The Rambam's Psychological Framework

מִֽכׇּל־מִ֭שְׁמָר נְצֹ֣ר לִבֶּ֑ךָ כִּֽי־מִ֝מֶּ֗נּוּ תּוֹצְא֥וֹת חַיִּֽים׃

More than all that you guard, guard your mind, For it is the source of life.

כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃ {ס}

No, the thing is very close to you, in your mouth and in your heart, to observe it.

תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״. רְשָׁעִים יֵצֶר רַע שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו״. בֵּינוֹנִים — זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ״.

With regard to one’s inclinations, it was taught in a baraita that Rabbi Yosei HaGelili says: The good inclination rules the righteous, as it is stated: “And my heart is dead within me” (Psalms 109:22); the evil inclination has been completely banished from his heart. The evil inclination rules the wicked, as it is stated: “Transgression speaks to the wicked, there is no fear of God before his eyes” (Psalms 36:2). Middling people are ruled by both the good and evil inclinations, as it is stated: “Because He stands at the right hand of the needy, to save him from them that rule his soul” (Psalms 109:31).

הפרק הראשון - בנפש האדם וכוחותיה דע, כי נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות, ייקראו קצת הפעולות ההן 'נפשות'. ויחשב בעבור זה, שיש לאדם נפשות רבות, כמו שחושבים הרופאים, עד שפתח ראש הרופאים ואמר, שהנפשות שלוש: טבעית, וחיונית, ונפשית. ופעמים ייקראו 'כוחות' ו'חלקים', עד שיאמר: 'חלקי הנפש', וזה השם ישתמשו בו הפילוסופים הרבה. ואינם מתכוונים באומרם 'חלקי', שהיא מתחלקת כהיחלק הגופות, ואמנם הם מונים פעולותיה החלוקות, אשר הן לכלל הנפש - כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם. ואתה יודע, שתקון המידות אמנם הוא ריפוי הנפש וכוחותיה. וכמו שהרופא אשר ירפא הגופות, צריך שידע תחילה הגוף אשר ירפאהו בכללו, וחלקי הגוף מה הם, רצוני לומר: גוף האדם, וצריך שידע אלו דברים יחלוהו, וירוחק מהם, ואלו דברים יבריאוהו, ויכוון אליהם - כן אשר ירפא הנפש וירצה לתקן המדות, צריך שידע נפש האדם בכללה ובחלקיה, ומה יחלה אותה, ומה יבריאה. ומפני זה אומר, שחלקי הנפש חמשה: הזן, והמרגיש, והמדמה, והמתעורר, והשכלי. וכבר הקדמנו בזה הפרק, שדברינו אינם אלא בנפש האדם. כי כח המזון, על דרך משל, אשר לאדם, איננו כח המזון אשר לחמור ולסוס. כי האדם ניזון בחלק הזן מן הנפש האנושית, והחמור ניזון בחלק הזן מן הנפש החמורית, והדקל ניזון בחלק הזן מן הנפש אשר לו. ואמנם ייאמר על כל אלו האישים 'ניזון' - בשתוף השם בלבד, לא שהענין אחד בעינו. וכן ייאמר על איש האדם ובעל החיים 'מרגיש' - בשיתוף השם בלבד, לא שההרגשה אשר בראובן היא ההרגשה אשר בזה הסוס, ולא ההרגשה אשר בזה המין היא ההרגשה בעינה אשר בזה המין האחר. אלא כל מין ומין מאשר לו נפש - יש לו נפש אחת זולת נפש האחר, ויתחייבו מנפש זה פעולות, ומנפש זה פעולות, ואפשר שתדמה פעולה לפעולה, וייחשב בשתי הפעולות שהן דבר אחד בעינו, ואין הדבר כן. ומשלו משל שלושה מקומות חשוכים, אחד מהם זרחה עליו השמש והאיר, והשני עלה עליו הירח והאיר, והאחר הודלק בו נר והאיר. הנה כל אחד מהם כבר נמצא בו האור, אבל סיבת זה האור ופועלו - השמש, ופועל האחר - הירח, ופועל האחר - האש. כן פועל הרגשת האדם הוא נפש האדם, ופועל הרגשת החמור - נפש החמור, ופועל הרגשת הנשר - נפש הנשר, ואין להם ענין יקבצם, אלא שיתוף השם בלבד. והשג זה הענין, שהוא נפלא מאד, יכשלו בו הרבה מן המתפלספים, ויחייבו מזה דברים מגונים ודעות בלתי נכונות.

CHAPTER I CONCERNING THE HUMAN SOUL AND ITS FACULTIES Know that the human soul is one, but that it has many diversified activities. Some of these activities have, indeed, been called souls, which has given rise to the opinion that man has many souls, as was the belief of the physicians, with the result that the most distinguished of them states in the introduction of his book that there are three souls, the physical, the vital, and the psychical. These activities are called faculties and parts, so that the phrase "parts of the soul," frequently employed by philosophers, is commonly used. By the word "parts", however, they do not intend to imply that the soul is divided into parts as are bodies, but they merely enumerate the different activities of the soul as being parts of a whole, the union of which makes up the soul. Thou knowest that the improvement of the moral qualities is brought about by the healing of the soul and its activities. Therefore, just as the physician, who endeavors to cure the human body, must have a perfect knowledge of it in its entirety and its individual parts, just as he must know what causes sickness that it may be avoided, and must also be acquainted with the means by which a patient may be cured, so, likewise, he who tries to cure the soul, wishing to improve the moral qualities, must have a knowledge of the soul in its totality and its parts, must know how to prevent it from becoming diseased, and how to maintain its health. So, I say that the soul has five faculties; the nutritive [also known as the "growing" faculty], the sensitive, the imaginative, the appetitive, and the rational. We have already stated in this chapter that our words concern themselves only with the human soul; for the nutritive faculty by which man is nourished is not the same, for instance, as that of the ass or the horse. Man is sustained by the nutritive faculty of the human soul, the ass thrives by means of the nutritive faculty of its soul, and the palm-tree flourishes by the nutritive faculty peculiar to its soul. Although we apply the same term nutrition to all of them indiscriminately, nevertheless, its signification is by no means the same. In the same way, the term sensation is used homonymously for man and beast; not with the idea, however, that the sensation of one species is the same as that of another, for each species has its own characteristic soul distinct from every other, with the result that there necessarily arises from each soul activities peculiar to itself. It is possible, however, that an activity of one soul may seem to be similar to that of another, in consequence of which one might think that both belong to the same class, and thus consider them to be alike; but such is not the case. By way of elucidation, let us imagine that three dark places are illumined, one lit up by the sun shining upon it, the second by the moon, and the third by a flame. Now, in each of these places there is light, but the efficient cause in the one case is the sun, in the other the moon, and in the third the fire. So it is with sensation and its causes. In man it is the human soul, in the ass it is the soul of the ass, and in the eagle, the soul of the eagle. These sensations have, moreover, nothing in common, except the homonymous term which is applied to them. Mark well this point, for it is very important, as many so-called philosophers have fallen into error regarding it, in consequence of which they have been driven to absurdities and fallacies.

