The famous 'parable of the palace' (Heikhal HaMelech), in which Rambam describes progressive levels of intimacy with God. Those who have achieved true intellectual apprehension of God are described as truly in His presence; love at this level is the fruit of philosophical knowledge, making it simultaneously an intellectual achievement and the fulfillment of a mitzvah.
דעת ה' ואהבתו ועבודתו 11 נשוב אל מטרת הפרק, והיא לזרז להפעיל את המחשבה בה' בלבד לאחר השגת הידיעה אותו, כמו שביארנו. וזוהי עבודת ה' המיוחדת של משיגי האמיתוֹת, וככל שירבו לחשוב עליו ולעמוד לפניו, תרבה עבודתם. 12 אך מי שמעסיק את מחשבתו בה' ומרבה להזכירו בלי ידיעה אלא כהימשכות אחר דמיון מסוים גרידא, או אחר האמנה שקיבל כנתון מאדם אחר, הרי שלדעתי מלבד מה שהוא מחוץ לבית ורחוק ממנו, אין הוא מזכיר את ה' באמת ואין הוא מעסיק בו את מחשבתו. משום שדבר זה אשר בדמיונו ושהוא מזכיר בפיו אינו מתאים למצוי כלשהו כלל, אלא הוא המצאה שהמציא דמיונו, כמו שביארנו בדיוננו על התארים (א,ס10-9). 13 אלא ראוי להתחיל במין זה של עבודה רק לאחר תפיסה שכלית. וכך, משתשיג את ה' ומעשיו לפי מה שהשכל מחייב, תחל לאחר מכן להתמסר אליו ותשתדל להתקרב אליו ותעבה את הקשר אשר בינך ובינו, שהוא השכל: א) נאמר: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת [כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ] (דברים ד,לה), ב) ונאמר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם [וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד]" (שם,לט), ג) ונאמר: "דְּעוּ כִּי ה' הָאֱלֹהִים" (תהילים ק,ג; ושם: הוּא אֱלֹהִים). התורה כבר ביארה שהעבודה האחרונה הזאת שהסבנו אליה את תשומת הלב בפרק זה אינה אלא לאחר ההשגה. נאמר: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא,יג), וכבר ביארנו כמה פעמים (ג,כח2; הלכות תשובה י,ו ועוד) שהאהבה היא על פי מידת ההשגה. ולאחר האהבה ההיא תהיה אותה עבודה שגם חכמינו ז"ל העירו עליה ואמרו: "זו עבודה שבלב" (ספרי דברים יא; בבלי תענית ב,א; הלכות תפילה א,א), והיא לדעתי הפעלת המחשבה במושכל הראשון (=ה') וההתבודדות לצורך כך כפי היכולת. 14 לכן תמצא שדוד ציווה את שלמה וזירז אותו על שני אלה, כלומר א) להשתדל להשיגו, ב) ולהשתדל לעובדו לאחר ההשגה. הוא אמר: "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ [בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין,] אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ – יִמָּצֵא לָךְ; וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ – יַזְנִיחֲךָ לָעַד" (דברי הימים־א כח,ט). ההמרצה היא תמיד על ההשגות השכליות, לא על הדמיונות, משום שהמחשבה בדמיונות אינה נקראת "דעה" אלא נקראת "הָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם" (יחזקאל כ,לב). 15 הרי התברר שהמטרה לאחר ההשגה היא ההתמסרות אליו והפעלת המחשבה השכלית באהבה עזה אליו תמיד, וזה יקרה בדרך כלל בהתייחדות ובהתבודדות. לכן מרבה כל איש־מעלה להתבודד ואינו מתרועע עם איש אלא מתוך הכרח. הערה הקשר ההדדי: האל עם האדם כשהוא עם האל 16 כבר הבהרתי לך (פסקה 13) שהשכל הזה ששפע עלינו ממנו יתעלה הוא הקשר אשר בינינו ובינו. והבחירה בידך: אם תחפוץ לחזק את הקשר הזה ולעבות אותו, תעשה כן; ואם תחפוץ להחליש אותו ולדקק אותו מעט מעט עד שתקטע אותו, תעשה כן. הקשר הזה יתחזק רק בהפעלתו באהבת ה' ובהתמסרות לכך כמו שביארנו; והקשר הזה יחלש ויידקק בהעסקת מחשבתך בזולתו. ודע שאפילו היית הגדול שבחכמי המדע האלוהי לאמיתתו, הרי כשאתה מפַנה את מחשבתך מן ה' ועוסק כולך באכילה הכרחית או בעיסוק הכרחי, אתה קוטע את אותו הקשר אשר בינך ובין ה', ואינך עמו באותה העת. וכן הוא אינו עמך, משום שאותו היחס שבינך ובינו נקטע בפועל באותה שעה. ולכן היו אנשי המעלה מקמצים בזמנים שהם עסקו בהם בדברים שאינם ה'. והזהירו (חז"ל) על כך ואמרו: "אַל תְּפַנּוּ אֵל מדעתכם" (בבלי שבת קמט,א). ואמר דוד: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד, כִּי מִימִינִי – בַּל אֶמּוֹט" (תהילים טז,ח), כלומר: איני מפנה את מחשבתי ממנו, וכאילו הוא ידי הימנית שאיני מסיח דעתי ממנה אף להרף עין, בשל מהירות תנועתה, ומשום כך לא אמוט, כלומר לא אפול.
