The Spies' Sin: Slander or Lost Faith?

אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ יְהֹוָ֔ה וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ אַ֣ךְ בַּיהֹוָה֮ אַל־תִּמְרֹ֒דוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽיהֹוָ֥ה אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַד־אָ֥נָה יְנַאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד־אָ֙נָה֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ׃

only you must not rebel against GOD. Have no fear then of the people of the country, for they are our prey: their protection has departed from them, but GOD is with us. Have no fear of them!” As the whole community threatened to pelt them with stones, the Presence of GOD appeared in the Tent of Meeting to all the Israelites. And GOD said to Moses, “How long will this people spurn Me, and how long will they have no faith in Me despite all the signs that I have performed in their midst?

אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ יְהֹוָ֔ה וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ אַ֣ךְ בַּיהֹוָה֮ אַל־תִּמְרֹ֒דוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽיהֹוָ֥ה אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם׃

If pleased with us, GOD will bring us into that land, a land that flows with milk and honey, and give it to us; only you must not rebel against GOD. Have no fear then of the people of the country, for they are our prey: their protection has departed from them, but GOD is with us. Have no fear of them!”

וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכׇל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

and in the wilderness, where you saw how the ETERNAL your God carried you, as a man carries his son, all the way that you traveled until you came to this place. Yet for all that, you have no faith in the ETERNAL your God,

וַֽ֭יִּמְאֲסוּ בְּאֶ֣רֶץ חֶמְדָּ֑ה לֹא־הֶ֝אֱמִ֗ינוּ לִדְבָרֽוֹ׃ וַיֵּרָגְנ֥וּ בְאׇהֳלֵיהֶ֑ם לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ בְּק֣וֹל יְהֹוָֽה׃

They rejected the desirable land, and put no faith in the divine promise. They grumbled in their tents and disobeyed GOD.

לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מָה רָאָה לוֹמַר אַחַר מַעֲשֵׂה מִרְיָם שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, אֶלָּא שֶׁהָיָה צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֹּאמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע עַל הָאָרֶץ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא יִהְיוּ אוֹמְרִים לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִין עֹנֶשׁ לָשׁוֹן הָרָע, לְפִיכָךְ סָמַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעִנְיָן זֶה לָזֶה לְפִי שֶׁדִּבְּרָה מִרְיָם בְּאָחִיהָ וְלָקְתָה בְּצָרַעַת, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל עָנְשׁוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאִם בִּקְּשׁוּ לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע יִהְיוּ מִסְתַּכְּלִין מַה נַּעֲשָׂה לְמִרְיָם, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא רָצוּ לִלְמֹד, לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם.

Nevertheless, they did not wish to learn. That is why it is stated: “They do not know and they do not understand, for their eyes are smeared and don’t see.”

וּכְתִיב: ״וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא״, אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ לַיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם — וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת.

And it is further written: “And all the congregation lifted up their voice and cried and the people wept that night” (Numbers 14:1). Rabba said that Rabbi Yoḥanan said: That night was the night of the Ninth of Av. The Holy One, Blessed be He, said to them: You wept needlessly that night, and I will therefore establish for you a true tragedy over which there will be weeping in future generations.

דָּבָר אַחֵר, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לִתֵּן לוֹ יְרֻשָׁה, וְאוֹמֵר, אִם נוֹתְנָהּ לוֹ אֲנִי עַכְשָׁו, עֲדַיִן קָטָן הוּא וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְשָׁמְרָהּ, אֶלָּא עַד שֶׁיִּלְמַד בְּנִי כְּתָבִין וְיַעֲמֹד עַל עָמְקָן, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי נוֹתְנָהּ לוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אֲנִי מַכְנִיס עַכְשָׁו יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, עֲדַיִן לֹא נִתְעַסְּקוּ בְּמִצְווֹת, וְאֵינָן יוֹדְעִין עִסְקֵי תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אֶתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ אַכְנִיסֵם לָאָרֶץ.

Another matter, “God did not lead them [naḥam].” This is analogous to a king who had a son and he sought to bequeath him an inheritance, and he said: ‘If I give it to him now, he is still young and unable to retain it; rather, [I will wait] until my son learns the laws and appreciates their significance, and then I will give it to him.’ So too, the Holy One blessed be He said: ‘If I take Israel into the Land now, they have not yet engaged in the mitzvot, and they do not know the matters of terumot and tithes, Rather, I will give them the Torah and then I will take them into the Land.’

וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מַקֵּישׁ הֲלִיכָה לְבִיאָה, מָה בִּיאָה — בְּעֵצָה רָעָה, אַף הֲלִיכָה — בְּעֵצָה רָעָה. ״וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״אֶפֶס כִּי עַז הָעָם״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (סִימָן אֱמֶת לְבַדּוֹ לְוִיָּה) מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: כָּל לָשׁוֹן הָרַע שֶׁאֵין בּוֹ דְּבַר אֱמֶת בִּתְחִילָּתוֹ — אֵין מִתְקַיֵּים בְּסוֹפוֹ. ״וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: דָּבָר גָּדוֹל דִּבְּרוּ מְרַגְּלִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. ״כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ״, אַל תִּקְרֵי ״מִמֶּנּוּ״, אֶלָּא ״מִמֵּנוֹ״ — כִּבְיָכוֹל אֲפִילּוּ בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵּלָיו מִשָּׁם.

And they went and they came” (Numbers 13:25–26). Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: This verse likens their going to their coming. Just as their coming back was with wicked counsel, so too, their going to Eretz Yisrael was with wicked counsel. The Torah states: “And they told him, and said: We came to the land to which you sent us, and it also flows with milk and honey” (Numbers 13:27), and then it is written: “However the people that dwell in the land are fierce” (Numbers 13:28). Why did the spies praise the land and then slander it? Rabbi Yoḥanan says three statements in the name of Rabbi Meir, represented by the mnemonic device: Truth, alone, borrowing. The first statement answers this question: Any slander that does not begin with a truthful statement ultimately does not stand, i.e., it is not accepted by others. The verses continue: “But the men that went up with him said: We are not able to go up against the people; as they are stronger than us” (Numbers 13:31). Rabbi Ḥanina bar Pappa says: The spies said a serious statement at that moment. When they said: “They are stronger,” do not read the phrase as: Stronger than us [mimmennu], but rather read it as: Stronger than Him [mimmennu], meaning that even the Homeowner, God, is unable to remove His belongings from there, as it were. The spies were speaking heresy and claiming that the Canaanites were stronger than God Himself.

וכן היינו בעיניהם. שָׁמַעְנוּ אוֹמְרִים זֶה לָזֶה, נְמָלִים יֵשׁ בַּכְּרָמִים כַּאֲנָשִׁים (סוטה ל"ה):

וכן היינו בעיניהם AND SO WE MUST HAVE BEEN IN THEIR EYES — We heard them say one to another; “There are ants in the vineyards that look like human beings (Sotah 35a).

בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ שֶׁהִגַּעְנוּ שָׁמָּה לְשָׁלוֹם וְלֹא אֵרַע לָהֶם תַּקָּלָה, וְגָמְרוּ אוֹמֶר הַטַּעַם אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, פֵּרוּשׁ, לְצַד שֶׁעָשִׂינוּ מִצְוַת שְׁלִיחוּתְךָ נִשְׁמַרְנוּ. אוֹ יִרְצוּ לוֹמַר לְצַד שֶׁעָשָׂה לָהֶם לְוָיָה שֶׁשְּׁלָחָם הִיא שֶׁעָמְדָה לָהֶם לָבוֹא אֶל הָאָרֶץ בְּשָׁלוֹם. וְאוּלַי כִּי לָזֶה דִּקְדֵּק לוֹמַר וַיְסַפְּרוּ לוֹ, לוֹמַר שֶׁסִּפְּרוּ דָּבָר הַנּוֹגֵעַ לְמַעֲלַת מֹשֶׁה כִּי זְכוּתוֹ עָמְדָה לָהֶם. וְאָמְרוֹ וַיֹּאמְרוּ הוּא תְּשׁוּבַת הָאָרֶץ מַה שֶׁנּוֹגֵעַ לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל לָזֶה לֹא אָמַר לוֹ. וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְגוֹ׳. אָמְרוֹ ״וְגַם״ – לְצַד שֶׁקָּדְמָה הוֹדָעָה בְּמִדָּה טוֹבָה שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם נֵס בַּהֲלִיכָה, מוֹסִיפִין לְהוֹדוֹת גַּם בְּטוֹבַת הָאָרֶץ כִּי זָבַת חָלָב וְגוֹ׳:

באנו אל הארץ, "we have come to the land, etc." They meant that they arrived there without mishap. They added the words: "to which you have sent us," to make dear that they attributed their safe return from the land of Canaan to the fact that they had carried out Moses' commandment faithfully. Alternatively, they may have referred to the fact that 40 days earlier Moses had accompanied them on the commencement of their mission. They now acknowledged that Moses' merit then had assisted them in traversing the land and returning safely. Perhaps the words ויספרו לו were a reference by the Torah to the spies acknowledging that Moses' merit had assisted them. When the Torah failed to use the word לו after ויאמרו, the reason is that what followed applied to the Israelites as a whole and not to Moses in particular. וגם זבת חלב ודבש, "and it does indeed flow with milk and honey." The word וגם, "and also," is justified as it is a continuation of a previous comment the spies made, namely that they experienced G'd's protective hand while traversing the land. The goodness of the land was an additional positive element they were able to comment upon.