ודע שאלו המעלות והפחיתויות אשר למידות לא יגיעו ולא יתישבו בנפש, רק בכפול הפעולות הבאות מן המידה ההיא פעמים רבות ובזמן ארוך והרגילות בהן. ואם היו הפעולות ההן טובות, יהיה המגיע לנו מהן - מעלה. ואם היו רעות, יהיה המגיע לנו מהן - פחיתות. ומפני שאין אדם בטבעו בתחילת ענינו בעל מעלה, ולא בעל חסרון - כמו שנבאר בפרק השמיני - והוא ירגיל בלא ספק פעולות מקטנותו, כפי מנהג קרוביו ואנשי ארצו. ואפשר שיהיו הפעולות ההן ממוצעות, ואפשר שיהיו מותירות, או מחסרות, כפי שספרנו, ותהיה נפשו חולה - ראוי שילכו ברפואתו כדרך רפואות הגופות בשוה: כשם שהגוף, כשיצא משוויו נראה אל איזה צד נטה ויצא, ונעמוד כנגדו בהפכו, עד שישוב אל השווי. וכשישתוה, נסלק ידינו מן ההפוך ונשוב לעשות לו מה שיעמידהו על שוויו - כן נעשה במידות בשוה. והמשל בו: כשנראה אדם שהיתה לו תכונה בנפשו וחסר בה נפשו מכל טובה לרוב הכילות - וזו פחיתות מפחיתויות הנפש. והפועל אשר יעשהו - מפעולות הרע, כמו שבארנו בזה הפרק. וכשנרצה לרפואות זה החולי, לא נצוהו להרגיל בנדיבות - שזהו, כמו שירפא מי שיגבר עליו החום בדבר הממוצע השוה, שלא יבריאהו מחוליו. אבל צריך שנביאהו לפזר, ויכפול מעשה הפיזור פעם אחר פעם פעמים רבות, עד שתסור מנפשו התכונה המחיבת לכילות, ויהיה קרוב להגיע אל תכונת הפיזור - ואז נסלק פעולות הפיזור, ונצוהו להתמיד על פעולות הנדיבות וישקוד עליהן: לא יותיר ולא יחסר. וכן כשנראהו מפזר - נצוהו לעשות פעולות הכילות ולשנותן. אבל לא ישנה פועל הכילות פעמים רבות כשנותו פועל הפיזור. וזה החידוש הטוב - הוא סדר הרפואה וסודה, והוא: ששוב האדם מן הפיזור לנדיבות - יותר קל ויותר קרוב, מישובו מן הכילות לנדיבות. וכן שוב נעדר הרגשת ההנאה נזהר וירא חטא - יותר קל ויותר קרוב לשוב, משוב בעל התאוות נזהר. ולזה נכפול על בעל התאוות פעולת העדר ההנאה, יותר משנכפול על נעדר ההרגשות פעולת התאוה. ונחיב על רך הלבב מסירת עצמו לסכנות, יותר משנחיב המוסר עצמו לסכנות רכות הלבב. ונרגיל הנבל ביתרון טוב הלבב, יותר משנרגיל מי שיש לו יתרון לב טוב בנבלה - זהו סדר רפואות המידות וזכרהו.

Know, moreover, that these moral excellences or defects cannot be acquired, or implanted in the soul, except by means of the frequent repetition of acts resulting from these qualities, which, practised during a long period of time, accustoms us to them. If these acts performed are good ones, then we shall have gained a virtue; but if they are bad, we shall have acquired a vice. Since, however, no man is born with an innate virtue or vice, as we shall explain in Chapter VIII, and, as every one's conduct from childhood up is undoubtedly influenced by the manner of living of his relatives and countrymen, his conduct may be in accord with the rules of moderation; but, then again, it is possible that his acts may incline towards either extreme, as we have demonstrated, in which case, his soul becomes diseased. In such a contingency, it is proper for him to resort to a cure, exactly as he would were his body suffering from an illness. So, just as when the equilibrium of the physical health is disturbed, and we note which way it is tending in order to force it to go in exactly the opposite direction until it shall return to its proper condition, and, just as when the proper adjustment is reached, we cease this operation, and have recourse to that which will maintain the proper balance, in exactly the same way must we adjust the moral equilibrium. Let us take, for example, the case of a man in whose soul there has developed a disposition [of great avarice] on account of which he deprives himself [of every comfort in life], and which, by the way, is one of the most detestable of defects, and an immoral act, as we have shown in this chapter. If we wish to cure this sick man, we must not command him merely [to practise] deeds of generosity, for that would be as ineffective as a physician trying to cure a patient consumed by a burning fever by administering mild medicines, which treatment would be inefficacious. We must, however, induce him to squander so often, and to repeat his acts of profusion so continuously until that propensity which was the cause of his avarice has totally disappeared. Then, when he reaches that point where he is about to become a squanderer, we must teach him to moderate his profusion, and tell him to continue with deeds of generosity, and to watch out with due care lest he relapse either into lavishness or niggardliness. If, on the other hand, a man is a squanderer, he must be directed to practise strict economy, and to repeat acts of niggardliness. It is not necessary, however, for him to perform acts of avarice as many times as the mean man should those of profusion. This subtle point, which is a canon and secret of the science of medicine, tells us that it is easier for a man of profuse habits to moderate them to generosity, than it is for a miser to become generous. Likewise, it is easier for one who is apathetic [and eschews sin] to be excited to moderate enjoyment, than it is for one, burning with passion, to curb his desires. Consequently, the licentious man must be made to practise restraint more than the apathetic man should be induced to indulge his passions; and, similarly, the coward requires exposure to danger more frequently than the reckless man should be forced to cowardice. The mean man needs to practise lavishness to a greater degree than should be required of the lavish to practise meanness. This is a fundamental principle of the science of curing moral ills, and is worthy of remembrance.

פרק שלישי - בחולי הנפש אמרו הקדמונים: יש לנפש בריאות וחולי, כמו שיש לגוף בריאות וחולי. ובריאות הנפש היא: שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה - תכונות שתעשה בהן תדיר הטובות והפעולות הנאותות. וחליה הוא: שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה - תכונות שתעשה בהן תדיר הרעות והפעולות המגונות. אמנם, בריאות הגוף וחליו - מלאכת הרפואות תחקור עליו. וכמו שחולי הגוף ידמו, להפסד הרגשותיהם, במה שהוא מר - שהוא מתוק, ובמה שהוא מתוק - שהוא מר. ויצירו הנאות - בצורת בלתי נאות. ותחזק תאותם ותרבה הנאתם בענינים שאין הנאה בהם כלל - לבריאים, ואפשר שיהיה בהם צער: כאכילת עפר ופחמים, והדברים העפוצים והחמוצים מאד, וכיוצא באלו מן המזונות אשר לא יתאוו להם הבריאים, אבל ימאסו אותם - כן חולי הנפשות, רצוני לומר: הרעים ובעלי מידות הרעות, ידמו במה שהוא רע, שהוא - טוב, ובמה שהוא טוב, שהוא - רע. והאדם הרע יתאוה לעולם הפלגות, אשר הן באמת רעות, וידמה בעבור חולי נפשו שהן טובות. וכמו שהחולים הגופניים, כשידעו חולים ולא ידעו מלאכת הרפואות, ישאלו הרופאים ויודיעום מה שצריך לעשותו, ויזהירום ממה שידמוהו ערב, והוא בהפך חולים. ויכריחום לקחת דברים הנמאסים והמרים עד שיבריאו גופותם, וישובו לבחור בטוב ולמאוס ברע - כן חולי הנפשות, צריך להם שישאלו החכמים שהם רופאי הנפשות ויזהירום מן הרעות ההן אשר יחשבו בהן שהן טובות, וירפאו אותם במלאכה אשר ירפאו בה מידות הנפש, אשר אזכרה בפרק שאחר זה.

Chapter III Concerning the Diseases of the Soul The ancients maintained that the soul, like the body, is subject to good health and illness. The soul’s healthful state is due to its condition, and that of its faculties, by which it constantly does what is right, and performs what is proper, while the illness of the soul is occasioned by its condition, and that of its faculties, which results in its constantly doing wrong, and performing actions that are improper. The science of medicine investigates the health of the body. Now, just as those, who are physically ill, imagine that, on account of their vitiated tastes, the sweet is bitter and the bitter is sweet—and likewise fancy the wholesome to be unwholesome—and just as their desire grows stronger, and their enjoyment increases for such things as dust, coal, very acidic and sour foods, and the like—which the healthy loathe and refuse, as they are not only not beneficial even to the healthy, but possibly harmful—so those whose souls are ill, that is the wicked and the morally perverted, imagine that the bad is good, and that the good is bad. The wicked man, moreover, continually longs for excesses which are really pernicious, but which, on account of the illness of his soul, he considers to be good. Likewise, just as when people, unacquainted with the science of medicine, realize that they are sick, and consult a physician, who tells them what they must do, forbidding them to partake of that which they imagine beneficial, and prescribing for them things which are unpleasant and bitter, in order that their bodies may become healthy, and that they may again choose the good and spurn the bad, so those whose souls become ill should consult the sages, the moral physicians, who will advise them against indulging in those evils which they (the morally ill) think are good, so that they may be healed by that art of which I shall speak in the next chapter, and through which the moral qualities are restored to their normal condition.

דֵעוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי אָדָם וְזוֹ מְשֻׁנָּה מִזּוֹ וּרְחוֹקָה מִמֶּנָּהּ בְּיוֹתֵר. יֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה כּוֹעֵס תָּמִיד. וְיֵשׁ אָדָם שֶׁדַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו וְאֵינוֹ כּוֹעֵס כְּלָל וְאִם יִכְעַס יִכְעַס כַּעַס מְעַט בְּכַמָּה שָׁנִים. וְיֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא גְּבַהּ לֵב בְּיוֹתֵר. וְיֵשׁ שֶׁהוּא שְׁפַל רוּחַ בְּיוֹתֵר. וְיֵשׁ שֶׁהוּא בַּעַל תַּאֲוָה לֹא תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ מֵהָלֹךְ בְּתַאֲוָה. וְיֵשׁ שֶׁהוּא בַּעַל לֵב טָהוֹר מְאֹד וְלֹא יִתְאַוֶּה אֲפִלּוּ לִדְבָרִים מְעַטִּים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן. וְיֵשׁ בַּעַל נֶפֶשׁ רְחָבָה שֶׁלֹּא תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ מִכָּל מָמוֹן הָעוֹלָם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה ט) "אוֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף". וְיֵשׁ מְקַצֵּר נַפְשׁוֹ שֶׁדַּיּוֹ אֲפִלּוּ דָּבָר מְעַט שֶׁלֹּא יַסְפִּיק לוֹ וְלֹא יִרְדֹּף לְהַשִּׂיג כָּל צָרְכּוֹ. וְיֵשׁ שֶׁהוּא מְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּרָעָב וְקוֹבֵץ עַל יָדוֹ וְאֵינוֹ אוֹכֵל פְּרוּטָה מִשֶּׁלּוֹ אֶלָּא בְּצַעַר גָּדוֹל. וְיֵשׁ שֶׁהוּא מְאַבֵּד כָּל מָמוֹנוֹ בְּיָדוֹ לְדַעְתּוֹ. וְעַל דְּרָכִים אֵלּוּ שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת כְּגוֹן מְהוֹלֵל וְאוֹנֵן וְכִילַי וְשׁוֹעַ וְאַכְזָרִי וְרַחֲמָן וְרַךְ לֵבָב וְאַמִּיץ לֵב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן: וְיֵשׁ בֵּין כָּל דֵּעָה וְדֵעָה הָרְחוֹקָה מִמֶּנָּה בַּקָּצֶה הָאַחֵר דֵּעוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת זוֹ רְחוֹקָה מִזּוֹ. וְכָל הַדֵּעוֹת יֵשׁ מֵהֶן דֵּעוֹת שֶׁהֵן לָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לְפִי טֶבַע גּוּפוֹ. וְיֵשׁ מֵהֶן דֵּעוֹת שֶׁטִּבְעוֹ שֶׁל אָדָם זֶה מְכֻוָּן וְעָתִיד לְקַבֵּל אוֹתָם בִּמְהֵרָה יוֹתֵר מִשְּׁאָר הַדֵּעוֹת. וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁאֵינָן לָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ אֶלָּא לָמַד אוֹתָם מֵאֲחֵרִים אוֹ שֶׁנִּפְנָה לָהֶן מֵעַצְמוֹ לְפִי מַחֲשָׁבָה שֶׁעָלְתָה בְּלִבּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁמַע שֶׁזּוֹ הַדֵּעָה טוֹבָה לוֹ וּבָהּ רָאוּי לֵילֵךְ וְהִנְהִיג עַצְמוֹ בָּהּ עַד שֶׁנִּקְבְּעָה בְּלִבּוֹ: שְׁתֵּי קְצָווֹת הָרְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה אֵינָן דֶּרֶךְ טוֹבָה וְאֵין רָאוּי לוֹ לָאָדָם לָלֶכֶת בָּהֶן וְלֹא לְלַמְּדָן לְעַצְמוֹ. וְאִם מָצָא טִבְעוֹ נוֹטֶה לְאַחַת מֵהֶן אוֹ מוּכָן לְאַחַת מֵהֶן אוֹ שֶׁכְּבָר לָמֵד אַחַת מֵהֶן וְנָהַג בָּהּ יַחֲזִיר עַצְמוֹ לַמּוּטָב וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבִים וְהִיא הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה: הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה מִכָּל הַדֵּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם. וְהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִשְּׁתֵּי הַקְּצָווֹת רִחוּק שָׁוֶה וְאֵינָהּ קְרוֹבָה לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׁם דֵּעוֹתָיו תָּמִיד וּמְשַׁעֵר אוֹתָם וּמְכַוִּן אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ. כֵּיצַד. לֹא יְהֵא בַּעַל חֵמָה נוֹחַ לִכְעֹס וְלֹא כְּמֵת שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ אֶלָּא בֵּינוֹנִי. לֹא יִכְעֹס אֶלָּא עַל דָּבָר גָּדוֹל שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה כַּיּוֹצֵא בּוֹ פַּעַם אַחֶרֶת. וְכֵן לֹא יִתְאַוֶּה אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בְּזוּלָתָן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ". וְכֵן לֹא יִהְיֶה עָמֵל בְּעִסְקוֹ אֶלָּא לְהַשִּׂיג דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְחַיֵּי שָׁעָה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לז טז) "טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק". וְלֹא יִקְפֹּץ יָדוֹ בְּיוֹתֵר. וְלֹא יְפַזֵּר מָמוֹנוֹ אֶלָּא נוֹתֵן צְדָקָה כְּפִי מִסַּת יָדוֹ וּמַלְוֶה כָּרָאוּי לְמִי שֶׁצָּרִיךְ. וְלֹא יְהֵא מְהוֹלֵל וְשׂוֹחֵק וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ כָּל יָמָיו בְּנַחַת בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְכֵן שְׁאָר דֵּעוֹתָיו. וְדֶרֶךְ זוֹ הִיא דֶּרֶךְ הַחֲכָמִים. כָּל אָדָם שֶׁדֵּעוֹתָיו דֵּעוֹת (בֵּינוֹנִית) [בֵּינוֹנִיּוֹת] מְמֻצָּעוֹת נִקְרָא חָכָם:

Each and every man possesses many character traits. Each trait is very different and distant from the others. One type of man is wrathful; he is constantly angry. [In contrast,] there is the calm individual who is never moved to anger, or, if at all, he will be slightly angry, [perhaps once] during a period of several years. There is the prideful man and the one who is exceptionally humble. There is the man ruled by his appetites - he will never be satisfied from pursuing his desires, and [conversely,] the very pure of heart, who does not desire even the little that the body needs. There is the greedy man, who cannot be satisfied with all the money in the world, as [Ecclesiastes 5:9] states: "A lover of money never has his fill of money." [In contrast,] there is the man who puts a check on himself; he is satisfied with even a little, which is not enough for his needs, and he does not bother to pursue and attain what he lacks. There is [the miser,] who torments himself with hunger, gathering [his possessions] close to himself. Whenever he spends a penny of his own, he does so with great pain. [Conversely,] there is [the spendthrift,] who consciously wastes his entire fortune. All other traits follow the same pattern [of contrast]. For example: the overly elated and the depressed; the stingy and the freehanded; the cruel and the softhearted; the coward and the rash. and the like. Between each trait and the [contrasting] trait at the other extreme, there are intermediate points, each distant from the other. With regard to all the traits: a man has some from the beginning of his conception, in accordance with his bodily nature. Some are appropriate to a person's nature and will [therefore] be acquired more easily than other traits. Some traits he does not have from birth. He may have learned them from others, or turned to them on his own. This may have come as a result of his own thoughts, or because he heard that this was a proper trait for him, which he ought to attain. [Therefore,] he accustomed himself to it until it became a part of himself. The two extremes of each trait, which are at a distance from one another, do not reflect a proper path. It is not fitting that a man should behave in accordance with these extremes or teach them to himself. If he finds that his nature leans towards one of the extremes or adapts itself easily to it, or, if he has learned one of the extremes and acts accordingly, he should bring himself back to what is proper and walk in the path of the good [men]. This is the straight path. The straight path: This [involves discovering] the midpoint temperament of each and every trait that man possesses [within his personality.] This refers to the trait which is equidistant from either of the extremes, without being close to either of them. Therefore, the early Sages instructed a man to evaluate his traits, to calculate them and to direct them along the middle path, so that he will be sound {of body}. For example: he should not be wrathful, easily angered; nor be like the dead, without feeling, rather he should [adopt] an intermediate course; i.e., he should display anger only when the matter is serious enough to warrant it, in order to prevent the matter from recurring. Similarly, he should not desire anything other than that which the body needs and cannot exist without, as [Proverbs 13:25] states: "The righteous man eats to satisfy his soul." Also, he shall not labor in his business except to gain what he needs for immediate use, as [Psalms 37:16] states: "A little is good for the righteous man." He should not be overly stingy nor spread his money about, but he should give charity according to his capacity and lend to the needy as is fitting. He should not be overly elated and laugh [excessively], nor be sad and depressed in spirit. Rather, he should be quietly happy at all times, with a friendly countenance. The same applies with regard to his other traits. This path is the path of the wise. Every man whose traits are intermediate and equally balanced can be called a "wise man."

אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לָשׁוּב מֵאֵלּוּ כָּךְ הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ בְּדֵעוֹת רָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְלָשׁוּב מִן הַכַּעַס וּמִן הָאֵיבָה וּמִן הַקִּנְאָה וּמִן הַהִתּוּל וּמֵרְדִיפַת הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד וּמֵרְדִיפַת הַמַּאֲכָלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִן הַכּל צָרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְאֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת קָשִׁים מֵאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם נִשְׁקָע בְּאֵלּוּ קָשֶׁה הוּא לִפְרשׁ מֵהֶם.

He must repent for all [of the above]. These sins are more difficult than those that involve deed.

מסקנות באדם: הרע מהחומר, הטוב מהצורה, האילוץ והפתרון 3 התברר אפוא שכל אובדן וכיליון או חסרון אינו אלא בשל החומר. ביאור הדבר באדם, לדוגמה: הרע הגופני) אם צורתו מעוותת או אבריו חורגים מטבעם, וכן אם כל פעולותיו חלשות, או בטלות, או לא סדירות – בין אם כל זה מטבע הלידה בין אם זה אירע לו (במהלך חייו) – כל זה נובע מחומרו הקלוקל, לא מצורתו. וכן כל בעל חיים ימות או יחלה רק בשל חומרו ולא בשל צורתו. 4 הרע המעשי והמחשבתי) וכל עבירות האדם וחטאיו כולם נובעים דווקא מחומרו ולא מצורתו, ואילו כל מעלותיו נובעות דווקא מצורתו. כך למשל השגתו של אדם את בוראו, ותפיסתו כל מושכל, ושליטתו בתאוותיו ובכעסו, ומחשבתו על מה שראוי לעשות ומה שראוי להתרחק ממנו – כל זה נובע מצורתו. ואילו אכילתו ושתייתו ובעילתו ולהיטותו לכך, וכן כעסו וכל מידה רעה שיש לו – כל זה נובע מחומרו. 5 האילוץ והפתרון) כיוון שהתברר שהדבר כך הוא, ושלפי קביעת החכמה האלוהית לא ייתכן שיימצא חומר בלי צורה ולא שתימצא צורה מצורות אלה בלי חומר; והתחייב שצורה אנושית נכבדה מאוד זו, שכבר ביארנו (א,א) שהיא צלם אלהים ודמותו, תהיה קשורה לחומר העפרי העכור והחשוך הזה המביא את האדם לכל חסרון וכיליון – ניתנה לה, כוונתי לצורה האנושית, יכולת על החומר וממשלה והנהגה ושלטון, כדי שתכניע אותו ותרסן את דחפיו ותשיב אותו אל המצב הישר ביותר והמאוזן ביותר האפשרי. ההתמודדות עם החומר: בני החורין ממעטים בעיסוק בו 6 ומכאן נחלקו מדרגות בני האדם. כי יש מבין האנשים מי ששאיפתו תמיד להעדיף את הנכבד ביותר ולבקש את הקיום המתמיד כמחויב לצורתו הנכבדה. ועל כן אין הוא מעסיק את מחשבתו אלא בתפיסת מושכלות והשגת דעות נכונות על כל דבר, והידבקות בשכל האלוהי השופע עליו, שממנו באה אותה צורה למציאות. וכל אימת שדחפי החומר מביאים אותו (=את האדם) לטינופו ולחרפתו המפורסמת (של החומר) יתייסר על מה שנקלע אליו, ויבוש וייכלם על מה שנתנסה בו. והוא שואף למעט באותה בושה ככל יכולתו ולהישמר ממנה בכל אופן אפשרי. משל לבן חורין) כמו אדם שהמלך כעס עליו וציווה עליו להעביר זבל ממקום למקום כדי להשפילו. אותו אדם ישאף ככל יכולתו להסתתר במהלך אותה השפלה, ואולי יעביר דבר מועט למקום קרוב, שמא לא יתלכלכו ידיו ולא בגדיו ולא יראהו אדם. כך עושה בן החורין. משל לעבד) אך העבד ישמח בכך, ויחשוב שלא הועמס עליו טורח גדול, ויטיל את כל גופו לאותו זבל ולכלוך, ויטנף את פניו וידיו, ויעביר (את הזבל) בפרהסיה כשהוא צוחק ושמח ומוחא כפיו. 7 כך מצביהם של בני האדם. יש מבני האדם אנשים כמו שאמרנו, החושבים את כל דחפי החומר כחרפה וגנות ופחיתויות שהתחייבו בהכרח, ובפרט חוש המישוש שהוא חרפה לנו כמו שציין אריסטו (אתיקה ניקומכית ג, 10, 1118ב 1-4), שבגללו אנו להוטים אחר אכילה ושתייה וקיום יחסי מין. ראוי למעט בכך ככל האפשר, ולעשותו בסתר, ולהתייסר מעשייתו, ולא לדבר על כך ולא להרחיב עליו דברים, ולא להתקבץ לדברים אלה. אלא יהיה האדם מושל על כל הדחפים האלה, ממעט בהם ככל האפשר , ולא עוסק בהם אלא כפי ההכרח בלבד, תכלית האדם) ויציב את תכליתו – תכלית האדם באשר הוא אדם, שהיא תפיסת המושכלות ותו לא, שהחשובה והנכבדה בהן היא השגת האלוה והמלאכים ושאר מעשיו כפי היכולת. האנשים הללו הם אשר עם ה' תמיד, והם אשר נאמר להם: "אֱלֹהִים אַתֶּם, וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם" (תהילים פב,ו). זהו המבוקש מן האדם; כוונתי שזוהי תכליתו. ההתמודדות עם החומר: הבורים מתמכרים אליו 8 אך האחרים, המוסתרים מה', והם אספסוף הבורים – עשו ההפך מכך: ביטלו כל מחשבה והתבוננות במושכלות, ועשו לתכליתם את אותו החוש שהוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש. אין הם חושבים ולא מעסיקים את דעתם אלא באכילה ויחסי מין ותו לא, כמו שהתבאר על היותם של פורקי העול שטופים באכילה ובשתייה וביחסי מין; שתייה) נאמר: "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ" (ישעיהו כח,ז), אכילה) ונאמר: "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה [בְּלִי מָקוֹם]" (שם,ח), מיניות) ונאמר: "וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ" (שם ג,יב) – ההפך ממה שנדרש מהם מראשית היצירה: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג,טז). הוא תיאר גם את גודל תאוותנותם, ואמר: "אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ" (ירמיהו ה,ח), ואמר: "כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים [עֲצֶרֶת בֹּגְדִים]" (שם ט,א). משלי שלמה והנמשלים המוסריים 9 בשל עניין זה הקדיש שלמה את כל משלֵי לאזהרה מפני ניאוף ושתייה משכרת, כי בשני אלה שטופים השנואים המרוחקים מה', שנאמר עליהם: "כִּי לוֹא לַה' הֵמָּה" (ירמיהו ה,י), ונאמר: "שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ" (שם טו,א). דבריו (של שלמה) "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" וכל אותו משל (משלי לא) ברורים, כי אם הזדמן לאדם כלשהו חומר טוב, נוח, שאינו גובר עליו ואינו מקלקל את סדרו – הרי זו מתת אל. כללו של דבר: קל להנהיג את החומר הנוח, כמו שציינו, ואם אין הוא נוח – אין זה נמנע מן המתאמן לרסנו. לכן השתמש שלמה, הוא ואחרים, בכל דברי המוסר האלה. מצוות התורה וחכמינו לריסון דחפי החומר 10 ציוויי התורה ואיסוריה אינם אלא לרסן את כל דחפי החומר. על כן ראוי למי שבוחר להיות אדם באמת, ולא בהמה בתבנית אדם ובמתארו, שישים לו למטרה להחשיב כפחותים את כל דחפי החומר כגון אכילה ושתייה וקיום יחסי מין וכעס ושאר המידות הנובעות מן התאווה והכעס, ויבוש בהם, ויקבע להם תחומים בנפשו: 11 אכילה) מה שאי אפשר בלעדיו, כמו האכילה והשתייה – עליו להגביל את עצמו ממנו למועיל ביותר, וכפי צורך התזונה ולא כפי ההנאה. וכן ימעט בדיבור עליו ובהתאספות עבורו. ידועה לך מורת רוחם (של חז"ל) מסעודה שאינה שלמצוה (בבלי פסחים מט,א), ושאנשי המעלה כמו פינחס בן יאיר לא אכלו מעולם אצל אף אחד, ורבינו הקדוש רצה שיאכל אצלו והוא לא עשה זאת (בבלי חולין ז,ב). 12 שתייה) אשר לשתייה – דינה כדין האכילה בכל הנוגע לכוונה (נוסח אחר: להמעטה). ואילו אל ההתאספות לשתייה משכרת עליך להתייחס כחרפה רבה יותר מהתאספות בני אדם כשהם ערומים וערוותם גלויה ועושים את צרכיהם לאור יום ביושבם יחד. ביאור הדבר: כי עשיית הצרכים היא דבר הכרחי שאין לאדם עצה לדחותו, ואילו השכרות היא מעשה האיש הרע בבחירתו; והגנאי בגילוי הערווה מפורסם ולא מושכל, ואילו קלקול השכל והגוף מורחק מצד השכל. לכן ראוי למי שבוחר להיות אדם שיתרחק מזאת ולא ידבר על כך.

It is therefore clear that all corruption, destruction, or defect comes from matter. Take, e.g., man; his deformities and unnatural shape of limbs; all weakness, interruption, or disorder of his actions, whether innate or not, originate in the transient substance, not in the form. All other living beings likewise die or become ill through the substance of the body and not through its form. Man’s shortcomings and sins are all due to the substance of the body and not to its form; while all his merits are exclusively due to his form. Thus the knowledge of God, the formation of ideas, the mastery of desire and passion, the distinction between that which is to be chosen and that which is to be rejected, all these man owes to his form; but eating, drinking, sexual intercourse, excessive lust, passion, and all vices, have their origin in the substance of his body. Now it was clear that this was the case,—it was impossible, according to the wisdom of God, that substance should exist without form, or any of the forms of the bodies without substance, and it was necessary that the very noble form of man, which is the image and likeness of God, as has been shown by us, should be joined to the substance of dust and darkness, the source of all defect and loss. For these reasons the Creator gave to the form of man power, rule, and dominion over the substance;—the form can subdue the substance, refuse the fulfilment of its desires, and reduce them, as far as possible, to a just and proper measure. The station of man varies according to the exercise of this power. Some persons constantly strive to choose that which is noble, and to seek perpetuation in accordance with the direction of their nobler part,—their form: their thoughts are engaged in the formation of ideas, the acquisition of true knowledge about everything, and the union with the divine intellect which flows down upon them, and which is the source of man’s form. Whenever they are led by the wants of the body to that which is low and avowedly disgraceful, they are grieved at their position, they feel ashamed and confounded at their situation. They try with all their might to diminish this disgrace, and to guard against it in every possible way. They feel like a person whom the king in his anger ordered to remove refuse from one place to another in order to put him to shame; that person tries as much as possible to hide himself during the time of his disgrace; he perhaps removes a small quantity a short distance in such a manner that his hands and garments remain clean, and he himself be unnoticed by his fellow-men. Such would be the conduct of a free man, whilst a slave would find pleasure in such work;—he would not consider it a great burden, but throw himself into the refuse, smear his face and his hands, carry the refuse openly, laughing and singing. This is exactly the difference in the conduct of different men. Some consider, as we just said, all wants of the body as shame, disgrace, and defect to which they are compelled to attend: this is chiefly the case with the sense of touch, which is a disgrace to us according to Aristotle, and which is the cause of our desire for eating, drinking, and sensuality. Intelligent persons must, as much as possible, reduce these wants, guard against them, feel grieved when satisfying them, abstain from speaking of them, discussing them, and attending to them in company with others. Man must have control over all these desires, reduce them as much as possible, and only retain of them as much as is indispensable. His aim must be the aim of man as man, viz., the formation of ideas, and nothing else. The best and sublimest among them is the idea which man forms of God, angels, and the rest of the creation according to his capacity. Such men are always with God, and of them it is said, “Ye are princes, and all of you are children of the Most High” (Ps. 82:6). This is man’s task and purpose. Others, however, that are separated from God form the multitude of fools, and do just the opposite. They neglect all thought and all reflection on ideas, and consider as their task the cultivation of the sense of touch,—that sense which is the greatest disgrace: they only think and reason about eating and love. Thus it is said of the wicked who are drowned in eating, drinking, and love, “They also have erred through wine, and through strong drink are out of the way,” etc. (Isa. 28:7), “for all tables are full of vomit and filthiness, so that there is no place clean” (ver. 8); again, “And women rule over them” (ibid. 3:2),—the opposite of that which man was told in the beginning of the creation, “And for thy husband shall thy desire be, and he shall rule over thee” (Gen. 3:16). The intensity of their lust is then described thus, “Every one neighed after his neighbour’s wife,” etc. (Jer. 5:8); “they are all adulterers, an assembly of treacherous men” (ibid. 9:2). The whole book of the Proverbs of Solomon treats of this subject, and exhorts to abstain from lust and intemperance. These two vices ruin those that hate God and keep far from Him; to them the following passages may be applied, “They are not the Lord’s” (ibid. 5:10); “Cast them out of my sight, and let them go forth” (ibid. 15:1). As regards the portion beginning, “Who can find a virtuous woman?” it is clear what is meant by the figurative expression, “a virtuous woman.” When man possesses a good sound body that does not overpower him nor disturb the equilibrium in him, he possesses a divine gift. In short, a good constitution facilitates the rule of the soul over the body, but it is not impossible to conquer a bad constitution by training. For this reason King Solomon and others wrote the moral lessons; also all the commandments and exhortations in the Pentateuch aim at conquering the desires of the body. Those who desire to be men in truth, and not brutes, having only the appearance and shape of men, must constantly endeavour to reduce the wants of the body, such as eating, love, drinking, anger, and all vices originating in lust and passion; they must feel ashamed of them and set limits to them for themselves. As for eating and drinking in so far as it is indispensable, they will eat and drink only as much as is useful and necessary as food, and not for the purpose of pleasure. They will also speak little of these things, and rarely congregate for such purposes. Thus our Sages, as is well known, kept aloof from a banquet that was not part of a religious act, and pious men followed the example of R. Phineḥas, son of Jair, who never dined with other persons, and even refused to accept an invitation of R. Jehudah, the Holy. Wine may be treated as food, if taken as such, but to form parties for the purpose of drinking wine together must be considered more disgraceful than the unrestrained conduct of persons who in daylight meet in the same house undressed and naked. For the natural action of the digestive organ is indispensable to man, he cannot do without it; whilst drunkenness depends on the free will of an evil man. To appear naked in the presence of other people is misconduct only according to public opinion, not according to the dictates of reason, whilst drunkenness, which ruins the mind and the body of man, reason stamps as a vice. You, therefore, who desire to act as human beings must keep away from it, and even from speaking of it.

אנשים חשבו ש"צלם" בעברית מורה על תבניתו ומתארו של דבר. דבר זה הביא להגשמה גמורה, בגלל הפסוק "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א,כו). הם חשבו שהאל הוא בצורת אדם, כלומר בתבניתו ובמתארו, והדבר הוביל אותם להגשמה גמורה.

Some have been of opinion that by the Hebrew ẓelem, the shape and figure of a thing is to be understood, and this explanation led men to believe in the corporeality [of the Divine Being]: for they thought that the words “Let us make man in our ẓelem” (Gen. 1:26), implied that God had the form of a human being, i.e., that He had figure and shape, and that, consequently, He was corporeal. They adhered faithfully to this view, and thought that if they were to relinquish it they would in so reject the truth of the Bible: and further, if they did not conceive God as having a body possessed of face and limbs, similar to their own in appearance, they would have to deny even the existence of God.

חוֹלֵי הַגּוּף טוֹעֲמִים הַמַּר מָתוֹק וּמָתוֹק מַר. וְיֵשׁ מִן הַחוֹלִים מִי שֶׁמִּתְאַוְּה וְתָאֵב לְמַאֲכָלוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה כְּגוֹן הֶעָפָר וְהַפֶּחָם וְשׂוֹנֵא הַמַּאֲכָלוֹת הַטּוֹבִים כְּגוֹן הַפַּת וְהַבָּשָׂר הַכּל לְפִי רֹב הַחלִי. כָּךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלוֹת מִתְאַוִּים וְאוֹהֲבִים הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת וְשׂוֹנְאִים הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וּמִתְעַצְּלִים לָלֶכֶת בָּהּ וְהִיא כְּבֵדָה עֲלֵיהֶם לִמְאֹד לְפִי חָלְיָם. וְכֵן יְשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר בַּאֲנָשִׁים הַלָּלוּ (ישעיה ה כ) "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר". וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (משלי ב יג) "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת ישֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חשֶׁךְ". וּמַה הִיא תַּקָּנַת חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת. יֵלְכוּ אֵצֶל הַחֲכָמִים שֶׁהֵן רוֹפְאֵי הַנְּפָשׁוֹת וִירַפְּאוּ חָלְיָם בַּדֵּעוֹת שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתָם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּם לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְהַמַּכִּירִים בַּדֵּעוֹת הָרָעוֹת שֶׁלָּהֶם וְאֵינָם הוֹלְכִים אֵצֶל הַחֲכָמִים לְרַפֵּא אוֹתָם עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי א ז) "חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ": וְכֵיצַד הִיא רְפוּאָתָם. מִי שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה אוֹמְרִים לוֹ לְהַנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁאִם הֻכָּה וְקֻלַּל לֹא יַרְגִּישׁ כְּלָל. וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ זְמַן מְרֻבֶּה עַד שֶׁיִּתְעַקֵּר הַחֵמָה מִלִּבּוֹ. וְאִם הָיָה גְּבַהּ לֵב יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּבִזָּיוֹן הַרְבֵּה וְיֵשֵׁב לְמַטָּה מִן הַכּל וְיִלְבַּשׁ בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת הַמְבַזּוֹת אֶת לוֹבְשֵׁיהֶם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיַּעֲקֹר גֹּבַהּ הַלֵּב מִמֶּנּוּ וְיַחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית יֵלֵךְ בָּהּ כָּל יָמָיו. וְעַל קַו זֶה יַעֲשֶׂה בִּשְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת אִם הָיָה רָחוֹק לַקָּצֶה הָאֶחָד יַרְחִיק עַצְמוֹ לַקָּצֶה הַשֵּׁנִי וְיִנְהֹג בּוֹ זְמַן רַב עַד שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה:

To those who are physically sick, the bitter tastes sweet and the sweet bitter. Some of the sick even desire and crave that which is not fit to eat, such as earth and charcoal, and hate healthful foods, such as bread and meat - all depending on how serious the sickness is. Similarly, those who are morally ill desire and love bad traits, hate the good path, and are lazy to follow it. Depending on how sick they are, they find it exceedingly burdensome. Isaiah 5:20 speaks of such people in a like manner: "Woe to those who call the bad good, and the good bad, who take darkness to be light and light to be darkness, who take bitter to be sweet and sweet to be bitter." Concerning them, Proverbs 2:13 states: "Those who leave the upright paths to walk in the ways of darkness." What is the remedy for the morally ill? They should go to the wise, for they are the healers of souls. They will heal them by teaching them how to acquire proper traits, until they return them to the good path. Concerning those who recognize their bad traits and do not go to the wise to heal them, Solomon Proverbs 1:7 said: "Fools scorned wisdom and correction." How are they to be healed? We tell the wrathful man to train himself to feel no reaction even if he is beaten or cursed. He should follow this course of behavior for a long time, until the anger is uprooted from his heart. The man who is full of pride should cause himself to experience much disgrace. He should sit in the lowliest of places, dress in tattered rags which shame the wearer, and the like, until the arrogance is uprooted from his heart and he returns to the middle path, which is the proper path. When he returns to this middle path, he should walk in it the rest of his life. One should take a similar course with each of the other traits. A person who swayed in the direction of one of the extremes should move in the direction of the opposite extreme, and accustom himself to that for a long time, until he has returned to the proper path, which is the midpoint for each and every temperament.

מֵאַיִן תָּבוֹא הַחָכְמָה הַזֹּאת בְּלֵב הָאָדָם אִם לֹא יְבַקְּשֶׁנָּה. וְכֵיוָן שֶׁכְּבָר הִתְאַמֵּת אֵצֶל כָּל חָכָם צֹרֶךְ תְּמִימוּת הָעֲבוֹדָה וְחוֹבַת טָהֳרָתָהּ וְנִקְיוֹנָהּ שֶׁזּוּלַת אֵלֶּה אֵינָהּ נִרְצֵית וַדַּאי כְּלָל, אֶלָּא נִמְאֶסֶת וּמְתֹעֶבֶת, כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת הוּא מֵבִין (דה"י א כח) מָה נַעֲנֶה בְּיוֹם תּוֹכֵחָה אִם הִתְרַשַּׁלְנוּ מִן הָעִיּוּן הַזֶּה וְהִנַּחְנוּ דָּבָר שֶׁהוּא כָּל כָּךְ מֻטָּל עָלֵינוּ שֶׁהוּא עִקַּר מָה ה' אֱלֹהֵינוּ שׁוֹאֵל מֵעִמָּנוּ הֲיִתָּכֵן שֶׁיִּיגַע וְיַעֲמֹל שִׂכְלֵנוּ בַּחֲקִירוֹת אֲשֶׁר לֹא נִתְחַיַּבְנוּ בָּם, בְּפִלְפּוּלִים אֲשֶׁר לֹא יֵצֵא לָנוּ שׁוּם פְּרִי מֵהֶם וְדִינִים אֲשֶׁר אֵינָם שַׁיָּכִים לָנוּ, וּמָה שֶׁחַיָּבִים אָנוּ לְבוֹרְאֵנוּ חוֹבָה רַבָּה נַעַזְבֵהוּ לַהֶרְגֵּל וּנְנִיחֵהוּ לְמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה אִם לֹא נִסְתַּכַּלְנוּ וְלֹא עִיַּנּוּ מָה הִיא הַיִּרְאָה הָאֲמִתִּית וּמָה עֲנָפֶיהָ, אֵיךְ נִקְנֶה אוֹתָהּ וְאֵיךְ נִמָּלֵט מִן הַהֶבֶל הָעוֹלָמִי הַמְּשַׁכֵּחַ אוֹתָהּ מִלִּבֵּנוּ.

Observe that matters of piety and fear and love [of G-d], and purity of heart are not things innately implanted in a person whereby he would not need means to acquire them such as sleep and wakefulness, hunger and satiation, and all the other responses naturally implanted in our nature. Rather, certainly it is necessary to employ means and strategies to acquire them. There is also no lack of detrimental factors which distance a person from them, but correspondingly there is also no lack of ways by which these obstacles may be held afar. If so, then how can one not need to devote time on this study - to know the truth of these matters, and learn the means to acquire them and fulfill them?

כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו וכן כתיב כי בצלם אלקים עשה את האדם.

It is written (Bereshit 1:27): “God-Elohi”m [thus] created man with His tzellem; with the tzellem of God-Elohi”m, He created him.” And it is also written (Bereshit 9:6): “... for with the tzellem of God-Elohi”m He made man.”

הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ.

Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy.

והוא כלול מהכל ולכן כשאדם בא לאין ויודע שהוא אינו כלום רק הבורא ברוך הוא נותן בו כח אז מכנה להשם יתברך בשם בחינת יוצר דהיינו לשון הוה שגם עתה הוא יוצר. אכן כשאדם מסתכל בעצמו ואינו מסתכל באין אז הוא במדריגות יש אז מכנה להבורא ברוך הוא רק בחינת יצר, דהיינו שברא אותו כבר ולכן אנו אומרים אשר יצר את האדם בחכמה דחכמה הוא מדריגת יש.

This explains why the Ari z’al , ‎Rabbi Yitzchak Luria, said that when we refer to G’d as ‎ה' מלך‎, usually translated as “Hashem ‎‎is King,” the reference is to the ‎אין‎, “nothing,” i.e. G’d at any given moment ‎gives us life, -by not withdrawing it from us.- The implied meaning of the expression is that man is ‎‎“nothing” unless he continues to exist as part of G’d’s creative activity. The so-called ‎אין‎, “nothing,” ‎in terms of metaphysical beings, rules supreme in the regions beyond those that are part of the ‎physical universe, the one that we conveniently refer to as “nature.” This so-called ‎אין‎, is not really ‎a “nothing,” in terms of the universe