The Mitzvah of Challah in Torah

וְהָיָ֕ה בַּאֲכׇלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַיהֹוָֽה׃ רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ׃ מֵרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַיהֹוָ֖ה תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם׃ {ס}

and you eat of the bread of the land, you shall set some aside as a gift to GOD: as the first yield of your baking, you shall set aside a loaf as a gift; you shall set it aside as a gift like the gift from the threshing floor. You shall make a gift to GOD from the first yield of your baking, throughout the ages.

וְכִ֥י תַקְרִ֛ב קׇרְבַּ֥ן מִנְחָ֖ה מַאֲפֵ֣ה תַנּ֑וּר סֹ֣לֶת חַלּ֤וֹת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֥ים בַּשָּֽׁמֶן׃ {ס}

When you present an offering of grain baked in the oven, [it shall be of] choice flour: unleavened cakes with oil mixed in, or unleavened wafers spread with oil.

וְלֶ֣חֶם מַצּ֗וֹת וְחַלֹּ֤ת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן סֹ֥לֶת חִטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃

also unleavened bread, unleavened cakes with oil mixed in, and unleavened wafers spread with oil—make these of choice wheat flour.

קַ֤ח אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ וְאֵת֙ הַבְּגָדִ֔ים וְאֵ֖ת שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה וְאֵ֣ת ׀ פַּ֣ר הַֽחַטָּ֗את וְאֵת֙ שְׁנֵ֣י הָֽאֵילִ֔ים וְאֵ֖ת סַ֥ל הַמַּצּֽוֹת׃

Take Aaron along with his sons, and the vestments, the anointing oil, the bull of purgation offering, the two rams, and the basket of unleavened bread;

חֲמִשָּׁה דְבָרִים חַיָּבִים בַּחַלָּה, הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן. הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר.

Five species [of grains] are subject to [the law of] hallah: wheat, barley, spelt, oats and rye. These are subject to hallah, and [dough made from different types of these grains] are accounted together one with another [as one quantity]. And their “new” [harvest] is prohibited prior to Pesah, and [they are subject] to [the prohibition of] reaping prior to the Omer.

הלכה: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים חַיָיבִין בַּחלָּה כו׳. כְּתִיב וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיי. יָכוֹל יְהוּ כָל הַדְּבָרִים חַיָיבִין בַּחַלָּה. תַּלְמוּד לוֹמַר מִלֶּחֶם וְלֹא כָל לֶחֶם. אִם מִלֶּחֶם וְלֹא כָל לֶחֶם אֵין לִי אֶלָּא חִיטִּין וּשְׂעוֹרִין בִּלְבַד. כּוּסְמִין שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן מְנַיִין. תַּלְמוּד לוֹמַר רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם רִיבָה. וְרִיבָה הַכֹּל. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל כֵּן.

HALAKHAH: “Five kinds are subject to ḥallah”, etc. It is written (Num. 15:19): “It shall be when you eat of the bread of the Land you shall lift a heave for the Eternal.” I could think that everything is subject to ḥallah; the verse says “of the bread” and not all bread. If “of the bread” and not all bread, that might be only wheat and barley. From where spelt, foxtail, and oats? The verse says (Num. 15:20,21) “the first of your dough,” this includes. Does it include everything? Rebbi Yose in the name of Rebbi Simeon: Rebbi Ismael stated this.

