presence. He argues this spiritual bliss surpasses all physical pleasure, and the reward of the righteous is purely intellectual-spiritual.
הַטוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים הִיא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהִיא הַחַיִּים שֶׁאֵין מָוֶת עִמָּהֶן וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים כב ז) "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ לְמַעַן יִיטַב לָךְ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וְזֶה הוּא הָעוֹלָם הַבָּא. שְׂכַר הַצַּדִּיקִים הוּא שֶׁיִּזְכּוּ לְנֹעַם זֶה וְיִהְיוּ בְּטוֹבָה זוֹ. וּפִרְעוֹן הָרְשָׁעִים הוּא שֶׁלֹּא יִזְכּוּ לְחַיִּים אֵלּוּ אֶלָּא יִכָּרְתוּ וְיָמוּתוּ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְחַיִּים אֵלּוּ הוּא הַמֵּת שֶׁאֵינוֹ חַי לָעוֹלָם אֶלָּא נִכְרַת בְּרִשְׁעוֹ וְאָבֵד כִּבְהֵמָה. וְזֶהוּ כָּרֵת הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו לא) "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הִכָּרֵת בָּעוֹלָם הַזֶּה תִּכָּרֵת לָעוֹלָם הַבָּא. כְּלוֹמַר שֶׁאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ שֶׁפֵּרְשָׁה מִן הַגּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינָהּ זוֹכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא גַּם מִן הָעוֹלָם הַבָּא נִכְרֶתֶת: הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ גּוּף וּגְוִיָּה אֶלָּא נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים בִּלְבַד בְּלֹא גּוּף כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ גְּוִיּוֹת אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא דָּבָר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁגּוּפוֹת בְּנֵי אָדָם צְרִיכִין לָהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא יֶאֱרַע דָּבָר בּוֹ מִן הַדְּבָרִים שֶׁמְּאָרְעִין לַגּוּפוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה. כְּגוֹן יְשִׁיבָה וַעֲמִידָה וְשֵׁנָה וּמִיתָה וְעֶצֶב וּשְׂחוֹק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים (גמרא ברכות יז א) "הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא תַּשְׁמִישׁ אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶן וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה". הֲרֵי נִתְבָּרֵר לְךָ שֶׁאֵין שָׁם גּוּף לְפִי שֶׁאֵין שָׁם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין דֶּרֶךְ חִידָה אָמְרוּ. כְּלוֹמַר הַצַּדִּיקִים מְצוּיִין שָׁם בְּלֹא עָמָל וּבְלֹא יְגִיעָה. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרוּ עַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן כְּלוֹמַר דַּעַת שֶׁיָּדְעוּ שֶׁבִּגְלָלָהּ זָכוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא מְצוּיָה עִמָּהֶן וְהִיא הָעֲטָרָה שֶׁלָּהֶן כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (שיר השירים ג יא) "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ". וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ישעיה לה י) "וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם" וְאֵין הַשִּׂמְחָה גּוּף כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ עַל הָרֹאשׁ. כָּךְ עֲטָרָה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים כָּאן הִיא הַיְדִיעָה. וּמַהוּ זֶה שֶׁאָמְרוּ נֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. שֶׁיּוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִין מֵאֲמִתַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁאֵינָם יוֹדְעִים וְהֵם בַּגּוּף הָאָפֵל הַשָּׁפָל: כָּל נֶפֶשׁ הָאֲמוּרָה בְּעִנְיָן זֶה אֵינָהּ הַנְּשָׁמָה הַצְּרִיכָה לַגּוּף אֶלָּא צוּרַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִשִּׂיגָה מֵהַבּוֹרֵא כְּפִי כֹּחָהּ וְהֶשֵּׂגָהּ הַדֵּעוֹת הַנִּפְרָדוֹת וּשְׁאָר הַמַּעֲשִׂים וְהִיא הַצּוּרָה שֶׁבֵּאַרְנוּ עִנְיָנָהּ בְּפֶרֶק רְבִיעִי מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה הִיא הַנִּקְרֵאת נֶפֶשׁ בְּעִנְיָן זֶה. חַיִּים אֵלּוּ לְפִי שֶׁאֵין עִמָּהֶם מָוֶת שֶׁאֵין הַמָּוֶת אֶלָּא מִמְּאֹרְעוֹת הַגּוּף וְאֵין שָׁם גּוּף נִקְרְאוּ צְרוֹר הַחַיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה כט) "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים". וְזֶהוּ הַשָּׂכָר שֶׁאֵין שָׂכָר לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ טוֹבָה וְהִיא שֶׁהִתְאַוּוּ לָהּ כָּל הַנְּבִיאִים:
