Living Each Moment with Full Presence

כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחׇכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה׃

Whatever it is in your power to do, do with all your might. For there is no action, no reasoning, no learning, no wisdom in Sheol, where you are going.

רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃

But take utmost care and watch yourselves scrupulously, so that you do not forget the things that you saw with your own eyes and so that they do not fade from your mind as long as you live. And make them known to your children and to your children’s children:

זֶה־הַ֭יּוֹם עָשָׂ֣ה יְהֹוָ֑ה נָגִ֖ילָה וְנִשְׂמְחָ֣ה בֽוֹ׃

This is the day that GOD has made— let us exult and rejoice on it.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַיּוֹם קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק:

Rabbi Tarfon said: the day is short, and the work is plentiful, and the laborers are indolent, and the reward is great, and the master of the house is insistent.

הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

Do not say something that cannot be understood [trusting] that in the end it will be understood. Say not: ‘when I shall have leisure I shall study;’ perhaps you will not have leisure.

עַל הַגְּשָׁמִים, וְעַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. עַל בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ דַּיַּין הָאֱמֶת״. בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵּלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״. מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין עַל הַטּוֹבָה, וְעַל הַטּוֹבָה מֵעֵין עַל הָרָעָה. חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וְגוֹ׳״. ״בְּכָל לְבָבְךָ״ — בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר הָרָע. ״וּבְכׇל נַפְשְׁךָ״ — אֲפִילּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. ״וּבְכׇל מְאֹדֶךָ״ — בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר: ״בְּכָל מְאֹדֶךָ״ — בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ.

For rain and other good tidings, one recites the special blessing: Blessed…Who is good and Who does good. Even for bad tidings, one recites a special blessing: Blessed…the true Judge. Similarly, when one built a new house or purchased new vessels, he recites: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. The mishna articulates a general principle: One recites a blessing for the bad that befalls him just as he does for the good. In other words, one recites the appropriate blessing for the trouble that he is experiencing at present despite the fact that it may conceal some positive element in the future. Similarly, one must recite a blessing for the good that befalls him just as for the bad. The mishna articulates a general principle: One is obligated to recite a blessing for the bad that befalls him just as he recites a blessing for the good that befalls him, as it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, with all your soul, and with all your might” (Deuteronomy 6:5). The mishna explains this verse as follows: “With all your heart” means with your two inclinations, with your good inclination and your evil inclination, both of which must be subjugated to the love of God. “With all your soul” means even if God takes your soul. “And with all your might” means with all your money, as money is referred to in the Bible as might. Alternatively, it may be explained that “with all your might” means with every measure that He metes out to you; whether it is good or troublesome, thank Him.

וְכַאֲשֶׁר עִיַּנְתִּי מָצָאתִי שֶׁאָנוּ חַיָּבִין בּוֹ תָּמִיד כָּל יָמֵינוּ בְּלִי הֶפְסֵק וְשֶׁאֵין לָנוּ שׁוּם טַעֲנָה בְּהַנָּחָתוֹ כְּמוֹ יִחוּד אֱלֹהֵינוּ בִּלְבָבֵנוּ וְעָבְדוֹ בְּמַצְפּוּנֵינוּ וּלְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אוֹתוֹ וְשֶׁנִּכְסֹף לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוֹת שֶׁאֲנַחְנוּ חַיָּבִין בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים קיט) אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ. וּלְהָסִיר הַשִּׂנְאָה וְהַקִּנְאָה מִלְּבָבֵנוּ וְשֶׁנִּפְרֹשׁ מִמּוֹתְרֵי עִנְיְנֵי הָעוֹלָם שֶׁטּוֹרְדִין אוֹתָנוּ מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם כִּי כָל זֶה אָנוּ חַיָּבִין בּוֹ תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל מָקוֹם וּבְכָל שָׁעָה וּבְכָל רֶגַע וְעַל כָּל עִנְיָן בְּעוֹד שִׂכְלֵנוּ וְנִשְׁמָתֵנוּ בָּנוּ.

Hence, he is constantly charged to work the house when he is free to do so. Therefore, they abandoned them and did not compose a book specially devoted to them".

בְּבֵאוּר מִדַּת הַזְּהִירוּת הִנֵּה עִנְיַן הַזְּהִירוּת הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם נִזְהָר בְּמַעֲשָׂיו וּבְעִנְיָנָיו, כְּלוֹמַר, מִתְבּוֹנֵן וּמְפַקֵּחַ עַל מַעֲשָׂיו וּדְרָכָיו, הֲטוֹבִים הֵם אִם לֹא, לְבִלְתִּי עֲזֹב נַפְשׁוֹ לְסַכָּנַת הָאֲבַדּוֹן חָס וְשָׁלוֹם וְלֹא יֵלֵךְ בְּמַהֲלַךְ הֶרְגֵּלוֹ כְּעִוֵּר בַּאֲפֵלָה. וְהַהוֹלֵךְ בְּעוֹלָמוֹ בְּלִי הִתְבּוֹנְנוּת אִם טוֹבָה דַּרְכּוֹ אוֹ רָעָה, הִנֵּה הוּא כְּסוּמָא הַהֹלֵךְ עַל שְׂפַת הַנָּהָר אֲשֶׁר סַכָּנָתוֹ וַדַּאי עֲצוּמָה וְרָעָתוֹ קְרוֹבָה מֵהַצָּלָתוֹ. כִּי אוּלָם חֶסְרוֹן הַשְּׁמִירָה מִפְּנֵי הָעִוָּרוֹן הַטִּבְעִי אוֹ מִפְּנֵי הָעִוָּרוֹן הָרְצוֹנִי דְּהַיְנוּ סְתִימַת הָעֵינַיִם בִּבְחִירָה וָחֵפֶץ, אֶחָד הוּא. וְהַיְנוּ, שֶׁהָיוּ רוֹדְפִים וְהוֹלְכִים בִּמְרוּצַת הֶרְגֵּלָם וְדַרְכֵיהֶם מִבְּלִי שֶׁיַּנִּיחוּ זְמַן לְעַצְמָם לְדַקְדֵּק עַל הַמַּעֲשִׂים וְהַדְּרָכִים, וְנִמְצָא שֶׁהֵם נוֹפְלִים בָּרָעָה בְּלִי רְאוֹת אוֹתָהּ.

The idea of watchfulness is for one to be cautious of his deeds and matters, namely, contemplating and watching over his deeds and ways whether they are good or evil; not abandoning his soul to the danger of destruction, G-d forbid, and not walking through the course of habit like a blind man in darkness. One who walks along in his world without contemplating whether his ways are good or evil is similar to a blind man walking on the bank of a river. His danger is certainly very great and his calamity is more likely than his escape. For negligence in guarding oneself from danger due to natural blindness and negligence due to willful blindness, namely shutting one's eyes by choice and desire is one and the same. The explanation is that they would pursue and go by the momentum of habit and conduct, without leaving themselves time to consider their deeds and ways. Thus they fell into evil without even seeing it.

ולראות א"ע תמיד להדבק א"ע במדות טובות והנהגות ישרות ושלא יניח שום יום מעשיית מצוה הן קלה הן חמורה. וסימנך הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה פירש זהיר מלשון והמשכילים יזהירו. ר"ל הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כבחמורה כי רחמנא ליבא בעי:

Make sure to always adhere to good character traits and right conduct and do not let a day go by without doing a mitzvah-commandment, be it a minor mitzvah or a major one. The mnemonic by which to remember this is the verse, “Be as radiant-Zahir-זהיר from a minor mitzvah as from a major one.” The word Zahir-זהיר, which is usually translated as “careful,” is related, in its root, to the terminology of the verse, “And they that are wise will be radiant-Yazhiru-יזהירו as the radiance-Zohar-זהר of the firmament.” This is to say that the soul should be as radiant and illuminated by the performance of a minor mitzvah as from a major one, for “the Merciful One desires the heart.”

