The Malbim on Primordial Light

וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃

God said, “Let there be light”; and there was light.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק שָׁאַל לְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה בַּעַל אַגָּדָה, מֵהֵיכָן נִבְרֵאת הָאוֹרָה, אָמַר לוֹ מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּשַּׂלְמָה וְהִבְהִיק זִיו הֲדָרוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. אֲמָרָהּ לֵיהּ בִּלְחִישָׁה, אָמַר לוֹ מִקְרָא מָלֵא הוּא (תהלים קד, ב):

Rabbi Shimon ben Yehotzadak asked Rabbi Shmuel bar Naḥman, saying to him: ‘Since I have about you that you are a master of aggada, [I ask you:] from what was the light created?’ He said to him: ‘It [the verse] teaches that the Holy One blessed be He wrapped himself in it like a garment, and the aura of its radiance shone from the end of the world to its end.’ He said it to him in a whisper. He said to him: ‘It is an explicit verse: “Wrapped in light as if with a garment” (Psalms 104:2), and you say it to me in a whisper?

תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, מִפְּנֵי מָה וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן, אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה וּמַבִּיט בּוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ כֵּיוָן שֶׁהִסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּבְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶן מְקֻלְקָלִין, עָמַד וּגְנָזָהּ וְהִתְקִינָהּ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא.

Everyone began praising [God]; that is what is written: “Under all the heavens they sing His praises, and His light is to the ends of the earth” (Job 37:3). Why was this?

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר מִילַת אֲמִירָה בְּכָאן לְהוֹרוֹת עַל הַחֵפֶץ, כְּדֶרֶךְ "מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ" (שמואל א כ ד), מָה תִּרְצֶה וְתַחְפֹּץ, וְכֵן "וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (בראשית כ"ד:נ"א), כַּאֲשֶׁר רָצָה; כִּי כֵן הוּא הָרָצוֹן לְפָנָיו. אוֹ הוּא כְּגוֹן מַחְשָׁבָה, כְּמוֹ "הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ" (ישעיהו מז ח); "וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם" (זכריה יב ה). וְהָעִנְיָן, לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה בְּעָמָל. וְכָךְ קָרְאוּ רַבּוֹתֵינוּ לָזֶה "מַחְשָׁבָה"; אָמְרוּ: מַחְשָׁבָה – בַּיּוֹם; הַמַּעֲשֶׂה – עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. וְהוּא לְהוֹרוֹת עַל דָּבָר מְחֻשָּׁב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם, לֹא חֵפֶץ פָּשׁוּט בִּלְבַד. וּמִילַת הֲוָיָה – מוֹרֶה עַל מַעֲשֵׂה הַזְּמַן הָעוֹמֵד, כְּמוֹ "וְאַתָּה הֹוֶה לָהֶם לְמֶלֶךְ" (נחמיה ו ו). וְלָכֵן אָמַר הַכָּתוּב, כִּי כְּשֶׁבָּרָא חֹמֶר הַשָּׁמַיִם – אָמַר שֶׁיִּהְיֶה מִן הַחֹמֶר הַהוּא דָּבָר מַזְהִיר, קְרָאוֹ אוֹר. וַיְהִי אוֹר לֹא אָמַר "וַיְהִי־‎כֵן", כָּאָמוּר בִּשְׁאָר הַיָּמִים, לְפִי שֶׁלֹּא עָמַד הָאוֹר בַּתְּכוּנָה הַזֹּאת כָּל הַיָּמִים כִּשְׁאָר מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וְיֵשׁ לְרַבּוֹתֵינוּ בָּזֶה מִדְרָשׁ בְּסוֹד נֶעֱלָם. וְדַע, כִּי הַיָּמִים הַנִּזְכָּרִים בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית הָיוּ בִּבְרִיאַת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יָמִים מַמָּשׁ, מְחֻבָּרִים מִשָּׁעוֹת וּרְגָעִים, וְהָיוּ שִׁשָּׁה כְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, כִּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא. וּבִפְנִימִיּוּת הָעִנְיָן יִקָּרְאוּ "יָמִים" הַסְּפִירוֹת הָאֲצוּלוֹת מֵעֶלְיוֹן, כִּי כָל מַאֲמָר פּוֹעֵל הֲוָיָה תִּקָּרֵא "יוֹם". וְהָיוּ שִׁשָּׁה, כִּי לַה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה. וְהַמַּאֲמָרִים עֲשָׂרָה, כִּי הָרִאשׁוֹנוֹת אֵין שֵׁם "יוֹם" נִתְפָּס בָּהֶם. וְהַפֵּרוּשׁ בְּסִדּוּר הַכְּתוּבִים בָּזֶה נִשְׂגָּב וְנֶעֱלָם, וְדַעְתֵּנוּ בּוֹ פָּחוֹת מִטִּפָּה מִן הַיָּם הַגָּדוֹל.

