The Symbolism of the Chatzotzrot

עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת׃ וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃ וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חׇדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ {פ}

Have two silver trumpets made; make them of hammered work. They shall serve you to summon the community and to set the divisions in motion. When you are at war in your land against an aggressor who attacks you, you shall sound short blasts on the trumpets, that you may be remembered before the ETERNAL your God and be delivered from your enemies. And on your joyous occasions—your fixed festivals and new moon days—you shall sound the trumpets over your burnt offerings and your sacrifices of well-being. They shall be a reminder of you before your God: I, the ETERNAL, am your God.

בַּ֭חֲצֹ֣צְרוֹת וְק֣וֹל שׁוֹפָ֑ר הָ֝רִ֗יעוּ לִפְנֵ֤י ׀ הַמֶּ֬לֶךְ יְהֹוָֽה׃

With trumpets and the blast of the horn raise a shout before GOD, the King.

והיו לכם לחקת עולם למה נאמר לפי שהוא אומר עשה לך שתי חצוצרות כסף, שומע אני הואיל ועשה אותם יהיו ירושה (לבניו) [לדורות] ת"ל לכם לחקת עולם, לחקה ניתנו ולא לדורות. מכאן אמרו כל הכלים שעשה משה במדבר כשרים היו לדורות חוץ מן החצוצרות:

From "Make for yourself two silver trumpets," I would understand that once he made them they would be a heirloom for (all) the generations. It is, therefore, written "to you for a statute forever." They have been given as a statute and not for (all) the generations. From here they said: All the implements that Moses made in the desert were kasher for all of the generations, except the trumpets.

מַתְנִי׳ שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל פָּשׁוּט וּפִיו מְצוּפֶּה זָהָב, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין. שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בְּשׁוֹפָר. וּבְתַעֲנִיּוֹת בְּשֶׁל זְכָרִים כְּפוּפִין, וּפִיהֶן מְצוּפֶּה כֶּסֶף, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בָּאֶמְצַע. שׁוֹפָר מְקַצֵּר וַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת.

MISHNA: The shofar that was used on Rosh HaShana in the Temple was made from the straight horn of an ibex, and its mouth, the mouthpiece into which one blows, was plated with gold. And there were two trumpets, one on each of the two sides of the person sounding the shofar. The shofar would sound a long blast, whereas the trumpets would sound a short blast, because the mitzva of the day is with the shofar. And in contrast, the shofarot used on public fast days were made from the curved horns of rams, and their mouths were plated with silver. There were two trumpets in the middle between the shofarot, and the shofar would sound a short blast, whereas the trumpets would sound a long blast, for the mitzva of the day is with the trumpets.

כְּשֶׁיַּגִּיעַ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. נָטַל אֶחָד הַמַּגְרֵפָה וּזְרָקָהּ בֵּין הָאוּלָם לַמִּזְבֵּחַ. וְהָיָה לָהּ קוֹל גָּדוֹל. וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת בָּהֶן. הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְהִשְׁתַּחֲווֹת וְהוּא רָץ וּבָא. וּבֶן לֵוִי הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַלְוִיִּם נִכְנָסִין לְדַבֵּר בְּשִׁיר וְהוּא רָץ וּבָא. וְרֹאשׁ הַמַּעֲמָד כְּשֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְּמֵאִים עַל שַׁעַר הַמִּזְרָח מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. שֶׁיֵּדְעוּ הַכּל שֶׁעֲדַיִן לֹא הֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן. וְאַחַר כָּךְ מַעֲלֶה זֶה שֶׁזָּכָה בָּאֵיבָרִים אֶת הָאֵיבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ. וְאַחַר שֶׁמַּעֲלִין אֶת הָאֵיבָרִים. מַתְחִילִין אֵלּוּ שֶׁעַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וּמְבָרְכִין בִּרְכַּת כֹּהֲנִים בְּרָכָה אַחַת בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמָהּ. וְאַחַר כָּךְ מַעֲלִין סלֶת הַנְּסָכִים. וְאַחַר הַסּלֶת מַקְטִיר הַחֲבִיתִין. וְאַחַר הַחֲבִיתִין מַעֲלִין אֶת הַיַּיִן לְנִסּוּךְ. וּבִשְׁעַת הַנִּסּוּךְ אוֹמְרִין הַלְוִיִּם הַשִּׁיר. וּמַכִּין הַמְשׁוֹרְרִין בְּמִינֵי נִגּוּן שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְתוֹקְעִין תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת עַל פִּרְקֵי הַשִּׁיר:

When [the priest who offered the incense] reaches the area between the Entrance Hall and the Altar, [a priest] takes a rake and throws it between the Entrance Hall and the Altar. It made a loud noise. It served three purposes: a) one who heard its sound would know that his priestly brethren were entering [the Sanctuary] to prostrate themselves and he would [also] run and go. b) a Levite who heard its sound would know that his Levitical brethren were gathering to begin the singing [that accompanied the offerings] and he would run and go. c) when the head of the ma'amad heard its sound, he would have the impure people stand at the eastern gate because of the suspicion, i.e., so that everyone should know that they had not brought their atonement offerings as of yet. Afterwards, [the priest] who merited [to bring up] the limbs, brings the limbs up from the ramp to the altar. After the limbs are brought up, [the priests] standing on the steps of the Entrance Hall begin to recite the Priestly Blessing [as] one blessing [reciting] God's explicit name, as explained in the appropriate place. Afterwards, they bring the flour of the accompanying offerings up [to the altar]. After the flour, they offer the chavitin on the pyre. After the chavitin, they offer the wine libation. While the wine is being poured, the Levites recite song and the musicians play on the various instruments in the Temple. Nine tekiot are sounded during the bars of the song.

כשהיו תוקעין בשתיהן היה סימן להקהיל העם וכשהיו תוקעין בחצוצרת אחת בלבד היה סימן להקהיל הנשיאים הוא שכתוב ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים, לפי שהם המיוחדים שבעם לפיכך היו תוקעין באחת והיה סימן להם, וזה וזה בתקיעה שהיא פשוטה, ופשוטה רמז למדת רחמים, כי ימינו פשוטה לקבל שבים, אבל למסע את המחנות היו תוקעין בתרועה שנאמר תרועה יתקעו למסעיהם, לפי שהנסיעה סימן למלחמה שהרי מחנות ישראל לקראת שבעה עממין היו הולכים להלחם בהם ולכבוש את הארץ, ולכך היו מריעין בתחלת נסיעתן כי התרועה רמז למדת הדין והיא המנצחת במלחמה, ומפני זה יזכיר הכתוב במסעות (במדבר ט׳:כ״ג) על פי ה' ביד משה, וזהו שכתוב (שם י) וכי תבאו מלחמה בארצכם והרעותם, והזכיר משה וינוסו משנאיך מפניך כלומר ממדת הדין.

The smoothness of the sound was a reminder of the attribute of Mercy, reminding people that G’d’s right hand is outstretched waiting to welcome penitent sinners. In order to make the camps start journeying the kind of sound blown was the teruah, shorter broken sounds, staccato-like. We know this from verse 6: “a teruah they are to blow for their journeys.” The reason, as we explained already, is that journeys called מסעות mean marching into war, i.e. involving the attribute of Justice.

בהעלותך את הנרות כו' (במדבר ח, ב). כי יש לפעמים צדיק נופל ממדריגתו, כי השם יתברך חפץ חסד וכל הנצוצין שנפלו בעמקי הקליפות רצונו יתברך שיתעלו ויעבדו את הבורא. והנראה כשהצדיק נופל אז הוא כמעט במקום הנצוצין ובודאי הצדיק כבר נקשר קשר אמיץ בשורש העליון וחוזר ביתר שאת ויתר עז ומחמת זה הנצוצין גם כן פונים לשרשם ונתעלים. וזהו שאמר הכתוב בהעלותך את הנרות, היינו בהעלותך הניצוצין. אל פני המנורה, לשון פנה כאשר יפנו הניצוצין אל המנורה שזו היא השכינה שורש העליון אזי יתעלו כולם ויאירו שבעת הנרות: ויהי בנסוע הארון (במדבר י, לה). נו"ן הפוכה, כי הנו"ן מורה על יראה ולכך הוא כפוף ולכך כל האותיות הופכים פניהם, כי כל אחד בוש מלהסתכל על חבירו. והכלל הוא, כי האדם צריך להיות צנוע ביראת אלהים כמאמר לעולם יהא אדם כו', אבל כשהאדם רוצה להעלות נצוצות צריך לגלות היראה ובזה יעלה הניצוץ גם כן לירא את ה'. והנה הליכות ישראל במדבר היה להעלות נצוצות הוצרכו אז לגלות היראה לכל בכדי שעל ידי זה יראו הנצוצות גם כן את ה'. וזהו בנסוע הארון, שהארון נוסע עם ישראל במדבר להעלות נצוצות ואז צריכין לגלות היראה. וזהו הרמז בנו"ן שמורה על יראה הופך פניו לגלות היראה בכדי להעלות הנצוצות:

Numbers 7,2. ‎בהעלותך את הנרות‎, “when you are about to ‎kindle the lights, etc.;” it happens on occasion that a ‎‎tzaddik has fallen from his spiritual level. Seeing that G’d is ‎the essence of loving kindness He wishes for the “sparks” from ‎the Shechinah that have at different times fallen into our ‎domain of the ‎קליפות‎, “the peels,” i.e. ritually impure parts of the ‎globe to facilitate their rehabilitation and return to their habitat. ‎He uses the proximity of the “fallen” tzaddik, who is still ‎firmly attached to his holy roots and therefore will make ‎strenuous efforts at doing penance, to be the means by which ‎this will be brought about. Our verse is an allegorical description of such an event. The ‎נרות‎, “lights,” referred to, are the fallen sparks which are facing ‎the menorah, the source of their light before they had fallen ‎off the Shechina, when the penitent sinner kindles the ‎‎menorah he will also include the “penitent sparks” who use ‎this opportunity to restore the Shechinah to its former ‎glory when all of its seven lights were burning.‎ ‎ Leviticus 10,35. “It would be whenever the Holy Ark ‎would begin its journey, etc.;” this paragraph is inserted ‎between two letters ‎נ‎ each facing in the wrong direction. The ‎reason for this that the letter ‎נ‎ symbolizes the attribute of ‎יראה ‏‎, ‎‎“fear, awe.” People who are ashamed are afraid of facing one ‎another. We have a principle according to which each one of us ‎must be humble when facing the Lord with awe. We repeat this ‎idea in our prayers every morning when we recite:‎לעולם יהא אדם ‏ירא שמים בסתר וגו'‏‎, “Man should ever be G’d-fearing in private, ‎etc.;”(Tanna de bey Eliyahu Rabbah chapter 21)‎‏ ‏‎ On the other ‎hand, when a person endeavours to extract and elevate fallen ‎sparks from the shechinah which are mired in the terrestrial ‎regions, he has to publicly demonstrate his reverence for G’d in ‎order to arouse a similar desire in these “fallen” sparks.‎ This idea is illustrated by our verse which commences with ‎the words: ‎ויהי בנסוע הארון‎, which describes the journey of the G’d ‎fearing Israelites through the spiritual wilderness trying to locate ‎such “fallen” sparks and be instrumental in bringing them back ‎to their celestial habitat. When the two letters ‎נ‎ have been ‎inverted so that they face each other, they symbolize that the ‎Israelites are now displaying their awe of the Lord publicly in ‎order to encourage any stray fallen sparks of the shechinah to ‎begin their journey back to their original habitat.‎

(א) ומתריעים וכו' - כתב הרמב"ם מ"ע מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבא על הצבור שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות [ועיין במגיד משנה דהכריע לדינא דלאו דוקא בחצוצרות דה"ה בשופר] כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיו"ב זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו אלה וגו' וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרית היא הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהן הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי וכו' ומד"ס להתענות על כל צרה שלא תבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים וכו' עכ"ל ותמה המ"א למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה ואפילו אם נאמר דאין ת"צ בבבל הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית וכנ"ל ונשאר בצ"ע ויש מאחרונים שתירצו דמדאורייתא מצוה זו נוהג רק בא"י וכדכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו' ויש שכתבו דאפשר דאף בא"י דוקא כשהיה תחת רשותינו ואפשר עוד דדוקא כשהגזרה הוא על רוב ישראל אז מ"ע לתקוע אבל בלא"ה לא [פמ"ג]: