Histpashtut HaGashmiyus in Prayer

אָמַר רַב הַמְנוּנָא: כַּמָּה הִלְכְתָא גִּבָּרָווֹתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מֵהָנֵי קְרָאֵי דְחַנָּה. ״וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ״ — מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ. ״רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת״ — מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁיַּחְתּוֹךְ בִּשְׂפָתָיו. ״וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ״ — מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ. ״וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה״ — מִכָּאן שֶׁשִּׁכּוֹר אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל.

Rav Hamnuna said: How many significant halakhot can be derived from these verses of the prayer of Hannah? As it says: “And Hannah spoke in her heart, only her lips moved and her voice could not be heard, so Eli thought her to be drunk” (I Samuel 1:13). The Gemara elaborates: From that which is stated here: “And Hannah spoke in her heart,” the halakha that one who prays must focus his heart on his prayer is derived. And from that which is stated here: “Only her lips moved,” the halakha that one who prays must enunciate the words with his lips, not only contemplate them in his heart, is derived. From that which is written here: “And her voice could not be heard,” the halakha that one is forbidden to raise his voice in his Amida prayer as it must be recited silently. From the continuation of the verse here: “So Eli thought her to be drunk,” the halakha that a drunk person is forbidden to pray. That is why he rebuked her.

רַבִּי חֲנִינָא בֶן חֲכִינַאי אוֹמֵר, הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

Rabbi Hananiah ben Hakinai said: one who wakes up at night, or walks on the way alone and turns his heart to idle matters, behold, this man is mortally guilty.

מִי יְיַשְּׁרֵם וּמִי יְתַקְּנֵם אִם לֹא נָשִׂים לֵב עֲלֵיהֶם וְלֹא נְדַקְדֵּק בַּדָּבָר דִּקְדּוּק גָּדוֹל. הֲלֹא אִם עִיַּנּוּ עַל הַדָּבָר עִיּוּן אֲמִתִּי, הָיִינוּ מוֹצְאִים אוֹתוֹ עַל אֲמִתּוֹ וּמְטִיבִים לְעַצְמֵנוּ, וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ לַאֲחֵרִים וּמְטִיבִים לָהֶם גַּם כֵּן. הוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי ב ד): אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת ה'. אֵינוֹ אוֹמֵר אָז תָּבִין פִילוֹסוֹפְיָה, אָז תָּבִין תְּכוּנָה, אָז תָּבִין רְפוּאָה, אָז תָּבִין דִּינִים, אָז תָּבִין הֲלָכוֹת, אֶלָּא אָז תָּבִין יִרְאַת ה'! הֲרֵי לְךָ, שֶׁלְּהָבִין הַיִּרְאָה צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ אוֹתָהּ כַּכֶּסֶף וּלְחַפֵּשׂ אוֹתָהּ כַּמַּטְמוֹנִים.

Observe that matters of piety and fear and love [of G-d], and purity of heart are not things innately implanted in a person whereby he would not need means to acquire them such as sleep and wakefulness, hunger and satiation, and all the other responses naturally implanted in our nature. Rather, certainly it is necessary to employ means and strategies to acquire them. There is also no lack of detrimental factors which distance a person from them, but correspondingly there is also no lack of ways by which these obstacles may be held afar.

