Agricultural Cycles and Divine Service

שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפׇּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת׃ וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאׇ֨סְפְּךָ֔ מִֽגׇּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ׃

You shall count off seven weeks; start to count the seven weeks when the sickle is first put to the standing grain. Then you shall observe the Feast of Weeks for the ETERNAL your God, offering your freewill contribution according as the ETERNAL your God has blessed you. After the ingathering from your threshing floor and your vat, you shall hold the Feast of Booths for seven days.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

GOD spoke to Moses, saying:

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמׇּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃ וְלֶ֩חֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קׇרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃ וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמׇּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃

GOD spoke to Moses, saying: Speak to the Israelite people and say to them: When you enter the land that I am giving to you and you reap its harvest, you shall bring the first sheaf of your harvest to the priest. Until that very day, until you have brought the offering of your God, you shall eat no bread or parched grain or fresh ears; it is a law for all time throughout the ages in all your settlements. And from the day on which you bring the sheaf of elevation offering—the day after the sabbath—you shall count off seven weeks.

וְהִיא֙ לֹ֣א יָֽדְעָ֔ה כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ נָתַ֣תִּי לָ֔הּ הַדָּגָ֖ן וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֑ר וְכֶ֨סֶף הִרְבֵּ֥יתִי לָ֛הּ וְזָהָ֖ב עָשׂ֥וּ לַבָּֽעַל׃ וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אֶֽעֱנֶה֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה אֶעֱנֶ֖ה אֶת־הַשָּׁמָ֑יִם וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃ וְהָאָ֣רֶץ תַּעֲנֶ֔ה אֶת־הַדָּגָ֖ן וְאֶת־הַתִּיר֣וֹשׁ וְאֶת־הַיִּצְהָ֑ר וְהֵ֖ם יַעֲנ֥וּ אֶֽת־יִזְרְעֶֽאל׃

And she did not consider this: It was I who bestowed on her The new grain and wine and oil; I who lavished silver on her And gold—which they used for Baal. In that day, I will respond —declares GOD— I will respond to the sky, And it shall respond to the earth; And the earth shall respond With new grain and wine and oil, And they shall respond to Jezreel.

וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעׇבְד֔וֹ בְּכׇל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶֽם׃ וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִירֹֽשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ׃ וְחָרָ֨ה אַף־יְהֹוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃

If, then, you obey the commandments that I enjoin upon you this day, loving the ETERNAL your God and rendering service with all your heart and soul, I will grant the rain for your land in season, the early rain and the late. You shall gather in your new grain and wine and oil— For GOD’s anger will flare up against you, shutting up the skies so that there will be no rain and the ground will not yield its produce; and you will soon perish from the good land that GOD is assigning to you.

תָּנוּ רַבָּנַן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה. וְכׇל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? — יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם. יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם?! מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הָא עֲבַד לֵיהּ אִיסּוּרָא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם מֵעִיקָּרָא וִילַמְּדֶנּוּ בְּרָכוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מְעִילָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ נֶהֱנָה מִקׇּדְשֵׁי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. רַבִּי לֵוִי רָמֵי: כְּתִיב ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, וּכְתִיב ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״! לָא קַשְׁיָא כָּאן קוֹדֶם בְּרָכָה,

The Sages taught in a Tosefta: One is forbidden to derive benefit from this world, which is the property of God, without reciting a blessing beforehand. And anyone who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he is guilty of misuse of a consecrated object. The Gemara adds: What is his remedy? He should go to a Sage. The Gemara is puzzled: He should go to a Sage; what will he do to him? How can the Sage help after he has already violated a prohibition? Rather, Rava said, this is how it should be understood: He should go to a Sage initially, in his youth, and the Sage will teach him blessings, so that he will not come to be guilty of this type of misuse of a consecrated object in the future. Similarly, Rav Yehuda said that Shmuel said: One who derives benefit from this world without a blessing, it is as if he enjoyed objects consecrated to the heavens, as it is stated: “The earth and all it contains is the Lord’s, the world and all those who live in it” (Psalms 24:1). Rabbi Levi expressed this concept differently. Rabbi Levi raised a contradiction: It is written: “The earth and all it contains is the Lord’s,” and it is written elsewhere: “The heavens are the Lord’s and the earth He has given over to mankind” (Psalms 115:16). There is clearly a contradiction with regard to whom the earth belongs. He himself resolves the contradiction: This is not difficult. Here, the verse that says that the earth is the Lord’s refers to the situation before a blessing is recited,

וּמְנָא לַן דְּבִתְפִלָּה — דְּתַנְיָא: ״לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וּלְעׇבְדוֹ בְּכׇל לְבַבְכֶם״, אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁהִיא בַּלֵּב — הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ תְּפִלָּה. וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה מַפְתְּחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ בְּיַד שָׁלִיחַ, וְאֵלּוּ הֵן: מַפְתֵּחַ שֶׁל גְּשָׁמִים, מַפְתֵּחַ שֶׁל חַיָּה, וּמַפְתֵּחַ שֶׁל תְּחִיַּית הַמֵּתִים.

The Gemara asks: And from where do we derive that rain must be mentioned specifically in the Amida prayer? The Gemara answers: As it was taught in a baraita with regard to the verse: “To love the Lord your God and to serve Him with all your heart” (Deuteronomy 11:13). Which is the service of God that is performed in the heart? You must say that this is referring to prayer. And, afterward, it is written: “And I shall give the rain of your land in its due time, the first rain and the last rain” (Deuteronomy 11:14). This juxtaposition teaches that it is appropriate to request rain while engaged in the service of the heart, i.e., prayer. § The Gemara cites related statements concerning the idea that rainfall provides evidence of God’s might. Rabbi Yoḥanan said: There are three keys maintained in the hand of the Holy One, Blessed be He, which were not transmitted to an intermediary, i.e., God tends to these matters Himself. And they are: The key of rain, the key of birthing, and the key of the resurrection of the dead.

מַתְנִי׳ בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִידּוֹן: בַּפֶּסַח — עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת — עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה — כׇּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם״, וּבֶחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבִיאוּ עוֹמֶר בַּפֶּסַח — מִפְּנֵי שֶׁהַפֶּסַח זְמַן תְּבוּאָה הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָבִיאוּ לְפָנַי עוֹמֶר בַּפֶּסַח, כְּדֵי שֶׁתִּתְבָּרֵךְ לָכֶם תְּבוּאָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת — מִפְּנֵי שֶׁעֲצֶרֶת זְמַן פֵּירוֹת הָאִילָן הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָבִיאוּ לְפָנַי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם פֵּירוֹת הָאִילָן. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה. וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר.

MISHNA: At four times of the year the world is judged: On Passover judgment is passed concerning grain; on Shavuot concerning fruits that grow on a tree; on Rosh HaShana all creatures pass before Him like sheep [benei maron], as it is stated: “He Who fashions their hearts alike, Who considers all their deeds” (Psalms 33:15); and on the festival of Sukkot they are judged concerning water, i.e., the rainfall of the coming year. § It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda said in the name of Rabbi Akiva: For what reason did the Torah say: Bring the omer offering on the second day of Passover? It is because Passover is the time of grain, the beginning of the grain harvest season, and therefore the Holy One, Blessed be He, said: Bring the omer offering before Me on Passover so that the grain in the fields will be blessed for you. And for what reason did the Torah say: Bring the offering of the two loaves from the new wheat on Shavuot? It is because Shavuot is the time of the fruits that grow on a tree, when it begins to ripen, and therefore the Holy One, Blessed be He, said: Bring the offering of the two loaves before Me on Shavuot so that the fruits that grow on a tree will be blessed for you. And for what reason did the Torah say: Pour water onto the altar in the Temple on the festival of Sukkot? The Holy One, Blessed be He, said: Pour water before Me on the festival of Sukkot so that the rains of the year, which begin to fall after Sukkot, will be blessed for you. And recite before Me on Rosh HaShana verses that mention Kingships, Remembrances, and Shofarot: Kingships so that you will crown Me as King over you; Remembrances so that your remembrance will rise before Me for good; and with what will the remembrance rise? It will rise with the shofar.

כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים. כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים. וְלַמַּשְׁכִּים, הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר (ירמיה לא), קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ: הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטֶרֶת שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לִירוּשָׁלָיִם. הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם. לְפִי כְבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים. וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם, אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם: הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבָּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה. הִגִּיעַ לָעֲזָרָה וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר, אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי (תהלים ל):

How were the bikkurim taken up [to Jerusalem]? All [the inhabitants of] the cities of the maamad would assemble in the city of the maamad, and they would spend the night in the open street and they would not entering any of the houses. Early in the morning the officer would say: “Let us arise and go up to Zion, into the house of the Lord our God” (Jeremiah 31:5). Those who lived near [Jerusalem] would bring fresh figs and grapes, while those who lived far away would bring dried figs and raisins. An ox would go in front of them, his horns bedecked with gold and with an olive-crown on its head. The flute would play before them until they would draw close to Jerusalem. When they drew close to Jerusalem they would send messengers in advance, and they would adorn their bikkurim. The governors and chiefs and treasurers [of the Temple] would go out to greet them, and according to the rank of the entrants they would go forth. All the skilled artisans of Jerusalem would stand up before them and greet them saying, “Our brothers, men of such and such a place, we welcome you in peace.” The flute would play before them, until they reached the Temple Mount. When they reached the Temple Mount even King Agrippas would take the basket and place it on his shoulder and walk as far as the Temple Court. When he got to the Temple Court, the Levites would sing the song: “I will extol You, O Lord, for You have raised me up, and You have not let my enemies rejoice over me” (Psalms 30:2).

שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל כַּרְמֶל מִתְּבוּאָה חֲדָשָׁה עַד הַיּוֹם הַהוּא – שֶׁלֹּא נֹאכַל כַּרְמֶל חָדָשׁ קֹדֶם הַזְּמַן הַנִּזְכָּר, שֶׁנֶּאֱמַר וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ.

To not eat fresh grain from the new grain until that day: To not eat fresh grain from the new grain until the time mentioned, as it is stated (Leviticus 23:14), “and fresh grain shall you not eat.” And grain roasted in its sheaves is called, “fresh grain” — granis in the vernacular.

חג הסוכות: השמחה 8 אשר לסוכות, שהמטרה בו היא שמחה וחדווה – משכו שבעה ימים כדי שהדבר יפורסם. עונתו 1) הטעם להיותו בעונה הזאת התבאר בתורה: "[וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה] בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות כג,טז), כלומר זמן הרווחה והמנוחה מן העיסוקים ההכרחיים. אריסטו הזכיר זאת בספר התשיעי של "אתיקה", שכך היה הדבר המפורסם אצלם בקרב האומות מאז ומקדם. הוא אמר בלשון זה: "הזבחים הקדומים וההתאספויות היו מתקיימים לאחר איסוף הפירות, כאילו הן קרבנות בשל הרווחה" (אתיקה ניקומכית, ספר ח [לפי מספורנו], פרק 9, פסקה 5), זה לשונו. עונתו 2) ועוד, שהישיבה בסוכה בזמן זה נסבלת: אין חום עז ולא גשם טורד. סוכות ופסח: דעה ומידה 9 שני החגים האלה יחד, כלומר סוכות ופסח, מקנים דעה ומידה: הדעה בפסח היא זיכרון אותות מצרים והנצחתם לדורות, והדעה בסוכות היא הנצחת אותות המדבר לדורות; והמידה היא שהאדם יזכור תמיד את ימי המצוקה בימי הרווחה, כדי שתגדל תודתו לה' ויזכה בענווה והכנעה באוכלו מצה ומרור בפסח כדי שיזכור מה שאירע לנו; וכן יצא מן הבתים ויגור בסוכות, כמו שעושים האומללים שוכני המדבריות והשממות, כדי שיזכור שכך היה מצבנו בימי קדם, "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם]" (ויקרא כג,מג). ועברנו מכך לשכון בבתים מפוארים, על האדמות הטובות והפוריות ביותר, בשל חסדי ה' והבטחותיו לאבותינו, אברהם יצחק ויעקב, משום שהיו אנשים שלמים בדעותיהם ובמידותיהם. כי גם זה ציר שעליו סובבת התורה, כלומר שכל טובה שה' ייטיב והיטיב לנו אינה אלא בזכות אבות, הואיל ושָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח,יט).

The Feast of Tabernacles, which is a feast of rejoicing and gladness, is kept seven days, in order that the idea of the festival may be more noticeable. The reason why it is kept in the autumn is stated in the Law, “When thou hast gathered in thy labours out of the field” (Exod. 23:16); that is to say, when you rest and are free from pressing labours. Aristotle, in the ninth book of his Ethics, mentions this as a general custom among the nations. He says: “In ancient times the sacrifices and assemblies of the people took place after the ingathering of the corn and the fruit, as if the sacrifices were offered on account of the harvest.” Another reason is this—in this season it is possible to dwell in tabernacles, as there is neither great heat nor troublesome rain. The two festivals, Passover and the Feast of Tabernacles, imply also the teaching of certain truths and certain moral lessons. Passover teaches us to remember the miracles which God wrought in Egypt, and to perpetuate their memory; the Feast of Tabernacles reminds us of the miracles wrought in the wilderness. The moral lessons derived from these feasts is this: man ought to remember his evil days in his days of prosperity. He will thereby be induced to thank God repeatedly, to lead a modest and humble life. We eat, therefore, unleavened bread and bitter herbs on Passover in memory of what has happened unto us, and leave [on Succoth] our houses in order to dwell in tabernacles, as inhabitants of deserts do that are in want of comfort. We shall thereby remember that this has once been our condition; [comp.] “I made the children of Israel to dwell in booths” (Lev. 23:43); although we dwell now in elegant houses, in the best and most fertile land, by the kindness of God, and because of His promises to our forefathers, Abraham, Isaac, and Jacob, who were perfect in their opinions and in their conduct. This idea is likewise an important element in our religion; that whatever good we have received and ever will receive of God, is owing to the merits of the Patriarchs, who “kept the way of the Lord to do justice and judgment” (Gen. 18:19).

אלא מאותה הכת שאמר עליהם (שם מב) ותלהטהו מסביב ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב, וזהו ה' בצר פקדוך צקון לחש, כלומר כשישראל יש להם צרה וצוקה מתפללין בלחש. אמרו בפ' חלק (סנהדרין דף קא) כשחלה רבן יוחנן בן זכאי נכנסו ארבעה זקנים לבקרו ר' טרפון ור' יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ור' עקיבא.

And they, may their memory be blessed, said, "The Holy One, blessed be He, only shakes up the world for the sake of the Jewish people." And the reason for that is so that they will move their hearts to repentance and pray before Him. Everything is according to their deeds.

וּכְמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בַּחַיִּים וּבַמָּוֶת כֵּן נֹאמַר בְּחִיּוּב תְּבִיעַת סִבּוֹת הַבְּרִיאוּת וְהַמָּזוֹן וְהַמַּלְבּוּשׁ וְהַדִּירָה וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת וּלְהַרְחִיק שֶׁכְּנֶגְדָּן עִם בֵּרוּר אֱמוּנָתוֹ כִּי הַסִּבּוֹת אֵין מוֹעִילוֹת אוֹתוֹ בְּזֶה כְּלוּם אֶלָּא בִּגְזֵרַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ כַּאֲשֶׁר יֵשׁ לְבַעַל הָאֲדָמָה לַחֲרֹשׁ אוֹתָהּ וּלְנַקּוֹתָהּ מִן הַקּוֹצִים וּלְזָרְעָהּ וּלְהַשְׁקוֹתָהּ אִם יִזְדַּמְּנוּ לוֹ מַיִם וְיִבְטַח עַל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ לְהַפְרוֹתָהּ וּלְשָׁמְרָהּ מִן הַפְּגָעִים וְתִרְבֶּה תְּבוּאָתָהּ וִיבָרֵךְ אוֹתָהּ הַבּוֹרֵא וְאֵין רָאוּי לוֹ לְהַנִּיחַ הָאֲדָמָה מִבְּלִי עֲבוֹדָה וּזְרִיעָה בְּבִטְחוֹנוֹ עַל גְּזֵרַת הַבּוֹרֵא שֶׁתַּצְמִיחַ הָאֲדָמָה בִּלְתִּי זֶרַע שֶׁקָּדַם לוֹ. וְכֵן בַּעֲלֵי הַמְּלָאכָה וְהַסְּחוֹרָה וְהַשְּׂכִירוּת מְצֻוִּין לְחַזֵּר עַל הַטֶּרֶף בָּהֶם עִם הַבִּטָּחוֹן בֵּאלֹהִים כִּי הַטֶּרֶף בְּיָדוֹ וּרְשׁוּתוֹ וְשֶׁהוּא עָרֵב בּוֹ לָאָדָם וּמַשְׁלִימוֹ לוֹ בְּאֵיזוֹ סִבָּה שֶׁיִּרְצֶה וְאַל יַחְשֹׁב כִּי הַסִּבָּה תּוֹעִילֵהוּ אוֹ תַּזִּיקֵהוּ מְאוּמָה.

(5) duties of the limbs which affect others as well, whether benefiting or harming. (6) reward in the afterlife according to one's conduct in this world. (7) reward in the afterlife from the Creator in the way of kindness on His treasured ones and those who love Him (i.e. to increase their reward due to their love and clinging to G-d - TL), as written "How great is Your goodness that You have hidden away for those who fear You; You have done for those who trust in You before the sons of men!" (Tehilim 31:20)

כי דברי תורה תומכים ומאשרים כל העולם כולו, ואיך לא יהיו מאשרים ותומכים את האדם עצמו, שהוא עוסק בתורה, והיא עם האדם.

חגיגת החגים הזמניים: ואולם מלבד הקידוש הזה הנשער במדריגותיו כפי מדריגת קדושת הימים יש עוד ענינים פרטיים מיוחדים לכל זמן מזמנים אלה כפי ענינו. ושרש כלם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר אור מעין האור הראשון ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו. והנה עפ״ז נצטוינו בחג בכל הענינים שנצטוינו לזכר יציאת מצרים כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו וכמש״ל הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז ותחודש בנו תולדת אותו התיקון וע״כ נתחייב באותם הענינים כלם. ועד״ז חג השבועות למתן התורה וחג הסוכות לענין ענני הכבוד אעפ״י שאינו אותו הזמן בפרט אלא שקבעה התורה חג זה לזכרון ענין זה וכמ״ש כי בסוכות הושבתי וכו׳‎. וכן חנוכה וכן פורים ועד״ז היו כל ימי מגלת תענית אלא שנתבטלו מפני שלא היו ישראל יכולים לעמוד בהם ונפטרו מהיות עושים זכר להם והתעוררות לאור המאיר. ועתה נבאר המצות האלה בפ״ע:

Celebration of the periodic holidays: But besides this holiness that was determined about their levels according to the level of the holiness of these days, there are other specific attributes to each time period according to its content. And the root of them all is the order arranged by the Supreme Wisdom, such that the refinement refined and the great light that shone at a particular time return at that period of the year to shine light similar to the first light and have the effect of the refinement be renewed in the one that received it [originally]. So see that, according to this, we were commanded on the holiday [of Passover] about all the things that we are commanded in memory of the exodus from Egypt. For since that refinement was a very great refinement that happened to us - as we wrote above - it was embedded that upon the return of that period of the year, a light similar to the light that shone then, shine; and that the effect of that refinement be renewed in us. Therefore we were commanded in all of those matters. And in the same manner, the holiday of Pentecost (Shavuot) for the giving of the Torah; and the holiday of Tabernacles (Sukkot) for the clouds of glory. Even though [the latter] is not specifically at the same time, the Torah fixed this holiday for the memory of that matter, as it is stated (Leviticus 23:43), "that I placed them in huts, etc." And likewise Chanukah, and likewise Purim [have observances tied to the events they commemorate). And in this same manner were all the days [listed] in the Scroll of Fasting, but they were annulled since Israel was not able to keep them. So they were exempted from memorializing them and from the arousal of the [corresponding] shining light. And now we will explain these commandments on their own.

אבל לא בחר השם יתברך בעבודה כי אם בישראל שהם עם אחד, וכבר בארנו הטעם כי העבודה הזאת מורה על אחדותו יתברך, ומפני כי הקרבן מורה על שהוא יתברך אחד ואין זולתו אין מתיחס לדבר כי אם ישראל שהם עם אחד ומצד הזה היא העבודה אל השם יתברך.

Hence, one should not recite the blessing with the expression, "created." But other things that are not the main food of man are considered creations, given that they are not the main food of man.

פֵּרוֹת שֶׁהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְנִתְלְשׁוּ וַעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן כְּגוֹן תְּבוּאָה שֶׁקְּצָרָהּ וְדָשָׁהּ וַעֲדַיִן לֹא זָרָה אוֹתָהּ וְלֹא מֵרְחָהּ מֻתָּר לֶאֱכל מֵהֶן אֲכִילַת עַרְאַי עַד שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וּמִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן אָסוּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי:

When produce has reached the "phase of tithing," it was detached [from the earth], but the work preparing it was not completed, e.g., grain that he harvested and threshed, but [the reaper] did not winnow it or straighten the grain pile, he may partake of it as a snack [without tithing] until those tasks are completed. Once those tasks are completed, it is forbidden to partake of it as a snack [without tithing].

ויש בשנה התחלת הויה, וזהו בחדש ראשון, שהוא חדש האביב, שבו יתחדשו הנבראים בכל שנה*. ויש זמן האסיף והחזרה, וזהו בתקופת השנה, שהוא זמן האסיף. ויש זמן שהעולם הוא בשלימות ההויה, וזה בזמן הקציר. וזה, שבשול התבואה הוא השפע מאתו יתברך, שהוא יתברך מניע השמים, והשמים מגדלים על ידי השמש את התבואה, עד תכלית בשול שלה. וכל זמן שהיא מחוברת בארץ, נחשב זה השפעה שנמצא מאתו יתברך. אבל הקצירה, שהוא כאשר נשלם הפרי ונקצר, וזה כאשר כבר נשלם על תכלית שלימותו, זהו שלימות הויה. ומפני זה ראוי שיהיו הזמנים האלו קודש לה'. כי אף שהאביב הוא דבר טבעי, הרי "גבוה מעל גבוה שומר" (קהלת ה, ז), כי יש עוד הויה על הויה יותר, כמו שיתבאר, והוא הדביקות בו יתברך.

אָמַר רַבִּי לֵוִי הֲרֵי שֶׁחָרַשְׁתָּ וְזָרַעְתָּ וְעָדַרְתָּ וְכָסַחְתָּ וְקָצַרְתָּ וְעָמַרְתָּ וְדַשְׁתָּ וְעָשִׂיתָ תְּבוּאָה בַּגְּרָנִין, אִם אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא לְךָ מְעַט רוּחַ שֶׁתִּזְרֶה, מֵהֵיכָן אַתָּה חַי, הֱוֵי אֵין אַתֶּם נוֹתְנִין לִי אֶלָּא שְׂכַר הָרוּחַ, הֱוֵי (קהלת ה, טו): מַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ.

Rabbi Levi said: You plowed, sowed, hoed, trimmed, reaped, sheaved, threshed, and placed the grain in piles, but if the Holy One blessed be He would not release a little wind to winnow, from where would you derive sustenance? That is, you give Me only the wage for the wind. That is, “What is the advantage for he who toils for the wind?” (Ecclesiastes 5:15).

וְהִנֵּה הָעִבּוּר נִלְמַד מֵאֵלָיו שֶׁהֶחָג הַזֶּה בִּזְמַן אֲסִיפָה, אֲבָל עִנְיַן שִׁיטַת הַכָּתוּב שֶׁיֹּאמַר אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם כֻּלָּם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב בְּכֻלָּם אִשֶּׁה לַה', אָכֵן בְּיוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה בַּעֲבוּר שֶׁהוּא עֵת אָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' בְּשִׁבְעַת יָמִים. וְהוֹסִיף לוֹמַר בְּכָאן, "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן", שֶׁתִּשְׁבְּתוּ וְתָנוּחוּ בָּהֶם כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי (רמב"ן על ויקרא כ"ג:כ"ד), וְאָמַר עוֹד שֶׁתּוֹסִיפוּ לִשְׂמֹחַ לִפְנֵי הַשֵּׁם בְּלוּלָב וְאֶתְרוֹג שִׁבְעַת יָמִים, כִּי הוּא זְמַן שִׂמְחָה שֶׁבֵּרַךְ הַשֵּׁם אוֹתְךָ בְּכָל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ לְפָנָיו. וְטַעַם "תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה'", שֶׁתָּחֹגּוּ לְפָנָיו לָתֵת הוֹדָאָה לִשְׁמוֹ עַל אֹסֶף מַעֲשֵׂיכֶם כִּי בָא, וְחָזַר וְאָמַר עוֹד (ויקרא כ"ג:מ"א) "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה'" לִסְמֹךְ אֵלָיו "בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ" (ויקרא כ"ג:מ"ב).

He said here in addition, on the first day shall be ‘shabbathon’ and on the eighth day shall be ‘shabbathon,’ meaning that you are to desist from work, and to rest on them, as I have explained. And He further said that they should rejoice even more before G-d with the lulav and ethrog for seven days, for it is a time of rejoicing because G-d has blessed you in all thine increase, and in all the work of thy hands, and thou shalt be altogether joyful before Him. The meaning of the phrase [in the verse before us] ye shall keep the feast of the Eternal, is that you are to celebrate it before Him by giving thanks to His Name for your gathering of the harvest which came [in time]. Then He went back and stated again [further on in Verse 41], And ye shall keep it a feast unto the Eternal, in order to place next to it [the commandment], Ye shall dwell in booths, the meaning thereof being as follows: and ye shall keep it a feast seven days in the year by dwelling in booths, and all that are home-born shall dwell in them thus stating that they shall make a festival of seven days by taking the lulav, and rejoicing before G-d, and dwelling in booths.

עַל כֵּן תִּמְצָא מַאַמְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה רַבִּים כֻּלָּם בְּסִגְנוֹן אֶחָד מְדַמִּים הָעוֹלָם הַזֶּה לִמְקוֹם וּזְמַן הַהֲכָנָה, וְהָעוֹלָם הַבָּא לִמְקוֹם הַמְּנוּחָה וַאֲכִילַת הַמּוּכָן כְּבָר, וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וּמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם (ע"ז ב).

Hence, you will find many statements of our sages, of blessed memory, all along similar lines, comparing this world to a place and time of preparation while the next world is compared to a place of rest and eating what has already been prepared. For instance they said: "this world is like a corridor" (Avos 4:16), as I wrote earlier; "today for their performance and tomorrow [for receiving their reward]..." (Avodah Zara 3a); "He who toiled on Friday will eat on the Sabbath" (Kohelet Raba 1:15); "this world is like the shore and the next world like the sea", and many other statements along the same lines.

אֵשׁ רוּחַ מַיִם עָפָר, וְג׳ יְסוֹדוֹת אֵשׁ מַיִם רוּחַ – חָלְפוּ וְהָלְכוּ לָהֶם וְכָלוּ בֶּעָשָׁן הַמִּתְהַוֶּה מֵהַרְכָּבָתָן כַּנּוֹדָע, וִיסוֹד הַד׳ שֶׁהָיָה בָּעֵץ – שֶׁהוּא הֶעָפָר שֶׁבּוֹ הַיּוֹרֵד לְמַטָּה וְאֵין הָאֵשׁ שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, הוּא הַנִּשְׁאָר קַיָּים, וְהוּא הָאֵפֶר. וְהִנֵּה, כָּל מַהוּת הָעֵץ וּמַמָּשׁוֹ וְחוּמְרוֹ וְצוּרָתוֹ בְּאוֹרֶךְ וְרוֹחַב וְעוֹבִי שֶׁהָיָה נִרְאֶה לָעַיִן קוֹדֶם שֶׁנִּשְׂרַף, עִיקָּרוֹ הָיָה מִיסוֹד הֶעָפָר שֶׁבּוֹ, רַק שֶׁאֵשׁ מַיִם רוּחַ כְּלוּלִים בּוֹ, כִּי הֶעָפָר הוּא חוּמְרִי יוֹתֵר מִכּוּלָּן, וְיֵשׁ לוֹ אוֹרֶךְ וְרוֹחַב וְעוֹבִי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאֵשׁ וְרוּחַ, וְגַם הַמַּיִם הֵם מְעַט מִזְּעֵיר בָּעֵץ וְכָל אָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ וְעוֹבְיוֹ ״הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר״, שֶׁהוּא הָאֵפֶר הַנִּשְׁאָר אַחֲרֵי שֶׁנִּפְרְדוּ מִמֶּנּוּ אֵשׁ מַיִם רוּח. וְהִנֵּה, כְּמוֹ שֶׁהָאֵפֶר אֵין לוֹ דִּמְיוֹן וְעֵרֶךְ אֶל מַהוּת הָעֵץ הַגָּדוֹל בְּאוֹרֶךְ וְרוֹחַב וְעוֹבִי קוֹדֶם שֶׁנִּשְׂרַף, לֹא בְּכַמּוּתוֹ וְלֹא בְּאֵיכוּתוֹ, אַף שֶׁהוּא [הוּא] מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ וּמִמֶּנּוּ נִתְהַוָּה – כָּךְ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל אָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם עַל מִדָּתוֹ, מִדַּת הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה הַמְּאִירָה בּוֹ וּמְלוּבֶּשֶׁת בְּגוּפוֹ דְּאַף שֶׁהִיא [הִיא] מִדַּת הָאַהֲבָה וְחֶסֶד הָעֶלְיוֹן שֶׁבָּאֲצִילוּת הַמֵּאִיר בְּנִשְׁמָתוֹ שֶׁהָיְתָה מֶרְכָּבָה עֶלְיוֹנָה, אַף־עַל־פִּי־כֵן בְּרִדְתָּהּ לְמַטָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּפוֹ עַל־יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל־יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים

Therefore he said: “I am dust and ashes,” that is, just as ashes, which are the essence and substance of the burned wood. (For the wood) was composed of the four elements fire-air-water-earth, and the three elements of fire-water-air passed away and were consumed in the smoke that came about through their compound, as known. The fourth element of the wood, namely the earth which goes netherward and over which the fire has no dominion, remains in existence, and it forms the ashes. Now the whole of the essence of the wood, its substantiality and matter, and its form in terms of length, width, and density [visible to the eye, before it was burned], was basically from its element of earth, though the fire, water, and air were contained in it. For earth is the most material of them all.

והוא שבארץ ישראל זכו לחבר ב' הלחם שאף שהי' ע"י פעולתם נתדבקו הם והארץ להקב"ה כמ"ש ושבתה הארץ כו'. [והוא ענין רצוא ושוב] ואז יש יתרון ללחם מן הארץ יותר. וזהו הנפת שתי הלחם להורות שע"י חיבור השנים עולה גם לחם משמים יותר:

וְזֶהוּ: מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ – שֶׁמַּעֲלֶה וּמְקַיֵּם בְּחִינַת רַגְלֵי הַקְּדֻשָּׁה הַמְלֻבָּשִׁין בְּזֶה הָעוֹלָם כַּנַּ"ל: וְזֶהוּ: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים.

He arranges for him thought, word, and deed according to the particular day, and the particular person, and the particular place, and He enclothes hints for him in this thought, word and deed that He arranges for him, in order to bring him closer to serving Him. Therefore, a person has to <rigorously immerse thought, word, and deed> in this, and to expand his understanding—to understand what the particular hints are that are enclothed in the thought, word and deed of this day that the Holy One has arranged for him, whether in physical labor or business activity. And in all this that the Holy One arranges for him each day, he has to deepen and expand his thoughts on this so as to understand the hints of the Holy One.

עיין פירוש רש"י "בראשית - בשביל ישראל הנקראין ראשית ובשביל התורה הנקראת ראשית", ובמדרש נמי איתא "בשביל מצות ביכורים שנקראין ראשית". ויש לומר דכולם לדבר אחד נתכוונו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

In a beginning created God etc - see the explanation of Rashi "in a beginning - due to Israel that are called beginning, and due to Torah that is called beginning" and the midrash, too, has "due to the mitzvah of first fruits, that are called beginning" (Rashi on Genesis 1:1). And one could say that all those opinions have the same intention, that one opinion says this, the other opinion says that, and they do not dispute.

למי שלא הי' לו רק שדה א', והניח שני בנים, א' הי' זריז ונשכר ליום א' בעבודת אחרים, וצמצם פרנסתו כדי שיהיה לו מזה פרנסה לשני ימים, ויכול לעבוד שדה שלו יום א', וכן נתחכם עד שנשאר פנוי חודש א' לעבוד שדה שלו, וכך הי' הולך ועושה עד שנעשה בן חורין לעבוד רק עבודת עצמו. ובן שני הי' עצל, והוצרך להשכיר את עצמו לעבודת שדה אחר מידי יום יום, עד שהוביר שדה שלו מכל וכל. והנמשל מובן בענין עולם הזה ועולם הבא, שיש זריז ונשכר בעולם הזה לעבוד שדה אחרים יום א' כדי שיוכל לפרנס את עצמו ולבני ביתו לב' ימים, כדי שיהי' פנוי יום א' לעסוק בעסקי עולם הבא. מה שאין כן עצל טרוד כל ימיו בפרנסת עולם הזה, והוביר שדה שלו לעולם הבא, יעו"ש.

או יבואר, וספרתם לכם ממחרת השבת. דהנה בקשת ישראל שיוכלו לעבוד השם יתברך בלב תמים ובגשתם להעתיר מהשם יתברך כל בקשתם הוא שיוכלו לעבוד השם יתברך ואינם זוכרים כלל לבקש מהשם יתברך צרכם ופרנסתם. אמנם יש עת לישראל שאינם במדריגה זו ומתפללים להשם יתברך עבור עניני צרכם ופרנסתם. אפס כשישראל הם במדריגה גדולה אז אינן חושבים כלל להעתיר עבור צרכם. והנה זו המדריגה לבקש הכל עבור עבדות ה' זה נקרא שבת, כי שבת הוא מעין עולם הבא ואין בו שום אחיזה מעולם הזה. וזה כוונת הכתוב וספרתם לכם, פירוש אימתי תביאו בהירות בעסקי הטבעיים לכם, בעניני פרנסה וצרכי האדם. ממחרת השבת, כשאתם בבחינת אחר השבת. אמנם כשאתם בבחינת השבת אזי ישכח מאצליכם לבקש טובה עבורכם. והנה בימי הספירה אנו מבקשים טובה עבורינו, ובשבועות אנו מעלים מה שבקשנו עבור צרכינו בימי הספירה הכל לעבודת השם יתברך, כי בחג השבועות אנו מבקשין הכל עבור עבדות ה'. וזהו (במדבר כח, כו) וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם, פירוש מה שפעלתם בשבועותיכם, דהיינו בימי הספירה שהיו בשבועותיכם שלכם שבקשת' עבורכם תביאו הכל לה' להשם יתברך: או יבואר, וספרתם לכם, והוא קרוב לאופן הנ"ל, כי הנה בפסח נתגלה אלוהותו על ידי ניסים ונפלאות ושראוי לעבדו. אמנם השם יתברך רוצה הגם שהוא מעורר אותנו מלמעלה לעבדו שנהיה אנחנו חפיצים להתעוררות הזה. וזה סוד הספירה שבשבוע הראשון אנחנו חפיצים באהבתו, ובשבוע השניה אנחנו חפצים ביראתו, ובשבוע השלישית אנחנו חפצים שיתפאר בנו כאב המתפאר בבנו, ובשבוע הרביעית והחמישית שנאמין באמונת הבורא ברוך הוא, ובשבוע השישית שנהיה אנחנו דבוקים ומקושרים בעבודתו, ובשבוע השביעית שאנחנו ממליכים אותו על כל העולם כולו ועלינו. לכן אחר שאלו המדות נמשכים מהבורא ברוך הוא באלו ימי הספירה יש לאדם בימי הספירה להתבודד ולעבוד את ה' אלהינו כיון שבאלו הימים נמשכים אלו המדות הישרים לעמו בית ישראל, ובפרט בעת הספירה יש לאדם לשמוח ולדבק את עצמו באלו המדות ישרים, כין שאדם חפץ שמידות ישרים ימשוך בו אהבה ויראת הבורא ימשוך בו כמאמר חכמינו ז"ל (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. והנה בפסח היה התגלות והתעוררת של מדות ישרים והשכליות מהבורא ברוך הוא, ובספירה הוא התעוררת שלנו שאנחנו חפיצים בזה התעוררת העליון מה שנתגלה בפסח ממילא ניתוסף מלמעלה יותר הארה והזדככות בזה החפץ והרצון שאנחנו חפיצים. לכן יש לספור ספירת העומר באהבה וביראה וכן בימי הספירה להיות מוכנים ורוצים בזה השפע. וזהו וספרתם לכם, לכם דייקא, כלומר הפעולה שאתם מעוררים עצמיכם לאלו המדות בספירה זהו בכם, כי בפסח היה התעוררת העליון ובספירה אנחנו רוצים לזה התעוררת וזהו לכם. ונמשך לנו מלמעלה בימי הספירה מה שנמשך בפסח ביותר הזדככות וביותר הארה:

Another approach to the meaning of the verse commencing ‎with: ‎וספרתם לכם ממחרת השבת‎, “count for yourselves ‎immediately following the Sabbath.” Israel is presumed to have ‎requested to be granted the ability to serve the Lord with a pure ‎heart, and while engaged in asking G’d to grant all their various ‎requests they completely omitted any reference to their personal ‎requirements, i.e. to mundane matters.‎ However, there are times when even the Israelites on the ‎highest spiritual level find it necessary to appeal to G’d to grant ‎them such mundane requests as their livelihood. Periods during ‎which individuals or even groups of Israelites are on the highest ‎spiritual level are referred to by the Torah as ‎שבת‎, seeing that the ‎perception of the Sabbath is that it is a condensed version of the ‎world of the future, ‎מעין עולם הבא‎. That world is not directly ‎connected to the world we find ourselves in, called ‎עולם הזה‎, “the ‎here and now.” Our verse tells us under what circumstances it is ‎possible to sublimate the conditions of the “here and now” to ‎such a degree that preoccupation with our personal needs for ‎survival is no longer considered as something mundane or ‎secular. The answer lies in the words: ‎ממחרת השבת‎, “after first ‎having attained the level called ‎שבת‎.” While we are on the ‎spiritual plateau described as ‎שבת‎, we would not even remember ‎such irrelevant concerns as our livelihood. The Torah’s recipe of ‎how to attain such a plateau is the “continuous counting, day ‎after day, of our ascent towards that goal.” During the 49 days of ‎the counting we are still on the level that prompts us to ‎approach G’d with requests to make our lives on this earth ‎comfortable. With the advent of the festival of Shavuot, we ‎have attained a higher level, one that is earmarked by our offering ‎a new gift offering,” ‎מנחה חדשה‎, (Numbers 28,26). The reason the ‎Torah calls it ‎בשבועותיכם‎, “on your weeks,” is that this offering ‎reflects our own spiritual progress achieved during the weeks of ‎counting. Seeing that this is so, we are bidden to offer this to ‎‎Hashem, Who will accept it in this spirit.‎ The words ‎וספרתם לכם‎, “you shall count for yourselves,” ‎need further analysis, [as in all instances when the Torah ‎adds the apparently superfluous ‎לכם‎.] In this instance ‎the word ‎לכם‎ may be understood as G’d reiterating that although ‎it is our task in life to serve Him, each one of us must decide to do ‎so of his own free will. He is not to feel coerced, as if he felt that ‎way he could never qualify for the reward that the Torah ‎promises us for observing G’d’s commandments. The first of the “seven” weeks we are to “count,” measuring ‎our spiritual progress, are devoted to 1) digesting the fact that ‎finally, after close to 2500 years of human existence, the human ‎race had come to acknowledge its Creator and the fact that He ‎had a favorite people, whose three patriarchs had somehow ‎sustained them sufficiently so that they had accepted Moses as ‎His prophet. As a result our people learned to relate to G’d with ‎love. 2) The second of the seven weeks is devoted to embracing ‎G’d with reverence and awe, recognizing in Him the greatness of ‎the Originator of all existence. The third week is devoted to ‎ensure that G’d will have reason to “boast” of His people and their ‎spiritual accomplishments.‎ The fourth and fifth week of our counting is devoted to ‎deepening our faith in the Creator, our ability to withstand ‎anything that might make us doubt His being the only G’d in the ‎universe. The sixth week is devoted to strengthen our ties to Him ‎through the intensity with which we serve Him. Finally, the ‎seventh week is devoted to declaring Him as our King, enthroning ‎Him as the King of Kings of the entire universe.‎ In light of the fact that theses attributes are derivatives of the ‎Essence of G’d Himself, during the days when we observe the ‎commandment of counting the days and weeks, it is especially ‎important that each one of us will set aside time for ‎contemplating these holy thoughts and serve the Creator by ‎doing so, as the sages have taught us that ‎בדרך שאדם רוצה להלוך ‏מוליכים אותו‎, “that people who wish to travel along the right path ‎will enjoy heavenly assists in doing so.” (Makkot 10) Seeing ‎that the redemption occurred on Passover, (15th Nissan) we know ‎that each year at that time, G’d is singularly prepared to reveal ‎Himself as He did on the occasion of the first Passover, ‎‎[actually, according to tradition already on the night when ‎Avraham defeated the four mightiest kings with his 318 men, ‎compare Genesis 15,15 Ed.] The period between then and ‎the festival of Shavuot is especially suited for anyone who ‎wishes to experience spiritual progress to do so by means of ‎observing this commandment of counting with especial ‎devotion. The word ‎לכם‎ therefore is best translated as “for your ‎personal benefit,” suggesting that this period more than any ‎other should be exploited by the pious to elevate themselves ‎spiritually.‎ ‎

וכי תאמרו מה נאכל כו' הן לא נזרע כו'. דענין שבת ושמיטה הוא בחי' הביטול. ודבר זה נוהג בכל פרט ג"כ שצריך לבטל עצמו מפני יראת הבורא ית'. ואף שעי"ז מבטל קצת מקיום המצות ומעש"ט ע"י היראה. אעפ"כ אם הוא לש"ש אינו בא עי"ז לידי חסרון. כי טוב מעט ביראת ה' שעי"ז שורה ברכה במעשיו. וע"ז נאמר יראי א"ה קדושיו כי אין מחסור ליראיו והבן. וז"ש וכ"ת מה נאכל כו' הן לא נזרע כו' אף שממעט עי"ז בעבודת הפעולה. אעפ"כ מעט דביקות שמשיג ע"י היראה שורה בו ברכה וצויתי א"ב כו' בשנה הששית שהיא בחי' התקשרות. וע"ז טוב מעט ביראת ה':

(Vayikra 25:20) “And if you shall say ‘what shall we eat in the shmita year, we have not planted..?” The idea of Shabbos and Shmita is one of nullification. This applies on both a national and individual level, requiring one to nullify oneself for the fear of Heaven. Though this fear might seem to reduce one's performance of mitzvot and good deeds, if it is for the sake of Heaven, it will not cause a lack. It is better to have less with the fear of Heaven, for this brings blessings to one's actions. As Tehillim 34:10 states, “Fear Hashem, His holy ones, for those who fear Him lack nothing.” This means both materially and spiritually, there will be no lack due to the added fear of Heaven. This explains the pasuk, "If you say what shall we eat, for we have not planted." Even if actions are reduced due to shmita, the little connection gained through fear of Hashem brings blessings. As the pasuk continues, “I will command My blessing in the sixth year,” indicating that the sixth year represents attachment and connection. Thus, “A little with fear of Hashem is better than much without it.”

תשובה טבעית, אמונית, שכלית

Teshuva of Nature, Faith, and Intellect