The good that is hidden for the righteous is the life of the world to come. This will be life which is not accompanied by death and good which is not accompanied by evil. The Torah alludes to this in [the promise, Deuteronomy 22:7]: "So that good will be granted you and you will live long." The oral tradition explains: "So that good will be granted you" - in the world that is entirely good; "and you will live long" - in the world which is endlessly long, the world to come. The reward of the righteous is that they will merit this pleasure and take part in this good. The retribution of the wicked is that they will not merit this life. Rather, they will be cut off and die. Whoever does not merit this life is [truly] dead and will not live forever. Rather, he will be cut off in his wickedness and perish as a beast. This is the intent of the meaning of the term karet in the Torah as [Numbers 15:31] states: "That soul shall surely be cut off." [Based on the repetition of the verb,] the oral tradition explains: hikaret means to be cut off in this world and tikaret, to be cut off in the world to come. After these souls become separated from bodies in this world, they will not merit the life of the world to come. Rather, even in the world to come, they will be cut off. In the world to come, there is no body or physical form, only the souls of the righteous alone, without a body, like the ministering angels. Since there is no physical form, there is neither eating, drinking, nor any of the other bodily functions of this world like sitting, standing, sleeping, death, sadness, laughter, and the like. Thus, the Sages of the previous ages declared: "In the world to come, there is neither eating, drinking, nor sexual relations. Rather, the righteous will sit with their crowns on their heads and delight in the radiance of the Divine Presence." From that statement, it is clear that there is no body, for there is no eating or drinking. [Consequently,] the statement, "the righteous sit," must be interpreted metaphorically, i.e., the righteous exist there without work or labor. Similarly, the phrase, "their crowns on their heads," [is also a metaphor, implying] that they will possess the knowledge that they grasped which allowed them to merit the life of the world to come. This will be their crown. A similar [usage of this metaphor was employed by] Solomon [Song of Songs 3:11]: "The crown with which his mother crowned him." [Support for the concept that this does not refer to a physical crown can be brought from the prophecy, Isaiah 51:11]: "Eternal joy will be upon their heads." Joy is not a physical entity which can rest on a head. Similarly, the expression "crown" used by the Sages [refers to a spiritual concept], knowledge. What is meant by the expression, "delight in the radiance of the Divine Presence"? That they will comprehend the truth of Godliness which they cannot grasp while in a dark and humble body. The term "soul" when used in this context does not refer to the soul which needs the body, but rather to "the form of the soul," the knowledge which it comprehends according to its power. Similarly, it comprehends abstract concepts and other matters. This is "the form" whose nature we described in the fourth chapter of Hilchot Yesodei HaTorah. This is the soul referred to in this context. Since this life is not accompanied by death - for death is an event associated with the body alone and, in that realm, there is no body - it is called "the bond of life," as [I Samuel 25:29] states: "And the soul of my master will be bound up in the bond of life." This is the reward above which there is no higher reward and the good beyond which there can be no [greater] good. This was [the good] desired by all the prophets.
HaEmunot veHaDeot, Treatise VII, The Resurrection of the Dead
Saadia Gaon dedicates an entire treatise to resurrection, arguing it is a rational necessity and a divine promise. He distinguishes between the soul's immediate post-mortem fate and the future bodily resurrection, and rebuts philosophical objections.
Derekh Hashem, Part One, On Mankind 3
Rabbi Moshe Chaim Luzzatto explains the purpose of life and the role of the soul in relation to reward and punishment in the afterlife.
