Moses' Request for Divine Glory: Limits of Human Perception

וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ׃ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַעֲבִ֤יר כׇּל־טוּבִי֙ עַל־פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִֽי בְשֵׁ֛ם יְהֹוָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְחַנֹּתִי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִחַמְתִּ֖י אֶת־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם׃ וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי׃

He said, “Oh, let me behold Your Presence!” And [God] answered, “I will make all My goodness pass before you, and I will proclaim before you the name GOD [יהוה], and the grace that I grant and the compassion that I show,” continuing, “But you cannot see My face, for no mortal may see Me and live.”

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: דְּעוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁאִלְמָלֵי כָּעַסְתִּי — לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בִּלְעָם לְבָלָק: ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה׳״, מְלַמֵּד שֶׁכָּל אוֹתָן הַיָּמִים לֹא זָעַם. וְכַמָּה זַעְמוֹ — רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע? אָמַר רַבִּי אָבִין וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֲבִינָא:

With regard to God’s statement to Moses, “And He said: ‘You cannot see My face, for man shall not see Me and live’” (Exodus 33:20), it was taught in the name of Rabbi Yehoshua ben Korḥa that the Holy One, Blessed be He, said to Moses as follows: When I wanted to show you My glory at the burning bush, you did not want to see it, as it is stated: “And Moses concealed his face fearing to gaze upon God” (Exodus 3:6). But now that you want to see My glory, as you said: “Show me Your glory,” I do not want to show it to you. Rabbi Yehoshua ben Korḥa interprets Moses’ initial refusal to look upon God’s glory negatively, as he rebuffed God’s desire to be close to him.

וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי מַרְאֶה לְךָ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁאֲנִי עָתִיד לִתֵּן לָהֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁל מַתַּן שָׂכָר שֶׁהֵן מְתֻקָּנִין לַצַּדִּיקִים וְהוּא אוֹמֵר הָאוֹצָר הַזֶּה שֶׁל מִי הוּא, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁל עוֹשֵׂי מִצְווֹת, וְהָאוֹצָר הַזֶּה שֶׁל מִי הוּא, שֶׁל מְגַדְּלֵי יְתוֹמִים, וְכָל אוֹצָר וְאוֹצָר, וְאַחַר כָּךְ רָאָה אוֹצָר גָּדוֹל אָמַר הָאוֹצָר הַזֶּה שֶׁל מִי הוּא

“there is a place with Me.” My place is ancillary to Me and I am not ancillary to My place. “I will remove My hand and you will see My back the Holy One blessed be He showed him all the storehouses of reward that are designated for the righteous. [Moses] said: ‘Who does this storehouse belong to?’ [God] said: ‘It belongs to those who perform mitzvot.’ ‘And who does this storehouse belong to?’ ‘It belongs to those who raise orphans.’ So it was for each and every storehouse.

דָּבָר אַחֵר, וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ, נִתְאַוָּה לַעֲמֹד עַל מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים וְשַׁלְוָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, וּמִנַּיִן שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים נִקְרָא כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, לה): כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה כד, כג): מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשִׁיבוֹ, (שמות לג, כ): וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, אֵין לָשׁוֹן פָּנָי הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא שַׁלְוָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, כְּדִכְתִיב (דברים ז, י): וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ.

Another matter, “he said: Show me, please, Your glory.” He sought to ascertain the granting of reward to the righteous and the tranquility of the wicked. From where is it derived that the granting of reward to the righteous is called glory? As it is stated: “After glory You will take me” (Psalms 73:24). What did the Holy One blessed be He answer him? “He said: You will not be able see My face [panai]” (Exodus 33:20). The expression panai stated here is nothing other than the tranquility of the wicked, as it is written: “He repays His enemies to their face [el panav] to eradicate them” (Deuteronomy 7:10).

המענה לשתי השאלות 3 כאשר ביקש לדעת את התארים וביקש מחילה לאומה, ונענה שיימחל להם, ולאחר מכן ביקש להשיג את עצמותו יתעלה, באומרו "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג,יח) – נענה על הבקשה הראשונה, שהיא "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ", ונאמר לו: "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ" (שם,יט). ובתשובה על השאלה השנייה נאמר לו: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי [כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי]" (שם,כ). 4 דבריו (של ה') "כָּל טוּבִי" רומזים לכך שיציג בפניו את כל הנמצאים (=הדברים במציאות), שעליהם נאמר "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א,לא). ב"הצגה בפניו" כוונתי היא שישיג את טבעם ואת מערכת הקשרים שביניהם, וידע כיצד הוא מנהיג אותם בכלל ובפרט. לעניין הזה רמז בדבריו "[עַבְדִּי מֹשֶׁה] בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב,ז), כלומר: הוא הבין את מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית ויציבה; כי ההשקפות שאינן נכונות אינן יציבות. הנה כי כן, השגת הפעולות הללו היא תאריו יתעלה, שהוא נודע דרכם. הראיה לכך שמה שהובטח לו שישיג הוא פעולותיו יתעלה, היא שהדבר שנודע בו (ה' למשה) הוא תוארי פעולה גמורים: "רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם [וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת...]" (שמות לד,ו-ז). 5 הנה התבאר שהדרכים שביקש לדעת ושה' הודיע לו אותם, הם הפעולות היוצאות ממנו יתעלה. החכמים קוראים להם "מדות" ואומרים "שלש עשרה מדות", והם משתמשים במונח הזה כדי לציין את מידות האופי: "ארבע מדות בנותני צדקה" (משנה אבות ה,יג), "ארבע מדות בהולכי לבית המדרש" (שם ה,יד), וזה נפוץ. המשמעות כאן אינה שה' בעל מידות אופי, אלא שהוא עושה פעולות הדומות לפעולות שיוצאות מאתנו יוצאות בעקבות מידות האופי, כלומר מתכונות נפשיות; לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות.

Moses prayed to God to grant him knowledge of His attributes, and also pardon for His people; when the latter had been granted, he continued to pray for the knowledge of God’s essence in the words, “Show me thy glory” (ib. 18), and then received, respecting his first request, “Show me thy way,” the following favourable reply, “I will make all my goodness to pass before thee” (ib. 19); as regards the second request, however, he was told, “Thou canst not see my face” (ib. 20). The words “all my goodness” imply that God promised to show him the whole creation, concerning which it has been stated, “And God saw everything that he had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1:31); when I say “to show him the whole creation,” I mean to imply that God promised to make him comprehend the nature of all things, their relation to each other, and the way they are governed by God both in reference to the universe as a whole and to each creature in particular. This knowledge is referred to when we are told of Moses,” he is firmly established in all mine house” (Num. 12:7); that is, “his knowledge of all the creatures in My universe is correct and firmly established”; for false opinions are not firmly established. Consequently the knowledge of the works of God is the knowledge of His attributes, by which He can be known. The fact that God promised Moses to give him a knowledge of His works, may be inferred from the circumstance that God taught him such attributes as refer exclusively to His works, viz., “merciful and gracious, longsuffering and abundant in goodness,” etc., (Exod. 34:6). It is therefore clear that the ways which Moses wished to know, and which God taught him, are the actions emanating from God. Our Sages call them middot (qualities), and speak of the thirteen middoth of God (Talm. B. Rosh ha-shanah, p. 17b); they used the term also in reference to man; comp. “there are four different middoth (characters) among those who go to the house of learning”; “There are four different middoth (characters) among those who give charity” (Mishnah Abot, 5:13, 14). They do not mean to say that God really possesses middot (qualities), but that He performs actions similar to such of our actions as originate in certain qualities, i.e., in certain psychical dispositions not that God has really such dispositions.

וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ בִּקֵּשׁ שֶׁיִּהְיֶה רוֹאֶה בַּמַּרְאָה מַמָּשׁ אֶת כְּבוֹד הַשֵּׁם. וְיִתָּכֵן כִּי יִהְיֶה "כְּבוֹדֶךָ" בְּכָאן הַכָּבוֹד הַגָּדוֹל אַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה. וַה' עָנָה אוֹתוֹ אֲנִי אַעֲבִיר מִדַּת כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ, שֶׁתַּשִּׂיגֶנּוּ וְתִתְבּוֹנֵן בְּכָל טוּבִי יוֹתֵר מִכָּל הָאָדָם, כִּי מַרְאֵה הַפָּנִים שֶׁשָּׁאַלְתָּ לֹא תּוּכַל לִרְאוֹתָם

AND HE [Moses] SAID: ‘SHOW ME, I PRAY THEE, THY GLORY.’ Moses desired that he should actually see in clear sight the Glory of G-d. It is possible that Thy Glory here means the Great Glory — the clear vision. And G-d answered him, I will make the measure of all My goodness pass before thee, that you will comprehend and understand all My goodness more than all men, but the vision of the Presence that you have asked for, you will not be able to see.

