Jacob's Fear Before Meeting Esau

וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃

Jacob was greatly frightened; in his anxiety, he divided the people with him, and the flocks and herds and camels, into two camps,

וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזׇבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃

Remember, I am with you: I will protect you wherever you go and will bring you back to this land. I will not leave you until I have done what I have promised you.”

וַיֹּ֘אמֶר֮ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהֹוָ֞ה הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ׃

Then Jacob said, “O God of my father Abraham and God of my father Isaac, O ETERNAL One, who said to me, ‘Return to your native land and I will deal bountifully with you’!

כִּדְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי רָמֵי, כְּתִיב: ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ״, וּכְתִיב: ״וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד״ אָמַר: שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא. כִּדְתַנְיָא ״עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה׳, עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ״. ״עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה׳״ — זוֹ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה, ״עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ״ — זוֹ בִּיאָה שְׁנִיָּה. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: רְאוּיִם הָיוּ יִשְׂרָאֵל לֵיעָשׂוֹת לָהֶם נֵס בִּימֵי עֶזְרָא כְּדֶרֶךְ שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. אֶלָּא שֶׁגָּרַם הַחֵטְא.

The Gemara cites a proof that there is room for one to fear lest he commit a transgression in the future in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov bar Idi, as Rabbi Ya’akov bar Idi raised a contradiction between two verses. It is written that God told Jacob in his vision of the ladder: “Behold, I am with you and I guard you wherever you go” (Genesis 28:15), yet when Jacob returned to Canaan and realized that Esau was coming to greet him, it is written: “And Jacob became very afraid, and he was pained” (Genesis 32:8). Why did Jacob not rely on God’s promise? Jacob had concerns and said to himself: Lest a transgression that I might have committed after God made His promise to me will cause God to revoke His promise of protection. Apparently, at times, transgression does cause God’s promise to go unfulfilled, as it was taught explicitly in a baraita with regard to the ostensibly redundant language in a verse in the Song of the Sea: “Until Your people will cross, Lord, until the people You have acquired will cross. You bring them in and plant them in the mountain of Your inheritance, the place, Lord, which You made for Your dwelling” (Exodus 15:16–17). The Gemara interprets homiletically that until Your people will cross refers to the first entry into Eretz Yisrael during the time of Joshua, while until the people You have acquired pass over refers to the second entry following the exile in Babylonia. Based on the juxtaposition of these two entries in this single verse, the Sages said: Israel was worthy of having a miracle performed on its behalf in the time of Ezra the scribe, just as one was performed on their behalf in the time of Joshua bin Nun. However, transgression caused the absence of a miracle.

ולא היה יעקב יודע כמה נסים הקב"ה עשה עמו, לא עשה אלא כיון שבא בבקר, אמר לו עשו אחיו, מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי (שם לג ח), אשר ראיתי אין כתיב כאן, אלא אשר פגשתי, ויעקב לא היה יודע ששלח לו הקב"ה מלאכים, אלא היה סבור שהוא עסוק באותו המנחה ששלח לו, לכך אמר לו למצא חן בעיני אדני (שם), וכיון שראה הקב"ה שהוא מתיירא, שלח לו מיכאל לעשות עמו מריבה, מה עשה לו המלאך, נדמה לו בדמות רועה

Then, when the Holy One saw that he was afraid, he sent Michael to him to engage in strife with him.

ויירא ויצר. וַיִּירָא שֶׁמָּא יֵהָרֵג, וַיֵּצֶר לוֹ אִם יַהֲרֹג הוּא אֶת אֲחֵרִים (בראשית רבה ותנחומא):

ויירא...ויצר HE FEARED GREATLY AND WAS DISTRESSED — He was afraid lest he be killed, and he was distressed that he might have to kill someone (Genesis Rabbah 76:2).