וידבר ה' אל משה [וגו'] בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה ר' ישמעאל אומר שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה. שבכל ביאות שבתורה אומר והיה כי תבואו אל הארץ והיה כי יביאך, וכאן הוא אומר בבואכם. ללמדך שכיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה. אשר אני מביא אתכם שמה מכאן אתה אומר פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה (ובמעשר). יצאו מכאן לשם, ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר. ר' יהודה אומר (אפילו) פירות חו"ל שנכנסו לארץ ר' אליעזר פוטר, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ. [ ור' עקיבא מחייב שנאמר שמה]. [מלחם הארץ] למה נאמר לפי שהוא אומר ראשית עריסותיכם, שומע אני אף שאר פירות במשמע. הרי אתה דן, נאמר כאן לחם (עוני) ונאמר להלן לחם. מה לחם האמור להלן חמשת המינים אף לחם האמור כאן חמשת המינים. ואלו הן חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון (יצאו אורז ודוחן והפרגים והשומשומים שאין באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון). הרימו תרומה לה' בתרומה גדולה הכתוב מדבר. או אינו אלא, בתרומת חלה. כשהוא אומר חלה תרימו תרומה הרי חלה אמורה, הא מה אני מקיים תרימו תרומת ה', בתרומה גדולה הכתוב מדבר, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר לפי שהוא אומר ראשית דגנך תירושך ויצהרך חובה. אתה או מר חובה זו אינו אלא רשות, תלמוד לומר תרימו תרומה לה'. [תתנו את כל תרומת ה' חובה ולא רשות]. כתרומת גרן כן תרימו אותה מה תרומת גרן אחת [לאלף] אף חלה אחת [לאלף] מה תרומת גרן מדמעת ועולה באחד ומאה (אף זו אם נפלה לתוך מאה מדמעת) וחייבים בחומש, אף תרומת חלה כיוצא בה, דברי ר' יאשיה. [אמר לו] ר' יונתן (אומר) אתה מקישה לתרומת גרן סתומה, אני אקישה לתרומת מעשר המפורשת. (אומר לו) ותנטל אחת מעשרה. (אמר לו תנטל) אמר לו הרי הוא אומר כתרומת גרן כן תרימו אותה, לתרומת גרן הקשתה ולא הקשתה לתרומת מעשר. ראשית עריסותיכם שומע אני אף עיסת תרומה ועיסת מעשר שני במשמע. ת"ל חלה. תרימו תרומה את שמורם קדש והשאר חולין, ולא שזה וזה קדש. אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה: [מראשית עריסותיכם למה נאמר לפי שהוא אומר] והיה באכלכם מלחם מארץ שומע אני אף הקמחים במשמע, תלמוד לומר מראשית עריסותיכם משיתערס. מכאן אמרו אוכלים ארעי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ותיטמטם בשעורים. (בלבלה) [גלגלה] בחטים וטימטמה בשעורים, האוכל ממנה חייב מיתה (כאן) [כיון] שנותנת מים מגבהת חלתה, ובלבד שתהא שם חמשת רבעים קמח ועוד, כדי שיהיה [מהן] כשיעור שאין מפרישין (קמח מן החלה) [חלה מן הקמח]. איזו היא גמר מלאכתה קרימתה בתנור, דברי רבי עקיבא. רבי יוחנן בן נורי אומר עד שיתגלגל בחטים ומטמטם בשעורים. הרי שלא הפריש חלה מן העיסה שומע אני שלא יפריש מן הלחם ת"ל והיה באכלכם מלחם הארץ. מראשית עריסותיכם למה נאמר לפי שהוא אומר ראשית עריסותיכם שומע אני הראשונה שבעיסות תלמוד לומר מראשית עריסותיכם מקצתה ולא כולה. מראשית עריסותיכם להביא לקט שכחה ופאה שחיבים בחלה. שהיה בדין, ומה שאר הפירות שחייבים במעשר פטורים מן החלה לקט שכחה ופאה שפטורים מן המעשר אין דין שיהיו פטורים מן החלה. ת"ל מראשית עדיסותיכם להביא לקט שכחה ופאה שחיבים בחלה. (מראשית) [ראשית] עריסותיכם (להביא) [להוציא] שאר פירות שפטורים מן החלה. שהיה בדין, ומה לקט שכחה ופאה שפטורים מן המעשר חייבים בחלה, שאר פירות שחייבים במעשר אינו דין שיהיו חייבים בחלה. ת”ל לחם, מה לחם האמור להלן מחמשת המינים אף לחם האמור כאן מתמשת המינים. תתנו לה' תרומה - למה נאמר? לפי שהוא אומר: תרימו תרומה, אבל לא שמענו שיעור חלה? תלמוד לומר: תתנו לה' תרומה - עד שיהא בה כדי (תרומה) [מתנה] לכהן. מכאן אמרו: שיעור חלה של בעל הבית אחד מכ"ד ונחתום אחד ממ"ח, לפי שהאיש אינו יפה (ושל אשה) [והאשה] עינה רעה (ובית פחות) [וכשתפחות] לא תפחות ממ"ח, לכך נאמר: תתנו לה' תרומה - עד שיהיה בה כדי מתנה לכהן. מכאן אמרו: בעל הבית שעושה משתה לבנו - אחד מארבעה ועשרים, והאשה שהיא עושה ומוכרת בשוק - אחד מארבעים ושמונה. נטמאת עיסתה שוגגת או אונסת - אחד מארבעים ושמונה. נטמאת מזידה - נוטלת אחד מכ"ד, כדי שלא יהא חוטא נשכר. רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפילו לא עלה בידו אלא אחד מששים יצא, ובלבד שלא יתכוין. לדורותיכם להביא את עיסת שביעית שהיא חיבת בחלה. שהיה בדין ומה שאר פירות שחייבים במעשר פטורים מן החלה, עיסת שביעית שפטורה מן המעשר אינו דיו שתהא פטורה מן החלה. והרי לקט שכחה ופאה יוכיחו שפטורים מו המעשר חייבים בחלה והן יוכיחו לעיסת שביעית שאף על פי שפטורה מן המעשר שתהא חיבת בחלה. לא, אם אמרת בלקט שכחה ופאה שמינם חיבת במעשרות לפיכך חייבים בחלה, תאמר בעיסת שביעית שמינם פטורים מן המעשרות לפיכך תהיה פטורה מן החלה. תלמוד לומר לדורותיכם להביא אה עיסת שביעית שתהא חיבת בחלה. מכאן אמרו האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חיב מיתה.