ר״ל שהוא דבר נאהב או דבר נורא או דבר מפואר וכן שארי מדות וכאשר נפשיט אותה מן הגשמיות ונחשוב רק רוחניות לבד כגון הטעם או הריח וכיוצא בו כנ״ל בעצמו בוודאי נראה בחוש שהוא דבר הבלתי מורגש בידים ועיני בשר רק שהוא נרגש בהשגה לחיות ונשמת אדם לבד א״כ בוודאי הוא דבר רוחני וחיות הבורא ית׳ השוכן בדבר המוגשם הזה כנשמה בגוף וכן הוא בכל דבר ובכל תנועה כמ״ש בחו״ה כי כל תנועותיך נקשרת בחפץ הבורא ע״כ. נחזור לענינינו כי אין לך דבר שאין לו שורש למעלה כנ״ל וזהו שיש בלשון הקודש מקור פועל ונפעל ר״ל כי המקור הוא שורש הדבר כנ״ל ופועל ר״ל האדם הפועל הוא ממשיך מן המקור ושורש הנ״ל ונפעל הוא הדבר שנמשך מן המקור ושורש הנ״ל ד״מ שמחה יש עולם השמחה כנ״ל ר״ל חיות הבורא ית׳ הנישג במדת השמחה והוא המקור והאדם השמח הוא פועל וממשיך עליו מעולם השמחה הנ״ל בעת הזאת כי מקודם לא היה שמח והשמחה עצמה של האדם הוא הנפעל כנ״ל נמצא כשהאדם הוא נלבב ועיני שכל לו הגם שהניצוץ שרואה לפי הנראה בעיני בשר הוא קטן הכמות אמנם כשיפשיט אותה מן הגשמית המלובש בתוכה ויצייר בשכלו שהוא רק חיות אלקות הנלקח משורש העליון כנ״ל אזי בוודאי יהי׳ אורה וחיותה רב ועצום עד אין קץ כי ברוחניותה וחיותה היא דבוקה למקור.

לְהַשְׂכִּילְךָ בִּינָה, כִּי לֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ יִשְׁכּוֹן אוֹר ה׳ לִהְיוֹת חָפֵץ בְּחַיֵּי בְשָׂרִים וּבָנֵי וּמְזוֹנֵי, כִּי עַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״בַּטֵּל רְצוֹנְךָ כוּ׳״, דְּהַיְינוּ, שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ בָּטֵל בִּמְצִיאוּת, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם רָצוֹן כְּלָל בְּעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה כּוּלָּם, הַנִּכְלָלִים בְּבָנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי״; וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, הוּא רַק אֱמוּנָה אֲמִיתִּית בְּ״יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית״, דְּהַיְינוּ, שֶׁהַבְּרִיאָה ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״, הַנִּקְרֵאת ״רֵאשִׁית חָכְמָה״ – וְהִיא חָכְמָתוֹ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת לְשׁוּם נִבְרָא – הַבְּרִיאָה הַזֹּאת, הִיא בְּכָל עֵת וָרֶגַע, שֶׁמִּתְהַוִּים כָּל הַבְּרוּאִים ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״ מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְחַיָּה אֶת הַכֹּל, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּעוֹמֶק הֲבָנָתוֹ, וִיצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ הֲוָויָיתוֹ מֵ״אַיִן״ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע מַמָּשׁ, הַאֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ כִּי רַע לוֹ, אוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִבָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, אוֹ שְׁאָרֵי יִסּוּרִין בָּעוֹלָם, הֲרֵי הָ״אַיִן״, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים וְהַטּוֹב וְהָעוֹנֶג, וְהוּא הָעֵדֶן שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם־הַבָּא, רַק, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג, לָכֵן נִדְמֶה לוֹ רַע אוֹ יִסּוּרִים, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין רַע יוֹרֵד מִלְמַעְלָה, וְהַכֹּל טוֹב, רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג לְגוֹדְלוֹ וְרַב טוּבוֹ.

ELEVEN. To make you skillful of understanding that this is not the way in which the light of the L–rd dwells, i.e., in there being a desire for the “life of flesh,” and children, and sustenance, for on this our Sages, of blessed memory, said: “Make naught your will….” That is, one’s will should be nullified so that one has absolutely no will in any worldly matters that are implied by “children, life, and sustenance,” and as our Sages, of blessed memory, said that “Despite yourself, do you live.” This means: There is to be only an absolute belief in the Yotzer Bereishit; that is, that the creation of being ex nihilo (yesh meayin) [which is called reishit chochmah, i.e., His wisdom which is not apprehensible to any creature]—this creation occurs constantly and every moment, by all creatures coming into being [as a substance ex nihilo (yesh meayin)] from His wisdom, blessed be He, which animates everything. And when man will contemplate in the profundity of his understanding, and will imagine in his mind his coming to be ex nihilo—truly every moment, how can he possibly think he has ever suffered, or had any afflictions related to “children, life, and sustenance,” or whatever other worldly sufferings. For the naught (ayin) which is His wisdom, blessed be He, is the source of life, welfare, and delight. It is the Eden which transcends the World to Come, except that, because it is not apprehensible, one imagines to have sufferings, or afflictions. In fact, however, no evil descends from above and everything is good, though it is not apprehended because of its immense and abundant goodness.

"וָאֶתְחַנַּן" כי דרך צדיקים שהם דכאי ושפלי רוח ונבזים בעיניהם עם כל מעשיהם הטובים, שהוא פי' מאורים, כידוע שאפילו שֶׁאֲפִילּוּ כֶּתֶר, אוּכַם הוּא קֳדָם עִלַּת הָעִלּוֹת, ועיקר חשקם ותאוותם הוא לדבק בה', כידוע שמדת הצדיק הוא התקשרות, ואינם שמים על לבם מעשים הטובים אשר אור לה' כי אוכם הוא מפניו ית' וגשם גמור הוא, כנאמר (משלי ו, כג): "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" שהמצוה הוא נר שהוא אור הדבק בגשמי ותורה אור שהתורה הוא אור פשוט ומופשט מכל הגשמים, וזהו חשק הצדיקים להתדבק במקור העליון ומשם ממשיכים ומשפילים רחמים לכל העולמות כדרך הצדיק שהוא התקשרות כל העולמות, וכן דרך תפילתם גם-כן שאין שמים לבם אל מעשיהם הטובים ומאירים כי במה נחשב להם נגד אור אין-סוף ב"ה, אבל מבקשים מתנת חינם שהוא כמו שהשי"ת ב"ה מחיה הקליפות, כמאמר (נחמיה ט, ו): "בָּעֵת הַהִוא", פירוש אם הוא באיזה עת שהוא מן הכ"ד עתים, כן הוא דרך תפילתו להמשיך רחמים בתורת מתנת חינם בכל עת שהוא, וזהו "לֵאמֹר" שהוא מלשון לאמר לאחרים, פירוש שהוא מוצא ושורש הדיבור שהוא למעלה מן הכל, שהרי אמירה בלב, וכל-שכן שהוא למעלה מן המדות, וממילא מתבטלים המדות והדינין, וזהו לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחילה ואח"כ יתפלל ויבקש צרכיו

וזה נוטל ההתפארות וחשק לעצמו וכשהוא מבין שזה נשתלשל מתפארת הבורא ומאהבתו אוחז בשרשו של דבר וראשיתו כי החכם עיניו בראשו כאמור ונמצא כשנכללו מחשבה של חשק והתפארות לעצמו חוזר ממנה אל שרשה נמצא בא מבחינת שלא לשמה תיכף אל בחינת לשמה. וזהו לעולם יעסוק אדם וילמוד עצמו שמתוך שלא לשמה יביא עצמו לידי לשמה.

And we will return to the matter at hand: since in every thing it is the Torah that gives that thing life, one should not look at any thing in its materiality, only at the internality of the thing in the secret of The wise person has his eyes in his head (Ecclesiastes 2:14); and in the Zohar they said, “And where else should a person’s eyes be? Rather, a wise person gazes to see who stands above his head” (Zohar 3:187a), which is to say that in every thing he should gaze toward the beginning of that thing: from where it evolved and who is that thing’s root.