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד בַּעֲבוּר שֶׁאָמְרוּ לוֹ כִּי יָצָא עֵשָׂו מֵעִירוֹ וְהוּא בָּא לִקְרַאת יַעֲקֹב, וְעוֹד שֶׁלָּקַח עִמּוֹ אֲנָשִׁים רַבִּים אַרְבַּע מֵאוֹת הָיָה יָרֵא לְנַפְשׁוֹ מְאֹד, כִּי אָמַר לֹא לָקַח כָּל אֵלֶּה רַק לְהִלָּחֵם בִּי. וְהַכָּתוּב לֹא סִפֵּר שֶׁיֹּאמְרוּ הַשְּׁלִיחִים דָּבָר בְּשֵׁם עֵשָׂו, אֲבָל עֶבְרָתוֹ שְׁמוּרָה בְּלִבּוֹ וְלַעֲשׂוֹת לוֹ רָעָה הָיָה הוֹלֵךְ בַּחַיִל הַזֶּה, וְהִנֵּה הַשְּׁלוּחִים חָקְרוּ בַּמַּחֲנֶה וְיָדְעוּ כִּי הוּא הוֹלֵךְ לִקְרַאת יַעֲקֹב, וְזֶה טַעַם "וְגַם", כִּי אָמְרוּ בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְלֹא עָנָה אוֹתָנוּ דָּבָר וְלֹא שָׁלַח לְךָ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וְגַם הוֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ בִּזְרוֹעַ וְחַיִל, וּלְכָךְ הוֹסִיף לוֹ פַּחַד עַל פַּחְדּוֹ, "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ".

This was because they told him that Esau had gone forth from his city and was coming to meet Jacob, and moreover, that he took along many men — four hundred. Instead, he [Esau] kept his wrath in his heart, and he came with his army for the purpose of doing Jacob evil. Now the messengers had investigated the matter in the camp, and they knew that he was going to meet Jacob. This is the meaning of the word vegam (and moreover) [in the verse, and moreover he goeth to meet thee], for they said, “We came to thy brother Esau, but he did not answer us a word, and he sent you no greeting, and moreover, he goeth to meet thee with might and an army.” This was why he added fear to his fear, as Scripture says, And Jacob was greatly afraid, and was distressed.

בוא וראה, יעקב, כל מעשיו היו לשם הקב"ה, ומשום זה היה הקב"ה עמו תמיד, שלא סרה ממנו השכינה.

שואל יעקב שהיה עץ החיים, למה פחד, מפני עשו, הרי הס"א, אינו יכול לשלוט עליו. ועוד, הרי כתוב, שהקב"ה אמר לו, והנה אנכי עמך, למה היה מתירא. ועוד, הרי כתוב ויפגעו בו מלאכי אלקים, אם מחנות המלאכים הקדושים היו עמו למה פחד.

יודע אני שעשו חרד על כבוד האב, ולא הרגיזו לעולם, ויודע אני, הואיל ואבי חי איני מפחד ממנו, לכן עתה, כל עוד שאבי חי, אני רוצה להתרצות עמו, מיד הזדרז, וישלח יעקב מלאכים לפניו.

מסקנה: השגחה אישית) כיוון שהדבר כך, מתחייב לפי מה שציינתי בפרק הקודם שכל אחד מפרטי האדם שקיבל מאותו שפע חלק רב יותר בהתאם להכנת חומרו ואימונו – ההשגחה עליו רבה יותר בהכרח, אם ההשגחה באה בעקבות השכל כמו שציינתי. סיכום) נמצא שההשגחה האלוהית אינה על כל פרטי מין האדם בשווה, אלא יש שוני בהשגחה עליהם כשוני שלמותם האנושית. 3 לפי עיון זה נובע בהכרח שהשגחתו יתעלה על הנביאים היא רבה מאוד ובהתאם לדרגותיהם בנבואה, והשגחתו על אנשי המעלה והצדיקים היא בהתאם למעלתם וצדיקותם. כי מידה זו של שפיעת השכל האלוהי היא נבואה) שגרמה לנביאים לדבר מעשה) ויישרה את מעשי הצדיקים חכמה) והשלימה את ידיעות אנשי המעלה במה שידעו. בורים מורדים) ואילו הבורים המורדים – בהתאם למידת העדרו של אותו שפע מהם, הפך מעמדם לחסר חשיבות, והם נכללו במערכת של שאר פרטי בעלי החיים, "נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהילים מט,יג; כא). לכן הוקל להורגם, ואפילו נצטווינו על כך, כשיש בדבר תועלת. ראיות להשגחה הפרטית 4 עניין זה הוא יסוד מיסודי התורה, ועליו היא בנויה. כוונתי לכך שההשגחה היא על כל אחד ואחד מפרטי בני האדם בהתאם אליו. התבונן כיצד הכתובים התבטאו במפורש על ההשגחה על פרטי מצבי האבות בעיסוקיהם ואפילו ברווחיהם, ומה שהובטח להם על כך שהשגחה תילווה אליהם. א) נאמר לאברהם: "אָנֹכִי מָגֵן לָךְ" (בראשית טו,א). ב) ונאמר ליצחק: "וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" (שם כו,ג). ג) ונאמר ליעקב: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" (שם כח,טו). ד) ונאמר לאדון הנביאים: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" (שמות ג,יב). ה) ונאמר ליהושע: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ [לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ]" (יהושע א,ה). כל זה אמירה מפורשת על ההשגחה עליהם כמידת שלמותם. 5 ונאמר על ההשגחה על אנשי המעלה וזניחת הבורים: "רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ, כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ" (שמואל־א ב,ט). כלומר: הינצלותם של חלק מבני האדם מן הצרות והיפגעותם של אחרים מהן, אינם בהתאם לכוחותיהם הגופניים ולנטיותיהם הטבעיות, והוא שאמר: "כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ"; אלא הדבר הוא בהתאם לשלמות ולחסרון, כלומר קרבתם לה' או ריחוקם ממנו. לכן הקרובים אליו מוגנים ביותר: "רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר", ואילו הרחוקים ממנו מופקרים ליד המקרה, ואין מה ששומר עליהם ממה שיארע להם, כהולך בחושך, שאובדנו מובטח. 6 על ההשגחה על אנשי המעלה נאמר גם: א) "שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו [אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה]" (תהילים לד,כא), ב) "עֵינֵי ה' אֶל צַדִּיקִים [וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם]" (שם,טז), ג) "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ [עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ. אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי]" (שם צא,טו-טז). הפסוקים שנאמרו בעניין זה, כלומר בהשגחה על פרטי בני האדם כמידת שלמותם ומעלתם, רבים מספור. דעות הפילוסופים על הדגם המדורג 7 גם הפילוסופים ציינו עניין זה. אבו נצר (אלפאראבי) אמר בהקדמת פירושו לספר "אתיקה ניקומאכית" של אריסטו: "בעלי היכולת להעביר את עצמם ממידה (מוסרית) אל מידה (נעלה יותר) – הם אלה שאפלטון אמר עליהם שהשגחת האל עליהם רבה יותר".

Hence it follows, in accordance with what I have mentioned in the preceding chapter, that the greater the share is which a person has obtained of this Divine influence, on account of both his physical predisposition and his training, the greater must also be the effect of Divine Providence upon him, for the action of Divine Providence is proportional to the endowment of intellect, as has been mentioned above. The relation of Divine Providence is therefore not the same to all men; the greater the human perfection a person has attained, the greater the benefit he derives from Divine Providence. This benefit is very great in the case of prophets, and varies according to the degree of their prophetic faculty: as it varies in the case of pious and good men according to their piety and uprightness. For it is the intensity of the Divine intellectual influence that has inspired the prophets, guided the good in their actions, and perfected the wisdom of the pious. In the same proportion as ignorant and disobedient persons are deficient in that Divine influence, their condition is inferior, and their rank equal to that of irrational beings: and they are “like unto the beasts” (Ps. 49:21). For this reason it was not only considered a light thing to slay them, but it was even directly commanded for the benefit of mankind. This belief that God provides for every individual human being in accordance with his merits is one of the fundamental principles on which the Law is founded. Consider how the action of Divine Providence is described in reference to every incident in the lives of the patriarchs, to their occupations, and even to their passions, and how God promised to direct His attention to them. Thus God said to Abraham, “I am thy shield” (Gen. 15:1); to Isaac, “I will be with thee, and I will bless thee” (ibid. 26:3); to Jacob, “I am with thee, and will keep thee” (ibid. 28:15); to [Moses] the chief of the Prophets, “Certainly I will be with thee, and this shall be a token unto thee” (Exod. 3:12); to Joshua, “As I was with Moses, so I shall be with thee” (Josh. 1:5). It is clear that in all these cases the action of Providence has been proportional to man’s perfection. The following verse describes how Providence protects good and pious men, and abandons fools; “He Will keep the feet of his saints, and the wicked shall be silent in darkness; for by strength shall no man prevail” (1 Sam. 2:9). When we see that some men escape plagues and mishaps, whilst others perish by them, we must not attribute this to a difference in the properties of their bodies, or in their physical constitution, “for by strength shall no man prevail”; but it must be attributed to their different degrees of perfection, some approaching God, whilst others moving away from Him. Those who approach Him are best protected, and “He will keep the feet of his saints”; but those who keep far away from Him are left exposed to what may befall them; there is nothing that could protect them from what might happen; they are like those who walk in darkness, and are certain to stumble. The protection of the pious by Providence is also expressed in the following passages:—“He keepeth all his bones,” etc. (Ps. 34:21); “The eyes of the Lord are upon the righteous” (ibid. ver. 16); “He shall call upon me and I shall answer him” (ibid. ver. 15). There are in Scripture many more passages expressing the principle that men enjoy Divine protection in proportion to their perfection and piety. The philosophers have likewise discussed this subject. Abu-nasr, in the Introduction to his Commentary on Aristotle’s Nikomachean Ethics, says as follows:—Those who possess the faculty of raising their souls from virtue to virtue obtain, according to Plato, Divine protection to a higher degree.