ואמנם גזר טובו ית׳ שיהיה גבול להשתדלות הזה המצטרך לאדם להשיג השלימות וכשהשלים השתדלותו ישיג שלימותו וינוח בהנאתו לנצח נצחים ע״כ חוקקו לו ב׳ זמנים א׳ זמן העבודה וא׳ זמן קיבול השכר. ואולם מדת הטוב מרובה שעבודה יש לה זמן מחוקק כמו שגזרה חכמתו ית׳ היותו נאות לזה וקיבול השכר אין לו תכלית אלא לנצח נצחים הוא מתענג והולך בשלימות אשר קנה לו:
However the [divine] attribute of good is greater, such that the work has a [limited] time, as His Wisdom, may He be blessed, decreed be appropriate for it. But there is no end to the receiving of reward. Rather one delights and continues with the perfection that he acquired for himself for ever and ever.
Nefesh HaChayim, Gate I.12:4
Rabbi Chaim of Volozhin discusses the soul's relationship with the divine and its journey after death, emphasizing the soul's eternal nature.
וממילא מתעורר וממשיך גם עליו אור מקיף מהקדושה העליונה. והוא המסייעו לגומרה. ואחר גומרו המצוה. הקדושה והאור מסתלק לשרשו. וזהו ענין שכר העה"ב שהוא מעשי ידי האדם עצמו שאחר פרידת נפשו מהגוף הוא העולה להתעדן ולהשביע נפשו בצחצחות האורות והכחות והעולמות הקדושים שנתוספו ונתרבו ממעש' הטובים. וזשרז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ולא אמרו בעה"ב שמשמעו הי' שהעה"ב הוא מוכן מעת הבריאה ענין ודבר לעצמו ואם יצדק האדם יתנו לו בשכרו חלק ממנו. אבל האמת שהעה"ב הוא הוא מעשה ידי האדם עצמו שהרחיב והוסיף והתקין חלק לעצמו במעשיו לכ"א שכל ישראל יש להם לכל א' חלק הקדושה והאורות והצחצחות שהתקין והוסיף לעה"ב ממעשיו הטובים. וכן עונש הגיהנם ענינו גם כן שהחטא עצמו הוא עונשו. כמ"ש (משלי ה׳:כ״ב) עונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. תיסרך רעתך גו' (ירמיהו ב׳:י״ט) כמו שנתבאר שכאשר האדם עושה אחת ממצו' ה' אשר לא תעשנ' הפגם והחורבן נרשם ח"ו תיכף למעלה בשרשו.
And of itself, it arouses and draws upon itself too an encompassing light from the lofty holiness, and it assists him to complete it. And after he finishes the commandment, the holiness and the light withdraws to its root. And this is the matter of reward in the world-to-come, it being man’s own actions. When after the soul-Neffesh separates from the body, he ascends to delight and satiate his soul-Neffesh in the glow of the holy lights, powers and worlds that were increased and multiplied as a result of his good works. And that the sages (OBM) said (in Mishna Avot): “All Israel, there is for them, a portion for the world-to-come,” and didn’t say “in the world-to-come,” whose meaning would be that the world-to-come is prepared from the time of creation, a subject and a thing by itself, and if a person is pious he will be given a portion from it as his reward. Rather, the truth is that the world-tocome is [emphatically] a result of a person’s own actions, that a portion is expanded and added to and refined for himself via his actions. And therefore they said that all Israel, there is for them, for each one, a portion of the holiness and the lights and the brightness that he refined and to which he added for the world-to-come, via his good actions. And so too the punishment of Gehinnom, its explanation is the same: that the sin itself is his punishment, and as is written (Mishlei 5:22): “His sins will trap him and in the ropes of his sins will he be held,” and (Yirmiyahu 2:19): “Your own wickedness will afflict you,” as will be explained, that when a person performs one of God’s commandments that shouldn’t be done, the defect and the destruction is recorded (heaven forefend) immediately above, at its root.