AND G-D SAID, ‘LET THERE BE LIGHT.’ The word “saying” here indicates Will, as in the verse, What dost thy soul say, that I should do it for thee? which means, “What do you want and desire?” Similarly, And let her be thy master’s son’s wife, as the Eternal hath spoken means, “…as He hath willed, for such is the Will before Him.” Or, it may be [that the word “saying” here means] “thinking,” as in the verses, Thou sayest in thy heart; And the chiefs of Judah shall say in their heart. The purport is to state that the creation was not done with toil. Our Rabbis have also called this “thought.” Thus they have said: “The thought [concerning what was to be created on a particular day] was during the day; the deed itself was at sunset.” This teaches that creation was thought out, that there is a reason for everything created, that creation was not a simple manifestation of mere Will alone. The word “being” [Let there ‘be’] indicates a deed for the present time, just as: And thou wouldst be their king [meaning: their king from this moment on]. Therefore Scripture says that when He created the substance of the heavens, He said that from that substance there should come forth a shining matter called “light.” AND THERE WAS LIGHT. The verse does not say, “And it was so,” as it is said on other days, because the light did not remain in this state all the time, as did the other creations. Concerning this matter, our Rabbis have an interpretation with a profound secret. Know that the term “day” as used in the story of the creation was, in the case of the creation of heaven and earth, a real day, composed of hours and seconds, and there were six days like the six days of the workweek, as is the plain meaning of the verse. In the profounder sense, the Emanations issuing from the Most High are called “days,” for every Divine Saying which evoked an existence is called “day.” These were six, for Unto G-d there is the greatness, and the power, etc. The Sayings, however, are ten because regarding the first three Emanations, the term “day” does not apply at all. The explanation of the order of the verses in terms of this profound interpretation is sublime and recondite. Our knowledge of it is less than that of a drop from the vast ocean.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב כָּתַב רַבֵּינוּ שְׁלֹמֹה: אַף בָּזֶה אָנוּ צְרִיכִין לְדִבְרֵי אַגָּדָה: רָאָה שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ רְשָׁעִים, וְהִבְדִּילוֹ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ: רָאָהוּ כִּי טוֹב, וְאֵין נָאֶה לוֹ וְלַחֹשֶׁךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּעִרְבּוּבְיָא, וְקָבַע לָזֶה תְּחוּמוֹ בַּיּוֹם וְלָזֶה תְחוּמוֹ בַּלַּיְלָה. וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על בראשית א':ד'): וַיַּרְא – כְּמוֹ "וְרָאִיתִי אָנִי" (קהלת ב יג), וְהִיא בְּמַחְשֶׁבֶת הַלֵּב. וְטַעַם וַיַּבְדֵּל – בִּקְרִיאַת הַשֵּׁמוֹת. וְאֵין דִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם נְכוֹנִים: שֶׁאִם כֵּן, יֵרָאֶה כְּעִנְיַן הַמְלָכָה וְעֵצָה חֲדָשָׁה, שֶׁיֹּאמַר, כִּי אַחֲרֵי שֶׁאָמַר אֱלֹהִים: "יְהִי אוֹר", וְהָיָה אוֹר, רָאָה אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, וְלָכֵן הִבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין הַחֹשֶׁךְ, כָּעִנְיָן בָּאָדָם שֶׁלֹּא יֵדַע טִיבוֹ שֶׁל דָּבָר עַד הֱיוֹתוֹ. אֲבָל הַסֵּדֶר בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, כִּי הוֹצָאַת הַדְּבָרִים אֶל הַפֹּעַל יִקָּרֵא "אֲמִירָה": "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (כאן); "וַיֹּאמֶר... יְהִי רָקִיעַ" (בראשית א':ו'); "וַיֹּאמֶר... תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" (בראשית א':י"א).. וְקִיּוּמָם יִקָּרֵא "רְאִיָּה", כְּעִנְיָן "וְרָאִיתִי אָנִי" דְּקֹהֶלֶת (ב יג); וְכֵן "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל" (בראשית ג':ו'). וְהוּא כְּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ (כתובות קט א): "רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן", וְכָמוֹהוּ (שמואל ב טו כז): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צָדוֹק הַכֹּהֵן הֲרוֹאֶה אַתָּה שֻׁבָה הָעִיר בְּשָׁלוֹם". וְהָעִנְיָן, לְהוֹרוֹת כִּי עֲמִידָתָם בְּחֶפְצוֹ, וְאִם הַחֵפֶץ יִתְפָּרֵד רֶגַע מֵהֶם – יִהְיוּ לְאַיִן. וְכַאֲשֶׁר אָמַר בְּכָל מַעֲשֵׂה יוֹם וָיוֹם: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב", וּבַשִּׁשִּׁי כַּאֲשֶׁר נִשְׁלַם הַכֹּל: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א':ל"א), כֵּן אָמַר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן בִּהְיוֹת הָאוֹר: וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב, שֶׁרָצָה בְּקִיּוּמוֹ לָעַד. וְהוֹסִיף בְּכָאן אֶת הָאוֹר. שֶׁאִלּוּ אָמַר סְתָם: וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב, הָיָה חוֹזֵר עַל בְּרִיאַת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ; וְלֹא גָּזַר בָּהֶן עֲדַיִן הַקִּיּוּם, כִּי לֹא עָמְדוּ כָּכָה, אֲבָל מִן הַחֹמֶר הַנִּבְרָא בָּרִאשׁוֹן – נַעֲשָׂה בַּשֵּׁנִי רָקִיעַ, וּבַשְּׁלִישִׁי נִפְרְדוּ הַמַּיִם וְהֶעָפָר וְנַעֲשֵׂית הַיַּבָּשָׁה שֶׁקְּרָאָהּ "אֶרֶץ", וְאָז גָּזַר בָּהֶם הַקִּיּוּם וְאָמַר בָּהֶם: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ אֵינֶנּוּ הַחֹשֶׁךְ הַנִּזְכָּר בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן, שֶׁהוּא הָאֵשׁ, אֲבָל הוּא אֲפִיסַת הָאוֹר; כִּי נָתַן אֱלֹהִים מִדָּה לָאוֹר, וְשֶׁיִּהְיֶה נֶעְדָּר אַחַר כֵּן עַד שׁוּבוֹ. וְאָמְרוּ קְצָת הַמְּפָרְשִׁים, כִּי הָאוֹר הַזֶּה נִבְרָא לְפָנָיו שֶׁל הקב"ה, כְּלוֹמַר בַּמַּעֲרָב, וְשִׁקְּעוֹ מִיָּד כְּדֵי מִדַּת לַיְלָה, וְאַחֲרֵי כֵן הֵאִיר כְּמִדַּת יוֹם. וְזֶה טַעַם "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" (בראשית א':ה'), שֶׁקֹּדֶם הָיָה לַיְלָה, וְאַחַר כָּךְ יוֹם, וּשְׁנֵיהֶם אַחֲרֵי הֲוָיַת הָאוֹר. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן כְּלָל, כִּי יוֹסִיפוּ עַל שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית יוֹם קָצָר. אֲבָל יִתָּכֵן שֶׁנֹּאמַר, כִּי הָאוֹר נִבְרָא לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְלֹא נִתְפַּשֵּׁט בַּיְּסוֹדוֹת הַנִּזְכָּרִים. וְהִבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין הַחֹשֶׁךְ, שֶׁנָּתַן לִשְׁנֵיהֶם מִדָּה. וְעָמַד לְפָנָיו כְּמִדַּת לַיְלָה, וְאַחַר כָּךְ הִזְרִיחַ אוֹתוֹ עַל הַיְּסוֹדוֹת. וְהִנֵּה קָדַם הָעֶרֶב לַבֹּקֶר. וְעוֹד יִתָּכֵן שֶׁנֹּאמַר, כִּי מִשֶּׁיָּצְאוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מִן הָאֶפֶס אֶל הַיֵּשׁ הַנִּזְכָּר בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן, נִהְיָה זְמַן. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁזְּמַנֵּינוּ בִּרְגָעִים וְשָׁעוֹת, שֶׁהֵם בָּאוֹר וּבַחֹשֶׁךְ, מִשֶּׁיִּהְיֶה יֵשׁ – יִתָּפֵשׂ בּוֹ זְמַן. וְאִם כֵּן, נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְעָמְדוּ כֵן כְּמִדַּת לַיְלָה מִבְּלִי אוֹר, וְאָמַר "יְהִי אוֹר", וַיְהִי אוֹר, וְגָזַר עָלָיו שֶׁיַּעֲמֹד כְּמִדַּת הָרִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ יֵעָדֵר מִן הַיְּסוֹדוֹת; "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר".