והנה הירושלמי (ת"י ריש ויגש ולפנינו שם גי' אחרת) מסייענו באומרו מה דעבדו תרין אחונא בקרתא דחמור אבוהי דשכם גם במדרש (ב"ר פ' צ"א) ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם ולא אמרו ששכם היה שם העיר. ומה שאמרו (סנהד' ק"ב.) מקום מוכן לפורענות בו ענו את דינה בו קלקלו השבטים ושם נחלקה מלכות בית דוד על השם לבד הקפידו כי שני העניני' היו אצל שכם והאחד בעיר שכם תדע שלא קלקלו השבטים רק בדותן (בראשית ל"ז). ואולי ששכם העיר ג"כ היתה משכם ומחמור אביו כמו שמוכיח לכאורה בספר שופטים (ט') מדברי געל בן עבד. האמנה שאין שם הכרח כמו שיובן מדבריו עם הכתובים אשר לפניו ולאחריו. והנה אמר ויבא יעקב שלם עיר שכם כי היא עיר קצה הגבול אשר פגע בו בבואו מפדן ארם ועדיין הוא רחוק מבית אל אשר נצטווה ללכת שם אחר מעשה דינה ומהידוע כי בית אל רחוק מאד מחברון אשר היתה קרובה לשכם.

The most important trait to be developed is patience. This is the ability to endure adversity easily, not without sensitivity, but heroically. One does not display one's pain or sorrow in a manner which reveals that one feels a burden that is difficult to bear. On the other hand, one does not conceal it to the point where fools would be justified in concluding that one is totally insensitive to such pains or burdens.

ואתה אמרת היטב איטיב עמך (בראשית לב, יג). פירוש שאטיב עמך שיהא הטיב באתגליא לכל שהוא טובה שלפעמים יש חסדים מכוסים שאין נראה לעין ואדרבה נראה שהיא רעה והטוב מכוסה, מה שאין כן בעשות הבורא ברוך הוא חסד מגולה עם האדם אז הטוב הוא מגולה:

Genesis 32,12. “seeing that You have said to me that ‘I ‎will keep doing good for you.’” The meaning of the ‎repetition ‎היטב איטיב‎ is that the “goodness” that G’d will perform ‎for Yaakov is of the kind that everyone around him can recognize ‎as such. There are acts of loving kindness performed by G’d for ‎individuals who recognize them as such, as for instance, when G’d ‎answered a prayer of theirs; on the other hand, prayers in which ‎the petitioner asked for something that no one else was aware of ‎as being an object of that person’s longing, even when fulfilled, ‎will not be seen by outsiders as benevolent acts of G’d. Something ‎that appears to be a curse when viewed by one person, is viewed ‎as a blessing by another person. Yaakov reminds G’d that He had ‎promised him the kind of help that would be recognized by one ‎and all as a special blessing.‎

אמנם הוא כמש"ל שאינו ע"ד העונש ונקימה ח"ו. רק חטאים תרדף רעה שהחטא עצמו הוא עונשו כי מעת הבריאה קבע הוא ית"ש כל סדרי הנהגת העולמות שיהיו תלוים כפי התעוררות מעשה האדם הטובים ואם רעים ח"ו. שכל מעשיו ועניניו נרשמים מאליהם כל א' במקורו ושרשו. והוא מוכרח לקבל דינו ע"י אותן כחות הטומאה שהגביר במעשיו. כפי ערך וענין הפגם ובזה ממילא יתוקן הפגם של העולמות ושל נפשו.

However, it is as we wrote above, that this is not a method of punishment or revenge (heaven forefend), only that (Mishlei 13:21): “Evil pursues sinners,” that the sin itself is the punishment. For from the moment of creation, He (blessed be His name) fixed the order of how the worlds behave, that they should be dependent on what a person’s actions arouse, whether good or evil (heaven forefend), that all of his actions and situations create their own effects, each one in its source and root. And he necessarily receives judgment via the powers of impurity that he empowered with his actions, according to the degree and severity of the defect. And by this, of itself, will be rectified the defect in the worlds and his soul-Neffesh.