Mesillat Yesharim 1
In his opening chapter, Ramchal establishes that humanity's sole purpose is to earn its place in the World to Come, which he describes as true closeness to God. He frames all of life's moral and spiritual effort as preparation for the eternal reward awaiting the soul.
וְהִנֵּה מָה שֶׁהוֹרוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא, שֶׁהָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְהִתְעַנֵּג עַל ה' וְלֵהָנוֹת מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ שֶׁזֶּהוּ הַתַּעֲנוּג הָאֲמִתִּי וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל מִכָּל הָעִדּוּנִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִמָּצֵא. וּמְקוֹם הָעִדּוּן הַזֶּה בֶּאֱמֶת הוּא הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הוּא הַנִּבְרָא בַּהֲכָנָה הַמִּצְטָרֶכֶת לַדָּבָר הַזֶּה. אַךְ הַדֶּרֶךְ כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל מְחוֹז חֶפְצֵנוּ זֶה, הוּא זֶה הָעוֹלָם. וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ד):
Behold, what our sages, of blessed memory, have taught us is that man was created solely to delight in G-d and to derive pleasure in the radiance of the Shechina (divine presence). For this is the true delight and the greatest pleasure that can possibly exist. The place of this pleasure is, in truth, in Olam Haba (the World to Come). For it was created expressly for this purpose.
Malbim on Deuteronomy 7:9
כי שכר הנמשך בטבע מן המע"ט הוא שכר הנפשי לעה"ב שזה קשור עם שמירת המצות בטבע שהמצות הם משלימים את הנפש ומחייבים רוחניותה ונצחיותה, אבל שכר עוה"ז אינו מחויב מן המצות בטבע רק בדרך ההשגחיי הנסיי שה' בהשגחתו ישנה הטבע לטוב ולברכה לשומרי מצותיו, ומבואר אצלנו תמיד, שהנהגה המסודרת מסדר הטבעי נקרא משפט, וההנהגה המסודרת מסדר הנסיי נקרא חסד בכתבי הקדש, כמו שיסד ע"ז המזמור בתהלים (סי' פ"ט) עיי"ש
Tanya, Part IV; Iggeret HaKodesh 1:160
Discusses the concept of the soul's journey and its divine purpose, offering insights into Chassidic views on reward after death.
This arrangement should not be altered, I beg and beseech you. The author of the Tanya uses this double language of "I beg and beseech you" to strengthen the intensity of his request.
Sefat Emet, Exodus, Beshalach 1
The passage discusses how every creature possesses a point of divine life force that is revealed through human action and faith, and how recognizing this connection through proper deeds and daily song enables one to bring redemption by unveiling the hidden divine essence within all things.
כי בכל נברא יש נקודה שנתברר ע"י כבודו ית'. כמ"ש כל פעל ה' למענהו.
Noam Elimelekh, Sefer Bereshit, Bereshit.1:5
Rabbi Elimelech of Lizhensk discusses the spiritual ascent of the soul and the rewards of righteous living.
