Sforno and Sefat Emet on the Meraglim

וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא. לֹא בִּלְבַד הִיא טוֹבָה, אֲבָל הִיא גַּם כֵּן זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, נוֹתֶנֶת בְּלִי טֹרַח רָב מִקְנֶה מַרְבֶּה חָלָב וְרֹב דְּבַשׁ וּמַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ.

וגם זבת חלב ודבש היא; not only is it a good land, but it deserves the superlative “a land flowing with milk and honey.” The land yields its bounty without man having to engage in backbreaking labour. It produces abundantly in all areas of agriculture and cattle breeding.

אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ. אַף עַל פִּי שֶׁהָעָם הַיּוֹשְׁבִים בָּהֶם חֲזָקִים, אֵין זֶה בִּשְׁבִיל שֶׁבַח הָאָרֶץ, אֲבָל הוּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ בָהּ זוּלָתִי הַחֲזָקִים שֶׁהֵם חִזְקֵי הַמֶּזֶג, וְהַשְּׁאָר מֵתִים בָּהּ מִפְּנֵי רֹעַ הָאֲוִיר.

ארץ אוכלת יושביה, even though the people living there are strong, this is not a compliment to the land; rather it means that it is only due to their exceptionally hardy constitution that they were able to survive in that land. Ordinary people would die there because the climate is so hard to take.

אַל תַּנִּיחַ שֶׁיִּשְׁלְחוּ הֵם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ לַעֲשׂוֹת בְּאָמְרָם ״נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ״ (דברים א:כב), שֶׁמָּא יִשְׁלְחוּ הֶדְיוֹטוֹת בִּלְתִּי מַכִּירִים שֶׁבַח הָאָרֶץ, וִיסַפְּרוּ בִּגְנוּתָהּ בְּאֹפֶן שֶׁיַּחְשְׁבוּ יִשְׂרָאֵל עַל ה׳ תוֹעֶה, וְלֹא יָשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה כְּמוֹ שֶׁשָּׁבוּ אַחַר כָּךְ בְּאָמְרָם ״חָטָאנוּ לַה׳״. וְזֶה כִּי הַמְרַגְּלִים שֶׁשָּׁלַח מֹשֶׁה, אַף עַל פִּי שֶׁהִרְשִׁיעוּ לְהָנִיא לֵב הָעָם מֵחֶסְרוֹן אֱמוּנָתָם בָּאֵל שַׁדַּי, מִכָּל מָקוֹם הִכִּירוּ וְסִפְּרוּ טוּבַת הָאָרֶץ בְּאָמְרָם ״וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא״ (במדבר יג:כז), וְכֵן הֵעִיד בְּאָמְרוֹ ״וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ״ וַיֹּאמְרוּ ״טוֹבָה הָאָרֶץ״ (דברים א:כה), אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ שֶׁהָיָה נִמְנָע לְכָבְשָׁהּ.

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַד־אָ֥נָה יְנַאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד־אָ֙נָה֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ׃

And GOD said to Moses, “How long will this people spurn Me, and how long will they have no faith in Me despite all the signs that I have performed in their midst?

במדרש יבש חציר כו' ודבר אלקינו יקום לעולם משל למלך שהבטיח לאוהבו מתנה ומת אוהבו נותנו לבנו כו' ע"ש. וקשה הנמשל אינו כמו המשל שהרי השי"ת הבטיח להאבות לתת ארץ כנען לבני ישראל זרעם. אכן ביאור הענין כי האבות זכו לבחי' ארץ ישראל במעשיהם הטובים והיו מוכנים באמת לבחי' ארץ הקדושה כמ"ש ארץ מגוריהם כו'. וגם אמת הדבר כמו שהיו בנ"י אחר יציאת מצרים ומעמד הר סיני היו מוכנים ג"כ לבוא לא"י מצד מעשיהם כמו האבות והי' תיקון שלם [ולפי זה אפשר הי' מרע"ה נכנס עמהם ג"כ]. אך שגרם החטא בעגל ונתרחקו מבחי' א"י. אך השי"ת רצה להכניסם מצד הבטחת אבות כמ"ש אשר נשאתי כו' ידי כו'. ולכן לא הכירו המרגלים אשר שייך להם ירושת הארץ שהי' נכסה מהם עי"ז שלא היו מוכנים לזה מצד מעשיהם. אמנם הי' זה רק הסתר ואם היו מאמינים בהשי"ת היו נכנסין בזכות זה הנסיון עצמו. וכתיב ויתורו את ארץ כנען כי עדיין הי' תחת יד כנען והי' להם להבין זאת כי כשיבוא העת ויתהפך מתחת יד כנען להיות ארץ ישראל אז יתברר להם כי טוב הוא ושייך להם. וז"ש יבש חציר נבל ציץ כו'. כי כל אלה הסתרותיהם רק הבל וקש. ובהתגלות נקודה הפנימיות מהנהגת הבורא אז יבש חציר כו' ודבר אלקינו יקום. ובאמת יש לתמוה מה זה שאמרו עז העם כו' עמלק יושב כו'. והלא ראו גבורת הבורא ונפלאותיו בכל יום. אך כי באמת הבינו כי הם צריכין לרשת ארץ ישראל בשובה ונחת ובלי מלחמות כלל. אם כי בימי יהושע הי' מלחמות ל"א מלכים כל זה הי' דור אחר במדריגה אחרת מן דור המדבר. ומצינו גם בתחילת יציאת מצרים מגיד מראשית אחרית פן ינחם העם בראותם מלחמה. פרש"י כגון וירד העמלקי כו'. ונתקיים עתה נתנה ראש כו'. על ידי שדור זה הי' מוכן לרשת הארץ בלי מלחמות. אך הכל גרם החטא אשר כל זה הי' ע"י עמלק הרשע כמ"ש במ"א. ועכ"ז אם היו מתחזקים באמונה הי' ניתקן הכל כי לא יפלא מה' דבר:

The Midrash (Bamidbar Rabbah 16:3) compares the gift of Eretz Yisrael to Bnei Yisrael to a king who promised his devoted servant a gift, but upon the servant's death, gave it to his son. Similarly, Hashem promised Eretz Yisrael to our forefathers, and when they passed, it was given to Bnei Yisrael. The Sfas Emes notes that while our forefathers earned the right to Eretz Yisrael on their own merit, Bnei Yisrael received it through the promise made to their ancestors, not solely on their own merit. Initially, Bnei Yisrael were worthy of the land after leaving Mitzrayim and receiving the Torah, but the sin of the Golden Calf distanced them from this merit. Despite their shortcomings, Hashem wanted to fulfill His promise to the forefathers, but the spies failed to see this and thought they couldn't merit the land. The pasuk states that they spied out Eretz Kana'an, which was under Kana'an's dominion. The spies should have understood that when Bnei Yisrael entered, the land would transform into Eretz Yisrael, revealing its goodness. The Midrash's analogy of "Grass withers, flowers fade" signifies that these illusions are temporary, and Hashem's word endures forever. The spies' fear of the mighty nations and Amalek, despite witnessing daily miracles, stemmed from their belief that they needed to inherit the land peacefully and without war. Joshua's conquest in a later generation involved different circumstances. Initially, Hashem led Bnei Yisrael on a roundabout route to avoid war, fearing they might return to Mitzrayim. This generation was meant to inherit the land without conflict, but their sin and Amalek's influence disrupted this plan. Had they strengthened their emuna, they could have overcome this test, as Hashem's power is boundless.

במדרש אין חביב לפני הקב"ה כשליח שנשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו שיצליח בשליחותו כו'. נודע דברי אא"ז מו"ר ז"ל כי כולנו שלוחי מצוה שנשתלחנו מהשי"ת בעוה"ז לקיים מצותיו כו'. ובודאי לא הי' אפשרות להמשיך קדושת השי"ת בעוה"ז. רק ע"י בנ"י בעבודתם. והי' העצה שיוכלו להתקיים בעוה"ז בקדושה ע"י המצות כדכתיב שלח אורך ואמתך כו'. דהנה בכל דבר יש קדושה כדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים נמצא כל הנעשה הוא רצון עליון בלבד רק שנסתר בעוה"ז. והמצות נקראין נרות שמאירין בכח התורה לכל המעשים. כי אין לך מעשה שאין בה מצוה. ורק קודם כל דבר צריך האדם ליתן נפשו בשליחותו והיינו שיאסוף כל רצונות שלו לבטלם רק לקיים רצון עליון ועי"ז מצליח בשליחותו ועושה המצוה כתיקונה. ואף במעשה גשמיי ע"י ישוב הדעת שמברר אצלו וחפץ באמת שיתקיים רצון עליון שיש בזה יוכל להנצל. וזה הי' העצה במרגלים שאמרו בנ"י נשלחה כו' לפנינו. וצוה השי"ת שיהי' מצוה וע"י זה יוכלו להנצל כמ"ש כבר במ"א. אך שהיו צריכין לידע כי אין השליחות כדי שיעשו רצונם להבחין טוב הארץ רק היו צריכין לבטל רצונם לרצון השי"ת ששלח אותם. וזהו שמשבח במדרש שליחי מצוה יותר מגוף קיום המצוה כי הרצון וההכנה והתשוקה לקיים המצוה הוא העיקר ועי"ז מצליח בשליחותו כנ"ל ע"י שנותן נפשו כנ"ל. ודברי תורה הם לדורות שכשמפשיט אדם עצמו מגשמיות וחפץ למצוא כבוד ה' בכל דבר יוכל לתור ולחפש ולמציא הארה הגנוזה בכל מקום כמ"ש בזוה"ק על שלח לך כו' אילולי האי עלמא כנ"ל:

The Midrash (Tanchuma Shlach 1) states that there is nothing more dear to Hashem than a messenger who is sent to perform a mitzvah and forsakes his own life to fulfill the mission. The Chidushei Harim teaches that we are all messengers sent by Hashem to fulfill His mitzvot in this world. The only way to draw Hashem's holiness into this world is through the efforts of Bnei Yisrael. By performing mitzvot, which are likened to candles, we illuminate our actions with the power of the Torah, recognizing that every action contains a mitzvah. To succeed in this mission, one must first "give their soul" for the task, meaning they must gather all their desires and focus solely on fulfilling Hashem's will. Even in physical actions, by clarifying and genuinely desiring to fulfill Hashem's will, one can be saved from the negative influences of this world. This was the intended solution for the spies. When Bnei Yisrael demanded to send spies, Hashem turned it into a mitzvah to save them, but they needed to nullify their own will and act solely to fulfill Hashem's command. The Midrash praises the mission to do a mitzvah even more than the mitzvah itself because the intention, preparation, and desire to fulfill Hashem's will are paramount. By giving up one's own desires, one can succeed in their mission. This teaching is timeless; when one removes their physical desires and seeks Hashem's honor in everything, they can uncover the hidden light in all things, as explained in the Zohar regarding the command to "send for yourself."

הענין הוא כי בודאי המרגלים הבינו וראו כי לא הגיע העת לרשת את הארץ כאשר באמת כך הי' צריך להיות עוד מ' שנה במדבר. אכן כתבתי במ"א ע"פ הפסוק לכל זמן ועת כו' תחת כל השמים אבל למעלה בשמים כמו שהיו דור המדבר נמשכין אחר הנהגת מרע"ה שהוריד להם תורה מן השמים והנהגה זו הוא למעלה מהטבע והתחלקות העתים והזמנים, לכן הכל אמת כי עפ"י הטבע לא הגיע העת. ובמדריגת מרע"ה היו יכולין לכנוס והיו מתעלין ומתרוממין מן הטבע.

במדרש שליחי מצוה שנותנין נפשם בשליחותם. אא"ז מו"ר זצלה"ה רגיל לומר כי גם אדם המקיים מצות בוראו שנשתלח בעוה"ז כדי לעשות רצונו ית' נקרא שליחי מצוה בודאי. דקשה להמדרש מה ציווי השליחות מאחר שלא הוטב בעיני ה'. רק כי הי' עצה להנצל ע"י שהשי"ת עשה מזה מצוה והי' להם לילך בתורת מצוה. אף כי הי' רצונם מעצמם לשלוח מרגלים מ"מ עתה שהי' להם ציווי מהשי"ת היו צריכין למסור ולבטל רצונם לעשות רק כדי לעשות רצון השי"ת וממילא היו ניצולים. ובאופן זה הי' טוב השליחות. וז"ש לאמר שידעו שהוא ציווי השי"ת כנ"ל. וכן בכל מצוה אם האדם מבטל באמת כל רצונו אף לא לזכות למדריגות רק כדי לעשות רצון ה' בלבד. נקרא שנותן נפשו בהשליחות. כי אם מצרף חפצו אינו שליח. וז"ש בשליחי יהושע חרש שעשו עצמן קדרין כו'. ושמעתי מאמו"ז ז"ל שכיון שהלכו לאשה זונה הוצרכו לבטל ההרגש שלהם וזהו חרש כו'. וז"ש קדרין שכלי חרס אין החשיבות רק התשמיש שבה אבל גוף החרס אינו כלום. וכן ענין הביטול לידע שהוא רק כגרזן ביד החוצב בו ממש. ואינו רק כלי מוכן לעשות רצון השי"ת אבל לא לצרף רצון עצמו כלל. ובאמת המדרש הזה הוא לימוד על חיי העוה"ז שנשתלח האדם במקום סכנה שהכל הבל ורעיון רוח. והעצה ע"י המצות שהם בכל מעשה האדם לעשות רק רצונו ית' ועי"ז יוכל להתדבק בפנימיות חיות השי"ת שיש בכל מעשה והוא באמת בחי' שבת דכתיב לעשות כו' השבת. והוא שבימי המעשה צריך האדם ג"כ להתדבק (כל) [*בכל] מעשיו בחיות הענימי שהוא פי' שבת והוא ע"י המצות כנ"ל. כי שבת עצמו הוא למעלה מהטבע וקביעא וקיימא רק בני ישראל עושין את השבת שממשיכין המעשה ג"כ אחר בחי' השבת כנ"ל. וזהו ג"כ ענין המרגלים להמשיך אור התורה לההרגל והטבע. שהרי במדבר היו בני חורין כמ"ש חירות כו' ולא הי' שום עול אחר עליהם. והיו צריכין להביא הארת התורה גם בהטבע כמ"ש בד' מוז"ל. וז"ש בזוה"ק חברון תורה שבע"פ מאן דעוסק בי' נק' חבר. והפי' חבר ג"כ כנ"ל שהת"ח כל מעשיו נמשכין אחר התורה ויש לעצמותו התחברות אל התורה. וז"ש שתרגילנו בתורתך ג"כ כנ"ל להמשיך אור התורה גם תוך הרגילות והטבע כנ"ל והוא ע"י המצות כנ"ל. וז"ש ויתורו את ארץ כנען להמשיך בחי' התורה לתוך הטבע כנ"ל. כמ"ש בזוה"ק וירא על פסוק הנצנים נראו בארץ כו' וקול התור נשמע כו'. שהוא ההארה הפנימיות שצריכין למצוא גם תוך ההעלם והוא אור הגנוז במעשה בראשית כמ"ש מה רב טובך כו': ולא תתורו כו' עיניכם. ברש"י ב' מרגלי הגוף כו'. וזה דבר גדול להיות נמשך תמיד אחר הפנימיות שלא לתור אל הסתכלות החיצוניות שנראה לעיני בשר כך או כך. רק להיות בטל אל השי"ת להסתכל רק מה שהשי"ת צוה להסתכל. והוא חיותו ית' שיש בכל דבר. ובאמת גם חטא מרגלים הי' חסרון אמונה כמ"ש אא"ז מוז"ל ע"ש. כי ודאי הי' נראה לעיני שכלם שאין בכחם לכנוס שהרי באמת לא נכנסו. אבל אם היו מאמינים ומבטלים הסתכלותם לרצון השי"ת הי' זה עצמו מסייע להם לצאת מהטבע כמ"ש הקב"ה לאברהם צא מאיצטגנינות שלך כו' דכתיב בי' והאמין כו'. וז"ש למען תזכרו שהוא המשכה ודביקות בחיות הפנימי הרי לא נאמר תזכר אותם. והי' קאי על המצות כמ"ש ועשיתם. ויש לפרש תזכרו להיות כל האדם דבוק בחיות הפנימי וזה ענין זכירה ועי"ז ועשיתם. ודבר זה צריך אדם לידע בכל מצוה ועבודה להשי"ת אף שנדמה לעיני בשר כי אין בכחו לגשת ע"י חטא או משפלות עצמו. כל זה רק מבחוץ והוא עצת יצה"ר. אבל צריך אדם להאמין כי יוכל לקיים כל מצוה בעזר השי"ת. וע"י שיודע שגם חיותו מהשי"ת ונמצא יש לו דביקות בהמצוה כי תורה ומצות הם חיות כל העולם וכ"כ הם חיינו: יי.

The Midrash discusses the concept of a shaliach mitzvah, someone sent to perform a mitzvah who gives their nefesh (soul) for their mission. The Chidushei Harim often said that anyone fulfilling the mitzvos of their Creator, sent to this world to do His will, is also a shaliach mitzvah. The Midrash questions why Hashem commanded Moshe to send the spies if it was not pleasing to Him. The answer is that Hashem made it a mitzvah to give the spies a way to be saved by acting according to His will, not their own. By nullifying their personal desires and focusing solely on Hashem's command, the spies could have succeeded. This idea extends to all mitzvos: when a person nullifies their own will and acts purely to fulfill Hashem's will, they are giving their nefesh in their mission. The messengers Yehoshua sent to spy on Yericho exemplified this by acting as jug merchants, symbolizing the need to nullify personal desires and be vessels for Hashem's will. This Medrash teaches that life in this world is fraught with dangers and emptiness, and the way to navigate it is through mitzvos, which connect us to Hashem's inner life force. This concept is akin to Shabbos, where one must connect their actions during the week to the inner life force that Shabbos represents. Bnei Yisrael's mission was to bring the light of the Torah into nature, integrating the spiritual into the natural world. The Zohar explains that one who toils in the Oral Torah becomes integrally connected to it, making the Torah a natural part of their life. This is the essence of the spies' mission: to draw the light of the Torah into the natural world, finding the hidden light within creation. The Midrash explains that the heart and the eyes are the "spies" of the body, leading it to sin: the eye sees, the heart covets, and the body commits the sin. This underscores the importance of being continually drawn to the pnimius (internal essence) of the world, rather than being swayed by external appearances. One should nullify their own will to Hashem and focus only on what He commands, which is the life force within everything. The sin of the spies was due to a lack of emuna (faith). It appeared to them that they were not capable of conquering the land, and indeed, they did not enter at that time. However, had they believed and nullified their own assessments to Hashem's will, they would have overcome natural limitations. This is akin to Hashem telling Avraham to leave his astrological predictions and trust in Him. The pasuk "that you shall remember" refers to being drawn and connected to the internal life force of the mitzvot. It implies that remembering is about connecting deeply to the essence, and through this connection, one can fulfill the mitzvot. A person must realize that despite feeling unworthy or incapable due to sins or lowliness, this perspective is external and driven by the Yetzer Hara. One must believe in their ability to perform mitzvot with Hashem's help, recognizing that their life force comes from Hashem and is inherently connected to the Torah and mitzvot, which are the life force of the entire world.

במדרש אין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת. הפלגה בדרך הוא דרך חדש שרוצה אדם להלוך בו בעבודת הבורא עפ"י מ"ש חז"ל כל הדרכים בחזקת סכנה. ג' ימים קודם לשבת פי' ג' בחי' כמ"ש בספרים שכל תוך ג' מדריגות אינו ריחוק כמ"ש כל ג' כלבוד כו'. אך העצה לזה הדרך אם הוא שליח מצוה אינו ניזוק. וכמו כן המרגלים נודע שהי' דרך מסוכן להם לכן אמר השי"ת שלח לך שעשה מזה מצוה. שאם הי' כוונתם לשם שמים כראוי היו נצולים. וז"ש לאמר שיאמר להם זה שהוא מצוה. וכמו כן כל שליחות האדם לעולם השפל הזה הוא דרך מסוכן. וההצלה ע"י הכוונה לשם שמים למסור נפשו בשליחותו כנ"ל: בפסוק ועבדי כלב עקב כו'. קשה דמה צריך טעם לשכרו הלא כיון שלא חטא למה לא יכנוס. על כן נראה כי באמת לא הי' דור זה מוכן לארץ ישראל. (וזה) [*ומזה] השליחות הכיר משה רבינו ע"ה מיד כי אינם מוכנים ליכנוס לכן לא הוטב בעיניהם. אך החטא הי' הוצאת הדבה וקנסם המקום אם יראו כו'. פי' שאל"כ היו רואין אותה עכ"פ כמו שזכה משה רבינו ע"ה בסוף. אבל כל מנאצי לא יראוה. אך כלב ע"י שמסר נפשו נגד המרגלים ניתן לו השכר שיכנס לא"י כנ"ל. וי"ל עוד כי הי' בעבור חטא העגל ולכן יהושע לא הי' צריך הבטחה כי הוא לא חטא גם שם:

The Midrash states that one should not set sail within three days before Shabbat unless for a mitzvah. This concept of setting sail symbolizes embarking on a new path in serving Hashem, reflecting the idea that "all paths are dangerous." The three days represent three levels, where the first three stages are considered connected (lavud), but beyond them, one faces danger. The advice is to act as a shaliach mitzvah, a mission for a mitzvah, which provides protection. This was the case with the spies; their mission was dangerous, so Hashem commanded Moshe to send them as shlichei mitzvah. If their intention had been purely for Heaven's sake, they would have been protected. The Torah uses the word "לאמר" (saying) to indicate that Moshe should tell them this was a mitzvah. This principle applies to our journey in this world, where every path is spiritually perilous. To be safeguarded, one must always act with the intention of serving Heaven and be prepared to give their soul for their mission. The pasuk states that Calev, filled with a different spirit, would enter Eretz Yisrael (Bamidbar 14:24). This raises the question: why is a new reason needed for his reward? Since he did not sin, he should not be punished. The truth is, this generation was not ready to enter Eretz Yisrael, which Moshe recognized from the episode with the spies. Their sin was speaking evil about the land, leading to the punishment of not entering it. Without this sin, they might have at least seen the land, as Moshe did. However, Calev, who opposed the spies and risked his life, was rewarded with entry. Furthermore, the inability to enter the land was also linked to the sin of the Golden Calf. Calev needed a unique reason to enter, while Yehoshua, who was not involved in that sin, did not require the same promise and was naturally excluded from the punishment.