הן שתהיה האמונה בו ית' צריך שיהיה שהוא מאמין באמונה שלימה, הן שתהיה האמונה שהוא נאמן בכל עסקיו והנהגתו דבר זה מי ימצא. ודבר זה נתבאר ג"כ למעלה אצל באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות, כי הצדקה נקראת אורח שהוא רחב עד שהרבה מהלכים בה וכמו שנתבאר בנתיב גמילות חסדים ע"ש, אבל האמונה שלא ישנה באמונתו ודבר קטן שהוא משנה הוא יוצא מן האמונה, וכבר בארנו דבר זה בחבור גבורות השם (פ"ט) עד כי אברהם שהיה ראש המאמינים היה בדבר מה יוצא מן האמונה במה שאמר במה אדע, ואצל משה כתיב יען אשר לא האמנתם בי ולפיכך אמר ואיש אמונים מי ימצא כי נקרא איש מי שימצא בו האמונה לפי שבעל האמונה צריך כח לעמוד באמונתו בחוזק, ולכך נקרא איש, אבל אצל החסד כתיב רב אדם:

ועד אנה לא יאמינו בי. זה אמר ה׳ נגד הכת שאמרו בשנאת ה׳ אותנו מביא אותנו לנפול בחרב. ע״ז אמר ה׳ עד היכן אעשה כ״כ אותות שלא כן הוא. אלא רצוני שיכבשו א״י. וכמו שמבואר בפרשת דברים שהוכיח משה לפניהם ממה שעשה הקב״ה נפלאות בקרבם מה שאין נוגע לבניהם אלא להם עצמם. מזה אות ברור שאין מחשבה אחרת ח״ו.

וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן. מָצִינוּ שָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת בְּעִנְיָן זֶה: וְיָתֻרוּ, וְיַחְפְּרוּ, וַיְרַגְּלוּ, כִּי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ (דברים א כב): ״נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ״. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר: ״וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן״. וּבַמְרַגְּלִים כְּתִיב (שם א כד): ״וַיְרַגְּלוּ אוֹתָהּ״. לְפִי שֶׁשָּׁלֹשׁ דֵּעוֹת הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר ״וְיָתֻרוּ״, שֶׁיֵּשׁ בְּמַשְׁמָעוּתוֹ גַּם לְשׁוֹן יִתְרוֹן, כִּי רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְאוֹת לָהֶם יִתְרוֹן הָאָרֶץ עַל כָּל הָאֲרָצוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ג ח): ״וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִיא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה״, וְטוֹבָה זוֹ הִיא הַטּוֹבָה הָרוּחָנִית מִצַּד הֱיוֹתָהּ אֲוִירָא דְּמַחְכִּים (ב״ב קנח:), כִּי זֶה הֲכָנָה אֶל הָאָדָם לָבֹא עַל יָדוֹ לִכְלַל הַטּוֹבָה הָאֲמִתִּית, כִּי אֵין לְאָדָם יִתְרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ זוּלָתוֹ וְיִתְרוֹן אֶרֶץ זֶה בַּכֹּל הִיא (קהלת ה ח). אֲבָל יִשְׂרָאֵל רוּחַ אַחֶרֶת הָיְתָה עִמָּהֶם, כִּי תָּמִיד הָיוּ מְבַקְשִׁים תּוֹאֲנָה לָשׁוּב מִצְרָיְמָה, וְעַל כֵּן אָמְרוּ ״וְיַחְפְּרוּ״, שֶׁיֵּשׁ בְּמַשְׁמָעוּתוֹ לְשׁוֹן חֶרְפָּה, כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ רָצוּ לִרְאוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מָקוֹם לָלוּן וְלוֹמַר ״נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה״. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם לֹא בִּקְשׁוּ שֶׁיּוֹצִיאוּ מִלִּבָּם דִּבָּה שִׁקְרִית. וְהַמְרַגְּלִים הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבִּקְשׁוּ מֵהֶם, וְהוֹצִיאוּ מִלִּבָּם מִלִּין שְׁקָרִים כְּדֶרֶךְ כָּל הוֹלֵךְ רָכִיל הַמַּפְלִיג כָּל דָּבָר לְהַגִּיד יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁרָאָה, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְרַגְּלוּ אוֹתָהּ״. כִּי רֶגֶל לְשׁוֹן רָכִיל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשׁ רַשִּׁ״י עַל פָּסוּק לֹא תֵלֵךְ רָכִיל (ויקרא יט טז). גַּם יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר ״וְיָתוּרוּ״, כִּי בֶּאֱמֶת הָאָרֶץ הַהִיא רֹאשׁ לְכָל הָאֲרָצוֹת עַל יְדֵי כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת כְּפוּלוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהּ בְּיֶתֶר שְׂאֵת עַל כָּל שְׁאָר הָאָרֶץ. וְכֵן מֵבִיא בַּיַּלְקוּט פָּרָשָׁה זוֹ (יג תשמג) עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פָּסוּק ״וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל״ (משלי ח כו), וְהֵמָּה עָשׂוּ בְּהֵפֶךְ זֶה לוֹמַר שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת, כִּי אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא, וְהוֹרִידוּהָ מִמַּדְרֵגַת הָרֹאשׁ אֶל מַדְרֵגַת הָרֶגֶל. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְרַגְּלוּ אוֹתָהּ״, שֶׁעָשׂוּ אוֹתָהּ לְמִדְרַס רֶגֶל, כְּרֶגֶל זֶה הַפָּחוּת שֶׁבְּכָל הַגּוּף. וּבֶאֱמֶת הִיא רֹאשׁ לְכָל הָאֲרָצוֹת, כִּי מִטַּעַם זֶה נֶאֱמַר בְּכָל מָקוֹם לְשׁוֹן עֲלִיָּה בַּהוֹלֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְעַל זֶה אָמְרוּ ״נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה״, מָצִינוּ נְתִינָה לְשׁוֹן שְׁבִיקָה, כְּמוֹ ״לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ״ (שמות ג יט), תַּרְגּוּמוֹ ״לֹא יִשְׁבּוֹק״, כָּךְ אָמְרוּ כָּאן נִשְׁבּוֹק הָרֹאשׁ, אוֹתָהּ אֶרֶץ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים כִּי הִיא רֹאשׁ לְכָל הָאֲרָצוֹת, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם אוֹמְרִים שֶׁהִיא לְמַטָּה מִמַּדְרֵגַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

“And they shall spy out the land of Canaan.” We find three expressions on this matter: scout [v’yaturu], search [v’yachperu], and spy out [va’yeraglu]. For the Israelites said, Let us send men ahead of us and they shall search the land for us (Deuteronomy 1:22), but the Holy One, blessed be He, said, They shall scout the land of Canaan. And regarding the spies it is written, And they spied it out (Deuteronomy 1:24). This is because there were three different intentions in this plan. The Holy One, blessed be He, said “v’yaturu” [they shall scout], which also implies the language of “yitron” [advantage/benefit], because God wanted to show them the advantage of the land over all other lands, as it is written, And to bring them up from that land to a good and spacious land (Exodus 3:8). This goodness refers to the spiritual goodness due to it being “avira d’machkim” [air that makes one wise] (Bava Batra 158b), as this is a preparation for a person to attain true goodness, since a person has no advantage under the sun besides this, and the advantage of the land is in everything (Ecclesiastes 5:8). But the Israelites had a different spirit with them, as they were constantly seeking pretexts to return to Egypt. Therefore, they said “v’yachperu” [they shall search], which implies a sense of “cherpah” [disgrace/shame], because they wanted to see the nakedness of the land in order to have an opportunity to complain and say, “Let us appoint a leader and return to Egypt.” Nevertheless, they did not request that the spies fabricate false slander. The spies, however, corrupted and abominated even more than what was asked of them, and fabricated falsehoods from their hearts, in the manner of all talebearers who exaggerate everything to say more than what they saw. Therefore, it says va’yeraglu [and they spied] it, because regel is the language of “rachil” [gossip/slander], as Rashi explained on the verse You shall not go about as a talebearer (Leviticus 19:16). It is also possible to explain what God said: “and they shall scout.” For in truth, that land is superior to all other lands due to many doubled good qualities that it possesses, excelling above all other lands. Similarly, the Yalkut brings in this section (13:1343) regarding the Land of Israel, the verse and the beginning of the dust of the world (Proverbs 8:26). But they [the spies] did the opposite, saying that it is inferior to all lands because it is a land that consumes its inhabitants. They lowered it from the rank of the head to the rank of the foot; therefore it says and they spied it out [vayiraglu]. They made it like the treading of a foot [regel], like the foot which is the lowliest part of the entire body. But in truth it is the head of all lands, and for this reason the term “going up” is used everywhere regarding one who goes to the Land of Israel. And about this they said, Let us appoint a head and return to Egypt. We find that the term “appointment” [netinah] can mean “abandonment,” as in The king of Egypt will not allow you to go (Exodus 3:19), which Targum translates as “will not abandon” [yishbok]. Thus they said here, “Let us abandon the head” — that land which you say is the head of all lands — “and return to Egypt,” even though they say that it is below the rank of the Land of Israel.

כי באשר אמר להם עלה רש חשבו שיכבשוה ע"י כבוש ותכסיסי מלחמה ובזה צריך לשלוח מרגלים לראות מקומות שאינם מבוצרים ושקל לכבוש משם, ובעיני משה הוטב הדבר באשר חשב ג"כ שיהיה הכבוש בדרך הטבע כי לא ירבה ה' נסים בחנם, אבל ה' גלה לו שא"צ לשלוח מרגלים על דרך זה, כי לא יכבשוה בדרך הטבע שבדרך הטבע עז העם היושב בארץ וא"א לכבשם רק שיהיה הכבוש נסיי ע"י ה' וכמ"ש להם אח"ז אתה עובר את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים וכו', ר"ל ומכל זה תדע שא"א לכבשם בדרך מלחמה טבעיית, רק וידעת היום כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך, ולפ"ז א"צ לשלוח מרגלים לראות את ערות הארץ כי אין מעצור לה' להושיע בכל מקום שיכנסו שמה רק באשר ידע ה' שישראל בלתי מאמינים בלבם שהיא ארץ זבת חלב ודבש וכמ"ש וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו, וע"ז התיר למשה לשלוח תרים לראות את טובת הארץ, לא מרגלים לראות את ערותה, ועז"א שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען שהתר הוא המבקש לראות טיב הארץ לא חסרונותיה, ובאר הטעם כי אשר אני נותן לבני ישראל שהכבוש יהיה על ידי בדרך נס לא בדרך מלחמה וא"כ א"צ מרגלים רק תרים

ה' ארך אפים (שמות לד, ו). כי ישראל כשעשו את העגל היה העון נגד ה' וכאן בשלוח מרגלים היה העון נגד פרצוף ישראל שלא האמינו זאת שיש כח לישראל להפוך הכל בתפלתם. ובאמת מדת רחום הוא כביכול שהקדוש ברוך הוא מדבק עצמו בעולמות התחתונים כמו שהעשיר שמרחם על העני צריך לדבק עצמו בצער העני כדי שעל ידי זה ירחם עצמו, כן כביכול אצל הקדוש ברוך הוא מדת רחום ומדת חנון הוא שיש לנו חן בעיני הקדוש ברוך הוא. וכאן בשלוח הרגלים לא האמינו זאת במדת רחום שהקדוש ברוך הוא מדבק עצמו בישראל ובמדות חנון שיש לנו חן בעיני הקדוש ברוך הוא לכך לא אמר בזה הבקשה רחום וחנון, רק ארך אפים:

Numbers 14,17. “Hashem’s forbearance is long ‎lasting;” when the Israelites committed the sin of the golden ‎calf, this was a sin of direct disobedience of the second of the Ten ‎Commandments, i.e. a sin that directly provoked G’d. In this ‎instance, the sin of the spies was a provocation of Israel’s image, ‎i.e. they did not believe that their fellow Jews had sufficient faith ‎in G’d to overturn the numerical and physical superiority of their ‎adversaries the Canaanites’, by the power of their prayers. This ‎attribute called ‎רחום‎, is G’d’s ability to attach Himself closely to ‎the “lower” parts of His universe, just as a rich man who displays ‎true empathy for the poor needs to share the poor man’s pain so ‎that he can truly have mercy on him. The two Divine attributes ‎of ‎רחום וחנון‎ are therefore practically inseparable, as the latter ‎implies that the victim in need of this attribute has found grace ‎in G’d’s eyes. Seeing that the spies underestimated the Jewish ‎people’s faith in G’d, Moses omitted coupling the attribute the ‎two attributes of ‎רחום וחנון‎ but appealed only to ‎ארך אפים‎, G’d’s ‎attribute of forbearance.

דהנה צריך האדם לעבוד את הבורא [בשני מדריגות, א'] להסתכל תמיד בשפלותו ולשבר ולהכניע את הגשמיות והארציות. ב' לחשב תמיד רוממות אל ולילך במחשבות טהורות לזכך ולטהר את מחשבתו, ועי"ז הוא מעלה את נשמתו למעלה עד מקום שרשו.

תרל"ג

Sefat Emet – Rabbi Yehudah Leib Alter of Ger, translated by Rabbi Arthur Green