מדריגה שלישית 'גמילות חסדים', דהנה בעולמות העליונים שם 'רחמים', שהוא אהבה ורחימא שהשי"ת אוהב את הצדיק לפי מעשיו הקדושים אשר בארץ עשה, אך בעולם הזה נקראים 'חסד', דהוא אף למי שאינו הגון, השי"ת עושה לו חסד חנם לתת לו די מחסורו, אך הצדיק שהגיע למדריגה שיוכל להעלות כל הדברים הגשמיים למעלה, דהיינו להעלות מחומריות הניצוצות הקדושות שיש בהם, דהיינו במאכלו ושתייתו וכדומה, וכל מחשבותיו בעת שעושה הדברים הגשמיים אינן רק להעלות הנ"ק שבהם, וצדיק כזה אין צריך לחסדים, פירוש חסד חנם כנ"ל לתת לו דברים הנצרכים בעוה"ז מצד החסד, כי השי"ת משפיע לו כל צרכיו ע"פ שורת הדין הראויה לו ע"י מעשיו הטובים, וזה פירוש "וגמילות חסדים" מלשון "הגמל את יצחק", שאין צריך למדריגות 'חסדים', כי אם מגיע לו ע"י אהבת האל יתברך אותו, ועל ידי זה הצדיק מקשר את עצמו למעלה למעלה בחיים הנצחיים, אפילו כשהוא בעוה"ז הגיע לתענוג עולם העליון מחיים הנצחיים, וזה פירוש הגמרא "עולמך תראה בחייך", פירוש שעי"ז שכל מעשיו ותנועותיו שעושה הכל בקדושה ובטהרה ודביקות ושמחה ובאהבה וביראה, מזה יגיע לו תענוג עולם העליון בזה העולם. ויש לומר נמי כוונת הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", פירוש ע"י הדביקות שתדבקו עצמכם בהבורא ב"ה, יהיה לכם חיים נצחיים גם 'היום' בעה"ז כנ"ל. ונ"ל שורש הענין הוא כך, דהשי"ת ב"ה אמר "מכל עץ הגן אכול תאכל", רמז להתורה שהוא עץ החיים, "אכול" הוא לשון נסתר, פירוש לימוד לשמה דזה הוא השורש ועיקר שהזהיר השי"ת ב"ה, ועכ"פ אם לא הגעת עדיין ללמוד תורה לשמה, עכ"פ "תאכל", ר"ל להנאתך תלמוד דהיינו שלא לשמה, וזהו "תאכל" לנוכח ולא תמוש מתורתי, "ועץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" דייקא, ר"ל דברי הגשמיות אשר בתוכם מעורב ג"כ טוב, דהם הניצוצות הקדושים אשר בכל דבר גשמי, "לא תאכל ממנו", פירוש שלא יהיה כוונתך מחומריות ומגשמיות לבד, רק מרוחניות שבו היינו הנ"ק שבו מזה תאכל, "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", פירוש "מות" בעוה"ב בחיים הנצחיים, ולשון מות הוא ג"כ נסתר רמז לעוה"ב חיים הנצחיים, "תמות" בעוה"ז.
The third level "acts of lovingkindness" - that behold in the upper worlds God set 'Compassion', which is love and 'beloved' that is the the Holy Blessed Name loves the righteous because of the righteous' holy deeds on the earth, yet in this world they are called 'lovingkindness', that even for a person who is not decent, the Holy Blessed Name does lovingkindness freely, providing for that person's needs. Nevertheless, the righteous who attain the level of rising up every physical thing, which is rising the holy sparks that exist in corporeality, which is in one's eating and drinking and so on, and all one's thoughts in the time of doing physical things are only to rise the holy sparks in them, and a righteous person such as this one does not need lovingkindness, meaning, free lovingkindness as explained above, giving the things needed in this world from the side of lovingkindness, because the Holy Blessed Name showers [the righteous] with their needs according to the deserved letter of the law because of their good deeds. And this is the explanation for "deeds of lovingkindness [roots g.m.l./kh.s.d.]": from the expression "the weaning [g.m.l.] of Yitzchak" (Genesis 21:8) - there is no need for the levels "lovingkindness" [חסד] just what is deserving to the righteous through the love of the Blessed God for the righteous, and through that the righteous connects him/herself above above to the eternal life, even while in this world the righteous attains the higher pleasure of the eternal life, and this is the explanation for the gemara "you will see your world in your lifetime" (Berakhot 17a), that through one's deeds and movements which are all done in holiness and purity and clinging to God and happiness and love and awe, from that one attains pleasures of the higher worlds in this world. And there is to say that this is also the intention of the verse "and y'all who cling to Hashem you God are all alive today" (Deuteronomy 4:4) . Meaning, through clinging that y'all cling to the Blessed Creator y'all will get eternal life, even "today", in this world, as explained above. And it appears to me that the root of the issue is this, that the Blessed Holy One of Blessing said "from all the trees of the garden you shall eat, yea, eat" (Genesis 2:16) - a hint to Torah, which is the tree of life, "eat" is an expression of hidden, the explanation is that this is learning for its own sake which is the root and the essence, as the Blessed Holy One of Blessing warned about, and at any instance, if you have not yet reached [the level of] Torah learning for its own sake, in any instance "you will eat", meaning, for your benefit [is] learning not for its own sake, and this is "you will eat": be present, and do not depart from My Torah. "And from the tree of good and bad you shall not eat from it" specifically, meaning, the physical things are in them - the mixture is also good, which are the holy sparks that are in every physical thing; "shall not eat from it", the explanation is that your intention should not be exclusively from the material and physical sides only, rather only from the spiritual side, in which the holy sparks are, from that you shall eat. "Because from the day you eat from it you shall surely die מות תמות" (Genesis 2:17) - mot tamut meaning, "die-mot" in the next world, the eternal life, and the expression "die - mot" is also hidden, a hint to the next world, the eternal life, [and] "die - tamut" in this world.