AND G-D SAW THE LIGHT, THAT IT WAS GOOD. Rabbi Shlomo [Rashi] wrote: “Here too we must depend on the words of the homiletic Agadah G-d saw that the wicked were unworthy of using the light, and so He set it aside for the righteous in the World to Come. But according to the plain meaning of the verse, explain it thus: He saw that the light was good, and that it was not seemly for it and the darkness to function in a confused manner. He therefore assigned the one’s sphere of activity to the daytime and the one’s sphere of activity to the nighttime.” And Rabbi Abraham ibn Ezra said: “The word vayar (and He saw) has the same meaning here as in Vera’iti ani (And I saw), which refers to the thought in the heart. And He divided refers to His giving them different names.” But the words of both Rashi and Ibn Ezra are incorrect for if they were, it would appear that there was on the part of G-d a change of mind and new counsel, as if to say that after G-d said, ‘Let there be light’ and there was light, He saw that it was good, and therefore He divided between it and darkness just as a human being who does not know the nature of something until it comes into existence! Rather, the order followed in the process of creation is that the bringing forth of things into actual existence is called amirah (saying). Thus: And G-d said, ‘Let there be light;’ And G-d said, ‘Let there be a firmament;’ And G-d said, ‘Let the earth put forth grass.’ And the permanence of things called forth into existence is called re’iyah (seeing), as And I saw in Ecclesiastes, and similarly, And the woman saw that the tree was good for food. In the language of the Rabbis we also find, “I see the words of Admon.” Likewise, And the king said unto Zadok the priest, ‘Seest thou? return into the city in peace.’ The purport of the word “seeing” is thus to indicate that their continuing existence is at His Will, and if that Will should for a second depart from them, they will turn into nought. Now just as Scripture says in connection with the work of each day, And G-d saw that it was good and on the sixth day when everything was completed it says, And G-d saw everything that He had made, and behold, it was very good, so does it say on the first day when light came into existence, And G-d saw … that it was good, meaning He desired its existence forever. The verse adds “the light” [And G-d saw ‘the light’ that it was good], because had it just said, “And G-d saw that it was good,” it would have referred to the creation of the heaven and the earth, and at that time He had not yet decreed for them permanence, as they did not remain as they were. Instead, from the substance created on the first day, the firmament was made on the second day, and on the third the waters and the dust were separated and the dry land — which He called “earth” — was formed. He then decreed for them permanence, and said concerning them, And G-d saw that it was good. AND G-D DIVIDED THE LIGHT FROM THE DARKNESS. This is not “the darkness” mentioned in the first verse which, as explained above, refers to the element of fire; rather, the “darkness” mentioned here means the absence of light, since G-d gave a length of time to the light and decreed that it be absent afterwards until it returns. Now some commentators have said that this light was created in front of the Holy One, blessed be He, that is to say, in the west, and He immediately caused it to disappear for the period of the night, and afterwards it gave light for the period of the day. This is the reason for the verse, And there was evening and there was morning, since the night came first and afterwards the day, and both of them came after the existence of the light. But this is not correct at all, for in this way they might add a short day to the six days of creation. It is possible, however, to say that the light was created in front of Him, blessed be He, but did not extend over the four elements mentioned [in the second verse, as explained above] and then He divided between it and the darkness by assigning to each a certain period. Light now remained before Him for the length of night, and then in the morning, He caused the light to shine upon the elements. In this way night preceded day. It is further possible that we should say that when the heavens and the earth came forth from nought into existence, as mentioned in the first verse, time came into being, for although our time consisting of minutes and hours is measured in light and darkness, yet from the moment some substance came into existence time was already part of it. If so, after the heavens and the earth were created they so remained for the length of a night without light. Then He said, ‘Let there be light,’ and there was light, and He decreed that it remain the same period as the first, and that after that it be absent from the elements. Thus, there was evening, and there was morning.

