Rabbeinu Bachya connects the mitzvah of hafrashat challah to the theme of sanctifying the mundane — just as Shabbat sanctifies time, the act of separating challah sanctifies our food and physical sustenance, elevating the material to the spiritual.
ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. מצות חלה אינה נוהגת במדבר, אבל נתחייבו בה מיד בכניסתן לארץ. ומה שהזכיר לשון מלחם הארץ הוצרך לומר כן לפי שבמדבר היו אוכלים לחם השמים שהיה קדוש, ולכך צוה כי כשיבאו לארץ ויאכלו מלחם הארץ שיקדשו אותה במצוה והיא מצות חלה ועל כן הזכיר בו את השם, ואמר מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ומצוה מן התורה להפריש החלה מן העיסה, שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. והמפריש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה, בין בארץ בין בחוצה לארץ. ועקר מצות חלה מן התורה אינו אלא בארץ, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבאכם, בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם ולפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בא"י אינו אלא מדברי סופרים. ומה שאנו מפרישין חלה בחוצה לארץ עכשיו מדברי סופרים הוא כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ואין לחלה שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה, אבל מדברי סופרים שמפרישין אחד מכ"ד מהעיסה כדי שיהא בה מתנה לכהן, שנאמר (דברים יח) תתן לו, תן לו דבר הראוי ליתן במתנה. וחלה בזמן הזה הואיל ועקר החיוב מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצאה מגופו, כגון בעלי קרין וזבין וזבות ונדות ויולדות ומצורעים אבל שאר הטמאים במגע הטומאות ואפילו טמא מת מותרין באכילה, לפיכך נותנין אותה לכהן קטן שלא ראה קרי עדיין או לקטנה שעדיין לא ראתה נדה ואין צריך להפריש שניהם לאש. וע"ד הקבלה מצות החלה שהיא מצוה יחידה בעיסה תרמוז לכנסת ישראל שכתוב בה (שיר ו) אחת היא יונתי תמתי, והיא המעשר והתרומה, כי נקראת תרומה שנאמר חלה תרימו תרומה, ונקראת ראשית שנאמר ראשית עריסותיכם, כי היא כלולה מן החכמה העליונה הנקראת גם כן ראשית שהיא ראשית הראשית הנרמזת במלת בראשית.
ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, “As the first of your kneading you shall set aside a loaf, a portion for the Lord.” The commandment of setting aside this loaf was not applicable in the desert (seeing the bread had not grown on our soil) but this commandment became applicable as soon as the Israelites set foot on the West Bank of the Jordan and ate from its produce. (Sifri 110). The reason the Torah had to use the words מלחם הארץ, “from the bread of the land,” is that it had to be contrasted with the “bread” the Israelites had been eating before entering the Holy Land, i.e. heavenly “bread.” The Biblical injunction described here is applicable in the full sense of the word only for people resident in ארץ ישראל, this is why the Torah writes בבואכם, “when you come (plural)” i.e. when all of you come. When only part of the Jewish nation resides in the Holy Land the commandment applies only as a Rabbinic decree. The commandment consists of setting aside this loaf from the dough before it has been baked, this is why the Torah uses the word ראשית, “the first of your kneading.” The person setting this part of the dough aside, generally a woman, recites a benediction mentioning that we have been commanded to perform this commandment. Even in the diaspora the dough is set aside although the benediction is not recited there. The reason this ritual is being observed also in the diaspora is so as not to cause the entire commandment being forgotten during the many years of our exile. There is no specific quantity for the size of either the dough from which the loaf has to be set aside or for the minimum size of that loaf. However, the Rabbis have made certain rules about this. They consider the minimum acceptable size of that loaf as being 1/60th of the dough whereas a generous person is expected to set aside 1/40th of the size of that dough. The minimum quantity of dough qualifying for this commandment to become mandatory is an amount equivalent to 423 eggs in volume. Anything less would not qualify under the heading of “a gift for the Lord,” i.e. the priest, His representative on earth. Anything less than the amount mentioned would be an insult rather than a symbol of gratitude, a gift (compare Maimonides Hilchot Bikkurim chapter 5). Nowadays, seeing the whole commandment in the diaspora is of rabbinic origin, eating this is forbidden only to such priests as are ritually unclean through a discharge from their bodies. Other lesser degrees of ritual impurity, even such impurity as contact with the dead do not disqualify the priest from eating such חלה. The wording of Maimonides concerning who may eat it nowadays is subject to argument, Raavad certainly has a different version regarding parts of it. At any rate, seeing that these types of ritual impurity once contracted cannot easily be removed, and furthermore the חלה if containing water or certain other liquids is almost certainly unclean to start with, only a priest under the age of nine, before he is subject to seminal discharge may be permitted to actually eat it under strictly supervised conditions. There is therefore no absolute need to burn the חלה taken in the diaspora. A kabbalistic approach: The commandment to set aside חלה, which is the only commandment applicable to the dough, is an allusion to the כנסת ישראל, the spiritual concept “Israel.” Of this spiritualized version of the Jewish people Solomon wrote in Song of Songs 6,9: “unique is she My constant dove.” Israel, i.e. the spiritual concept known as כנסת ישראל, represents the world’s tithe and heave-offering to the Lord. We know this as Israel is described as תרומה, “heave-offering” חלה תרימו תרומה. [The words תרימו תרומה already appeared at the end of the previous verse so that in our verse it must refer to a different subject, not the dough, but the people of Israel. Ed.] The כסת ישראל itself is “distilled” from the emanation חכמה which is also known as ראשית, as it is the “first” of the emanations [below כתר which is in a different category completely being the connecting link to the עולם האצילות, Ed.]. We had explained already in Genesis that the words בראשית ברא אלוקים are to be understood as “using the emanation ראשית (חכמה), G’d created etc.”