The Spies' Sin: Land Slander or Broken Faith?

וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכׇל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃ וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם׃ וְלָמָ֣ה יְ֠הֹוָ֠ה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃

Thus they spread calumnies among the Israelites about the land they had scouted, saying, “The country that we traversed and scouted is one that devours its settlers. All the people that we saw in it are of astonishingly great size; we saw the Nephilim there—the Anakites are part of the Nephilim—and we looked like grasshoppers to ourselves, and so we must have looked to them.” “Why is GOD taking us to that land to fall by the sword?” “Our wives and children will be carried off!” “It would be better for us to go back to Egypt!”

וּכְתִיב: ״וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא״, אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ לַיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם — וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת.

And it is further written: “And all the congregation lifted up their voice and cried and the people wept that night” (Numbers 14:1). Rabba said that Rabbi Yoḥanan said: That night was the night of the Ninth of Av. The Holy One, Blessed be He, said to them: You wept needlessly that night, and I will therefore establish for you a true tragedy over which there will be weeping in future generations.

דָּבָר אַחֵר, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לִתֵּן לוֹ יְרֻשָׁה, וְאוֹמֵר, אִם נוֹתְנָהּ לוֹ אֲנִי עַכְשָׁו, עֲדַיִן קָטָן הוּא וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְשָׁמְרָהּ, אֶלָּא עַד שֶׁיִּלְמַד בְּנִי כְּתָבִין וְיַעֲמֹד עַל עָמְקָן, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי נוֹתְנָהּ לוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אֲנִי מַכְנִיס עַכְשָׁו יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, עֲדַיִן לֹא נִתְעַסְּקוּ בְּמִצְווֹת, וְאֵינָן יוֹדְעִין עִסְקֵי תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, אֶלָּא אֶתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ אַכְנִיסֵם לָאָרֶץ.

Another matter, “God did not lead them [naḥam].” This is analogous to a king who had a son and he sought to bequeath him an inheritance, and he said: ‘If I give it to him now, he is still young and unable to retain it; rather, [I will wait] until my son learns the laws and appreciates their significance, and then I will give it to him.’ So too, the Holy One blessed be He said: ‘If I take Israel into the Land now, they have not yet engaged in the mitzvot, and they do not know the matters of terumot and tithes, Rather, I will give them the Torah and then I will take them into the Land.’

יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה יוֹדֵעַ אֲנִי מָה הֵם, אֶלָּא אִם בִּקַּשְׁתָּ שְׁלַח לְךָ לְעַצְמְךָ, מִנַיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב (במדבר יג, טז): אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה לָתוּר.

The Holy One blessed be He said to Moses: ‘I know what they are. However, if you asked, send them yourself.’ From where is it derived? It is as it is written: “These are the names of the men whom Moses sent to scout the land” (Numbers 13:16).

לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מָה רָאָה לוֹמַר אַחַר מַעֲשֵׂה מִרְיָם שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, אֶלָּא שֶׁהָיָה צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֹּאמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע עַל הָאָרֶץ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא יִהְיוּ אוֹמְרִים לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִין עֹנֶשׁ לָשׁוֹן הָרָע, לְפִיכָךְ סָמַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעִנְיָן זֶה לָזֶה לְפִי שֶׁדִּבְּרָה מִרְיָם בְּאָחִיהָ וְלָקְתָה בְּצָרַעַת, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל עָנְשׁוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאִם בִּקְּשׁוּ לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע יִהְיוּ מִסְתַּכְּלִין מַה נַּעֲשָׂה לְמִרְיָם, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא רָצוּ לִלְמֹד, לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם.

Nevertheless, they did not wish to learn. That is why it is stated: “They do not know and they do not understand, for their eyes are smeared and don’t see.”

הלא ישיבך הדעת היותר המוני שיאמר בזה והוא כי בחג האסיף הזה נצא מבתים מבטחים ומשכנות מנוחה לשבת בסתר עליון ולבא תחת כנפיו כי הוא המכין טרפנו ואשר עשה כל צרכנו ועל הכל אנו חייבים לבא ולשמוח לפניו ולולבנו בידינו לשבח ולהלל למי שהספיק בידינו כל הטובות ההנה אשר אספנו אל בתינו כדי שיוסיף ויתן לנו כהנה וכהנה בשנים הבאות חלף הודאותינו והנה בזה הוא מודה על אמונת השכר והעונש ועליך לפתוח לו פתח לשאר הענינים מהספיקות והדברים הנלוים אליו וגם להעיר את אזנו על חג העצרת הרומז על ענין העה"ב כמו שיבא ב"ה. הנה שהיו כל הפנות השרשיות מתורתנו האלהית נזכרים וחקוקים על לוח לבם לא יסורו ממנו. וזה מה שיחייב חיוב גמור לכל דורש ה' מהבאים בשערי ספר התורה הזאת לדרוש ולתור בכמו אלה העניינים לתת לכל אחד ואחד מאלו המועדים חלקו ומנת מדו מהלמוד והעיון בדיניו חוקיו ותורותיו כפי אשר נמצא בחבורים הראשונים אשר דרכו הדרך הזה ואין לחוש אל האריכות אשר יתחבר מכללם כי יש לסמוך על הבאים לדרוש מכל ספר שלא יטרחו עצמם בקרוא אותם בבת אחת אבל שיחלקום על זמנים רבים כפי ענינם אשר יקראו אותם מועדם ולזה ראיתי ליחד השער הזה אל הדבור במועדים כלם בכלל להיות בספר הזכרון לכל שרשי הדת האלהית כמו שאמרנו יהיו פרקיו למספר הדרושים הנכללים בו על הסדר אשר באו בכתוב.

us You have sanctified and holidays You have allowed us to inherit." The visible expression of G'ds extreme goodwill is expressed by His assigning these holydays, so that women and children who are unable to study the holy writ, can comprehend the meaning of Torah by means of the ceremonies based on historical events performed on the Sabbath and the other holydays i.e. "days of holy convocations." In this manner, women and children too can achieve a high level of bitachon, faith in G'ds individual Providence.

הוֹבַשְׁתַּנִי מֶלֶךְ כּוּזָר, וְהֶעָוֹן הַזֶּה הוּא אֲשֶׁר מְנָעָנוּ מֵהַשְׁלָמַת מַה שֶּׁיְּעָדָנוּ בוֹ הָאֱלֹהִים בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּמָה שֶׁאָמַר: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן", כִּי כְבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָּן לָחוּל כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה אִלּוּ הָיוּ מַסְכִּימִים כֻּלָּם לָשׁוּב בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל שָׁבוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וּגְדוֹלֵיהֶם בְּבָבֶל, רוֹצִים בַּגָּלוּת וּבָעֲבוֹדָה – שֶׁלֹּא יִפָּרְדוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם. וְאִלּוּ הָיִינוּ מִזְדַּמְּנִים לִקְרַאת אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, הָיִינוּ פוֹגְעִים מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁפָּגְעוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם.

It is the sin which kept the divine promise with regard to the second Temple, viz.: Sing and rejoice, O daughter of Zion' (Zachariah 2:14), from being fulfilled. Divine Providence was ready to restore everything as it had been at first, if they had all willingly consented to return. Were we prepared to meet the God of our forefathers with a pure mind, we should find the same salvation as our fathers did in Egypt.

וְהָיָה רַע בְּעֵינֵי ה', שֶׁהָיָה לָהֶם לָלֶכֶת אַחֲרָיו בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כָּל טוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וְהֵם הָיוּ כַּאֲנוּסִים וּמֻכְרָחִין, מִתְאוֹנְנִים וּמִתְרַעֲמִים עַל עִנְיָנָם.

It states that they were k’mithon’nim (‘as’ murmurers), meaning that they spoke in the bitterness of their soul as do people who suffer pain, and this was evil in the sight of the Eternal, since they should have followed Him with joyfnlness, and with gladness of heart by reason of the abundance of all good things which He gave them, but they behaved like people acting under duress and compulsion

אֲבָל רִשְׁעָם בְּמִלַּת אֶפֶס, שֶׁהִיא מוֹרָה עַל דָּבָר אָפֵס וְנִמְנָע מִן הָאָדָם שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם עִנְיָן, כִּלְשׁוֹן "הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ" (תהלים עז ט), "וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (ישעיהו מה יד). וְהִנֵּה אָמְרוּ לוֹ הָאָרֶץ שְׁמֵנָה וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְהַפְּרִי טוֹב, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָבֹא אֲלֵיהֶם כִּי עַז הָעָם וְהֶעָרִים בְּצוּרוֹת גְּדֹלוֹת מְאֹד, וְגַם יְלִידֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:

But the wickedness of the spies consisted in saying the word ephes [“nevertheless” — ‘Nevertheless’ the people that dwell in the Land are fierce], which signifies something negative and beyond human capability, something impossible of achievement, under any circumstances similar to the expressions: ‘Ha’aphes’ lanetzach chasdo (Is His mercy ‘clean gone’ for ever?); and there is none else; ‘ephes’ (there is no other) G-d. Thus the spies told Moses that the Land is fertile and surely it floweth with milk and honey and the fruits are good, but it is impossible to fight against the people because they are fierce, and the cities are fortified, and very great; and moreover we saw the children of Anak there.

וַיִּלּוֹנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. שֶׁהָיוּ שְׁלוּחֵי הָאֵל יִתְבָּרַךְ לְהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם וּלְהַצִּילָם מִכָּל אֵימַת מָוֶת בַּמִּדְבָּר, וְאָמְרוּ שֶׁכָּל זֶה נַעֲשָׂה כְּדֵי לְתִתָּם בְּיַד הָאֱמֹרִי.

וילונו על משה ועל אהרן; who were G’d’s delegates charged with taking them out of Egypt and with saving them from fear of death in the desert; they claimed that all that Moses and Aaron had done was only in order to deliver the people into the hands of the Emorite.

ובזה לא יוכלו לכפור שיש יכולת ביד ה' להוריש לפניהם גוים גדולים ועצומים מהם, ובפרט שיהושע וכלב הכחישו גם הנחה זו מ"ש שכח יושבי הארץ רב מכחם, והם העידו שכח ישראל גדול יותר גם בדרך מלחמה, ותרי כמאה, והרי הדבר שקול, וחששו שישראל יאמינו למשה וליהושע וכלב, לכן התחכמו להוציא דבה על הארץ בדבר שנשלחו עליו והוא בטובת הארץ עצמה וז"ש:

וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן. מָצִינוּ שָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת בְּעִנְיָן זֶה: וְיָתֻרוּ, וְיַחְפְּרוּ, וַיְרַגְּלוּ, כִּי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ (דברים א כב): ״נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ״. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר: ״וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן״. וּבַמְרַגְּלִים כְּתִיב (שם א כד): ״וַיְרַגְּלוּ אוֹתָהּ״. לְפִי שֶׁשָּׁלֹשׁ דֵּעוֹת הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר ״וְיָתֻרוּ״, שֶׁיֵּשׁ בְּמַשְׁמָעוּתוֹ גַּם לְשׁוֹן יִתְרוֹן, כִּי רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְאוֹת לָהֶם יִתְרוֹן הָאָרֶץ עַל כָּל הָאֲרָצוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ג ח): ״וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִיא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה״, וְטוֹבָה זוֹ הִיא הַטּוֹבָה הָרוּחָנִית מִצַּד הֱיוֹתָהּ אֲוִירָא דְּמַחְכִּים (ב״ב קנח:), כִּי זֶה הֲכָנָה אֶל הָאָדָם לָבֹא עַל יָדוֹ לִכְלַל הַטּוֹבָה הָאֲמִתִּית, כִּי אֵין לְאָדָם יִתְרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ זוּלָתוֹ וְיִתְרוֹן אֶרֶץ זֶה בַּכֹּל הִיא (קהלת ה ח). אֲבָל יִשְׂרָאֵל רוּחַ אַחֶרֶת הָיְתָה עִמָּהֶם, כִּי תָּמִיד הָיוּ מְבַקְשִׁים תּוֹאֲנָה לָשׁוּב מִצְרָיְמָה, וְעַל כֵּן אָמְרוּ ״וְיַחְפְּרוּ״, שֶׁיֵּשׁ בְּמַשְׁמָעוּתוֹ לְשׁוֹן חֶרְפָּה, כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ רָצוּ לִרְאוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מָקוֹם לָלוּן וְלוֹמַר ״נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה״. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם לֹא בִּקְשׁוּ שֶׁיּוֹצִיאוּ מִלִּבָּם דִּבָּה שִׁקְרִית. וְהַמְרַגְּלִים הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבִּקְשׁוּ מֵהֶם, וְהוֹצִיאוּ מִלִּבָּם מִלִּין שְׁקָרִים כְּדֶרֶךְ כָּל הוֹלֵךְ רָכִיל הַמַּפְלִיג כָּל דָּבָר לְהַגִּיד יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁרָאָה, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְרַגְּלוּ אוֹתָהּ״. כִּי רֶגֶל לְשׁוֹן רָכִיל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשׁ רַשִּׁ״י עַל פָּסוּק לֹא תֵלֵךְ רָכִיל (ויקרא יט טז). גַּם יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר ״וְיָתוּרוּ״, כִּי בֶּאֱמֶת הָאָרֶץ הַהִיא רֹאשׁ לְכָל הָאֲרָצוֹת עַל יְדֵי כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת כְּפוּלוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהּ בְּיֶתֶר שְׂאֵת עַל כָּל שְׁאָר הָאָרֶץ. וְכֵן מֵבִיא בַּיַּלְקוּט פָּרָשָׁה זוֹ (יג תשמג) עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פָּסוּק ״וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל״ (משלי ח כו), וְהֵמָּה עָשׂוּ בְּהֵפֶךְ זֶה לוֹמַר שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִכָּל הָאֲרָצוֹת, כִּי אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא, וְהוֹרִידוּהָ מִמַּדְרֵגַת הָרֹאשׁ אֶל מַדְרֵגַת הָרֶגֶל. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיְרַגְּלוּ אוֹתָהּ״, שֶׁעָשׂוּ אוֹתָהּ לְמִדְרַס רֶגֶל, כְּרֶגֶל זֶה הַפָּחוּת שֶׁבְּכָל הַגּוּף. וּבֶאֱמֶת הִיא רֹאשׁ לְכָל הָאֲרָצוֹת, כִּי מִטַּעַם זֶה נֶאֱמַר בְּכָל מָקוֹם לְשׁוֹן עֲלִיָּה בַּהוֹלֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְעַל זֶה אָמְרוּ ״נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה״, מָצִינוּ נְתִינָה לְשׁוֹן שְׁבִיקָה, כְּמוֹ ״לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ״ (שמות ג יט), תַּרְגּוּמוֹ ״לֹא יִשְׁבּוֹק״, כָּךְ אָמְרוּ כָּאן נִשְׁבּוֹק הָרֹאשׁ, אוֹתָהּ אֶרֶץ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים כִּי הִיא רֹאשׁ לְכָל הָאֲרָצוֹת, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם אוֹמְרִים שֶׁהִיא לְמַטָּה מִמַּדְרֵגַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

“And they shall spy out the land of Canaan.” We find three expressions on this matter: scout [v’yaturu], search [v’yachperu], and spy out [va’yeraglu]. For the Israelites said, Let us send men ahead of us and they shall search the land for us (Deuteronomy 1:22), but the Holy One, blessed be He, said, They shall scout the land of Canaan. And regarding the spies it is written, And they spied it out (Deuteronomy 1:24). This is because there were three different intentions in this plan. The Holy One, blessed be He, said “v’yaturu” [they shall scout], which also implies the language of “yitron” [advantage/benefit], because God wanted to show them the advantage of the land over all other lands, as it is written, And to bring them up from that land to a good and spacious land (Exodus 3:8). This goodness refers to the spiritual goodness due to it being “avira d’machkim” [air that makes one wise] (Bava Batra 158b), as this is a preparation for a person to attain true goodness, since a person has no advantage under the sun besides this, and the advantage of the land is in everything (Ecclesiastes 5:8). But the Israelites had a different spirit with them, as they were constantly seeking pretexts to return to Egypt. Therefore, they said “v’yachperu” [they shall search], which implies a sense of “cherpah” [disgrace/shame], because they wanted to see the nakedness of the land in order to have an opportunity to complain and say, “Let us appoint a leader and return to Egypt.” Nevertheless, they did not request that the spies fabricate false slander. The spies, however, corrupted and abominated even more than what was asked of them, and fabricated falsehoods from their hearts, in the manner of all talebearers who exaggerate everything to say more than what they saw. Therefore, it says va’yeraglu [and they spied] it, because regel is the language of “rachil” [gossip/slander], as Rashi explained on the verse You shall not go about as a talebearer (Leviticus 19:16). It is also possible to explain what God said: “and they shall scout.” For in truth, that land is superior to all other lands due to many doubled good qualities that it possesses, excelling above all other lands. Similarly, the Yalkut brings in this section (13:1343) regarding the Land of Israel, the verse and the beginning of the dust of the world (Proverbs 8:26). But they [the spies] did the opposite, saying that it is inferior to all lands because it is a land that consumes its inhabitants. They lowered it from the rank of the head to the rank of the foot; therefore it says and they spied it out [vayiraglu]. They made it like the treading of a foot [regel], like the foot which is the lowliest part of the entire body. But in truth it is the head of all lands, and for this reason the term “going up” is used everywhere regarding one who goes to the Land of Israel. And about this they said, Let us appoint a head and return to Egypt. We find that the term “appointment” [netinah] can mean “abandonment,” as in The king of Egypt will not allow you to go (Exodus 3:19), which Targum translates as “will not abandon” [yishbok]. Thus they said here, “Let us abandon the head” — that land which you say is the head of all lands — “and return to Egypt,” even though they say that it is below the rank of the Land of Israel.

או יאמר "לך לך כו'", דהנה יש שהוא צדיק מחמת זכות אבותיו או מחמת שהוא תמיד בין הצדיקים, אבל באמת צריך האדם שלא להשגיח על זה, הן הצדיק בן צדיק לא ישגיח על זכות אבותיו לאמר שזכות אבות יעמוד לו ולא יתאמץ בעבודת הבורא מחמת זה, לא ישגיח על זה, רק צריך אימוץ וחיזוק גדול בעבודתו יתברך, והן הצדיק שאינו בן צדיק אל יתיאש עצמו לאמר מאחר שאין לו זכות אבות לסייע לא יוכל להגיע לעבודת הבורא יתברך, אל יאמר כן רק יעבוד השי"ת באמת והבא לטהר מסייעין לו מן השמים, רק לחשוב שהשי"ת עושה לו כל זאת שמסייע לו. וזהו "לך לך מארצך כו׳", פירוש שלא תשגיח על ארצך ועל בית אביך, ותלך לשרשך "אל הארץ" העליונה, "אשר אראך" ר"ל כנ"ל, שלא תחשוב רק שאני מראה אותך כל זאת, שהכל הוא מהבורא יתברך.

And this is "from your land [artzecha], to bring them only to holiness. "And from your birthplace" meaning, a person who behaves with disgusting traits then from that person come evil results, God forbid, since a trait gives birth to another similar trait, through "a transgression brings about a transgression" - and this is "from your birthplace". "And from the house of your father", meaning sometimes certain traits get imprinted in a person according to the environment that happens to the person, from the parental forces that insert those traits into the person. One needs to get out of those and make them enter into holiness, and this is "from the house of your father".

ה' ארך אפים (שמות לד, ו). כי ישראל כשעשו את העגל היה העון נגד ה' וכאן בשלוח מרגלים היה העון נגד פרצוף ישראל שלא האמינו זאת שיש כח לישראל להפוך הכל בתפלתם. ובאמת מדת רחום הוא כביכול שהקדוש ברוך הוא מדבק עצמו בעולמות התחתונים כמו שהעשיר שמרחם על העני צריך לדבק עצמו בצער העני כדי שעל ידי זה ירחם עצמו, כן כביכול אצל הקדוש ברוך הוא מדת רחום ומדת חנון הוא שיש לנו חן בעיני הקדוש ברוך הוא. וכאן בשלוח הרגלים לא האמינו זאת במדת רחום שהקדוש ברוך הוא מדבק עצמו בישראל ובמדות חנון שיש לנו חן בעיני הקדוש ברוך הוא לכך לא אמר בזה הבקשה רחום וחנון, רק ארך אפים:

Numbers 14,17. “Hashem’s forbearance is long ‎lasting;” when the Israelites committed the sin of the golden ‎calf, this was a sin of direct disobedience of the second of the Ten ‎Commandments, i.e. a sin that directly provoked G’d. In this ‎instance, the sin of the spies was a provocation of Israel’s image, ‎i.e. they did not believe that their fellow Jews had sufficient faith ‎in G’d to overturn the numerical and physical superiority of their ‎adversaries the Canaanites’, by the power of their prayers. This ‎attribute called ‎רחום‎, is G’d’s ability to attach Himself closely to ‎the “lower” parts of His universe, just as a rich man who displays ‎true empathy for the poor needs to share the poor man’s pain so ‎that he can truly have mercy on him. The two Divine attributes ‎of ‎רחום וחנון‎ are therefore practically inseparable, as the latter ‎implies that the victim in need of this attribute has found grace ‎in G’d’s eyes. Seeing that the spies underestimated the Jewish ‎people’s faith in G’d, Moses omitted coupling the attribute the ‎two attributes of ‎רחום וחנון‎ but appealed only to ‎ארך אפים‎, G’d’s ‎attribute of forbearance.

וכל זה לצאת ידי המצוה כתקונה הא דיעבד יוצא כל שכיון לצאת לבד [פמ"ג]:

Mishnah Berurah 625:1