Challah and Shavuot: The Festival of First Grains

מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהֹוָֽה׃

You shall bring from your settlements two loaves of bread as an elevation offering; each shall be made of two-tenths of a measure of choice flour, baked after leavening, as first fruits to GOD.

וְהָיָ֕ה בַּאֲכׇלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַיהֹוָֽה׃ רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ׃ מֵרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַיהֹוָ֖ה תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם׃ {ס}

and you eat of the bread of the land, you shall set some aside as a gift to GOD: as the first yield of your baking, you shall set aside a loaf as a gift; you shall set it aside as a gift like the gift from the threshing floor. You shall make a gift to GOD from the first yield of your baking, throughout the ages.

חֲמִשָּׁה דְבָרִים חַיָּבִים בַּחַלָּה, הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן. הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר.

Five species [of grains] are subject to [the law of] hallah: wheat, barley, spelt, oats and rye. These are subject to hallah, and [dough made from different types of these grains] are accounted together one with another [as one quantity]. And their “new” [harvest] is prohibited prior to Pesah, and [they are subject] to [the prohibition of] reaping prior to the Omer.

אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים קֹדֶם לָעֲצֶרֶת. אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים הֵבִיאוּ בִכּוּרֵיהֶם קֹדֶם לָעֲצֶרֶת, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה (שמות כג) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה:

The people from Mt. Zevoim brought bikkurim prior to Atzeret (Shavuot), but they did not accept from them, on for it is written in the Torah: “And the festival of the harvest, the first-fruits of your labors, which you have sown in the field” (Exodus 23:16).

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נִלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אַחַת. לֶחֶם הַפָּנִים נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד, וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנָיִם. וּבִטְפוּס הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן. וּכְשֶׁהוּא רָדָן, נוֹתְנָן בִּטְפוּס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ: אֶחָד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְאֶחָד לֶחֶם הַפָּנִים, לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, וְאֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בִּפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בָּעֲזָרָה, וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פָּאגִי:

The two loaves that are brought on the festival of Shavuot from the new wheat are each made from a tenth of an ephah of fine flour. They are kneaded one by one and they are baked one by one, i.e., each loaf is placed separately in the oven. The loaves of the shewbread are kneaded one by one and baked two by two, i.e., two loaves are placed in the oven at the same time. And the baker would prepare the shewbread in a mold [defus] when he made the dough. When he removes the shewbread from the oven he again places the loaves in a mold so that their shape will not be ruined. In the case of both the two loaves and the shewbread, the kneading of their dough and the forming of their loaves take place outside the Temple courtyard, but their baking takes place inside the Temple courtyard. And their preparation does not override Shabbat. Rabbi Yehuda says: All of the procedures involved in their preparation take place inside the courtyard. Rabbi Shimon says: One should always be accustomed to say that the two loaves and the shewbread are fit if they were prepared in the Temple courtyard and they are also fit if they were prepared in Beit Pagei, outside the Temple Mount, as he maintains that they may be baked outside the Temple courtyard.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מָצִינוּ יָחִיד שֶׁמֵּבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַחִיטִּין, וּמֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַשְּׂעוֹרִין, וְאַף צִיבּוּר מֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַחִיטִּין וּמֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַשְּׂעוֹרִין. אִם אַתָּה אוֹמֵר מִן הַחִיטִּין – לֹא מָצִינוּ צִיבּוּר שֶׁמֵּבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַשְּׂעוֹרִין! דָּבָר אַחֵר: אִם אַתָּה אוֹמֵר עוֹמֶר בָּא מִן הַחִיטִּין – אִין שְׁתֵּי הַלֶּחֶם ״בִּיכּוּרִים״. אַלְמָא מִשּׁוּם ״בִּיכּוּרִים״ הוּא, תְּיוּבְתָּא.

The baraita cites another proof that the omer offering is brought from barley. And Rabbi Akiva says: We found an individual who brings his obligation of a meal offering from wheat, which is brought by a poor person for a false oath of testimony, a false oath of utterance, or for entering the Temple while ritually impure, and one who brings his obligation of a meal offering from barley, in the case of a sinner’s meal offering or the meal offering of a sota. And we also found with regard to the community that they bring their obligation of a meal offering from wheat, in the case of the two loaves offering of Shavuot, and therefore, to keep the halakha of the offering of a community parallel to that of an individual there should be a case where the community brings their obligation of a meal offering from barley. And if you say that the omer offering comes from wheat, then we will not have found a case of a community that brings their obligation of a meal offering from barley. Consequently, it must be that the omer offering comes from barley. Rabbi Akiva suggests another proof: Alternatively, if you say that the omer offering comes from wheat, then the two loaves offering would not be brought from the first fruits. The verse states that the two loaves offering of Shavuot should come from the first fruits: “Also in the day of the first fruits, when you bring a new meal offering to the Lord in your feast of weeks” (Numbers 28:26). If the omer is from wheat, then the two loaves offering would not be the first offering of the first fruit, as the omer offering of Passover precedes it. Therefore, the omer offering must come from barley. Rabba explains the objection to Rabbi Yoḥanan’s opinion: Evidently, the omer offering is brought from the new crop because the grain used is referred to as first fruits, i.e., “the first of your harvest.” The Gemara concludes: This baraita is a conclusive refutation of Rabbi Yoḥanan’s opinion.

וזה סוד מתן תורה לאחר ספירה הרומזת לימי עולם כמו שכתבתי לעיל, וכולי עלמא מודים דבשבת נתנה תורה כדאיתא בפרק ר' עקיבא (שבת פו, ב), כי שבת מורה על חידוש העולם, וחידוש עולם מורה על מציאות השם יתברך המתהווה כל הוויה אשר באמצעית התורה אנחנו דבקים בשם ידו"ד, ובתורה קרבנו לשמו הגדול שהוא ידו"ד, אשר על שם זה נקרא שבת שלפני פסח שבת הגדול, כי ראשית המחשבה סוף המעשה והנה שבועות שלאחר מ"ט ימי הספירה רומז גם כן על שבת שכולו שבת דהיינו בסוד היובל לאחר השמיטות, ואז יהיה השכר נצחי שכר התורה והמעשה, וזהו בעצם שבת הגדול. הרי ג' שבתות נרמזו עתה ביחד, שבת בראשית הרומז על חידוש הבריאה, כן ימי הספירות רומזים לבריאה, ואז היה מתן תורה כי כן הבריאה היתה תלויה ועומדת עד ששה בסיון, הרי שבת בראשית והרי שבת מתן תורה, ומורה על סוד היובל סוד שבת הגדול בעצם, על כן שבת שלפני פסח שהוא ראשית המחשבה מצמיחת ישראל נקרא שבת הגדול על שם סוף המעשה, רצוני לומר, שכר המעשה סוד היובל הגדול שהוא החירות האמתי

ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד מאת בני ישראל ברית עולם נ"ל בס"ד השבת יש בו ב' בחינות מדת לילה ומדת יום ולכל א' יש לו תוספת נר"ן בפ"ע כנודע וכנגד זה כפל הלשון ביום השבת ביום השבת ובזה יובן בס"ד מאמרם ז"ל אלמלא שמרו ישראל שני שבתות כהלכתן מיד נגאלין דשבת אחד הוא אך השבת עצמו נחשב לשתי שבתות ובזכות שמירתו כראוי יזכה השומר שבת שיערכנו לפני ה' תמיד שיזכה לעולם שכולו שבת וזהו תמיד שאין בו חול גם עוד יש מעלה גדולה לשבת ששקל כנגד כל תרי"ב מצות הנשארים כי הוא עצמו מצוה אחת מתרי"ג מצות והשומר אותו נחשב לו כאלו קיים כל תרי"ב מצות הנשארים זולתו וז"ש מאת בני ישראל ברית עולם כלומר בקיומו כאלו נעשה עוד מאת בני ישראל מצות שהם ברי"ת עולם ברית אותיות תרי"ב או יובן יערכנו לפני ה' תמיד דארז"ל זכרהו בדברים הנאמרים על היין וז"ש יערכינו יערך יינו גם הוא לפני ה' תמיד שהוא אמצעי דה"ו מכאן ואב"ג מכאן כנגד קו האמצעי של העשר ספירות שהם דעת בשלש ראשנות ותפארת בשלש אמצעיות ויסוד בשלש אחרונות ואחר היסוד המלכות וזהו ר"ת תמיד שהוא ר"ת דעת תפארת יסוד מלכות וגם מאת בני ישראל יעלה בשבת כח ליסוד שהוא ברית עולם:

וז"ש, איך תרצה שאחרים יאהבוך, מאחר שאין אתה אוהב את עצמך, וכמ"ש הפייט בשחרית דיום ב' דשבועות: קרוץ מחומר מה מועילו, חומד ומתאוה שאינו שלו, זה שיש לו אינו שלו [כי היום כאן ולמחר בקבר], קנין שאינו שלו למה הוא לו. ר"ל מאחר שאינו לחלוטין, למה הוא לו, יבין וישכיל וישמח במתת גורלו, ר"ל ישמח ביראת השם יתברך ובתורתו שהיא מתת גורלו עולמית, וכו' יעו"ש.

או יבואר, וספרתם לכם ממחרת השבת. דהנה בקשת ישראל שיוכלו לעבוד השם יתברך בלב תמים ובגשתם להעתיר מהשם יתברך כל בקשתם הוא שיוכלו לעבוד השם יתברך ואינם זוכרים כלל לבקש מהשם יתברך צרכם ופרנסתם. אמנם יש עת לישראל שאינם במדריגה זו ומתפללים להשם יתברך עבור עניני צרכם ופרנסתם. אפס כשישראל הם במדריגה גדולה אז אינן חושבים כלל להעתיר עבור צרכם. והנה זו המדריגה לבקש הכל עבור עבדות ה' זה נקרא שבת, כי שבת הוא מעין עולם הבא ואין בו שום אחיזה מעולם הזה. וזה כוונת הכתוב וספרתם לכם, פירוש אימתי תביאו בהירות בעסקי הטבעיים לכם, בעניני פרנסה וצרכי האדם. ממחרת השבת, כשאתם בבחינת אחר השבת. אמנם כשאתם בבחינת השבת אזי ישכח מאצליכם לבקש טובה עבורכם. והנה בימי הספירה אנו מבקשים טובה עבורינו, ובשבועות אנו מעלים מה שבקשנו עבור צרכינו בימי הספירה הכל לעבודת השם יתברך, כי בחג השבועות אנו מבקשין הכל עבור עבדות ה'. וזהו (במדבר כח, כו) וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם, פירוש מה שפעלתם בשבועותיכם, דהיינו בימי הספירה שהיו בשבועותיכם שלכם שבקשת' עבורכם תביאו הכל לה' להשם יתברך:

Another approach to the meaning of the verse commencing ‎with: ‎וספרתם לכם ממחרת השבת‎, “count for yourselves ‎immediately following the Sabbath.” Israel is presumed to have ‎requested to be granted the ability to serve the Lord with a pure ‎heart, and while engaged in asking G’d to grant all their various ‎requests they completely omitted any reference to their personal ‎requirements, i.e. to mundane matters.‎ However, there are times when even the Israelites on the ‎highest spiritual level find it necessary to appeal to G’d to grant ‎them such mundane requests as their livelihood. Periods during ‎which individuals or even groups of Israelites are on the highest ‎spiritual level are referred to by the Torah as ‎שבת‎, seeing that the ‎perception of the Sabbath is that it is a condensed version of the ‎world of the future, ‎מעין עולם הבא‎. That world is not directly ‎connected to the world we find ourselves in, called ‎עולם הזה‎, “the ‎here and now.” Our verse tells us under what circumstances it is ‎possible to sublimate the conditions of the “here and now” to ‎such a degree that preoccupation with our personal needs for ‎survival is no longer considered as something mundane or ‎secular. The answer lies in the words: ‎ממחרת השבת‎, “after first ‎having attained the level called ‎שבת‎.” While we are on the ‎spiritual plateau described as ‎שבת‎, we would not even remember ‎such irrelevant concerns as our livelihood. The Torah’s recipe of ‎how to attain such a plateau is the “continuous counting, day ‎after day, of our ascent towards that goal.” During the 49 days of ‎the counting we are still on the level that prompts us to ‎approach G’d with requests to make our lives on this earth ‎comfortable. With the advent of the festival of Shavuot, we ‎have attained a higher level, one that is earmarked by our offering ‎a new gift offering,” ‎מנחה חדשה‎, (Numbers 28,26). The reason the ‎Torah calls it ‎בשבועותיכם‎, “on your weeks,” is that this offering ‎reflects our own spiritual progress achieved during the weeks of ‎counting. Seeing that this is so, we are bidden to offer this to ‎‎Hashem, Who will accept it in this spirit.‎

אך הענין מובן שכשהוא עוסק בתורה לשמה ולא לשום ד"א נמצא הוא מדובק עם כל חיותו ומדותיו להתורה שהיא חכמתו ית' וזוכה לחכמת אלקות ראמות עד מאוד עד דלא יכיל למללא כנ"ל ובודאי א"א לפורטם ולהביאם בכתב וזהו זוכה לדברים הרבה היינו חכמות עליוני' כנ"ל בכל תנועה והילוך ובכל דבר שרואה וכל זה אינו משי