Jewish Martyrdom During the First Crusade

אֵיכָ֣ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה רַבָּ֣תִי בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֙תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָיְתָ֖ה לָמַֽס׃ {ס} גָּֽלְתָ֨ה יְהוּדָ֤ה מֵעֹ֙נִי֙ וּמֵרֹ֣ב עֲבֹדָ֔ה הִ֚יא יָשְׁבָ֣ה בַגּוֹיִ֔ם לֹ֥א מָצְאָ֖ה מָנ֑וֹחַ כׇּל־רֹדְפֶ֥יהָ הִשִּׂיג֖וּהָ בֵּ֥ין הַמְּצָרִֽים׃ {ס} יָדוֹ֙ פָּ֣רַשׂ צָ֔ר עַ֖ל כׇּל־מַחֲמַדֶּ֑יהָ כִּֽי־רָאֲתָ֤ה גוֹיִם֙ בָּ֣אוּ מִקְדָּשָׁ֔הּ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֔יתָה לֹא־יָבֹ֥אוּ בַקָּהָ֖ל לָֽךְ׃ {ס}

א Alas! Lonely sits the city Once great with people! She that was great among nations Is become like a widow; The princess among states Is become a thrall. ג Judah has gone into exile Because of misery and harsh oppression; When she settled among the nations, She found no rest; All her pursuers overtook her In the narrow places. י The foe has laid hands On everything dear to her. She has seen her Sanctuary Invaded by nations That You have denied admission Into Your community.

כׇּל־זֹ֣את בָּ֭אַתְנוּ וְלֹ֣א שְׁכַחֲנ֑וּךָ וְלֹֽא־שִׁ֝קַּ֗רְנוּ בִּבְרִיתֶֽךָ׃ כִּֽי־עָ֭לֶיךָ הֹרַ֣גְנוּ כׇל־הַיּ֑וֹם נֶ֝חְשַׁ֗בְנוּ כְּצֹ֣אן טִבְחָֽה׃

All this has come upon us, yet we have not forgotten You, or been false to Your covenant. It is for Your sake that we are slain all day long, that we are regarded as sheep to be slaughtered.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: נִימְנוּ וְגָמְרוּ בַּעֲלִיַּת בֵּית נַתְּזָה בְּלוֹד, כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אִם אוֹמְרִין לָאָדָם ״עֲבוֹר וְאַל תֵּהָרֵג״ – יַעֲבוֹר וְאַל יֵהָרֵג, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, אֲבָל בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, אֲפִילּוּ מִצְוָה קַלָּה – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּצִינְעָא, אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָא אֲפִילּוּ מִצְוָה קַלָּה – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר.

§ The Gemara now considers which prohibitions are permitted in times of mortal danger. Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: The Sages who discussed this issue counted the votes of those assembled and concluded in the upper story of the house of Nitza in the city of Lod: With regard to all other transgressions in the Torah, if a person is told: Transgress this prohibition and you will not be killed, he may transgress that prohibition and not be killed, because the preserving of his own life overrides all of the Torah’s prohibitions. This is the halakha concerning all prohibitions except for those of idol worship, forbidden sexual relations, and bloodshed. Concerning those prohibitions, one must allow himself to be killed rather than transgress them. § When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: The Sages taught that one is permitted to transgress prohibitions in the face of mortal danger only when it is not a time of religious persecution. But in a time of religious persecution, when the gentile authorities are trying to force Jews to violate their religion, even if they issued a decree about a minor mitzva, one must be killed and not transgress. When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: Even when it is not a time of religious persecution, the Sages said that one is permitted to transgress a prohibition in the face of mortal danger only when he was ordered to do so in private. But if he was ordered to commit a transgression in public, even if they threaten him with death if he does not transgress a minor mitzva, he must be killed and not transgress.

בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה, וְהָיוּ סוֹרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, עַד כָּאן?! אָמַר לָהֶם: כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״ אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ. אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ, וְעַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּימֶנּוּ? הָיָה מַאֲרִיךְ בְּ״אֶחָד״, עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּ״אֶחָד״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּאֶחָד״. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? ״מִמְתִים יָדְךָ ה׳ מִמְתִים וְגוֹ׳״! אָמַר לָהֶם: ״חֶלְקָם בַּחַיִּים״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁאַתָּה מְזוּמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא״.

