Baal HaSulam on Tzimtzum and Divine Concealment

(שמות ל״ח:כ״א) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדוּת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה וגוֹ'. רִבִּי חִיָיא פָּתַח, (קהלת א׳:ז׳) כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא וְגוֹ'. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמַר, אֲבָל כָּל הַנְּחָלִים אִלֵּין רָזִין דִּנְחָלִין וּמַבּוּעִין קַדִּישִׁין, דְּאִתְמַלְּיָין, וְנָפְקִין (מבועין קדישין) לְאַנְהָרָא וּלְמַלְּיָיא לְהַאי יַמָּא רַבָּא, וְכֵיוָן דְּהַאי יַמָא רַבָּא אִתְמְלֵי מִסִּטְרָא דְּאִינּוּן נַחֲלִין כְּדֵין הוּא אַפִּיק מַיָּא, וְאַשְׁקֵי לְכָל חֵיוָון בָּרָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהילים ק״ד:י״א) יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי. מַה כְּתִיב לְעֵילָּא, הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים וְגוֹ', וּלְבָתַר, יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׂבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם. אִלֵּין אִינּוּן רְתִיכִין דִּלְתַתָּא, דְּכַד יַמָּא נָקִיט לוֹן, כֻּלְּהוּ נָקִיט לוֹן, וְשָׁאִיב לוֹן בְּגַוִיהּ, וּלְבָתַר אַפִּיק מַיִין לְסִטְרָא אַחֲרָא, דְּאִינּוּן רְתִיכִין קַדִּישִׁין דִּלְתַתָּא, וְאַשְׁקֵי לוֹן. וְכֻלְּהוּ אִתְמְנוּן ואִתְפָּקְדוּן בִּשְׁמָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו מ׳:כ״ו) לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא. וּבְגִין כַּךְ, (שמות לה) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדוּת.

THESE ARE THE ACCOUNTS OF THE TABERNACLE, EVEN THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY, AS THEY WERE RENDERED ACCORDING TO THE COMMANDMENT OF MOSES, ETC. R. Hiya, in this connection, quoted the verse: “All the rivers run into the sea, yet the sea is not full” (Eccles. 1, 7). ‘Esoterically speaking’, he said, ‘all the rivers here allude to the sacred brooks and springs which, when filled, pour forth to supply the great ocean. This in turn, when so filled, flows over and affords drink to all the “beasts of the field”. These are the lower Chariot group, for, after the ocean has drawn in all the waters it lets them out towards one side, namely, towards the lower Holy Chariots, giving them drink. Now, these are all numbered and noted by name, as we read: “He calleth them all by name” (Isa. 40, 26). Similarly, “These are the accounts of the tabernacle, even the tabernacle of the testimony”.’

עשר ספירות בלי מה נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת שאדון יחיד ואין לו שני ולפני אחד מה אתה סופר:

Ten SEFIROT BELIMAH—Their end is attached to their start, like the flame-tongue is bound to the coal. For the Lord is unique, He has no second—before one, what can you count?

ספרא דצניעותא מַאן צְנִיעוּתָא דְּסִפְרָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, חֲמִשָׁה פִּרְקִין אִינּוּן דְּכְלִילָן בְּהֵיכָל רַב, וּמַלְיָין כָּל אַרְעָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי כְּלִילָן הָנֵי, מִכֻּלְּהוּ עֲדִיפֵי. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הָכִי הוּא, לְמַאן דְּעָאל וְנָפַק, וּלְמָאן דְּלָא עָאל ונָפַק לָאו הָכִי. מַתְלָא, לְבַר נָשׁ דְּהֲוָה דִּיוּרֵיהּ בֵּינֵי טוּרִין, וְלָא יָדַע בְּדִּיוּרֵי מָתָא. זָרַע חִטִּין. וְאָכִיל חִטֵּי בְּגוּפַיְיהוּ. יוֹמָא חַד עָאל לְמָתָא, אַקְרִיבוּ לֵיהּ נַהֲמָא טָבָא. אֲמַר הַהוּא בַּר נָשׁ, דְּנָא לָמָּה. אֲמַרוּ נַהֲמָא הוּא לְמֵיכַל. אָכַל וְטָעַם לְחָדָא לְחִכֵּיהּ. אֲמַר וּמִמָּה אִתְעָבִיד דָּא. אֲמַרוּ מֵחִטִין. לְבָתַר אַקְרִיבוּ לֵיהּ גְּרִיצִין דְּלִישִׁין בְּמִשְׁחָא. טָעַם מִנַּיְיהוּ, אֲמַר וְאִלֵּין מִמַּה אִתְעֲבִידוּ. אֲמַרוּ מֵחִטִין. לְבָתַר אַקְרִיבוּ לֵיהּ טְרִיקֵי מַלְכִין, דְּלִישִׁין בְּדּוּבְשָׁא וּמִשְׁחָא. אֲמַר וְאִלֵּין מִמַּה אִתְעָבִידוּ. אֲמַרוּ מֵחִטִין. אֲמַר וַדַּאי אֲנָא מָארֵי דְּכָל אִלֵּין, דַּאֲנָא אָכִיל עִקָּרָא דְּכָל אִלֵּין דְּאִיהוּ חִטָּה. בְּגִין הַהוּא דַּעְתָּא מֵעִדוּנֵי עָלְמָא לָא יָדַע וְאִתְאֲבִידוּ מִנֵּיהּ. כַּךְ, מַאן דְּנָקִיט כְּלָלָא, וְלָא יָדַע בְּכֻלְּהוּ עִדוּנִין דִּמְהַנְיָין, דְּנַפְקִין מֵהַהוּא כְּלָלָא.

Now, what is this “Book of the Hidden Mystery”?’ Said R. Simeon: ‘It contains five sections which are to be found in the midst of a great Hall, and whose wisdom fills the whole earth.’ Said R. Judah: ‘If this book of wisdom is enclosed in that Hall, it is of more worth than any other tome.’ ‘Verily,’ returned R. Simeon, ‘it is so, for one who is used to passing in and out of the courts of wisdom, but not to one who rarely or never enters into that Hall. Once there was a man who dwelt among the mountains and was a complete stranger to the ways of townsfolk. He sowed wheat, but knew no better than to consume it in its natural condition. One day he went down into a city, and there a loaf of good bread was placed before him. He asked what it was, and was informed that it was bread and was meant to eat. He ate it and liked it. “What is it made of?” he said. They told him “Wheat”. Later, he was given fine cake kneaded in oil. He tasted it, and again asked: “And this, of what is it made?” The same reply was made as before: “Of wheat”. Finally, he was treated to some royal confectionery, flavoured with oil and honey. Once more he asked his question, and obtained the same reply. Then he said: “In sooth, I have all these at my command, because I eat the essential constituent of all, namely wheat.” Thus, through his untutored taste he remained a stranger to all these delicious flavours, and their enjoyment was lost to him. Even so it is with those who stop short at the general principles of knowledge because they are ignorant of the delights which may be derived from the further investigation and application of those principles.’

וה"ס מה שאמרו חז"ל, בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, שהכוונה הוא על המלכות דא"ק שמזווגה יצאו פרצופי א"ק, שהיא בחינת מדת הדין, "ראה שאין העולם שתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין" (ב"ר ספי"ב), ראה שאין קיום להעולמות, העלה מדת הדין שהיא מלכות דא"ק, לבינה דא"ק שהיא מדת הרחמים, דהיינו מלכות המזדווגת שעמדה בסוף ספירות של ראש, עלתה במקום בינה של ראש, ושם עשתה זווג דהכאה עם אור העליון. והנך מוצא שמסבת עלית המלכות במקום בינה נבקעה כל מדרגה לשתים, אשר חציה נשארה בהמדרגה, וחציה התחתונה יצאה וירדה להמדרגה שמתחתיה, וחצי מדרגת הראש ירדה לבחינת גוף, וחצי מדרגת הגוף ירדה למתחת האצילות.

(אמר אברהם המגיה להסיר מכשול מדרך המעיינים אשר לא הופיע עליהם עדין אור בקבלה השומע ישמע והמבין יבין כי כל המלות אשר הביא האלהי רשב"י בזה הספר הקדוש כגון מצחא דגולגלתא, שערי דרישא, חללי דמוחא, חוטמא דעתיקא, אודנין, ידין, ורגלין וזולתם מהכלים הגשמיים ותארים אחרים שתאר בהם ה' ית' ובפרט באדרא קדישא רבא ובאדרא קדישא זוטא כי באלו השני מקומות רבו התארים הללו הלא המה מורים מדות וספירות וענינים פנמיים שכליים וכל האברים שבנו החכמים הללו הם לדמיון וסימנים לדברים סתומים ונעלמים לא לשום דבר גשמי וחמרי חלילה וחס כי אין דמיון בינו ית' וביננו בשום צד מהצדדים וכל שכן מצד העצם והתבנית ה' יצילנו משגיאות.