אָמַר לָהֶן: אוֹר נִבְרָא תְּחִלָּה, אוֹ חֹשֶׁךְ? אָמְרוּ לוֹ: מִילְּתָא דָּא אֵין לַהּ פָּתַר. וְנֵימְרוּ לֵיהּ חֹשֶׁךְ נִבְרָא תְּחִלָּה, דִּכְתִיב: ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ״, וַהֲדַר ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר״! סָבְרִי, דִּילְמָא אָתֵי לְשַׁיּוֹלֵי מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר.

He said to them: Was the light created first, or was the darkness created first? They said to him: This matter has no solution, as the verses do not indicate an answer. The Gemara asks: But let them say to him that the darkness was created first, as it is written: “Now the earth was unformed and void, and darkness was upon the face of the deep” (Genesis 1:2), and only then does it state: “And God said: Let there be light. And there was light” (Genesis 1:3). Why did they not say that the darkness was created first? The Gemara answers that the Elders maintained: We must not answer this question, lest he come to ask questions about Creation that may not be discussed, i.e., what is above the firmament and what is below the earth, what was before Creation, and what will be after the end of the world (see Ḥagiga 11b).

כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, קָדְמוּ מַעֲשֶׂיהָ לְכָל הַכֵּלִים.

Just as light preceded all the acts of Creation, as it is written: “God said: Let there be light” (Genesis 1:3), in the Tabernacle as well, the crafting [needed to house the] Torah, which is called light, as it is written: “For the commandment is a lamp, the Torah is light” (Proverbs 6:23), preceded [the crafting of] all [other] vessels.

ובזה יתכן שלא נאמר ויהי כן כ"א ויהי אור. כי על שני אורות ידבר ושיעור הכתוב ויאמר אלהים יהי אור ולא בלבד היה כן. כ"א גם ויהי הויה שנית. ויהי אור הוא אור החמה:

השער השלישי:

Gate Three

ויאמר אלהים יהי אור. כבר בארנו שברגע הראשונה שברא ה' את השמים נבראו כל רבבות הכדורים הגדולים הנמצאים במרחבי עולם העשיה ברבוי מופלג ובמרחק מבהיל כל חכמי לב, ונתלו כ"א במקומו הקבוע לו בחכמת צור עולמים, ויסובו תיכף במערכתם על מעגליהם והנה כל הכדורים הגדולים הנקראים כוכבים השייכים לגבול הכדור הגדול מכולם הנקרא בשם שמש (כי אין לנו עסק עתה בהמון רבבות שמשות שנגלו לעין התוכנים בימים האחרונים שרחוקים מעולם שלנו והמה ממלכות בפ"ע אין להם עסק עם ממלכת השמים המושלת על ארצנו) כולם כדורים אפלים וחשוכים ככדור הארץ שלנו, רק השמש לבדו הוא מלא אורה ומפיק זהרו על כל הכוכבים, ומבואר מעדות התורה שבעת נברא הכדור הגדול הזה השמש היה גם הוא חושך ולא אור, מזה מבואר שעצמות חמרו אינו אור רק דבר אחר נעלם מאתנו, והאור לא ניתן בו עד יום רביעי, ואחר שנבראו השמים והארץ והיה חשך בכל רחבי הבריאה, ברא ה' חומר האור בלתי נתלה בדבר מאיר או בכדור השמש, רק ניצוצי אור התפשטו בכל מרחבי הבריאה בלתי מושפע מגשם מאיר, שזה ההבדל בין אור ובין מאור, שמאור הוא הגשם שבו ישכון האור והוא הנרתק אליו, ואור יציין ניצוצי האורה בעצמם