The Gemara relates: When they took Rabbi Akiva out to be executed, it was time for the recitation of Shema. And they were raking his flesh with iron combs, and he was reciting Shema, thereby accepting upon himself the yoke of Heaven. His students said to him: Our teacher, even now, as you suffer, you recite Shema? He said to them: All my days I have been troubled by the verse: With all your soul, meaning: Even if God takes your soul. I said to myself: When will the opportunity be afforded me to fulfill this verse? Now that it has been afforded me, shall I not fulfill it? He prolonged his uttering of the word: One, until his soul left his body as he uttered his final word: One. A voice descended from heaven and said: Happy are you, Rabbi Akiva, that your soul left your body as you uttered: One. The ministering angels said before the Holy One, Blessed be He: This is Torah and this its reward? As it is stated: “From death, by Your hand, O Lord, from death of the world” (Psalms 17:14); Your hand, God, kills and does not save. God said the end of the verse to the ministering angels: “Whose portion is in this life.” And then a Divine Voice emerged and said: Happy are you, Rabbi Akiva, as you are destined for life in the World-to-Come, as your portion is already in eternal life.

ואל יחבל עצמו - אור"ת דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבל בעצמו כי ההיא דגיטין (דף נז:) גבי ילדים שנשבו לקלון שהטילו עצמם לים (וע"ע תוס' גיטין דף נז: ד"ה קפצו):

תנו רבנן (ראש השנה טז ב') שלשה ספרים נפתחים בראש השנה אחד שלצדיקים גמורים ואחד שלרשעים גמורים ואחד שלבינונים צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו למיתה זה שאמרו חכמים בצדיקים שנכתבים לחיים ורשעים למיתה לא צדיקים שאין להם עוונות ולא רשעים שאין להם זכות שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכים ימים בשלווה והכתוב (קהלת ח׳:י״ד) צווח אם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וכבר אמרו חכמים (אבות ד) אין בידינו לא שלוות רשעים ואף לא יסורי הצדיקים אלא כך המידה יש עוונות שדינו שלהקדוש ברוך הוא ומשפטיו הצדיקים להיפרע עליהם בעולם הזה ויש מהם שהדין להיפרע בעולם הבא וכן בזכויות יש מהן שבעל הגמול משלם שכרן בעולם הזה ויש בעולם הבא וכשאדם חוטא כל שעה ומתלכלך בעוונות ומתטנף בחטאים ומתגלגל בפשעים ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים ובאים מעשיו לפני אדון הכל שוקל אותן מעשים אלו נגד אלו והצדיק שהוא צדיק גמור זוכה לחיים וכן הרשע שדינו נותן לשלם לו שכר טוב בעולם הזה על המעשה הטוב נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה לחיים כלומר שפוסקים לו חיים ושלוה ועושר ונכסים וכבוד ונמצא זה צדיק גמור בדינו והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה וכן בעל מעשה טוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונענש עליה למיתה נכתב ונחתם לאלתר למיתה בראש השנה כלומר שימות בשנה זאת או שיחיה בתחלואים רעים חיי צער ויסורין ונמצא זה רשע גמור בדינו אף על פי שזה צדיק וזוכה לעולם הבא והראשון שזכה לחיים רשע גמור ואובד לגמרי עד שיהיה גדול שבנביאים כשנידון על חטא אחד קל ונענש עליו נקרא בכאן רשע גמור ויהיה אחאב שנאמר בו (מלכים א כא כב) "הראית כי נכנע אחאב מלפני" נקרא בזה צדיק גמור וכן זה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה לחיים ולמיתה אינם בימים בלבד אלא כל העונשים שבעולם הזה נגעים ומיתת בנים ועוני וכיוצא בהן כינו אותם חכמים בשם "מיתה" וכינוי השכר הגמול הטוב אמרוהו (נדרים סד ב') בלשון "חיים".

That is to say, that he [the evil man] is awarded life, serenity, wealth, possessions, and honor.

וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה אֲבָל בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה וְהוּא שֶׁיַּעֲמֹד מֶלֶךְ רָשָׁע כִּנְבוּכַדְנֶצַּר וַחֲבֵרָיו וְיִגְזֹר גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַטֵּל דָּתָם אוֹ מִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת. יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר אֲפִלּוּ עַל אַחַת מִשְּׁאָר מִצְוֹת בֵּין נֶאֱנָס בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה בֵּין נֶאֱנָס בֵּינוֹ לְבֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים: כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וְאֵלּוּ הֵן הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מַעֲלָה עַל מַעֲלָתָן. וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר (תהילים מד כג) "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (תהילים נ ה) "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח". וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְעָבַר וְלֹא נֶהֱרַג הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהִיא חִלּוּל הַשֵּׁם. וְאַף עַל פִּי כֵן מִפְּנֵי שֶׁעָבַר בְּאֹנֶס אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין אֲפִלּוּ הָרַג בְּאֹנֶס. שֶׁאֵין מַלְקִין וּמְמִיתִין אֶלָּא לְעוֹבֵר בִּרְצוֹנוֹ וּבְעֵדִים וְהַתְרָאָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּנוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּלֶךְ (ויקרא כ ה) "(וְנָתַתִּי) [וְשַׂמְתִּי] אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הַהוּא לֹא אָנוּס וְלֹא שׁוֹגֵג וְלֹא מֻטְעֶה. וּמָה אִם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא חֲמוּרָה מִן הַכּל הָעוֹבֵד אוֹתָהּ בְּאֹנֶס אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִיתַת בֵּית דִּין. קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבַעֲרָיוֹת הוּא אוֹמֵר (דברים כב כו) "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר". אֲבָל אִם יָכוֹל לְמַלֵּט נַפְשׁוֹ וְלִבְרֹחַ מִתַּחַת יַד הַמֶּלֶךְ הָרָשָׁע וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה הִנֵּה הוּא כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ. וְהוּא נִקְרָא עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּמֵזִיד וְהוּא נִטְרָד מִן הָעוֹלָם הַבָּא וְיוֹרֵד לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם:

All the above [distinctions] apply [only in times] other than times of a decree. However, in times of a decree - i.e., when a wicked king like Nebuchadnezzar or his like will arise and issue a decree against the Jews to nullify their faith or one of the mitzvot - one should sacrifice one's life rather than transgress any of the other mitzvot, whether one is compelled [to transgress] amidst ten [Jews] or one is compelled [to transgress merely] amidst gentiles. If anyone about whom it is said: "Transgress and do not sacrifice your life," sacrifices his life and does not transgress, he is held accountable for his life. When anyone about whom it is said: "Sacrifice your life and do not transgress," sacrifices his life and does not transgress, he sanctifies [God's] name. If he does so in the presence of ten Jews, he sanctifies [God's] name in public, like Daniel, Chananiah, Mishael, Azariah, and Rabbi Akiva and his colleagues. These are those slain by [the wicked] kingdom, above whom there is no higher level. Concerning them, [Psalms 44:23] states: "For Your sake, we have been slain all day, we are viewed as sheep for the slaughter," and [Psalms 50:5] states: "Gather unto Me, My pious ones, those who have made a covenant with Me by slaughter." When anyone about whom it is said: "Sacrifice your life and do not transgress," transgresses instead of sacrificing his life, he desecrates [God's] name. If he does so in the presence of ten Jews, he desecrates [God's] name in public, nullifies [the fulfillment of] the positive commandment of the sanctification of [God's] name, and violates the negative commandment against the desecration of God's name. Nevertheless, since he was forced to transgress, he is not [punished by] lashing, and, needless to say, is not executed by the court even if he was forced to slay [a person]. The [punishments of] lashes and execution are administered only to one who transgresses voluntarily, [when the transgression is observed by] witnesses, and [when] a warning [was given], as [Leviticus 20:5] states concerning one who gives his children to [the worship of] Molech: "I will turn My face against that person." The oral tradition teaches [that we can infer]: "that person" and not one who is forced [to transgress, who transgresses] inadvertently, or [who transgresses] because of an error. If, concerning the worship of false gods, which is the most serious [of sins], a person who is forced to worship is not liable for karet, nor, needless to say, execution by a court, how much more so [does this principle apply] regarding the other mitzvot of the Torah? [Similarly,] regarding forbidden sexual relations, [Deuteronomy 22:26] states: "Do not do anything to the maiden." One who could, however, escape and flee from under the power of a wicked king and fails to do so is like a dog who returns [to lick] his vomit. He is considered as one who worships false gods willingly. He will be prevented from reaching the world to come and will descend to the lowest levels of Gehinnom.

הדרך הנכון שיראה לי בספירת העקרים שהם שרשים ויסודות לתורה האלהית הוא, כי העקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלהית הם שלשה, והם מציאות השם, וההשגחה לשכר ולעונש, ותורה מן השמים. ואלו השלשה הם אבות לכל העקרים אשר לדתות האלהיות, כמו תורת אדם ותורת נח ותורת אברהם ותורת משה, וזולת זה מן התורות האלהיות אם אפשר שימצאו יותר מאחת בזמן אחד או בזו אחר זו. ותחת כל עקר מאלו שרשים וסעיפים משתרגים ומסתעפים מן העקר ההוא, כי תחת מציאות השם הוא שורש היותו קדמון ונצחי ודומיהן, ובכלל תורה מן השמים הוא ידיעת השם והנבואה ודומיהן, ובכלל ההשגחה הם השכר והעונש בעולם הזה לגוף ובעולם הבא לנפש.

It seems to me that the general and essential principles of divine law are three: existence of God, providence in reward and punishment, and divine revelation. These three embrace all the principles of the various divine laws, such as the law of Adam, the law of Noah, the law of Abraham, the law of Moses, and any other divine laws, if there be such, at the same time or in succession. Implicit in every one of these are subordinate and derivative principles coming from that principle as a branch issues from a tree. Thus from the existence of God is derived God’s eternity, perpetuity, and so on. In revelation is implied God’s knowledge, prophecy, and so on. And from providence follows physical reward and punishment in this world, and spiritual in the next.

ומפני שבארנו בחבור גבורות השם ענין גאולת מצרים, יש לחבר עם זה גאולה אחרונה. וחבור הזה יקרא בשמו נצח ישראל, והטעם מבואר למעלה בתחלה חבור גבורות ה' (סוף הקדמה שלישית), כי בחבור הזה יתבאר כי השם יתברך נתן לישראל הנצחיות, ואינם כלים חס ושלום בגלותם הקשה הכבד. גם כן יתבאר כי יש אל השם יתברך הנצח, שיהיה מנצח מלכות הרביעית שיש לה הממשלה, וכדכתיב (עובדיה א, כא) "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה אחד". אמן כן יהי רצון במהרה בימינו:

And because we have explained in the work Gevurot Hashem the matter of the redemption from Egypt, it is fitting to join with it the final redemption. And this work shall be called by its name, Netzach Yisrael (The Eternity of Israel), the reason for which was explained above at the beginning of the work Gevurot Hashem. For in this work, it will be explained that the Lord, may He be blessed, has given to Israel eternity, and they will not, Heaven forfend, perish in their difficult and heavy exile. It will also be explained that the Lord, may He be blessed, possesses Victory, in that He will vanquish the fourth kingdom which holds dominion, as it is written (Obadiah 1:21), “And saviors shall ascend Mount Zion to judge the mount of Esau, and the kingdom shall be the Lord’s.” Amen, so may it be His will, speedily in our days.

ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל ויעמוד מאחריהם (שמות יד, יט). דידוע דהמלאכים הם יותר גבוהים מישראל מחמת קדושתם. אפס כשהשם יתברך מראה אהבתו לעמו ישראל ואוהב את ישראל אז ישראל הם למעלה מכל מלאכי מעלה. והנה בעת קריעת ים סוף הראה הקדוש ברוך הוא אהבתו לישראל והיו ישראל למעלה מכולן. וזהו ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל ויעמוד מאחריהם, פירוש שהמלאכים שהולכים לפני מחנה ישראל שהם למעלה ממדריגת ישראל אז בקריעת ים סוף עמדו אחר מדריגת ישראל שישראל היו למעלה מן המלאכים שהשם יתברך הראה להם אהבתו:

Exodus 14,19. “The angel of G’d who had ‎been traveling in front of the camp of the ‎Israelites moved to their back and took up ‎position behind them.” It is a known fact ‎that the angels are spiritually superior to Israel due to ‎their inherent holiness. However, whenever G’d ‎displays His love for His people, the Israelites become ‎transported to a spiritually higher stature than the ‎angels. At the time when G’d split the sea of reeds, the ‎Israelites ascended to a higher level of holiness than ‎even the highest ranking angels. This is the deeper ‎meaning of the line that whereas at the beginning of ‎the Israelites’ journey the angel traveled “ahead of ‎them,” by the time they had reached the shores of the ‎sea of reeds the angel of G’d took up his position ‎behind them.‎

"כה תאמרון לאדוני לעשו", הנה התורה הקדושה מלמדת אותנו איך להתנהג בגלות המר הזה אשר אנחנו נתונים תחת יד האומות ואנחנו מוכרחים לקבל הגלות באהבה עד ירחם ה' עלינו ויגאלנו גאולת עולם במהרה, ובעוד שאנחנו בגלות המר אנו מוכרחים להיות נכנעים לפניהם ולקוראם אדונים. וזהו "כה תאמרון לאדוני לעשו", ר"ל שתקראו אותו אדון בדברכם עמו, ואז כאשר יוסיף להרע לכם יותר מן הראוי במסים וארנוניות - גזל יהיה בידם, ועל ידי זה ירחם ה' עלינו, כי די לו בזה שאנחנו נכנעים לפניו וחולקים לו כבוד.

(4) "Thus you will say to my master, Esav" (Genesis 32:5) - behold the holy Torah teaches us how to behave in this bitter exile in which we are under the hand of the nations, and we are compelled to accept the exile with love until Hashem will have compassion towards us and redeems us in a complete redemption, soon. And while we are in the bitter exile we are compelled to be submissive to them and call them 'masters'. And this is "thus you will say to my master, to Esav" - meaning, call him master when you talk to him, and then he will continue to do evil to you, through taxes and forced contributions - they will be charged with stealing, and through this Hashem will have compassion on us, since it is enough that we should be submissive to them and give them honor.

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום ויצו אתם [לאמר] כה תאמרון לאדני לעשו [וגו'] עם לבן גרתי וגו', עד הצילני נא מיד אחי מיד עשו וגו' (לב, ד-יב). ופירש רש"י מלאכים ממש. עם לבן גרתי, לא נעשיתי שר וחשוב וכו', ד"א תרי"ג מצות שמרתי. הצילני מיד אחי, שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו וכו'.