ודע כי י' נקודות אלו יצאו בבחינת עצמות אורות וכלים ובחי' הכלים שלהם הם ענין השכ"ה נצוצין הנודעי' וכנז' תמיד בסה"ז הנודעי' שהם השרשים של הדין אמנם אין אלו השכ"ה נצוצים נעשים כלים אלא על הז' נקודות תחתונות כי הם ז"פ אד"ם שהם בגי' שט"ו כנודע אבל הכלים של ג' נקודות הראשונות אינם מכלל ש"ך נצוצין אלו ולהיות כי אורות אלו הי' נקודות היה אור עצום ורב מאד וגם כי נוסף עליהם אור העליון המאיר בהם ולא היה בהם כח לקבלו לכן מתו אז אותם הכלים ר"ל כי ירדו למטה במקום הנק' עתה עולם הבריאה וירידת' היא מיתתם ולא היה זה אלא בז' הכלים תחתוני' אבל ג' כלים העליונים היה יכולת בהם לקבל האורות שלהם ולא מתו ונמצא כי הז' כלים התחתונים כאשר נאצלו ויצאו מבחינת עולם העקודים הנז"ל ובצאתם משם יצאו ונחלקו לי' נקודות ובהיותם יוצאי' משם תכף היו (בדפו"י ע"ב) מתים והכלים של הז' תחתונות ירדו למטה אל עולם הבריאה הנק' כך עתה אחר התיקון והז' אורות שלהם נשארו למעלה במקומ' מגולים מבלתי כלים ולסוד זה רמזו בסה"ז פ' פקודי דרנ"ד ובאדרת נשא באמרם כהני זיקין דאכתש אומנא בפרזלא ודעכין לאלתר וכו' אבל ג' הנקודות הראשונות נשארו למעלה הם עם הכלים שלהם שלא מתו כמו הז' תחתונות:

הנה בבא אור העליון ליכנס תוך הכלי אין כח בכלי לסבלו וכדי שלא ישתבר הכלי התחכם האור ההוא והמציא המצאה גדולה והוא כי הנה בראשונה נכנס לתוכו ותכף חוזר ומסתלק מתוכו ובכל רגע ורגע שנכנס לתוכו נותן כח בכלי ומתחזק לאט לאט על דרך מדריגות ותכף יוצא ממנו כדי שלא ישתבר וכך הוא עושה פעמים רבות כי נכנס האור תוך הכלי ויוצא ונכנס ויוצא עד שנגמר הכלי ונתחזק ואז נכנס לתוכו ונשאר שם בקבע ושעור זמן חזרת הסתלקותו מתוך הכלי אינו אלא רגע אחד וזהו סוד כי רגע באפו וכו' כי הסתלקות האור מכונה בלשון אף ואין המשך אף הזה אלא רגע אחד בלבד כדי שלא יחרב העולם אמנם זמן חזרת כניסתו אל תוך הכלי אין לו שעור זמן קצוב אלא הוא תלוי כפי מעשה התחתונים אם עולים מעשיהם למעלה לרצון יתמיד האור ההוא להחיות העולמות כלם כל צרכם ואם לאו חוזר ומסתלק וזהו אמרו חיים ברצונו כי החיים הנמשכים ממנו אל כל העולמו' בזמן כניסת האור אין לו זמן קצוב אבל הדבר תלוי ברצונו יתברך אם יעלו מעשה התחתונים עדיו לרצון אם לאו ואמנם האורות האלו (בדפו"י ט"ו) של עולם העקודים להיות כי בהם נגלה התחלת מלאכת הכלי' כנז' לעיל כי אלו היו הכלים הראשוני' שנאצלו לעולם לכן אין עדיין כח בהם להתעכב האורות בתוכם בהתמדה ולעולם אלו האורות של העקודים נכנסים ויוצאים נכנסים ויוצאים תמיד בלי הפסק ומתנועעי' ממקומ' בדמיון שלהבת הנר אשר לא ישקוט מהיותו מתנועע תמיד כנז' בס"ה בפ' פנחס בפסוק אל דומי לך וכו' בד' רי"ט ע"א מה שאין כן באורות עולם הנקודים אשר הכלים שלהם אחר התקון היו כלים גמורים ויש כח בהם לעמוד ולסבול האורות שלהם בתוכם תמיד ולכן אחר שנכנסו האורות בתוכם אחר התיקון אינם צריכים להיות בבחי' מטי ולא מטי אלא תמיד הם מושרשים וקבועים בתוכם.