Kedushat Levi, Deuteronomy, For Rosh HaShanah
R. Levi Yitzchak reflects on divine judgment and the soul's fate, emphasizing God's infinite mercy and the soul's capacity for elevation even after death, rooted in the Chassidic view that divine love is the ultimate framework for judgment.
ורב חסד, הוא שערות לבד לבוש לבד כנ"ל. ואדוני מורי ורבי הקדוש אמר כך מדות רחום, הוא גזירה שוה שמשוה הבורא לברואיו להתחבר עמהם. וחנון, הוא שבן יש לו חן גבי אביו והוא בנין אב מכתוב אחד עד כאן דבריו: והנה יש שהמלך חושב האיך להתנהג עם עבדיו ויש לפעמים שהמלך חושב הנהגות עבדיו האיך עבדיו מנהיגים את עצמם. והנה הבורא ברוך הוא נקרא כלל, כי הוא כולל הכל והנהגות עולם הזה נקרא פרט. וכאשר הבורא ברוך הוא מסתכל בהנהגת עולם התחתון נקרא
And on Rosh Hashanah, we are afraid of the day of judgement, of the hidden verdict against each person according to their deeds. Therefore, we sound the shofar and dress in the clothes we wore at the time of the giving of the Torah, when we accepted the Torah and raised God as our King with the shofar, as it is written, "the voice of the shofar grew louder," (Exodus 19:19). This is in order that God will remember us according to that merit and forgive us our sins and trespasses and exempt us from judgement and write us for a long, good life, amen, may it be God's will.
Tanya, Part IV; Iggeret HaKodesh.27:11
The Alter Rebbe discusses the elevated state of the tzaddik's soul after death, explaining that after departing the body the soul ascends to a higher level than it occupied during physical life, and continues to be intimately present with and beneficial to those it loved.
כַּנּוֹדָע, שֶׁחַיֵּי הַצַּדִּיק אֵינָם חַיִּים בְּשָׂרִים כִּי אִם חַיִּים רוּחַנִיִּים, שֶׁהֵם אֱמוּנָה וְיִרְאָה וְאַהֲבָה, כִּי בֶּאֱמוּנָה כְּתִיב: ״וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״, וּבְיִרְאָה כְּתִיב: ״וְיִרְאַת ה׳ לְחַיִּים״, וּבְאַהֲבָה כְּתִיב: ״רוֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד יִמְצָא חַיִּים״, וְחֶסֶד הוּא אַהֲבָה. וְהִנֵּה, בִּהְיוֹת הַצַּדִּיק חַי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, הָיוּ שְׁלֹשָׁה מִדּוֹת אֵלּוּ בְּתוֹךְ כְּלִי וּלְבוּשׁ שֶׁלָּהֶם בִּבְחִינַת מָקוֹם גַּשְׁמִי, שֶׁהִיא בְּחִינַת נֶפֶשׁ הַקְּשׁוּרָה בְּגוּפוֹ, וְכָל תַּלְמִידָיו אֵינָם מְקַבְּלִים רַק הֶאָרַת מִדּוֹת אֵלּוּ וְזִיוָן, הַמֵּאִיר חוּץ לִכְלִי זֶה עַל־יְדֵי דִּבּוּרָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים, וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁאֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דַּעַת רַבּוֹ וְכוּ׳. אֲבָל לְאַחַר פְּטִירָתוֹ, לְפִי שֶׁמִּתְפָּרְדִים בְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁנִּשְׁאֲרָה בַּקֶּבֶר מִבְּחִינַת הָרוּחַ שֶׁבְּגַן עֵדֶן, שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ, לְפִיכָךְ יָכוֹל כָּל הַקָּרוֹב אֵלָיו לְקַבֵּל חֵלֶק מִבְּחִינַת רוּחוֹ שֶׁבְּגַן עֵדֶן, הוֹאִיל וְאֵינָהּ בְּתוֹךְ כְּלִי וְלֹא בִּבְחִינַת מָקוֹם גַּשְׁמִי, כַּנּוֹדָע מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם שֶׁנִּכְנַס עִמּוֹ גַּן עֵדֶן, וְכֵן כָּתַב בְּסֵפֶר עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, שֶׁאֲוִיר גַּן עֵדֶן מִתְפַּשֵּׁט סָבִיב כָּל אָדָם, וְנִרְשָׁמִים בַּאֲוִיר זֶה כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו וְדִבּוּרָיו הַטּוֹבִים בַּתּוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳ (וְכֵן לְהֵיפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם נִרְשָׁמִים בַּאֲוִיר הַמִּתְפַּשֵּׁט מִגֵּיהִנֹּם סָבִיב כָּל אָדָם). הִלְכָּךְ, נָקֵל מְאֹד לְתַלְמִידָיו, לְקַבֵּל חֶלְקָם מִבְּחִינַת רוּחַ רַבָּם הָעַצְמִיִּית, שֶׁהֵם אֱמוּנָתוֹ וְיִרְאָתוֹ וְאַהֲבָתוֹ אֲשֶׁר עָבַד בָּהֶם אֶת ה׳, וְלֹא זִיוָום בִּלְבַד הַמֵּאִיר חוּץ לַכְּלִי, לְפִי שֶׁבְּחִינַת רוּחוֹ הָעַצְמִית מִתְעַלָּה בְּעִילּוּי אַחַר עִילּוּי, לְהִכָּלֵל בִּבְחִינַת נִשְׁמָתוֹ שֶׁבְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן שֶׁבָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים.
As is known, the life of the tzaddik is not a physical life but a spiritual life, consisting of faith, awe, and love. Thus of faith it is written: “And the tzaddik lives by his faith.” Of awe it is written: “The awe of the L–rd is for life.” And of love it is written: “He who pursues tzedakah and chesed will find life,” and chesed refers to love. Now, while the tzaddik was alive on earth, these three attributes were contained in their vessel and garment on the plane of physical space. This is the aspect of the nefesh bound to his body. All his disciples receive but a radiation from these attributes and a ray [from them] radiating beyond this vessel by means of his holy utterances and thoughts. That is why our Sages, of blessed memory, said that a person cannot comprehend his master…. But after his passing, because the nefesh [which remains in the grave] is separated from the ruach [i.e., these three attributes] which is in the Garden of Eden, whoever is close to him can receive a part from the aspect of his ruach [which is in the Garden of Eden], because it is no (longer) within a vessel, nor on the plane of physical space. Thus is known the saying of our Sages, of blessed memory, with reference to our father Jacob, peace be to him, that “the Garden of Eden entered with him.” Likewise it is stated in the book Asarah Maamarot that the sphere of the Garden of Eden spreads itself around every person, and in this sphere are recorded all his good thoughts and utterings of Torah and Divine service (and likewise to the contrary, Heaven forfend: they are recorded in the sphere of Gehinom, which spreads itself around every person). Thus it is very easy for his disciples to receive their part of the essential aspects of their master’s ruach, i.e., his faith, his awe, and his love, wherewith he served the L–rd and not merely a ray thereof which radiates beyond the vessel. For the essential aspect of his ruach is raised, elevation upon elevation, to become absorbed in his neshamah, which is in the Higher Garden of Eden, in the supreme worlds.