we will therefore return to the subject of this chapter, and exhort those who have attained a knowledge of God, to concentrate all their thoughts in God. This is the worship peculiar to those who have acquired a knowledge of the highest truths; and the more they reflect on Him, and think of Him, the more are they engaged in His worship. Those, however, who think of God, and frequently mention His name, without any correct notion of Him, but merely following some imagination, or some theory received from another person, are, in my opinion, like those who remain outside the palace and distant from it. They do not mention the name of God in truth, nor do they reflect on it. That which they imagine and mention does not correspond to any being in existence: it is a thing invented by their imagination, as has been shown by us in our discussion on the Divine Attributes (Part I. chap. 1.). The true worship of God is only possible when correct notions of Him have previously been conceived. When you have arrived by way of intellectual research at a knowledge of God and His works, then commence to devote yourselves to Him, try to approach Him and strengthen the intellect, which is the link that joins you to Him. Thus Scripture says, “Unto thee it was showed, that thou mightest know that the Lord He is God” (Deut. 4:35); “Know therefore this day, and consider it in thine heart, that the Lord He is God” (ibid. 36); “Know ye that the Lord is God” (Ps. 100:3). Thus the Law distinctly states that the highest kind of worship to which we refer in this chapter, is only possible after the acquisition of the knowledge of God. For it is said, “To love the Lord your God, and to serve Him with all your heart and with all your soul” (Deut. 11:13), and, as we have shown several times, man’s love of God is identical with His knowledge of Him. The Divine service enjoined in these words must, accordingly, be preceded by the love of God. Our Sages have pointed out to us that it is a service in the heart, which explanation I understand to mean this: man concentrates all his thoughts on the First Intellect, and is absorbed in these thoughts as much as possible. David therefore commands his son Solomon these two things, and exhorts him earnestly to do them: to acquire a true knowledge of God, and to be earnest in His service after that knowledge has been acquired. For he says, “And thou, Solomon my son, know thou the God of thy father, and serve him with a perfect heart . . . if thou seek him, he will be found of thee; but if thou forsake him, he will cast thee off for ever” (1 Chron. 28:9). The exhortation refers to, the intellectual conceptions, not to the imaginations: for the latter are not called “knowledge,” but “that which cometh into your mind” (Ezek. 20:32). It has thus been shown that it must be man’s aim, after having acquired the knowledge of God, to deliver himself up to Him, and to have his heart constantly filled with longing after Him. He accomplishes this generally by seclusion and retirement. Every pious man should therefore seek retirement and seclusion, and should only in case of necessity associate with others. Note.—I have shown you that the intellect which emanates from God unto us is the link that joins us to God. You have it in your power to strengthen that bond, if you choose to do so, or to weaken it gradually, till it breaks if you prefer this. It will only become strong when you employ it in the love of God, and seek that love: it will be weakened when you direct your thoughts to other things. You must know that even if you were the wisest man in respect to the true knowledge of God, you break the bond between you and God whenever you turn entirely your thoughts to the necessary food or any necessary business; you are then not with God, and He is not with you: for that relation between you and Him is actually interrupted in those moments. The pious were therefore particular to restrict the time in which they could not meditate upon the name of God, and cautioned others about it, saying, “Let not your minds be vacant from reflections upon God.” In the same sense did David say, “I have set the Lord always before me; because he is at my right hand, I shall not be moved” (Ps. 16:8); i.e., I do not turn my thoughts away from God; He is like my right hand, which I do not forget even for a moment on account of the ease of its motions, and therefore I shall not be moved, I shall not fail.