Torah Reception and Mutual Self-Giving

וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר׃

Having journeyed from Rephidim, they entered the wilderness of Sinai and encamped in the wilderness. Israel encamped there in front of the mountain,

אָֽנֹכִ֖י֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִ֑͏ֽים׃

I the ETERNAL am your God who brought you out of the land of Egypt, the house of bondage:

וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע׃

Then he took the record of the covenant and read it aloud to the people. And they said, “All that GOD has spoken we will faithfully do!”

דָּרַשׁ רַבִּי סִימַאי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ בָּאוּ שִׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד ״נַעֲשֶׂה״ וְאֶחָד כְּנֶגֶד ״נִשְׁמָע״. וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִיבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפֵירְקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ. בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ — כְּדַאֲמַרַן, בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ — דִּכְתִיב: ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן זָכָה מֹשֶׁה וּנְטָלָן. דִּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְדוּיֵי ה׳ יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם״ — שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם עַל רֹאשָׁם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן: מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ? דִּכְתִיב: ״בָּרְכוּ ה׳ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ״ — בְּרֵישָׁא ״עֹשֵׂי״, וַהֲדַר ״לִשְׁמֹעַ״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגוֹ׳״ — לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַפּוּחַ, לוֹמַר לָךְ: מָה תַּפּוּחַ זֶה פִּרְיוֹ קוֹדֶם לְעָלָיו, אַף יִשְׂרָאֵל הִקְדִּימוּ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״.

Rabbi Simai taught: When Israel accorded precedence to the declaration “We will do” over the declaration “We will hear,” 600,000 ministering angels came and tied two crowns to each and every member of the Jewish people, one corresponding to “We will do” and one corresponding to “We will hear.” And when the people sinned with the Golden Calf, 1,200,000 angels of destruction descended and removed them from the people, as it is stated in the wake of the sin of the Golden Calf: “And the children of Israel stripped themselves of their ornaments from Mount Horeb onward” (Exodus 33:6). Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: At Horeb they put on their ornaments, and at Horeb they removed them. The source for this is: At Horeb they put them on, as we have said; at Horeb they removed them, as it is written: “And the children of Israel stripped themselves of their ornaments from Mount Horeb.” Rabbi Yoḥanan said: And Moses merited all of these crowns and took them. What is the source for this? Because juxtaposed to this verse, it is stated: “And Moses would take the tent [ohel]” (Exodus 33:7). The word ohel is interpreted homiletically as an allusion to an aura or illumination [hila]. Reish Lakish said: In the future, the Holy One, Blessed be He, will return them to us, as it is stated: “And the ransomed of the Lord shall return, and come with singing unto Zion, and everlasting joy shall be upon their heads” (Isaiah 35:10). The joy that they once had will once again be upon their heads. Rabbi Elazar said: When the Jewish people accorded precedence to the declaration “We will do” over “We will hear,” a Divine Voice emerged and said to them: Who revealed to my children this secret that the ministering angels use? As it is written: “Bless the Lord, you angels of His, you mighty in strength, that fulfill His word, hearkening unto the voice of His word” (Psalms 103:20). At first, the angels fulfill His word, and then afterward they hearken. Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: What is the meaning of that which is written: “As an apple tree among the trees of the wood, so is my beloved among the sons. Under its shadow I delighted to sit and its fruit was sweet to my taste” (Song of Songs 2:3)? Why were the Jewish people likened to an apple tree? It is to tell you that just as this apple tree, its fruit grows before its leaves, so too, the Jewish people accorded precedence to “We will do” over “We will hear.”

וְאוֹמֵר (שמות לב) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:

For there is no free man but one that occupies himself with the study of the Torah. And whoever regularly occupies himself with the study of the Torah he is surely exalted, as it is said, “And from Mattanah to Nahaliel; and Nahaliel to Bamoth” (Numbers 21:19).

מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל בצדקה פעם אחת הלך וישב בספינה בא הרוח וטבע ספינתו בים. ראהו רבי עקיבא ובא לפני ב״ד להעיד על אשתו להנשא עד שלא הגיע עת לעמוד בא אותו האיש ועמד לפניו א״ל את הוא שטבעת בים א״ל הן ומי העלך מן הים א״ל צדקה שעשיתי היא העליתני מן הים א״ל מאין אתה יודע א״ל כשירדתי למעמקי מצולה שמעתי קול רעש גדול מגלי הים שזו אומר לזו וזו אומר לזו רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים שעשה צדקה כל ימיו. באותה שעה פתח רבי עקיבא ואמר ברוך אלהים אלהי ישראל שבחר בדברי תורה ובדברי חכמים שדברי תורה ודברי חכמים קיימין הם לעולם ולעולמי עולמים שנאמר (קהלת יא) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו ועוד כתיב (משלי י) וצדקה תציל ממות: מעשה בבנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה ובאתה אשה אחת לפניו אמרה לו רבי פרנסני. אמר לה העבודה שאין בקופה של צדקה כלום. אמרה לו רבי אם אין אתה מפרנסני הנני מתה וארבעה בנים. עמד ופרנסה משלו. לימים חלה בנימין הצדיק והיה מצטער על המטה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה רבש״ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל (מעלה עליו הכתוב) כאילו קיים עולם מלא בנימין הצדיק שקיים אלמנה וארבעה בנים עאכ״ו והוא מצטער בצער חולי זה על המטה מיד בקשו עליו רחמים וקרעו לו גזר דינו והוסיפו לו כ״ב שנה על שנותיו:

It is told of a certain pious man who was in the habit of dispensing charity that he was once travelling in a ship when a storm arose and the ship was sunk in the sea. R. ‘Aḳiba who witnessed [the tragedy] came before the Beth Din to testify on behalf of the wife to enable her to remarry. Before the time came for him to testify, that pious man entered and stood before him. R. ‘Aḳiba said to him, ‘You are the man who was drowned at sea’. ‘Yes, I am,’ he replied. ‘And who brought you up from the sea?’ asked R. ‘Aḳiba. He answered, ‘The charity which I dispensed brought me up from the sea’. ‘How do you know it?’ asked R. ‘Aḳiba. He replied, ‘When I went down to the nethermost depths, I heard a mighty roaring of the waves calling one to the other, “Hurry and let us bring up this man from the sea because he dispensed charity all his days” ’. At this R. ‘Aḳiba began [to praise] saying, ‘Blessed be God, the God of Israel, Who has chosen the words of the Torah and the sayings of the wise; for the words of the Torah and the sayings of the wise endure for ever and to all eternity, as it is stated, Cast thy bread upon the waters, for thou shalt find it after many days. It is also written, Charity delivereth from death. It is told of Benjamin the Just, who was the overseer of the charity fund, that one day a woman came to him and said, ‘Master, assist me’. He replied, ‘By the Temple Service, there is nothing left in the charity fund’. She said, ‘Master, if you do not assist me, I perish with my four children’. He thereupon assisted her from his own purse. After a time Benjamin the Just fell ill and lay in pain on his bed. The ministering angels addressed the Holy One, blessed be He, saying, ‘Sovereign of the universe, Thou hast said that whoever saves a single soul in Israel is deemed as though he had saved alive the whole world. How much greater must be the merit of Benjamin the Just who saved alive a widow and her four children! He is now on his bed suffering much pain in his sickness’. Thus they sought mercy on his behalf and the decree against him was annulled, twenty-two years being added to his life.

אָמַר אַבָּיֵי: אַגְרָא דְכַלָּה — דּוּחְקָא. אָמַר רָבָא: אַגְרָא דִשְׁמַעְתָּא — סְבָרָא.

These five voices in the context of a bride and groom correspond to the five voices mentioned in the context of the revelation at Sinai, as in Song of Songs, the day of the revelation at Sinai is alluded to by the phrase: His wedding day (Rabbi Yoshiyahu Pinto, Maharsha). What is his reward if he causes the groom to rejoice? Rabbi Yehoshua ben Levi said: He is privileged to acquire the Torah, which was given with five voices, as it is stated: “And it was on the third day, when it was morning, there were sounds [kolot], and lightning and a thick cloud upon the mountain, and the voice of the shofar” (Exodus 19:16).

וְכֵיוָן שֶׁנִּתְבָּרֵר כִּי הַבּוֹרֵא חִיֵּב אֶת אֵבָרֵינוּ בְּמִצְוֹתָיו. לֹא הָיָה נָכוֹן לְהַנִּיחַ נַפְשֵׁנוּ וְלִבֵּנוּ שֶׁהֵם מִבְחַר חֶלְקֵי עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא יְחַיְּבֵם בַּעֲבוֹדָתוֹ כְּפִי יְכָלְתָּם מִפְּנֵי שֶׁבָּהֶם גְּמַר הָעֲבוֹדָה וְעַל כֵּן נִתְחַיַּבְנוּ בְּחוֹבוֹת גְּלוּיֵינוּ וּמַצְפּוּנֵינוּ. כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲבוֹדָתֵנוּ שְׁלֵמָה וּגְמוּרָה וְכוֹלֶלֶת מַצְפּוּנֵינוּ וּגְלוּיֵינוּ לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ:

and honor will come in the end.". And "Do [good] deeds for the sake of their Maker, and speak of them [words of torah] for their own sake. Make not of them a crown wherewith to magnify yourself, nor a spade to dig with" (ibid). And "'Fortunate is the man that fears the L-ord, that delights greatly in His commandments' (Ps. 112:1), R.

ובפרק קמא דסוטה (י"ד ע"א) אמר רב אחא מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו וכי אפשר לאדם להלוך אחר השכינה והלא כבר נא' כי ה' אלקיך אש אכלה הוא אל קנא אלא הלוך אחר מדותיו מה הוא מלביש ערומים דכתיב ויעש ה' וגו' כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים הקב"ה מבקר חולים כדכתיב וירא אליו ה' אף אתה בקר חולים הקב"ה קובר מתים דכתיב ויקבור אותו בגיא אף אתה כך הקב"ה מנחם אבלים דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק אף אתה כך ע"כ. ומה שעל ידי המדה הזאת בפרט אפשר להתדמות לבוראו, מפני שזאת המדה היא מה שעושה האדם בעצמו.

הֲרֵי שֶׁהַיִּרְאָה הִיא חָכְמָה וְהִיא לְבַדָּהּ חָכְמָה, וּוַדַּאי שֶׁאֵין נִקְרָא חָכְמָה מָה שֶׁאֵין בּוֹ עִיּוּן. אַךְ הָאֱמֶת הִיא, כִּי עִיּוּן גָּדוֹל צָרִיךְ עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לָדַעַת אוֹתָם בֶּאֱמֶת וְלֹא עַל צַד הַדִּמְיוֹן וְהַסְּבָרָה הַכּוֹזֶבֶת, כָּל שֶׁכֵּן לִקְנוֹת אוֹתָם וּלְהַשִּׂיגָם. וּמִי שֶׁיִּתְבּוֹנֵן בָּם יִרְאֶה שֶׁאֵין הַחֲסִידוּת תָּלוּי בְּאוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁיַּחְשְׁבוּ הַמִּתְחַסְּדִים הַטִּפְּשִׁים, אֶלָּא בְּדִבְרֵי שְׁלֵמוּת אֲמִתִּי וְחָכְמָה רַבָּה

What will we answer on the day of rebuke if we have been lax in this study, and forsaken that which is so incumbent on us as to be the main thing which the L-rd our G-d requires of us? Is it conceivable for us to exert our minds and labor in logical inquiries which we are not obligated in, in sharp discourses bearing no fruit, and laws which are not relevant to us - and that which is so great a debt to our Creator, we abandon it to habit and surrender it to rote practice?!

כי דברי תורה תומכים ומאשרים כל העולם כולו, ואיך לא יהיו מאשרים ותומכים את האדם עצמו, שהוא עוסק בתורה, והיא עם האדם. וכל זה מפני כי התורה היא סדר האדם באיזה מעשה יהיה נוהג, ואיך יהיה מסודר* במעשיו, וזהו ענין התורה. וזה שאמרו במדרש (ב"ר א, א) שהיה מביט בתורה וברא את עולמו.

...If one studies Torah only for oneself, then they set a limit upon what they might uncover, alone. And this is a shame, since the attribute of lovingkindness (ḥesed) in Torah is without limit. Therefore, study Torah in order to teach others in order for the study to attach itself to ḥesed.

נראה בחוש שהוא רק חיות הבורא ית׳ שנתצמצם כ״י שיהי׳ מושג בבחי׳ אהבה כי בוודאי יש חיות ורוחניות שאינו מושג בבחי׳ אהבה רק בבחינה אחרת כגון בבחינת יראה או התפארות ושארי מדות כי בוודאי כולם הם חיות ורוחניות כנ״ל רק שכ״א אינו מושג כמו חבירו כי נתצמצם בצמצום אחר ר״ל בהשגה אחרת אבל בפנימיותם העצמיית כולם שווים שהם חיות ורוחניות כנ״ל כי כולם נמשכים משורש א׳ אשר שם אין שום התחלקות כלל וזהו שאמר בת״ז ובה מתחזיין כל דיוקנין עילאין פי׳ ע״י צמצום ההשגה הנ״ל כי בחי׳ נוקבא לגביה דלעיל שמקבלת מן שורש השרשים והמ״י. ולזה נקראין עולמות ר״ל שחיות הבורא הוא מתעלם ונתצמצם בהשגה זו וג״כ נקרא מדות ע״ש שהם משוערים ומושגים בשיעור ומדה זו ולא באחרת ובאמת כ״א כלולה מכולם כי תחלת המחשבה משור״ש השרשי״ם הי׳ למען חסד״ו ית׳ להטיב לברואים והוצרך כ״י לצמצם ולהמשיך למדה זו רק כמין קו וניצוץ והוא החיות והתפארות הבורא כ״י ע״ד ויפח באפיו כל הנופח מעצמותו הוא נופח רוח חיים רק שהיה באפשרי להמשך עד בלי די ע״ד קול גדול ולא יסף אשר אין זה המכוון והוצרך לנצח שיתגלה הוד״ו ית׳ ושיהי׳ מקושר במדה והשגה זו הגם שהדברים עמוקים מאוד וצריכים ביאור רחב איך הוא בכל עולם כי גבוה מעל גבוה שומר.

ונ"ל כי חשכת חומר הי' מסך מבדיל בינו לבין אור שכלו, וזהו גלות מצרים ממש, שהיה חשך אפלה שלשת ימים, לכל ג' סוגי המין, כמ"ש בזוהר וירא (קכ.) (ויהי) ביום השלישי (בראשית כב, ד), זה יעקב, שהוא ימין ושמאל ואמצע, ולא ראו איש את אחיו, שמצד מסך חשך ואפלה לא ראו והשגיחו איש את אחיו, היפך מה שצריך לראות את אחיו מצד ערבות ולהוכיחו, ולכך לא קמו איש מתחתיו לעלות ממדריגה למדריגה, כי דרך כסיל ישר בעיניו וחכמים בעיניהם, מה שאין כן לכל אשר בשם ישראל יכונה הי' אור במושבותם, גם שלא יוכל לעלות ממדריגה למדריגה והוא יושב במדריגה א', מכל מקום אור לו, שיודע ורואה נגעי עצמו וחסרונו ומצפה לישועה, והוא תועלת גדול לעצמו כנודע, היפך מי שאינו מכיר את עצמו, כמו שצוה חכם אחד לבנו שלא ידבק לאדם כי אם מי שמכיר ערך עצמו, יעו"ש.

וזו שאמר השם יתברך למשה אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים, רצה לומר אתם ראיתם מפלתן של רשעים ומה היה הפעולה שהראיתי לכם מפלתן ואשא אתכם על כנפי נשרים, בשביל שיהיה לכם תענוג גדול תמיד ולא תהיו צריכין ליפול ממדריגתכם בכדי לבא לתענוג גדול כי תהיו תמיד בהתענוג הגדול. וזו ואביא אתכם אלי, כלומר למדריגה שלי. והנה בכל שירת הים לא הוזכר והוכפל רק אבדן מצרים ולא הצלת ישראל מן הים דזה היה עיקר הנס לא האריך בו כל כך.

This is the meaning of “Moses ascended to meet with ‎G’d,” (verse 3) as if that was to be an exclusive “summit meeting.” ‎G’d, however, preferred for Moses to remain on a level that ‎enabled him to speak to the people as if they were his equal. This ‎is why He immediately told him:‎כה ‏‎,‎תאמר אל בית יעקב וגו'‏‎ “thus ‎you shall speak to the house of Yaakov, etc.” When the Torah ‎writes: ‎ויקרא אליו ה' מן ההר לאמור‎, “Hashem” called out to ‎Moses from the Mountain,” this was a hint that instead of G’d ‎expecting the people to try and elevate themselves to His level, ‎He had decided to “lower Himself” to their level. G’d tells ‎Moses to what extent He will “descend” to the level of the people, ‎in order for the people to be able to hear Him speak with Moses.‎ Now we will explain the deeper meaning of the verse: (19,4) ‎אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו'‏‎, “you have witnessed with your ‎eyes what I have done to (for) Egypt, etc.”‎