מַהוּ זֶה שֶׁבִּקֵּשׁ משֶׁה רַבֵּנוּ לְהַשִּׂיג כְּשֶׁאָמַר (שמות לג יח) "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". בִּקֵּשׁ לֵידַע אֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁיִּהְיֶה יָדוּעַ בְּלִבּוֹ כְּמוֹ יְדִיעַת אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁרָאָה פָּנָיו וְנֶחְקְקָה צוּרָתוֹ בְּלִבּוֹ שֶׁנִּמְצָא אוֹתוֹ הָאִישׁ נִפְרָד בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר הָאֲנָשִׁים. כָּךְ בִּקֵּשׁ משֶׁה רַבֵּנוּ לִהְיוֹת מְצִיאוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרֶדֶת בְּלִבּוֹ מִשְּׁאָר הַנִּמְצָאִים עַד שֶׁיֵּדַע אֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ כַּאֲשֶׁר הִיא. וֶהֱשִׁיבוֹ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין כֹּחַ בְּדַעַת הָאָדָם הַחַי שֶׁהוּא מְחֻבָּר מִגּוּף וְנֶפֶשׁ לְהַשִּׂיג אֲמִתַּת דָּבָר זֶה עַל בֻּרְיוֹ. וְהוֹדִיעוֹ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁלֹּא יָדַע אָדָם לְפָנָיו וְלֹא יֵדַע לְאַחֲרָיו. עַד שֶׁהִשִּׂיג מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ דָּבָר שֶׁנִּפְרָד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר הַנִּמְצָאִים. כְּמוֹ שֶׁיִּפָּרֵד אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁרָאָה אֲחוֹרָיו וְהִשִּׂיג כָּל גּוּפוֹ וּמַלְבּוּשׁוֹ בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר גּוּפֵי הָאֲנָשִׁים. וְעַל דָּבָר זֶה רָמַז הַכָּתוּב וְאָמַר (שמות לג כג) "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ":

[If so,] what did Moses, our teacher, want to comprehend when he requested: "Please show me Your glory" [Exodus 33:18]? He asked to know the truth of the existence of the Holy One, blessed be He, to the extent that it could be internalized within his mind, as one knows a particular person whose face he saw and whose image has been engraved within one's heart. Thus, this person's [identity] is distinguished within one's mind from [that of] other men. Similarly, Moses, our teacher, asked that the existence of the Holy One, blessed be He, be distinguished in his mind from the existence of other entities, to the extent that he would know the truth of His existence as it is [in its own right]. He, blessed be He, replied to him that it is not within the potential of a living man, [a creature of] body and soul, to comprehend this matter in its entirety. [Nevertheless,] He, blessed be He, revealed to [Moses] matters which no other man had known before him - nor would ever know afterward - until he was able to comprehend [enough] from the truth of His existence, for the Holy One, blessed be He, to be distinguished in his mind from other entities, as a person is distinguished from other men when one sees his back and knows the structure of his body and [the manner in which] he is clothed. This is alluded to by the verse [Exodus 33:23]: "You shall see My back, but you shall not see My face."

מַהוּ זֶה שֶׁבִּקֵּשׁ משֶׁה רַבֵּנוּ לְהַשִּׂיג כְּשֶׁאָמַר (שמות לג יח) "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". בִּקֵּשׁ לֵידַע אֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁיִּהְיֶה יָדוּעַ בְּלִבּוֹ כְּמוֹ יְדִיעַת אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁרָאָה פָּנָיו וְנֶחְקְקָה צוּרָתוֹ בְּלִבּוֹ שֶׁנִּמְצָא אוֹתוֹ הָאִישׁ נִפְרָד בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר הָאֲנָשִׁים. כָּךְ בִּקֵּשׁ משֶׁה רַבֵּנוּ לִהְיוֹת מְצִיאוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרֶדֶת בְּלִבּוֹ מִשְּׁאָר הַנִּמְצָאִים עַד שֶׁיֵּדַע אֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ כַּאֲשֶׁר הִיא. וֶהֱשִׁיבוֹ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין כֹּחַ בְּדַעַת הָאָדָם הַחַי שֶׁהוּא מְחֻבָּר מִגּוּף וְנֶפֶשׁ לְהַשִּׂיג אֲמִתַּת דָּבָר זֶה עַל בֻּרְיוֹ. וְהוֹדִיעוֹ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁלֹּא יָדַע אָדָם לְפָנָיו וְלֹא יֵדַע לְאַחֲרָיו. עַד שֶׁהִשִּׂיג מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ דָּבָר שֶׁנִּפְרָד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר הַנִּמְצָאִים. כְּמוֹ שֶׁיִּפָּרֵד אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁרָאָה אֲחוֹרָיו וְהִשִּׂיג כָּל גּוּפוֹ וּמַלְבּוּשׁוֹ בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר גּוּפֵי הָאֲנָשִׁים. וְעַל דָּבָר זֶה רָמַז הַכָּתוּב וְאָמַר (שמות לג כג) "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ":

[If so,] what did Moses, our teacher, want to comprehend when he requested: "Please show me Your glory" [Exodus 33:18]? He asked to know the truth of the existence of the Holy One, blessed be He, to the extent that it could be internalized within his mind, as one knows a particular person whose face he saw and whose image has been engraved within one's heart. Thus, this person's [identity] is distinguished within one's mind from [that of] other men. Similarly, Moses, our teacher, asked that the existence of the Holy One, blessed be He, be distinguished in his mind from the existence of other entities, to the extent that he would know the truth of His existence as it is [in its own right]. He, blessed be He, replied to him that it is not within the potential of a living man, [a creature of] body and soul, to comprehend this matter in its entirety. [Nevertheless,] He, blessed be He, revealed to [Moses] matters which no other man had known before him - nor would ever know afterward - until he was able to comprehend [enough] from the truth of His existence, for the Holy One blessed be He, to be distinguished in his mind from other entities, as a person is distinguished from other men when one sees his back and knows the structure of his body and [the manner in which] he is clothed. This is alluded to by the verse [Exodus 33:23]: "You shall see My back, but you shall not see My face."

וכאשר ידע משה רבנו ע"ה, שלא נשארה לו מחיצה שלא הסיר אותה, וכי נשלמו בו מעלות המידות כולן והמעלות השכליות כולן - ביקש להשיג מהות השם יתברך על אמיתת מציאותו - אחר שלא נשאר לו מונע - ואמר: "הראני נא את כבודך" (שמות לג, יח). הנה לא נשארה לו בינו ובין השגת הקדוש ברוך הוא על אמיתת מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה - והוא השכל האנושי שאינו נבדל. וגמל אליו יתברך חסד בתת לו מן ההשגה -אחת ששאלה- יותר ממה שהיה אצלו קודם שאלתו, והודיעו:שתכלית ההיא אי אפשר לו, מפני שהוא בעל גשם. וכינה אמיתת ההשגה ב"ראית פנים" - כי האדם כשיראה פני חברו, תהיה אז בנפשו חקוקה צורתו עד שלא יתערב לו עם זולתו, אפילו בשעה שאינו רואה אותו. אבל כשיראה אחוריו אע"פ שהוא מכירו בראיה ההיא פעמים יסופק עליו ויתערב לו עם זולתו. כן השגתו יתברך על האמת - היא: ידיעת השם יתברך מאמיתת מציאותו מה שלא ישתתף במציאות ההיא זולתו מן הנמצאות; עד שימצא בנפשו מציאותו חזקה ונבדלת על מה שמצא בנפשו ממציאות שאר הנמצאות. ואי אפשר לאדם להשיג זה השיעור מן ההשגה אלא שהוא, ע"ה, השיג למטה מזה מעט. והוא אשר כינה ואמר: "וראית את אחורי" (שמות לג, כג). ואני עתיד להשלים זה הענין בספר הנבואה. וכאשר ידעו חכמים, ז"ל, ששני המינים האלו מן הפחיתיות, ר"ל: השכליות והמידות, הם אשר יבדילו בין השם יתברך ובין האדם, ובהן הוא יתרון מעלות הנביאים, אמרו על קצתם במה שראו מחכמתם ומידותיהם: ראויים הם שתשרה שכינה עליהם כמשה רבנו, עליו השלום (סוכה כח, א). ולא יעלם ממך ענין הדימיון - שהם דימו אותם בו, לא שהישוום אליו חלילה. וכן אמרו על אחרים: כיהושוע בן-נון, ועל הצד אשר זכרנו. וזה ענין אשר כונו לבאר בזה הפרק.

When Moses, our teacher, discovered that there remained no partition between himself and God which he had not removed, and when he had attained perfection by acquiring every possible moral and mental virtue, he sought to comprehend God in His true reality, since there seemed no longer to be any hindrance thereto. He, therefore, implored of God, "Show me, I beseech Thee, Thy glory". But God informed him that this was impossible, as his intellect, since he was a human being, was still influenced by matter. So, God's answer was, "For no man can see me and live". Thus, there remained between Moses and his comprehension of the true essence of God only one transparent obstruction, which was his human intellect still resident in matter. God, however, was gracious in imparting to him, after his request, more knowledge of the divine than he had previously possessed, informing him that the goal (he sought) was impossible of attainment, because he was yet a human being. The true comprehension of God, Moses designates by the term "beholding the Divine face", for, when one sees another person face to face his features become imprinted upon the mind, so that one will not confuse him whom he has seen with others; whereas, if he sees only his back, he may possibly recognize him again, but will more probably be in doubt, and confuse him with others. Likewise, the true comprehension of God is a conception of the reality of His existence fixed in the mind (of the knower) which, as concerns this existence, is a conception not shared by any other being; so that there is firmly implanted in the mind of the knower a knowledge of God's existence absolutely distinct from the knowledge the mind has of any other being (that exists). It is impossible, however, for mortal man to attain this high degree of comprehension, though Moses (peace be unto him) almost, but not quite, reached it, which thought is expressed by the words, "Thou shalt see my back parts". I intend more fully to discuss this subject in my Book on Prophecy. So, since the sages (peace be unto them) knew that these two classes of vices, that is, the mental and the moral, separated man from God, and that according to them the rank of the prophets varied, they (the Rabbis) said of some of their own number, with whose wisdom and morality they were acquainted, "It is fitting that the spirit of God should rest upon them as it did upon Moses, our teacher".Do not, however, mistake the intention of the comparison. They did, indeed, compare them with Moses, for they were far (God forbid!) from giving them equal rank. In the same way they speak of others, characterizing them as being "like Joshua". This is what we intended to explain in this chapter.

אֶת כְּבוֹדֶךָ. אֵיךְ יִשָּׁפַע מְצִיאוּת כָּל נִמְצָא מִמְּצִיאוּתְךָ עִם רֹחַק הַיַּחַס בֵּינֵיהֶם, כְּאָמְרוֹ "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו:ג).

את כבודך, how every creature, every phenomenon in this universe derives from You, even though these phenomena do not appear to be even faintly related to one another. This is what Isaiah 6,3 meant with the words מלא כל הארץ כבודו, “all the earth is filled with His glory.”

תוארי הפעולה בטבע, האמת והדרך אליה שתי בקשותיו של משה 1 דע שאדון החכמים, משה רבינו, ביקש שתי בקשות, וקיבל תשובה על שתיהן. א) הבקשה האחת, שביקש ממנו יתעלה שיודיע לו את עצמותו ואמיתתו (=מהותו האמיתית), ב) והבקשה השנייה, והיא שביקש בתחילה, היא שיודיע לו יתעלה את תאריו. והשיבו ה' יתעלה על שתי השאלות, בכך ב) שהבטיח לו להודיע לו את כל תאריו, ושהם פעולותיו, א) והודיע לו שעצמותו לא תושג כפי שהיא, אך הסב את תשומת לבו למקום עיון (=נקודת מבט) שממנו יושג המֵרב של מה שיכול האדם להשיג. ומה שהשיג הוא עליו השלום, לא השיג אדם לא לפניו ולא לאחריו. המענה לשתי השאלות 3 כאשר ביקש לדעת את התארים וביקש מחילה לאומה, ונענה שיימחל להם, ולאחר מכן ביקש להשיג את עצמותו יתעלה, באומרו "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג,יח) – נענה על הבקשה הראשונה, שהיא "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ", ונאמר לו: "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ" (שם,יט). ובתשובה על השאלה השנייה נאמר לו: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי [כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי]" (שם,כ). 4 דבריו (של ה') "כָּל טוּבִי" רומזים לכך שיציג בפניו את כל הנמצאים (=הדברים במציאות), שעליהם נאמר "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א,לא). ב"הצגה בפניו" כוונתי היא שישיג את טבעם ואת מערכת הקשרים שביניהם, וידע כיצד הוא מנהיג אותם בכלל ובפרט. לעניין הזה רמז בדבריו "[עַבְדִּי מֹשֶׁה] בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב,ז), כלומר: הוא הבין את מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית ויציבה; כי ההשקפות שאינן נכונות אינן יציבות. הנה כי כן, השגת הפעולות הללו היא תאריו יתעלה, שהוא נודע דרכם. הראיה לכך שמה שהובטח לו שישיג הוא פעולותיו יתעלה, היא שהדבר שנודע בו (ה' למשה) הוא תוארי פעולה גמורים: "רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם [וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת...]" (שמות לד,ו-ז). 5 הנה התבאר שהדרכים שביקש לדעת ושה' הודיע לו אותם, הם הפעולות היוצאות ממנו יתעלה. החכמים קוראים להם "מדות" ואומרים "שלש עשרה מדות", והם משתמשים במונח הזה כדי לציין את מידות האופי: "ארבע מדות בנותני צדקה" (משנה אבות ה,יג), "ארבע מדות בהולכי לבית המדרש" (שם ה,יד), וזה נפוץ. המשמעות כאן אינה שה' בעל מידות אופי, אלא שהוא עושה פעולות הדומות לפעולות שיוצאות מאתנו יוצאות בעקבות מידות האופי, כלומר מתכונות נפשיות; לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות.

THE wisest man, our Teacher Moses, asked two things of God, and received a reply respecting both. The one thing he asked was, that God should let him know His true essence: the other, which in fact he asked first, that God should let him know His attributes. In answer to both these petitions God promised that He would let him know all His attributes, and that these were nothing but His actions. He also told him that His true essence could not be perceived, and pointed out a method by which he could obtain the utmost knowledge of God possible for man to acquire. The knowledge obtained by Moses has not been possessed by any human being before him or after him. Moses prayed to God to grant him knowledge of His attributes, and also pardon for His people; when the latter had been granted, he continued to pray for the knowledge of God’s essence in the words, “Show me thy glory” (ib. 18), and then received, respecting his first request, “Show me thy way,” the following favourable reply, “I will make all my goodness to pass before thee” (ib. 19); as regards the second request, however, he was told, “Thou canst not see my face” (ib. 20). The words “all my goodness” imply that God promised to show him the whole creation, concerning which it has been stated, “And God saw everything that he had made, and, behold, it was very good” (Gen. 1:31); when I say “to show him the whole creation,” I mean to imply that God promised to make him comprehend the nature of all things, their relation to each other, and the way they are governed by God both in reference to the universe as a whole and to each creature in particular. This knowledge is referred to when we are told of Moses,” he is firmly established in all mine house” (Num. 12:7); that is, “his knowledge of all the creatures in My universe is correct and firmly established”; for false opinions are not firmly established. Consequently the knowledge of the works of God is the knowledge of His attributes, by which He can be known. The fact that God promised Moses to give him a knowledge of His works, may be inferred from the circumstance that God taught him such attributes as refer exclusively to His works, viz., “merciful and gracious, longsuffering and abundant in goodness,” etc., (Exod. 34:6). It is therefore clear that the ways which Moses wished to know, and which God taught him, are the actions emanating from God. Our Sages call them middot (qualities), and speak of the thirteen middoth of God (Talm. B. Rosh ha-shanah, p. 17b); they used the term also in reference to man; comp. “there are four different middoth (characters) among those who go to the house of learning”; “There are four different middoth (characters) among those who give charity” (Mishnah Abot, 5:13, 14). They do not mean to say that God really possesses middot (qualities), but that He performs actions similar to such of our actions as originate in certain qualities, i.e., in certain psychical dispositions not that God has really such dispositions.

5 ה) והושאל גם למי שדילג על מטרה כלשהי וכיוון למטרה אחרת ולתכלית אחרת: "וְהוּא יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ" (שמואל־א כ,לו). "ויעבֹר ה' על פניו" – ביאור הרמב"ם 6 לדעתי, דבריו "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו" (שמות לד,ו) הם לפי השאלה זו, וכינוי הגוף (="-יו") ב"פניו" מתייחס אליו יתעלה. וכך פירשו זאת החכמים, ש"פניו" כאן הם שלו יתעלה. והגם כי אמרו זאת בכלל ההגדות שאין זה מקומן, הרי יש בכך חיזוק כלשהו לדעתנו, ונמצא ש"פניו" מתייחס להקב"ה. 7 ביאור הדבר לדעתי ולפי מה שנראה לי, הוא שמשה עליו השלום ביקש השגה מסוימת, והיא שכונתה "ראיית פנים" בדבריו "וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג,כג), והובטחה לו השגה למטה ממה שביקש, והיא שכונתה "ראיית אחור" בדבריו "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי" (שם). וכבר הערנו על העניין הזה במשנה תורה (יסודי התורה א,י). אם כן הוא אמר כאן שה' יתעלה הסתיר ממנו את ההשגה ההיא המכונה "פנים", והעבירו הלאה לעניין אחר, כלומר ידיעת המעשים המיוחסים אליו יתעלה, שחושבים שהם תארים מרובים, כפי שעוד נבאר (א,נד). 8 בדבריי "הסתיר ממנו", כוונתי שההשגה הזו היא מוסתרת ומנועה מטבעה; ושכּל אדם שלם, כאשר שכלו נקשר בדבר שטבעו להשיג, וישאף להשגה נוספת מעבר לכך, עלולה השגתו להשתבש, או שימות, כפי שיבואר בפרק מפרקי חיבור זה (א,לב), אלא אם יילווה אליו סיוע אלוהי, כמו שאמר: "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי" (שם,כב). סובלנות לריבוי פירושים בדברים עמוקים 14 אל יהא מגונה בעיניך קיומם של פירושים רבים לעניין הקשה הזה, שהשגתו רחוקה, כי אין בכך נזק באשר למה שאנו עוסקים בו. ואתה, בחר לך מה שתחפוץ להאמין בו: א) השגה שכלית אם שיהיה המעמד הגדול הזה כולו מראה נבואה בלא ספק, וכל השאיפה (של משה) – השגות שכליות, שביקש ושנמנעו ממנו, ושהשיג; הכול שכלי, בלי שום חוש, כמו שפירשנו בתחילה. ב) דמות ממשית נבראת או שיחד עם זאת היתה השגת חוש הראייה, אך על דבר נברא, שבראייתו מושגת שלמות ההשגה השכלית, כפי שפירש אנקלוס. ג) דמות בדמיון הנבואי אלא אם השגת הראייה הזו היתה גם כן במראה הנבואה, כפי שנאמר אצל אברהם: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר [בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה]" (בראשית טו,יז). ד) קול ממשי נברא או שיחד עם זאת היתה השגת חוש השמיעה גם כן, ואז הקול הוא אשר עבר על פניו, שגם הוא נברא בלי ספק. 15 בחר איזו דעה שתחפוץ, כי כל המטרה היא שלא תפרש את דבריו כאן "וַיַּעֲבֹר" כמו "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם" (שמות יז,ה), כי ה' יתהדר ויתרומם אינו גוף ולא אפשרית בו תנועה, ועל כן לא ייתכן שייאמר שהוא עבר כפי קביעתו הראשונית בלשון.

It is also used figuratively to denote: to abandon one aim, and turn to a different aim and object, e.g., “He shot an arrow, causing it to miss the aim (leha‘abiro)” (1 Sam. 20:36). This is the sense, it appears to me, of this verb in “And the Lord passed by (va-ya‘abor) before his face” (Exod. 34:6). I take “his face” to mean “the face of God”; our Teachers likewise interpreted “his face” as being identical with “the face of God.” And, although this is found in the midst of Agadic interpretations which would be out of place in this our work, yet it is some support of our view, that the pronoun “his” is employed in this passage as a substitute for “God’s”—and the whole passage could in my opinion be explained as follows: Moses sought to attain to a certain perception which is called “the perception of the Divine face,” a term occurring in the phrase “My face cannot be seen”; but God vouchsafed to him a perception of a lower degree, viz., the one called, “the seeing of the back,” in the words, “And thou shalt see my back” (Exod. 33:23). We have mentioned this subject in our work Mishneh Torah. Accordingly, it is stated in the above-mentioned passage that the Lord withheld from Moses that perception which is termed “the seeing of the Divine face,” and substituted for it another gift, viz., the knowledge of the acts attributed to God, which, as I shall explain (chap. liv.) are considered to be different and separate attributes of the Supreme. In asserting that God withheld from Moses (the higher knowledge) I mean to say that this knowledge was unattainable, that by its nature it was inaccessible to Moses; for man, whilst able to gain perfection by applying his reasoning faculties to the attainment of what is within the reach of his intellect, either weakens his reason or loses it altogether as soon as he ventures to seek a higher degree of knowledge—as I shall elucidate in one of the chapters of this work—unless he be granted a special aid from heaven, as is described in the words, “And I will cover thee with my hand until I pass by” (Exod. 33:23) You will surely not find it strange that this subject, so profound and difficult, should bear various interpretations; for it will not impair the force of the argument with which we are here concerned. Either explanation may be adopted: you may take that grand scene altogether as a prophetic vision, and the whole occurrence as a mental operation, and consider that what Moses sought, what was withheld from him, and what he attained, were things perceived by the intellect without the use of the senses (as we have explained above): or you may assume that in addition there was a certain ocular perception of a material object, the sight of which would assist intellectual perception. The latter is the view of Onkelos, unless he assumes that in this instance the ocular perception was likewise a prophetic vision, as was the case with “a smoking furnace and a burning lamp that passed between those pieces” (Gen. 15:17), mentioned in the history of Abraham. You may also assume that in addition there was a perception of sound, and that there was a voice which passed before him, and was undoubtedly something material. You may choose either of these opinions, for our sole intention and purpose is to guard you against the belief that the phrase “and the Lord passed,” is analogous to “pass before the people” (Exod. 17:5), for God, being incorporeal, cannot be said to move, and consequently the verb “to pass” cannot with propriety be applied to Him in its primary signification.

יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ.

Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man.

וַהֲגַם שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא על שמות טו:ב) שֶׁרָאוּהוּ יִשְׂרָאֵל עַל שְׂפַת הַיָּם, וּכְתִיב (שמות לג:יא) ״וְדִבֶּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים״, אֵין זֶה אֶלָּא רְאוּת אֵשׁ אוֹכְלָה, וַהֲגַם שֶׁאָמַר ה׳ לְאַהֲרֹן וּמִרְיָם (במדבר יב:ז) ״לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה וְגוֹ׳ וּמַרְאֶה וְגוֹ׳ וּתְמוּנַת ה׳ יַבִּיט״, אֵין זֶה אֶלָּא תְּמוּנַת אוֹר עֶלְיוֹן וּמֹשֶׁה רָצָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ הַכָּרָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ יְדִיעָה פְּרָטִית כְּדֵי שֶׁיּוּכַל שִׂכְלוֹ יַשְׂכִּיל בְּחִינַת הָאֱלֹהוּת, כִּי רָאָה שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר וְהִרְחִיב פִּיו לִשְׁאוֹל.

We have already heard that G'd spoke with Moses "face to face," and these visions were only of "G'd being a consuming fire." When G'd told Aaron and Miriam that He had revealed Himself to Moses far more clearly than to them (Numbers 12,7), this referred to a level below that which Moses aspired to now when he asked to see G'd's glory in our verse. Moses perceived that the time was opportune for him to ask to be granted still further insights and this is why he now chose to ask.

וזהו שכ' בזוה"ק מה שמא קדישא סתום וגלי'. כן ישראל שנאמר הנסתרות כו' והנגלות כו' שהוא המוחין והמידות. חכמה ובינה יראה ואהבה.