עיין פירוש רש"י "בראשית - בשביל ישראל הנקראין ראשית ובשביל התורה הנקראת ראשית", ובמדרש נמי איתא "בשביל מצות ביכורים שנקראין ראשית". ויש לומר דכולם לדבר אחד נתכוונו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

In a beginning created God etc - see the explanation of Rashi "in a beginning - due to Israel that are called beginning, and due to Torah that is called beginning" and the midrash, too, has "due to the mitzvah of first fruits, that are called beginning" (Rashi on Genesis 1:1). And one could say that all those opinions have the same intention, that one opinion says this, the other opinion says that, and they do not dispute.

(בראשית א, א) הכלל שהבורא ברוך הוא ברא הכל והוא הכל והשפעתו אינו נפסק מעולם כי בכל רגע משפיע שפע לברואיו ולכל העולמות ולכל ההיכלות ולכל המלאכים ולכל חיות הקודש. ולא יצר אור וברא חושך רק יוצר בלשון הוה, כי בכל רגע הוא יוצר שבכל רגע הוא משפיע חיות לכל חי והכל מאתו יתברך והוא שלם.

We pay tribute to this in ‎our daily prayers when we say ‎יוצר אור ובורא חושך‎, “He creates and fashions (present tense) light, ‎and He creates darkness.” When speaking of any accomplishments of G’d’s creatures however, we ‎speak of them in the past tense, i.e.‎יצר כסא‎, “he shaped a chair,” or ‎עשה מזרון‎, “he made a ‎mattress.” G’d’s creative activity is never completed seeing that we ‎refer to something or somebody who already exists, i.e. ‎יש‎.

ובית הלל אומר כלה נאה וחסודה - שידע דרך פרט איך שנפלו אור נצוצי הקדושה בתוך הקליפות, ובאו בשעת תפלה מחשבות זרות לתקנן, וצריך להבדיל ולהסיר הקליפה, ולהעלות מתוכה נצוצי הקדושה, לקשטה שתהי' כלה נאה וחסודה וכו' עי"ש. וכתבתי בזה במקום אחר איך יתקן זהו וכו', יעו"ש.

6 And after a person knows this principle, which is a great principle, that there is no barrier separating him from his God, in times of Torah and prayer, if strange thoughts come upon him, these too are garments and coverings within which the Holy One, blessed be He, is concealed. Regardless, after a person knows that the Holy One, blessed be He, is concealed there, this is no longer concealment.

וכן כשחושב ביראתו משרה אותו בעולם היראה וצריך האדם שלא יפסוק מחשבתו אפילו רגע אחד מהש"י ובזה משרה את הקב"ה בהם.

And good news from a distant land." (Proverbs 25:25) According to the Zohar, it is stated: "Jacob dwelled in the land." It is explained in the Zohar that initially, when a person is born, he possesses only an animalistic soul.

כבר ידעת, שהעולם הזה נקרא השינוי והתמורה שאין בו מנוחה רגע, כמש"ה כל הדברים יגעים וגו' (קהלת א' ח') וע"כ גם האדם מחמת שהוא מחובר לגוף בעוה"ז, נקרא גם כן הולך כל ימיו, לטוב או לרע ח"ו כנודע.

לִתֵּן לְבַבְכֶם עֲלֵיהֶם וּלְהִתְבּוֹנֵן בָּם בִּינָה, אִם אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי? כִּמְעַט רֶגַע הָיָה נִכְנַס דְּבָרַי בְּאָזְנֵיכֶם. וְעוֹד מְעַט קָט וְאֵינֶנָּה. בְּאֹזֶן אַחַת בָּאוּ וּבְאֹזֶן אַחֶרֶת הָלְכוּ — אֵין זֹאת כִּי אִם הַחִסָּרוֹן הַמֻּרְגָּל שֶׁלֹּא לָתֵת לֵב בְּעִנְיָנִים הַנּוֹגְעִים בְּיִרְאָה וּמוּסָר, כִּי אִם לְהִתְנַהֵג בָּהֶם אַחַר הַתַּאֲוָה הַחָפְשִׁית לְפִי נְטִיַּת הָרָצוֹן כְּמַעֲשֵׂה הַבְּהֵמָה.

Lo, these are some of the ways of Mussar. It is a bright light, while we walk in darkness, following our lowly, contemptible, physical will. How can we not urgently act to draw near to this study, to place it on solid, unshakable, foundations so that no bad happenstance harm it, God forbid, and stop this noble idea?