The Essence and Path to Yirat Shamayim

וּמַעֲלוֹת הָעֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י':כ') אוֹתוֹ תַעֲבֹד. וּמַעֲלוֹת הַיִּרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא. וּמַעֲלוֹת הָאַהֲבָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו':ה') וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ וּמַעֲלוֹת הַדְּבֵקוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י':כ') וּבוֹ תִדְבָּק. לְכָל אַחַת מֵהֵנָּה כַּמָּה מַדְרֵגוֹת כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר בעז"ה.

“For Your kindness is across from my eyes”; and the virtues of holiness, as it is stated (Leviticus 11:44), “and you shall sanctify yourselves and you shall be holy”; and the virtues of worship, as it is stated (Deuteronomy 10:20), “and He shall you worship;” and the virtues of fear, as it is stated (Deuteronomy 10:20), “And you shall fear the Lord”; and the virtues of love as it is stated (Deuteronomy 6:5), “And you shall love the Lord, your God;” and the virtues of clinging, as it is stated (Deuteronomy 10:20), ”to Him shall you cling.” There are several levels to each of these, as will be explained, with God’s help.

הָאֵל הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה מִצְוָה לְאָהֳבוֹ וּלְיִרְאָה אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". וְנֶאֱמַר (דברים ו יג) "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא": וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים מב ג) "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי". וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וִיפַחֵד וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים ח ד) "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ" (תהילים ח ה) "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ". וּלְפִי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲנִי מְבָאֵר כְּלָלִים גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֵׂה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פֶּתַח לַמֵּבִין לֶאֱהֹב אֶת הַשֵּׁם. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בְּעִנְיַן אַהֲבָה שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם:

It is a mitzvah to love and fear this glorious and awesome God, as [Deuteronomy 6:5] states: "And you shall love God, your Lord" and, as [Deuteronomy 6:13] states: "Fear God, your Lord." What is the path [to attain] love and fear of Him? When a person contemplates His wondrous and great deeds and creations and appreciates His infinite wisdom that surpasses all comparison, he will immediately love, praise, and glorify [Him], yearning with tremendous desire to know [God's] great name, as David stated: "My soul thirsts for the Lord, for the living God" [Psalms 42:3]. When he [continues] to reflect on these same matters, he will immediately recoil in awe and fear, appreciating how he is a tiny, lowly, and dark creature, standing with his flimsy, limited, wisdom before He who is of perfect knowledge, as David stated: "When I see Your heavens, the work of Your fingers... [I wonder] what is man that You should recall Him" [Psalms 8:4-5]. Based on these concepts, I will explain important principles regarding the deeds of the Master of the worlds to provide a foothold for a person of understanding to [develop] love for God, as our Sages said regarding love: "In this manner, you will recognize He who spoke and [thus,] brought the world into being."

אָמְנָם צָרִיךְ שֶׁנַּקְדִּים כִּי מִינֵי הַיִּרְאָה הֵם שְׁנַיִם שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה: הָרִאשׁוֹנָה קַלָּה מְאֹד לְהַשִּׂיגָהּ אֵין דָּבָר קַל כָּמוֹהוּ, וְהַשְּׁנִיָּה קָשָׁה מִן הַכֹּל. וּשְׁלֵמוּתָהּ כְּמוֹ כֵן שְׁלֵמוּת גָּדוֹל מְאֹד. יֵשׁ יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, וְזֶהוּ הַמִּין הָאֶחָד, וְיֵשׁ יִרְאַת הָרוֹמְמוּת, וְזֶהוּ הַמִּין הַשֵּׁנִי, שֶׁיִּרְאַת הַחֵטְא חֵלֶק שֵׁנִי מִמֶּנּוּ, וּנְבָאֵר עַתָּה עִנְיָנָם וְהֶבְדְּלֵיהֶם. הַמִּין הַשֵּׁנִי הוּא יִרְאַת הָרוֹמְמוּת, וְהוּא שֶׁהָאָדָם יִרְחַק מִן הַחֲטָאִים, וְלֹא יַעֲשֶׂה מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, כִּי אֵיךְ יֵחָל, אוֹ אֵיךְ יֶעֱרַב לִבּוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם שָׁפֵל וְנִמְאָס לַעֲשׂוֹת דָּבָר נֶגֶד רְצוֹנוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה שְׁמוֹ? וְהִנֵּה זֹאת הַיִּרְאָה אֵינָהּ כָּל כָּךְ קַלָּה לְהַשִּׂיג אוֹתָהּ, כִּי לֹא תִּוָּלֵד אֶלָּא מִתּוֹךְ יְדִיעָה וְהַשְׂכָּלָה לְהִתְבּוֹנֵן עַל רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְעַל פְּחִיתוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם, כָּל אֵלֶּה דְּבָרִים מִתּוֹלְדוֹת הַשֵּׂכֶל הַמֵּבִין וּמַשְׂכִּיל. וְהִיא הַיִּרְאָה אֲשֶׁר שַׂמְנוּהָ לְחֵלֶק שֵׁנִי מֵאֶחָד מֵחֶלְקֵי הַחֲסִידוּת אֲשֶׁר זָכַרְנוּ.

However, we must first introduce that there are two types of fear which are effectively three types. The first type is very easy to attain, there being nothing easier. The second is difficult, while the second part of the second type, is more difficult than everything. Its perfection is likewise, a very great form of perfection. The first type is fear of punishment, and the second is fear of G-d's exaltedness (Yirat Haromemut), of which Fear of Sin is the second part therein. We will now explain their matters and differences. The second type of fear is fear of G-d's exaltedness (Yirat Haromemut). It means that a person distances and refrains from sin because of G-d's great honor, blessed be His Name. For how could his heart of flesh and blood, lowly and petty, allow or dare do something against the will of the Creator, blessed and exalted be His Name?! This type of fear is not so easy to attain, for it will arise only out of knowledge and thought, [namely] by contemplating G-d's exaltedness, blessed be He, and the lowliness of man. All these things are outgrowths of the intellect which understands and attains insight. This is the fear we described previously in Piety, setting it as the second part of one of the divisions of Piety.

וזה כי כבר אמרנו כי עצם היראה מה שהאדם עלול אל העלה והוא אמיתת היראה, ובמה שהאדם הוא עלול אינו נחשב לכלום במה שהוא עלול תולה בעלתו, ובמה שאינו כלום דבר זה אינו מצד העלה כי העלה בראו והוציא אותו אל הפעל, וח"ו שיהי' יראת שמים בידי השם ית' כי היראה מה שמחשיב עצמו לאין וללא כלום לפני העלה ית' כמו שהתבאר, ואם היה זה מן השם יתב' היה ח"ו בא ממנו דבר שאינו נחשב מציאות ובו ית' נתלה המציאות ואף דכתיב (שמואל א ב׳:ו׳) ה' ממית ומחיה ודבר זה ביד הש"י, היינו שמסלק מן האדם חיים בשביל חטאו והוא נעדר לגמרי, אבל לומר שיהי' בידו יראת שמים דבר כזה אי אפשר לומר מאחר שעיקר היראה שמחשיב עצמו עלול, וזה אינו מצד העלה כי כל העדר אינו מפעולת פועל והדבר הזה עוד עמוק, ולפיכך היראה אינו מצד העלה שהרי מצד העלה הוא נמצא ממנו שלכך נקרא עלה, ולפיכך הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ודבר זה מבואר מאוד כי מי שיש בו חכמה ודעת יש להבין דברים אלו, כי האדם עלול מצד עצמו לא מצד העלה. ומפני כך אי אפשר שיהיה יראת שמים בידי שמים רק מצד האדם שהוא העלול ולפיכך אמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

And that is why it is said concerning one who has this fear, And now [...], what does the Lord [...] ask of you other than to fear Him? Meaning to say, what addition is there with that fear? But one who is lacking this fear is certainly lacking a major matter. An analogy for this is bread, upon which man's life depends. If he has bread, we do not say about it that he has a major thing beyond that which he needs for his life. However, if he is lacking bread, then he is certainly lacking a major thing, since he does not have bread, which is what he lives upon.

צוואת הריב"ש ע"ה. להיות תמים בעבודתו יתברך עבודה תמה ועיקר שלא לשכוח הדברים. ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב הן מעט. ולראות א"ע תמיד להדבק א"ע במדות טובות והנהגות ישרות ושלא יניח שום יום מעשיית מצוה הן קלה הן חמורה. וסימנך הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה פירש זהיר מלשון והמשכילים יזהירו. ר"ל הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כבחמורה כי רחמנא ליבא בעי:

Rabbi Yisrael Baal Shem, peace be upon him, taught us to be wholehearted in our service of HaShem, blessed is He and to serve Him with simplicity. Of primary importance is not to forget the Commandments we received directly from HaShem at Chorev (Aseret HaDvarim-עשרת הדברים), and to study teachings of Mussar, that deal with developing good character traits and right conduct, on a daily basis, whether one studies a little or a lot. Make sure to always adhere to good character traits and right conduct and do not let a day go by without doing a mitzvah-commandment, be it a minor mitzvah or a major one. The mnemonic by which to remember this is the verse, “Be as radiant-Zahir-זהיר from a minor mitzvah as from a major one.” The word Zahir-זהיר, which is usually translated as “careful,” is related, in its root, to the terminology of the verse, “And they that are wise will be radiant-Yazhiru-יזהירו as the radiance-Zohar-זהר of the firmament.” This is to say that the soul should be as radiant and illuminated by the performance of a minor mitzvah as from a major one, for “the Merciful One desires the heart.”

בְּרַם, צָרִיךְ לִהְיוֹת לְזִכָּרוֹן תָּמִיד רֵאשִׁית הָעֲבוֹדָה וְעִיקָּרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ. וְהוּא, כִּי אַף שֶׁהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְ״סוּר מֵרָע״ וְהָאַהֲבָה לְ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, אַף־עַל־פִּי־כֵן, לֹא דַי לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה לְבַדָּהּ לְ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, וּלְפָחוֹת צָרִיךְ לְעוֹרֵר תְּחִלָּה הַיִּרְאָה הַטִּבְעִית הַמְסוּתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל שֶׁתְּהֵא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ אוֹ מוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים. דְּהַיְינוּ, לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ עַל כָּל פָּנִים גְּדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּמַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר הִיא ״מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים״ – עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְאִיהוּ ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב:

One must, however, constantly bear in mind the beginning of the service and its core and root. By this is meant that, although fear is the root of “turn away from evil” and love—of “do good,” nevertheless it is not sufficient to awaken the love alone to do good, but one must at least first arouse the innate fear which lies hidden in the heart of every Jew not to rebel against the Supreme King of kings, the Holy One, blessed is He, as has been stated above so that this [fear] shall manifest itself in his heart or, at least, his mind.

אָכֵן לְמוֹרַת רוּחַ וְדַאֲבוֹן לֵב, כֹּחַ הַכְּלָלִי הַזֶּה, רַק מִסְתַּתֵּר בָּנוּ, נֶחְבָּא בְּמַצְפּוּנֵי הַלֵּב בַּל יִרְאֶה הַחוּצָה, אִם לֹא נָשִׂים לֵב לְשַׁדֵּד אַדְמַת לְבָבֵנוּ בְּהַרְחָבַת רַעְיוֹנֵי הַמּוּסָר. אִי לָזאֹת גַּם הַכֹּחַ הַכְּלָלִי הַלָּזֶה בַּל יִשְׁלַח פֹּארוֹתָיו עַל הָאֵבָרִים לְאָסְרָם בְּמַאֲסַר הַיִּרְאָה. וּמִזֶּה הַכְּלָל לֹא יִמָּשְׁכוּ הַפְּרָטִים, לְהִשָּׁמֵר מֵהָעֲבֵרוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת. וְנִכְשָׁלִים אֲנַחְנוּ בְּכָל עֵת בַּעֲבֵרוֹת רָמוֹת עַד שָׁמַיִם יַגִּיעוּ, בְּחֶטְאֵי הַלָּשׁוֹן בְּאֵין מַעֲצוֹר לְרוּחֵנוּ, וּבְעִסְקֵי מַשָּׂא וּמַתָּן לְמַכְבִּיר, וּבִטּוּל תּוֹרָה עַל כֻּלָּנָה. וּבִכְלָל, בְּכָל הָאֵבָרִים כִּמְעַט אֵין בָּמוֹ מְתוֹם, לַמִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב אִישׁ לְפִי עֶרְכּוֹ, שֶׁכָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ (סֻכָּה נ"ב), וְנִכְשָׁל בַּעֲבֵרוֹת נִשָּׂאוֹת וְרָמוֹת, אֲשֶׁר אִם גַּם לְחֶשְׁכַת לְבָבֵנוּ כְּסוּמִים נֶחְשַׁבְנוּ, אֵין רוֹאֶה גָּדְלָם (נֶגֶד עֲבֵרוֹת הֶהָמוֹן). רַק אִם נַשְׁקִיפֵם עַל יְדֵי כְּלֵי הַמַּחֲזֶה (הַמַגְדֶּלֶת דָּבָר גָּדוֹל לִמְאֹד, הַנִּרְאֶה לְחֻלְשַׁת רְאוּתֵנוּ כְּקָטָן, כְּמוֹ הַכּוֹכָבִים אֲשֶׁר גָּדְלָם יוֹתֵר מִכַּדּוּר הָאָרֶץ, וְנִרְאִים כִּנְקֻדּוֹת קְטַנּוֹת, וְעַל יְדֵי כְּלֵי הַמַּחֲזֶה נִרְאִים יוֹתֵר גְּדוֹלִים מְעַט, וּבֶאֱמֶת אֵין עֲרֹךְ לְגָדְלָם. כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה), הוּא הַשֵּׂכֶל הַנָּכוֹן, עַל פִּי הַתּוֹרָה הַנֶּאֱמָנָה, נִמְצָא אוֹתָם חֲמוּרִים הַרְבֵּה בְּאֵיכוּתָם בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז: נָשִׂימָה לֵב לְהִתְבּוֹנֵן בְּעִנְיַן הָעֲבֵרוֹת, וְנִרְאֶה כִּי שְׁתַּיִם הֵנָּה בְּסוּגֵיהֶם: הָאַחַת, נוֹבַעַת מֵהַתַּאֲוָה הַנִּפְרָצָה, לֶאֱהֹב הֶעָרֵב לִשְׁעָתוֹ, לִבְלִי הַשְׁקִיף הַנּוֹלָד, אִם כִּי מָרָה תִּהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה. נִמְצָא דּוּגְמָתָהּ מַה גַּם בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם, הָאִישׁ הַסָּכָל, וּבִפְרָט הַחוֹלֶה לְחֻלְשַׁת שִׂכְלוֹ, יֶאֱהַב לַחֲטֹף לֶאֱכֹל אֶת הֶעָרֵב לְחִכּוֹ, וְיִשְׁכַּח כִּי זֶה יְבִיאֶנּוּ לְמַחֲלָה נִפְרָצָה. לְכָךְ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (אָבוֹת) אֵיזֶה חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, הוּא מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (סוֹטָה ג') אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת. וְזֶה כָּל עֲמַל הָאָדָם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, לַחֲשֹׁב וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּיִרְאַת ה' בְּפַחַד עָנְשׁוֹ עַל יְדֵי סִפְרֵי הַמּוּסָר וְאַגָּדוֹת חֲכָמֵינוּ זַ"ל, עַד אֲשֶׁר בְּאָזְנָיו יִשְׁמַע כִּמְעַט בְּעֵינָיו יִרְאֶה הָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל בְּכַמּוּת וְאֵיכוּת נִצָּב לְנֶגֶד עֵינָיו, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (סַנְהֶדְרִין ז') לְעוֹלָם יִרְאֶה דַּיָּן, (לִהְיוֹתוֹ עָלוּל לְהִכָּשֵׁל, וְהוּא הַדִּין כָּל אָדָם. לְהִשָּׁמֵר מִפֶּגַע רַע מֵעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת) כְּאִלּוּ כוּ' גֵּיהִנֹּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו. וְאִם כֹּה יַעֲשֶׂה הָאָדָם וּלְבָבוֹ יָבִין, וְשָׁב וְרָפָא לוֹ: אָכֵן רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, אֵין דּוֹרֵשׁ בְּצֶדֶק וְאֵין מַשְׂכִּיל בְּיִרְאַת ה', לִקְבֹּעַ עִתִּים סְדוּרוֹת בַּעֲמַל הַיִּרְאָה, לִדְלוֹת מֵי תְּבוּנָה מֵהָאֱמוּנָה הַנֶּחְבָּאָה וּמְסֻתֶּרֶת בְּמַחֲבוֹאֵי הַלֵּב, לְהַרְחִיבָהּ וּלְסַעֲדָהּ, לָתֵת לָהּ תֹּקֶף וָעֹז, לָשִׂים הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמָהּ, לִמְשֹׁל עַל הָאֵבָרִים לְבַל יִפְרְצוּ גִּדְרָהּ וְכַתּוֹרָה יַעֲשׂוּ. זֶהוּ הַסּוּג הַשֵּׁנִי. דּוּגְמַת זֶה הַדָּבָר לֹא מָצָאנוּ בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם, אֵין אִישׁ שֶׁצָּרוֹת מְרַחֲפוֹת מִמּוּל פָּנָיו, אֲשֶׁר לֹא יִקַּח לוֹ עֵת לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת לְהִנָּצֵל מֵהֶן. אִי לָזֹאת, גַּם אֵין הַתַּאֲוָה סִבָּתָהּ, פְּלִיאָה הִיא הָעֲבֵרָה הַלָּזוֹ, וְזֶה שְׁמָהּ פִּלְאִי, לִבְלִי שׂוּם עַל לֵב לְהִתְבּוֹנֵן בְּיִרְאַת ה' וּבְמוּסַר עָנְשׁוֹ, עֲבֵרוֹת כָּאֵלּוּ לֹא יוּכְלוּ הֱיוֹת מִסּוּג הָרִאשׁוֹן, יַעַן אֵין דַּי בְּהַתַּאֲוָה לִהְיוֹת סִבָּתָן, רַק הֵן מֵרוּחָנִיּוּת הַטֻּמְאָה הַמְלַפֶּפֶת אֶת הָאָדָם לְהַחֲטִיאוֹ, וּבְיוֹתֵר בְּחֶטְאֵי הַדִּבּוּר, כִּי מַה יִּתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (עֲרָכִין ט"ו) עַיֵּן שָׁם:

Truly, to our chagrin and regret, this universal force [i.e., recognition that there is ultimate judgment,] is only latent within us, concealed in the inner recesses of the heart and not outwardly visible – unless we take care to till the soil of our heart by expanding on the concepts of Mussar. Without this, even this universal force will not extend its tendrils to the limbs, to bind them within the grasp of reverence. From this general principle, no specific ramifications will be drawn to safeguard against looming sins. So we constantly stumble into sins that tower unto the heavens: with sins of speech in the absence of a brake on our spirit; and even to a greater extent in business matters; and most of all, in neglect of Torah study. In general, almost in all the limbs, “[from head to toe] there is not a [morally] sound [spot],” [according] to one who analyzes carefully, each according to his own ability, for “one who is greater than his friend has a greater evil urge than him” (Sukka 52a) and falls into high and mighty sins. When it comes to seeing the darkness in our own heart, we are like blind people. No one sees their magnitude (compared to the sins of the masses). Only if we observe them through a telescope (which magnifies to a very large degree things that seem small to us due to our weak sight – like stars, which are larger than Earth but seem like small dots; through a telescope they appear a bit larger – but in truth, they are inestimably large. So it is in this matter) – that is, with correct reason, in accordance the trusted Torah – will we find them to be far more severe in character, with greater scope and force. Let us pay attention and analyze the matter of sins. We will see that there are two types. One stems from unbridled lust, loving what is immediately gratifying without paying heed to the outcome – even though that will be very bitter ultimately. We find its analogue in worldly matters as well. A fool, and especially one whose weak intellect renders him ill, loves to grab and eat that which is pleasant to his palate, forgetting that this will often make him sick. On this our Rabbis, of blessed memory, said: “Who is wise? One who sees what will develop” (Avot 4:1). This is also the meaning of the saying of our Rabbis, of blessed memory (Sota 3a): “A person does not sin unless a spirit of foolishness enters into him.” This is a person’s primary labor in His service, may He be blessed: to think and consider the reverence of God and the fear of His punishment by means of the Mussar books and the aggadot of our Sages, of blessed memory, to the point that he hears it with his own ears and virtually sees it with his own eyes – the quantitatively and qualitatively great punishment standing before him. As our Rabbis, of blessed memory, say (Sanhedrin 7a): “At all times, a judge should see (given his likelihood to err; the same applies to every person vis-à-vis safeguarding against serious harm from grave sins) as if…hell is open below him.” If a person acts this way and his heart truly understands, he will repent and be healed. Indeed, man’s wickedness on the earth is great. No one seeks righteousness, and no one is truly enlightened through the fear of God, setting aside fixed times to work on the fear of God, drawing out waters of understanding from the concealed faith that is hiding in the inner recesses of the heart, to broaden it and sustain it and to give it force and strength, to place on its shoulders the authority to govern the external limbs that they not breach its fences but act in accordance with the Torah. This, then, is the second type of transgression. It has no analogue in worldly matters; there is no person who, when faced with burdening troubles, would not take time to think about how to escape them. Moreover, it is not caused by lust. This sin is dumbfounding (pelia), and its name is unknowable (peli), for [in committing the sin] the sinner does not pay attention to and consider his punishment through fear of God and Mussar. Such sins cannot be of the first type, for desire is not strong enough to be their cause. Rather, they stem from the spiritual impurity that coils around a person to cause him to sin. And especially in sins of speech, “for what benefit is there to the one who speaks evil?,” as stated by our Rabbis, of blessed memory (Arakhin 15b). See further there.