והנה ביום ראש השנה הוא עת פתיחת האוצרות שפותח הבורא ברוך הוא שערי חיים לחתוך חיים לכל חי והוא השפע הניתנה אז ממרומים ביום ראש השנה. והנה בכל ימות השנה יום ביומו תתחלק השפע ההוא לפי איכות המקבלים להאיש הטוב לפני האלהים יתנו לו לכל דבר שיצטרך דבר בעתו שהוא צריך לאותו דבר אזי תנתן לו נפשו בשאלתו ובבקשתו. אך ביום ראש השנה השפע פשוטה באה מאת הבורא ברוך הוא ואז עדיין הוא כמוס בבחינת קול ולכן הוא הוא ענין בראש השנה שאנו תוקעים בשופר, והוא קול בלא דיבור ואנו מעוררין הקול העליון שהוא השפע שיורד שהוא גם כן קול בלא דיבור שיתפשט השפע העליונה ויורד לכל העולמות ובכל המלאכים וזהו הענין מהות תקיעות שופר: והנה כשהשפע יורד למטה נתלבשת בבחינת הדיבור ואז נקרא כתיבה שבאה לתוך לבוש האותיות והנה מי יביאה לתוך הדיבור הוא הצדיק, שהולך בדרך הישר שמתפלל ומדבר דיבורים אז מביא החיונית הזאת לתוך מה שירצה. והנה כשיתפלל הצדיק ויבקש מאת ה' יזהר שלא יתפלל שיהיה בתפילתו כמו שהוא רוצה, רק כך יבקש מאת הבורא מה שאני מתפלל יהיה רק כפי חסדך וכפי רחמיך וכפי דעתך ורצונך כך תתן לנו. וזהו יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' (תהלים יט, טו) כלומר שהבקשה יהיה שיהיו לרצון אמרי פי, מה שאני מתפלל זה התפילה שיהיה לפניך ה', כלומר כמו שאתה רוצה ה' יהיו לרצון. וזהו כוונת חכמינו ז"ל (אבות ב, יח) אל תעש תפלתך קבע, רוצה לומר שיהא האדם נזהר שלא יעשה תפילתו, דהיינו כמו שהוא רוצה כן יקבע ויהיה רק רחמים ותחנונים שלך להשם יתברך לפני המקום, כלומר שיבקש הרחמים מאת השם יתברך כפי גודל חסדו וטובו המקום ברוך הוא אבל לא יבקש בתפילתו מה שמבקש מאת השם יתברך כן יהיה, רק זה יהיה עיקר בקשתו בתפילתו כפי דעת ורחמיו השם יתברך כן יתן לו השם יתברך כפי חסדו וטובו:

He threw himself down before the king and begged for his life and implored him that before the verdict was passed that he might grant a request in one matter: to dress him in his original clothes that he was wearing at the time he took the king from the woods. The king agreed to do so. And so it was that when he dressed the man in those clothes, the king remembered the great kindness the man did did for him in returning him to his palace and sitting him on his throne. His compassion was stirred and he forgave the sin against him and restored the man to his place.

פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִם ״אָדָם״, נִשְׁמָתָם הִיא, לְמָשָׁל, כְּאוֹר הַנֵּר שֶׁמִּתְנַעְנֵעַ תָּמִיד לְמַעְלָה בְּטִבְעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הָאֵשׁ חָפֵץ בְּטֶבַע, לִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשׁוֹ לְמַעְלָה בִּיסוֹד הָאֵשׁ הַכְּלָלִי שֶׁתַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים. וְאַף שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִכְבֶּה וְלֹא יָאִיר כְּלוּם לְמַטָּה, וְגַם לְמַעְלָה – בְּשָׁרְשׁוֹ, יִתְבַּטֵּל אוֹרוֹ בִּמְצִיאוּת בְּשָׁרְשׁוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, בְּכָךְ הוּא חָפֵץ בְּטִבְעוֹ. כָּךְ נִשְׁמַת הָ״אָדָם״, וְכֵן בְּחִינַת רוּחַ וָנֶפֶשׁ, חֶפְצָהּ וְחֶשְׁקָהּ בְּטִבְעָהּ לִיפָּרֵד וְלָצֵאת מִן הַגּוּף וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא; הֲגַם שֶׁתִּהְיֶה אַיִן וָאֶפֶס וְתִתְבַּטֵּל שָׁם בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, וְלֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מְאוּמָה מִמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן, אַף־עַל־פִּי־כֵן, זֶה רְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ בְּטִבְעָהּ.

What it means is that the souls of Jews, who are called “man,” are, by way of illustration, like the flame of the candle, whose nature it is always to flicker upward, for the flame of the fire intrinsically seeks to be parted from the wick in order to unite with its source above in the universal element of fire which is in the sublunar sphere, as is explained in Etz Chaim. And although it would thereby be extinguished and emit no light at all below, and even above, in its source, its light would be nullified, nevertheless this is what it seeks in accordance with its nature. In like manner does the neshamah of man, including the quality of ruach and nefesh, naturally desire and yearn to separate itself and depart from the body in order to unite with its origin and source in G–d, the Fountainhead of life, blessed is He, though thereby it would become null and void, completely losing its entity therein, with nothing remaining of its former essence and being. Nevertheless, this is its will and desire by its nature.

אַךְ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר וְהֶאָרַת הַשְּׁכִינָה גַּם עַל גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהִיא הַחִיּוּנִית הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּגוּפוֹ מַמָּשׁ, צָרִיךְ לְקַיֵּים מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת הַנַּעֲשׂוֹת עַל יְדֵי הַגּוּף מַמָּשׁ, שֶׁאָז – כֹּחַ הַגּוּף מַמָּשׁ שֶׁבַּעֲשִׂיָּה זוֹ, נִכְלָל בְּאוֹר ה׳ וּרְצוֹנוֹ וּמְיוּחָד בּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר, וְהוּא לְבוּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית. וַאֲזַי, גַּם כֹּחַ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבְּגוּפוֹ מַמָּשׁ שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, נִתְהַפֵּךְ מֵרַע לְטוֹב וְנִכְלָל מַמָּשׁ בִּקְדוּשָּׁה כַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מַמָּשׁ, מֵאַחַר שֶׁהוּא הוּא הַפּוֹעֵל וְעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה, שֶׁבִּלְעָדוֹ, לֹא הָיְתָה נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית פּוֹעֶלֶת בַּגּוּף כְּלָל, כִּי הִיא רוּחָנִיִּית, וְהַגּוּף – גַּשְׁמִי וְחוּמְרִי, וְהַמְמוּצָּע בֵּינֵיהֶם, הִיא נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם שֶׁבְּלִבּוֹ וְכָל הַגּוּף. וְאַף שֶׁמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּלִבּוֹ, שֶׁהֵן מִדּוֹתֶיהָ הָרָעוֹת, עֲדַיִין לֹא נִכְלְלוּ בִּקְדוּשָּׁה, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר דְּאִתְכַּפְיָן לִקְדוּשָּׁה, וּבְעַל כָּרְחָן עוֹנִין אָמֵן, וּמַסְכִּימִין וּמִתְרַצִּין לַעֲשִׂיַּית הַמִּצְוָה, עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ שֶׁשַּׁלִּיט עַל הַלֵּב, וְהֵן בְּשָׁעָה זוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת וְשֵׁינָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּלְכָךְ אֵין זוֹ מְנִיעָה מֵהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה עַל גּוּף הָאָדָם בְּשָׁעָה זוֹ.

However, in order to draw the light and effulgence of the Shechinah also over his body and animal soul, i.e., on the vital spirit clothed in the physical body, he needs to fulfill the practical commandments which are performed by the body itself. For then the very energy of the body itself which is engaged in this action is absorbed in the Divine light and in His will and is united with Him in a perfect union. This is the third garment of the divine soul. Thereby also the energy of the vital spirit in the physical body, originating in the kelipat nogah, is transformed from evil to good and is actually absorbed into holiness like the divine soul itself, since it is this [animal soul] that carries out and performs the act of the commandment, because without it the divine soul could not have been acting through the body at all, for it is spiritual while the body is material and coarse. The intermediary linking them is the vital animal soul, which is clothed in the human blood, in the heart, and in all the body. And although the essence and substance of the animal soul in his heart, namely its evil dispositions, have not yet been absorbed into holiness, nevertheless since they have submitted to holiness and, albeit unwillingly, respond “Amen” and agree and are reconciled to perform the commandment under the preponderance of the divine soul in his brain which rules the heart, and, in the meantime, these [evil dispositions] are in a state of exile or slumber, as it were, as discussed above—therefore, this is no obstacle to the suffusion of the Shechinah over the human body at such time.