ולמה גילה להם מעשה בראשית מפני שאמרו נעשה ונשמע ע"ד שארז"ל ישראל עלו במחשבה קדימת הרצון היה בשביל שיהיו ישראל צדיקים בכל דור ודור צמצם הש"י כביכול את בהירותו כדמיון אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן. וגם כל מדות מעשה נערות נולדים בהאב שאוהב את מעשה נערות כדי שיהיה להבן תענוג ומפואר אצלו ובהקב"ה העבר והעתיד הם שוים אצלו והיה הקב"ה מתענג ממעשה הצדיקים וצמצם את עצמו צמצם נקרא חכמה כי החכמה הוא מאין תמצא ע"ד החכמה מאין תמצא והצמצום היה בשביל ישראל וגם האהבה גרמה את הצמצום.

Because they said, "We will do and we will hear." According to our Sages, Israel ascended in thought before the will, in order that Israel should be righteous in every generation. The Almighty metaphorically contracted His clarity as a father who contracts his intelligence and speaks small matters for his small son. Also, all the attributes of action are born from the love of actions so that there will be pleasure and glory for him.

היה גם הוא חושך ולא אור, מזה מבואר שעצמות חמרו אינו אור רק דבר אחר נעלם מאתנו, והאור לא ניתן בו עד יום רביעי, ואחר שנבראו השמים והארץ והיה חשך בכל רחבי הבריאה, ברא ה' חומר האור בלתי נתלה בדבר מאיר או בכדור השמש, רק ניצוצי אור התפשטו בכל מרחבי הבריאה בלתי מושפע מגשם מאיר, שזה ההבדל בין אור ובין מאור, שמאור הוא הגשם שבו ישכון האור והוא הנרתק אליו, ואור יציין ניצוצי האורה בעצמם והתבאר בחכמת האמת כי אורות השכליים השתלשלו ע"י לבושים ומסכים רבים מהשכל העליון ומהאור הקדמון והאור ההוא התפשט ע"י מסכים רבים ואספקלריות שונות לבושים וחלונות עד שהתגשם האור ההוא בניצוצי השמש והכוכבים שהוא המדרגה השפלה בכל האורות כי אור השכל שלם ממנה ואור המלאכים יותר שלם מזה וכן יעלה מעלה על מעלה לפי קורבת מקבל האור אל מקורו ולפי התמעט הלבושים והמסכים (ועמ"ש בפי' תהלים על פסוק באורך נראה אור) לפ"ז האור הנברא ביום הראשון היה השפעת אורו הגדול אשר האציל מכבודו והלבישו בלבוש עב וענן למען יתמעט ויצטמצם ויתעבה עד יקרא בשם אור ועד שיהיה ראוי אחר ההתלבשות שילבש ויתמעט שנית להיות אור גשמי כאור השמש והירח והכוכבים, והיה בין אור הזה ובין אור השמש שלשה הבדלים. א) שהוא היה ראשית ההשתלשלות מן אור השכליים עד שלא היה בינו ובין אור השכליים רק מסך אחד, וע"ז אמר נתעטף כשלמה, שהשלמה דבוק לגוף הלובש ואינו רחוק ממנו, שהגם שסכך בעד האור והעלימו מאד כפי ההבדל שיש בין אור הזורח דרך החלון ובין אור הזורח דרך נקבי השלמה בכ"ז היה אור יקרות מפני שקרובה אל השכליים והיה מצד א' אור מוחש ומצד אחד אור שכלי, כמ"ש חז"ל שהי' צופה בו מסוף העולם ועד סופו

אמנם כאן נדבר במלת צלם בדרך הפשטנים הראשונים ז"ל על פסוק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו:

That said, herein we will address the term tzellem in the manner of the early plain-text commentators on the verse “Let us make man with our tzellem and per our d’moot” (Bereshit 1:26).