(Bamidbar 15:15-17) "And the L-rd spoke to Moses, saying: … upon your coming to the land whither I bring you there": R. Yishmael says: Scripture varied (linguistically) this "coming" from all the other "comings" in the Torah. For in all the other instances it is written "And it shall be, when you come to the land"; "And it shall be when the L-rd shall bring you" (all such expressions connoting permanent settlement), whereas here it is written "upon your coming" (connoting the moment of arrival), to teach that the mitzvah of challah (the Cohein's share of the dough) devolved upon them immediately upon their entering the land "whither I bring you there": From here you derive that produce grown outside the land which enters the land is subject to challah. It is from here (Eretz Yisrael) to there that R. Eliezer ruled it subject to challah, and R. Akiva exempts it. R. Yehudah says: Produce grown outside the land which entered the land — R. Eliezer exempts it, it being written (Ibid. 19) "and it shall be, when you eat of the bread of the land," and R. Akiva rules it subject to challah, it being written "there" (i.e., in Eretz Yisrael). What is the intent of "when you eat of the bread of the land"? From (Ibid 20) "the first of your dough," I would understand even other produce (as being subject to challah). You, therefore, reason: It is written here "bread" and elsewhere (Devarim 16:3) "bread." Just as "bread" there is of the five species: wheat, barley, rye, oats, and spelt, so, "bread" here. (Bamidbar, Ibid. 19) "that you shall separate an offering (terumah)": This speaks of the "great terumah" (taken from one's produce [viz. Devarim 18:4]) — But perhaps it speaks of the challah offering! — (This cannot be, for) (Bamidbar, Ibid. 20) "challah, you shall offer up an offering" already speaks of challah. How, then, is "you shall offer up an offering to the L-rd to be understood? As referring to the "great terumah," (which is taken before the challah is separated). (Devarim 18:4) "The first of your corn, your wine, and your oil … shall you give to him" (the Cohein). This is mandatory. You say that it is mandatory, but perhaps it is optional (i.e., if you separate it, you must give it to him, but you need not separate it.) It is, therefore, written "You shall separate terumah" — It is mandatory and not optional. I might think that flours, too, are subject to challah; it is, therefore, written "the first of your dough" — when it has become dough. [From here they ruled: One may eat a chance meal of started dough of wheat before it has been rolled out, or of barley before it had been well kneaded, (after which it becomes subject to challah). If one ate of it — of wheat flour, after it had been rolled out, or of barley flour after it had been well kneaded, (without taking challah) — he is liable to the death penalty. Once she had added the water, she must remove her challah, so long as there not remain there (in the kneading-trough) five quarter-kavs or more of flour that had not been mixed with water, (for if there did, they are subject to challah.)] For challah is not taken from (unprocessed) flour. If one had not taken challah from the dough, I might think he may not take it from the bread; it is, therefore, written (Bamidbar, Ibid. 19) "And it shall be when you eat of the bread of the land, you shall separate, etc." R. Akiva says: All (vis-à-vis the separation of challah) is contingent upon its forming a crust in the oven. (Ibid. 24) "As terumah of the threshing floor, so shall you offer it" (the challah). Just as with terumah, (the designated separation is) one (part) to a thousand, so, challah. And just as terumah of the threshing floor is "raised" (if it became intermixed) with one hundred and one times (its amount of non-terumah — which may then be eaten by non-Cohanim); and it creates a forbidden admixture for non-Cohanim if it fell into (only) a hundred of non-terumah; and it creates liability to the death penalty and to the one-fifth (chomesh) restitution penalty (viz. Vayikra 5:16) — so, with challah. These are the words of R. Yoshiyah. R. Yonathan "whispered" to him: You liken it to terumah of the threshing floor, (the percentage of) which is unspecified (in the Torah)? I will liken it to terumath ma'aser (Bamidbar 18:26), (the percentage of) which is explicit (in the Torah) — and one-tenth should be taken (as challah). He responded: It is written "As the terumah of the threshing floor, so shall you offer it." It is likened to terumah of the threshing floor, and not to terumath ma'aser. (Bamidbar 15:21) "Of the first of your dough": Why is this written? (i.e., It is already written in the preceding verse.) From (the preceding verse) "The first of your dough," I might understand it to mean the first of (all) your doughs. It is, therefore, written "Of the first of your dough" — part of it and not all of it. (Ibid. 20) "The first of your dough": To include leket (Vayikra 19:9), shikchah (Devarim 24:19), and peah (Vayikra 19:9) as subject to challah. For it would follow (otherwise), viz.: If other produce (i.e., rice and millet), which is subject to ma'aser, is exempt from challah, then leket, shikchah, and peah, which are not subject to ma'aser, how much more so should they be exempt from challah! It is, therefore, written "the first of your dough," to include leket, shikchah, and peah as subject to challah. Or, let other produce be subject to challah, viz.: If leket, shikchah, and peah, which are exempt from ma'aser, are subject to challah, then other produce, which is subject to ma'aser, how much more so should it be subject to challah! It is, therefore, written (Devarim 16:3) "bread." Just as "bread" there, is of the five species, so, "bread" here (which is subject to challah) is of the five species. (Bamidbar, Ibid.) "The first of your dough": I would understand this to include the dough of terumah and the dough of second-tithe. It is, therefore, written (Ibid.) "challah shall you separate as an offering": (The connotation is:) What is separated is holy and what remains is mundane, and not (as in the above instance) where both are holy. But they said: The dough of second-tithe in Jerusalem is subject to challah, (for second-tithe may be eaten by the owner in Jerusalem, so that it is not "holy" there). (Ibid. 21) "shall you give to the L-rd as an offering": What is the intent of this? Because it is written (20) "challah shall you separate as an offering," but we have not been apprised of the amount of the challah, it is, therefore, written "shall you give to the L-rd as an offering" — so that it comprises a "gift" to the Cohein. From here we derive: The amount of challah for a private person — one (part) out of twenty-four; for a baker; one out of forty-eight. For the dough of a private person is little, and it (less than one twenty-fourth) does not constitute a "gift" to the Cohein, whereas the dough of a baker is (relatively) large and it (one forty-eighth) constitutes a "gift" to the Cohein. R. Yehudah says: This is not the reason; but a private person is generous with his dough and a baker is sparing of his dough, and when he minimizes, he should not minimize less than one forty-eighth. From here it was ruled: A private person who makes a feast for his sons — one twenty-fourth; and a woman who bakes and sells in the marketplace — one forty-eighth. If her dough became tamei unwittingly or under constraint — one forty-eighth. If it became tamei willfully (i.e., if she deliberately made it tamei in order to give less challah), she takes one twenty-fourth (even though the challah is to be burned), so that "the sinner not profit." R. Shimon b. Yochai says: Even if it came out to one-sixtieth, it is valid, so long as there was no (original) intent (for that amount). (Ibid. 21) "throughout your generations": to include the aftergrowths of shevi'ith (the sabbatical year) as being subject to challah. For it would follow (otherwise), viz.: If other produce, which is subject to the tithe is exempt from challah, then the after-growths of shevi'ith, which are exempt from the tithe, how much more so should it be exempt from challah! — (No,) this is refuted by leket, shikchah, and peah, which, though exempt from the tithe are subject to challah. — No, this may be true of leket, shikchah, and peah, whose kind (i.e., other produce, which is not leket, etc.) is subject to the tithe — for which reason they are subject to challah, as opposed to the dough of shevi'ith, whose kind is exempt from the tithe, (ownerless produce [hefker] being exempt from the tithe) — wherefore it (the dough) should be exempt from challah. It is, therefore, written "throughout your generations," to include the aftergrowths of shevi'ith as being subject to challah. From here they ruled: If one eats of the aftergrowths of shevi'ith before its challah has been taken, he is liable to the death penalty.

מִצְוַת חַלָּה – לְהַפְרִישׁ חַלָּה מִכָּל עֲרִיסָה וְלִתֵּן אוֹתָהּ לַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו כ) רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה. וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ערובין פג, א) רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם כְּדֵי עִסַּתְכֶם, וְעִסַּת הַמִּדְבָּר הָיְתָה עֹמֶר, וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵפָה הוּא, וְהָאֵפָה שָׁלֹשׁ סְאִין, וְהַסְּאָה שִׁשָּׁה קַבִּין, וְקַב אַרְבָּעָה לֻגִּין, וְלֹג שֵׁשׁ בֵּיצִים. נִמְצֵאת הָאֵפָה אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם בֵּיצִים וַעֲשִׂירִיתָהּ אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה, וְזֶהוּ שִׁעוּר עִסָּה הַמְּחֻיֶּבֶת בַּחַלָּה.

The commandment of challah (dough-offering): To separate some of our kneading and to give it to the priest, as it is written (Numbers 15:20), “The first of your kneading, set aside challah as a gift.” And they, may their memory be blessed, expounded (Eruvin 93a) [that] “The first of your kneading (arissah)” [means] enough for your measure (issah), and the [dough] measure of the wilderness was an omer, which was one-tenth of an eifah, which is three saah, which is six kav, which is four log, which is six eggs’ worth. It turns out that an eifah is four hundred and thirty-two eggs, one-tenth of which is forty-three and 1/5 eggs, and that is the measurement of dough that obligates [the separation] of challah.

הַתְּרוּמוֹת וְהַמַּעַשְׂרוֹת אֵינָן נוֹהֲגִין מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

According to Scriptural Law, [the obligation to separate] the terumot and the tithes applies only in Eretz Yisrael. [It applies] whether the Temple is standing or not.

כתרומת גרן שהיא ראשית דגנך אף זו מראשית עריסותיכם.

כתרומת גרן, “as that which is set aside from the threshing ground;” this is equivalent to what is known elsewhere as ראשית עריסותיכם, “the first product of your kneading bowls.”

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. מצות חלה אינה נוהגת במדבר, אבל נתחייבו בה מיד בכניסתן לארץ. ומה שהזכיר לשון מלחם הארץ הוצרך לומר כן לפי שבמדבר היו אוכלים לחם השמים שהיה קדוש, ולכך צוה כי כשיבאו לארץ ויאכלו מלחם הארץ שיקדשו אותה במצוה והיא מצות חלה ועל כן הזכיר בו את השם, ואמר מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ומצוה מן התורה להפריש החלה מן העיסה, שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. והמפריש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה, בין בארץ בין בחוצה לארץ. ועקר מצות חלה מן התורה אינו אלא בארץ, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבאכם, בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם ולפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בא"י אינו אלא מדברי סופרים. ומה שאנו מפרישין חלה בחוצה לארץ עכשיו מדברי סופרים הוא כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ואין לחלה שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה, אבל מדברי סופרים שמפרישין אחד מכ"ד מהעיסה כדי שיהא בה מתנה לכהן, שנאמר (דברים יח) תתן לו, תן לו דבר הראוי ליתן במתנה. וחלה בזמן הזה הואיל ועקר החיוב מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצאה מגופו, כגון בעלי קרין וזבין וזבות ונדות ויולדות ומצורעים אבל שאר הטמאים במגע הטומאות ואפילו טמא מת מותרין באכילה, לפיכך נותנין אותה לכהן קטן שלא ראה קרי עדיין או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה ואין צריך להפריש שניהם לאש.

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, “As the first of your kneading you shall set aside a loaf, a portion for the Lord.” The commandment of setting aside this loaf was not applicable in the desert (seeing the bread had not grown on our soil) but this commandment became applicable as soon as the Israelites set foot on the West Bank of the Jordan and ate from its produce. (Sifri 110). The reason the Torah had to use the words מלחם הארץ, “from the bread of the land,” is that it had to be contrasted with the “bread” the Israelites had been eating before entering the Holy Land, i.e. heavenly “bread.” The Biblical injunction described here is applicable in the full sense of the word only for people resident in ארץ ישראל, this is why the Torah writes בבואכם, “when you come (plural)” i.e. when all of you come. When only part of the Jewish nation resides in the Holy Land the commandment applies only as a Rabbinic decree. The commandment consists of setting aside this loaf from the dough before it has been baked, this is why the Torah uses the word ראשית, “the first of your kneading.” The person setting this part of the dough aside, generally a woman, recites a benediction mentioning that we have been commanded to perform this commandment. Even in the diaspora the dough is set aside although the benediction is not recited there. The reason this ritual is being observed also in the diaspora is so as not to cause the entire commandment being forgotten during the many years of our exile. There is no specific quantity for the size of either the dough from which the loaf has to be set aside or for the minimum size of that loaf. However, the Rabbis have made certain rules about this. They consider the minimum acceptable size of that loaf as being 1/60th of the dough whereas a generous person is expected to set aside 1/40th of the size of that dough. The minimum quantity of dough qualifying for this commandment to become mandatory is an amount equivalent to 423 eggs in volume. Anything less would not qualify under the heading of “a gift for the Lord,” i.e. the priest, His representative on earth. Anything less than the amount mentioned would be an insult rather than a symbol of gratitude, a gift (compare Maimonides Hilchot Bikkurim chapter 5). Nowadays, seeing the whole commandment in the diaspora is of rabbinic origin, eating this is forbidden only to such priests as are ritually unclean through a discharge from their bodies. Other lesser degrees of ritual impurity, even such impurity as contact with the dead do not disqualify the priest from eating such חלה. The wording of Maimonides concerning who may eat it nowadays is subject to argument, Raavad certainly has a different version regarding parts of it. At any rate, seeing that these types of ritual impurity once contracted cannot easily be removed, and furthermore the חלה if containing water or certain other liquids is almost certainly unclean to start with, only a priest under the age of nine, before he is subject to seminal discharge may be permitted to actually eat it under strictly supervised conditions. There is therefore no absolute need to burn the חלה taken in the diaspora.

מה כתוב, ותאמר חי ה' אלקיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח וגו'. והרי כאן היתה מדידה בקמח ההוא, שהרי היה בו, מלא כף קמח בכד, כף, היתה המדידה שלו, והיה ראוי שלא תשרנה בו ברכות, מפני שעומד במדה.

הפרש חלה שיש בין חלת ארץ ישראל לחלת חוצה לארץ. ובו ה' סעיפים: מצוה עשה להפריש תרומה מהעיסה וליתנה לכהן שנאמר ראשית עריסותיכם תרימו תרומה וראשית זה אין לו שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה והעושה כל עיסתו חלה לא עשה כלום עד שישייר מקצת ומדברי סופרים מפרישין אחד מכ"ד מן העיסה והנחתום העושה למכור בשוק מפריש א' ממ"ח ואם נטמאה העיסה בשוגג או באונס אף בעל הבית מפריש אחד ממ"ח: אין חייבים בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבואכם ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם לפיכך חלה בזמן הזה אפי' בימי עזרא בארץ ישראל אינה אלא מדבריהם:

Separation of challah: whether challah of the land of Israel or challah of the diaspora. Contianing 5 sections: It is a positive commandment to separate a contribution from the dough and to give it to priest, as it is said: "the first of your dough you shall contribute [as] a contribution" (Num. 15:20) - and "first" - this does not have a [specific] amount from the Torah - even if one separated [an amount] like a grain of barley has exempted the dough. And one who make all of one's dough challah has done nothing until one leaves over some. And from the words of the Sages, we separate 1/24 of the dough, and a baker who makes [it] to sell in the market separates 1/48. And if the dough becomes ritually impure by accident or compulsion [i.e. forces out of one's control], even the householder separates 1/48. We are not obligated in challah from the Torah other than in the land of Israel alone, as it is said: "and it shall be that when you eat from the bread of the land..." (Num. 15:19). And [it applies] at a time that all of Israel is there, as it is said: "when you [plural] come" (Num. 15:18) - the coming of all of you and the coming of some of you. Therefore, [the obligation of ] challah at this time - even in the days of Ezra in the land of Israel - is only from their [i.e. the Sages'] words [i.e. it is of Rabbinic force only].

(א) שלא להרבות בה וכו' - כמבואר בסימן שלפני זה: