Jewish Psychology and Character Development

מִֽכׇּל־מִ֭שְׁמָר נְצֹ֣ר לִבֶּ֑ךָ כִּֽי־מִ֝מֶּ֗נּוּ תּוֹצְא֥וֹת חַיִּֽים׃

More than all that you guard, guard your mind, For it is the source of life.

כִּֽי־פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃ לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא־לִ֣י אֱלֹהִ֑ים וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי׃ זִ֥בְחֵ֣י אֱלֹהִים֮ ר֤וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב־נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה׃

for I recognize my transgressions, and am ever conscious of my sin. Fashion a pure heart for me, O God; create in me a steadfast spirit. True sacrifice to God is a contrite spirit; God, You will not despise a contrite and crushed heart.

יצר הרע כיצד אמרו שלש עשרה שנה גדול יצר הרע מיצר טוב ממעי אמו של אדם היה גדל ובא עמו והתחיל מחלל שבתות אין ממחה בידו [הורג נפשות אין ממחה בידו הולך לדבר עבירה אין ממחה בידו] לאחר י״ג שנה נולד יצר טוב כיון שמחלל שבתות א״ל ריקה הרי הוא אומר (שמות ל״א:י״ד) מחלליה מות יומת. הורג נפשות א״ל ריקה הרי הוא אומר (בראשית ט׳:ו׳) שופך דם האדם באדם דמו ישפך. הולך לדבר עבירה אומר לו ריקה הרי הוא אומר (ויקרא כ׳:י׳) מות יומת הנואף והנואפת. בזמן שאדם מחמם את עצמו והולך לדבר זימה כל אבריו נשמעין לו מפני שיצה״ר מלך הוא על מאתים וארבעים ושמונה אברים. כשהוא הולך לדבר מצוה התחילו מתענין (לו) כל אבריו מפני שיצר הרע שבמעיו מלך הוא על מאתים וארבעים ושמונה אברים שבאדם ויצר טוב אינו דומה אלא למי שהוא חבוש בבית האסורין שנאמר (קהלת ד׳:י״ד) [כי] מבית הסורים יצא למלוך זה יצר טוב וי״א זה יוסף הצדיק כשבאתה אותה רשעה היתה מענה אותו בדבריה אמרה לו אני אחבשך בבית האסורין אמר לה ה׳ מתיר אסורים אמרה לו אני אנקר את עיניך אמר לה ה׳ פוקח עורים אמרה לו אני אכפוף את קומתך אמר לה ה׳ זוקף כפופים (אמרה לו אני עושה אותך רשע אמר לה ה' אוהב צדיקים אמרה לו אני עושה אותך ארמאי אמר לה ה׳ שומר את גרים עד שאמר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת) אל תתמה על יוסף הצדיק שהרי רבי צדוק היה גדול הדור כשנשבה נטלתו מטרוניתא אחת ושגרה לו שפחה אחת יפה כיון שראה אותה נתן עיניו בכותל שלא יראנה והיה יושב ושונה כל הלילה לשחרית הלכה והקבילה אצל גבירתה אמרה לה שוה לי המות משתתנני לאיש הזה שלחה וקראה לו ואמרה לו מפני מה לא עשית עם אשה זאת כדרך שיעשו בני אדם אמר לה ומה אעשה מכהונה גדולה אני ממשפחה גדולה אני אמרתי שמא אבא עליה והרביתי ממזרים כישראל כיון ששמעה דבריו צותה עליו ופטרתו בכבוד גדול. (א״ל) אל תתמה על רבי צדוק שהרי ר׳ עקיבא גדול ממנו כשהלך לארץ אוכילו קורצא אצל שלטון אחד ושגר לו שתי נשים יפות רחצום וסכום וקשטום ככלות חתנים והיו מתנפלות עליו כל הלילה זאת אומרת חזור אצלי וזאת אומרת חזור אצלי והיה יושב ביניהם ומרקק ולא פנה אליהן הלכו להן והקבילו פני השלטון ואמרו לו שוה לנו מות משתתננו לאיש הזה שלח וקרא לו א״ל מפני מה לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושים לנשים לא יפות המה לא בנות אדם כמותך הן מי שברא אותך לא ברא אותם. אמר לו מה אעשה ריחן בא עלי מבשר נבלות וטרפות ושרצים. אל תתמה על ר׳ עקיבא שהרי ר״א הגדול גדול ממנו שגדל את בת אחותו י״ג שנה עמו במטה עד שבאו לה סימנים אמר לה צאי והתנשאי לאיש אמרה לו הלא אמתך (אנכי) לשפחה לרחוץ רגלי תלמידך אמר לה בתי כבר זקנתי צאי והתנשאי לבחור שכמותך אמרה לו לא כך אמרתי לפניך הלא אמתך לשפחה לרחוץ רגלי תלמידך כיון ששמע את דבריה נטל ממנה רשות לקדשה ובא עליה: רבי ראובן בן אצטרובלי אומר היאך מתרחק אדם מיצר הרע שבמעיו לפי שטיפה ראשונה שאדם מטיל באשה הוא יצה״ר. ויצר הרע אינו שרוי אלא על מפתחי הלב שנאמר (בראשית ד׳:ז׳) לפתח חטאת רובץ א״ל לאדם בשעה שהתינוק מוטל בעריסה (האיש) מבקש להורגך הוא רוצה שיתלוש ממנו בשערו תינוק מוטל בעריסה הניח ידו ע״ג נחש או ע״ג עקרב ועקצתו לא גרם לו אלא יצר הרע שבמעיו הניח ידו ע״ג גחלים ונכוה לא גרם לו אלא יצה״ר שבמעיו (לפי שיצר הרע זורקתו בית ראש אבל) בא וראה בגדי או בטלה כיון שהוא רואה את הבאר הוא חוזר לאחוריו לפי שאין יצר הרע בבהמה. רבי שמעון בן אלעזר אומר אמשול לך משל למה (הדבר דומה) יצה״ר דומה לברזל שהטילוהו בתוך האור כל זמן שהוא בתוך האור עושין ממנו כל כלים שירצו אף כך יצה״ר אין לו תקנה אלא בדברי תורה ([שהוא כאש]) בלבד שנאמר (משלי כ״ה:כ״א-כ״ב) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה׳ ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלים לך. רבי יהודה הנשיא אומר אמשול לך משל למה (הדבר דומה) יצר הרע דומה לשני בני אדם שנכנסו לפונדק אחד נתפס אחד מהם משום לסטות אמרו לו מי עמך יכול הוא שיאמר לא היה עמי חברי אלא אומר הואיל ואני נהרג יהרג חברי עמי אף כך אומר יצר הרע הואיל ואני אבוד לעוה״ב (אני) אאבד את (כל) הגוף. רבי שמעון בן יוחי אומר מכאן שאין ישראל רואים פני גיהנם לעולם משלו משל למה״ד למלך ב״ו שהיה לו שדה זבורית באו בני אדם והשכירוה בעשרת כורין חטים בשנה זבלוה עדרוה השקוה וכסחוה ולא הכניסו ממנה אלא כור אחד חטים בשנה אמר להם המלך מהו זה אמרו לו אדונינו המלך אתה יודע בשדה שנתת לנו שמתחלה לא הכנסת ממנה כלום ועכשיו שזבלנוה וכיסחנוה והשקינוה מים לא הכנסנו ממנה אלא כור אחד חטים בלבד. כך עתידים ישראל לומר לפני הקב״ה רבש״ע אתה יודע ביצר הרע שהוא מסית בנו שנא׳ (תהילים ק״ג:י״ד) כי הוא ידע יצרנו:

THE EVIL INCLINATION. What does this mean? It has been said that the evil inclination is senior to the good inclination by thirteen years, for it grows with and accompanies the child from the moment it comes forth from the mother’s womb. If the child begins to profane the Sabbath it does not deter him; if he is about to take life it does not deter him; if he is about to commit an immoral act it does not deter him. After thirteen years, however, the good inclination is born in him. If then he is about to profane the Sabbath it warns him, ‘You fool! Scripture states, Every one that profaneth it shall surely be put to death’. If he is about to take life, it warns him, ‘You fool! Scripture states, Whoso sheddeth man’s blood, by man shall his blood be shed’. If he is about to commit an immoral act, it warns him, ‘You fool! Scripture states, Both the adulterer and the adulteress shall surely be put to death’. When a man’s passions are stirred and he is about to commit an act of lewdness, all his limbs are ready to obey him, because the evil inclination is king over the two hundred and forty-eight limbs of man. On the other hand, when a man is about to perform an act of piety, all his limbs become sluggish, because the evil inclination which is within him bears sway over the two hundred and forty-eight limbs of his body, whereas the good inclination is like one who is confined in prison, as it is stated, For out of prison he came forth to be king, which verse has been interpreted as referring to the good inclination. Others interpret this verse as referring to the righteous Joseph. When that wicked woman came [to tempt him] she afflicted him with her words, saying, ‘I will have you imprisoned’; and he replied, ‘The Lord looseth the prisoners’. She said, ‘I will have your eyes plucked out’; and he replied, ‘The Lord openeth the eyes of the blind’. She said, ‘I will bend your stature’; and he replied, ‘The Lord raiseth up them that are bowed down’. She said, ‘I will accuse you of sin’; and he replied, ‘The Lord loveth the righteous’. She said, ‘I will make you a stranger’; and he replied, ‘The Lord preserveth the strangers’. Finally he said, ‘How then can I do this great wickedness’. Marvel not at the [virtue of the] righteous Joseph, for consider the case of R. Zadok, the greatest man of his generation. When he was taken captive, a certain matron acquired him [as a slave] and sent in a beautiful maid-servant to him. As soon as he saw her, he turned his eyes to the wall so as not to look upon her, and sat absorbed in study the whole night long. In the morning the girl went and complained to her mistress, saying, ‘I would rather die than be given to that man!’ [The matron] sent for him and asked, ‘Why did you not treat this woman as men usually act?’ He replied, ‘What else could I do, seeing that I belong to the High-priestly line? I am from a noble family and said to myself, “[I must refrain] lest I cohabit with her and increase the number of illegitimate children in Israel” ’. On hearing his words, she ordered [his release] and set him free with great honour. Do not marvel at [the virtue of] R. Zadok, for consider the case of R. ‘Aḳiba who was greater than he. When R. ‘Aḳiba came to a certain land, a malicious accusation was laid against him before the Ruler. The latter sent in two beautiful women to him who had bathed, anointed and adorned themselves like brides for their grooms. They importuned him throughout the night, each saying, ‘Turn to me’. He sat between them, spat [in disgust], and turned to neither of them. They went and complained to the Ruler, saying, ‘We would rather die than be given to that man!’ He sent for him and asked, ‘Why did you not treat these women as men usually act towards women? Are they not beautiful? Are they not human like yourself? Did not He Who created you create them?’ He answered, ‘I could not do otherwise; their odour seemed to me like the odour of carrion, torn beasts and creeping things’. Do not marvel at [the virtue of] R. ‘Aḳiba, for consider the case of R. Eliezer the Great who was more distinguished than he. R. Eliezer brought up his sister’s daughter, and for thirteen years she [slept] with him in one bed until she reached puberty. Then he said to her, ‘Go and get married’. She replied, ‘Am I not your maid, [even contented] to be a servant to wash the feet of your disciples?’ He said to her, ‘My daughter, I am now an old man; go and marry a young man of your own age’. She replied, ‘Have I not already told you that I am your maid, [even contented] to be a servant to wash the feet of your disciples?’ When he heard her words, he obtained her consent to a betrothal and married her. R. Reuben b. Iẓtroboli said: How can a man keep far away from the evil inclination which is within his body? For the first drop which a man injects into a woman is the evil inclination. Moreover, the evil inclination dwells at the entrances of the heart, as it is stated, Sin coucheth at the door. It already speaks to the human being while he is an infant in the cot, saying, ‘That man seeks to kill you’, and [in consequence the infant] is ready to pluck out his hair. When an infant lies in his cot and places his hand upon a snake or a scorpion so that he is bitten, this was caused by none other than the evil inclination which is within his body. Or when he lays his hand on glowing coals and is burnt, this was caused by none other than the evil inclination which is within his body, since the evil inclination it is that drives him headlong [to destruction]. Observe, however, a kid or lamb: when it sees a well it turns back, since there is no evil inclination in a beast [to lead it into harm]. R. Simeon b. Eleazar said: I will explain it to you by a parable. To what is the evil inclination like? [25a] To a piece of iron which is cast into the fire. As long as it is in the fire one can make of it whatever vessel he wishes. So it is with the evil inclination: there is no other remedy for it but the study of the Torah which is likened to fire; as it is stated, If thine enemy be hungry, give him bread to eat, and if he be thirsty, give him water to drink; for thou wilt heap coals of fire upon his head, and the Lord will reward thee. Read not will reward [yeshallem] thee but ‘will make him at peace [yashlim] with thee.’ R. Judah the Prince said: I will explain it to you by a parable. To what is the evil inclination like? To the case of two men who entered an inn and one of them was arrested on a charge of robbery. When asked, ‘Who was with you [as an accomplice]?’ he could reply, ‘There was no one with me’; but he says to himself, ‘Since I am to be executed, let my fellow be executed along with me’. In the same way the evil inclination speaks, ‘Since I am doomed in the world to come, I will drag the entire body with me to destruction’. R. Simeon b. Yoḥai said: By this reasoning Israel will never see Gehinnom. This may be explained by a parable. To what is the matter like? To a mortal king who had a field of poor quality. Certain men came and leased it at a rental of ten kors of wheat annually. They manured it, hoed it, watered it and weeded it; but they could only make it yield one kor of wheat during the year. The king asked them for an explanation and they replied, ‘Our sovereign lord! You know that the field which you leased to us originally yielded nothing to you; now after manuring it, weeding it and watering it, we made it yield us no more than one kor of wheat’. In like manner Israel will in the future plead with the Holy One, blessed be He, ‘Lord of the universe! Thou knowest that it is the evil inclination that incites us, as it is stated, For He knoweth our impulse’.

דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: מַאי דִּכְתִיב ״וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם״ בִּשְׁנֵי יוֹדִין? — שְׁנֵי יְצָרִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶחָד יֵצֶר טוֹב וְאֶחָד יֵצֶר רָע. מַתְקִיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּהֵמָה דְּלָא כְּתִיב בַּהּ ״וַיִּיצֶר״ לֵית לַהּ יִצְרָא? וְהָא קָא חֲזֵינַן דְּמַזְּקָא וְנָשְׁכָא וּבָעֲטָא! אֶלָּא כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי ״אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי וְאוֹי לִי מִיִּצְרִי״. אָמַר רַב: יֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לִזְבוּב וְיוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי מִפְתְּחֵי הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּמִין חִטָּה הוּא דּוֹמֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ״. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁתֵּי כְּלָיוֹת יֵשׁ בּוֹ בְּאָדָם, אַחַת יוֹעַצְתּוֹ לְטוֹבָה וְאַחַת יוֹעַצְתּוֹ לְרָעָה. וּמִסְתַּבְּרָא דְּטוֹבָה לִימִינוֹ וְרָעָה לִשְׂמֹאלוֹ, דִּכְתִיב: ״לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ״.

Rav Naḥman bar Rav Ḥisda interpreted homiletically: What is the meaning of that which is written: “Then the Lord God formed [vayyitzer] man” (Genesis 2:7), with a double yod? This double yod alludes to that fact that the Holy One, Blessed be He, created two inclinations; one a good inclination and one an evil inclination. Rav Naḥman bar Yitzḥak strongly objects to this: If that is so, does an animal, with regard to whom vayyitzer is not written with a double yod, not have an inclination? Don’t we see that it causes damage and bites and kicks? Rather, interpret the double yod homiletically, in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Pazi, as Rabbi Shimon ben Pazi said: This alludes to the difficulty of human life; woe unto me from my Creator [yotzri] and woe unto me from my inclination [yitzri]. If one opts to follow either his Creator or his inclination, woe unto him from the other. Rav said: The evil inclination is like a fly and it sits between the two entrances of the heart, as it is stated: “Dead flies make the ointment of the perfumer fetid and putrid” (Ecclesiastes 10:1). And Shmuel said: The evil inclination is like a type of wheat, as it is stated: “Transgression [ḥatat] couches at the door” (Genesis 4:7); ḥatat is interpreted homiletically as related to ḥitta, wheat. The Sages taught in a baraita: A person has two kidneys; one advises him to do good and one advises him to do evil. And it stands to reason that the one advising him to do good is to his right and the one that advises him to do evil is to his left, as it is written: “A wise man’s understanding is at his right hand, but a fool’s understanding is at his left” (Ecclesiastes 10:2).

פרק רביעי - ברפואת חולי הנפש המעשים הטובים - הם המעשים השוים, הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע: האחת מהן - תוספת, והשנית - חסרון. והמעלות - הן תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות: האחת מהן - יתרה, והאחרת - חסרה. מן התכונות האלה יתחיבו הפעולות ההן. והמשל בו: הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאוה ובין העדר הרגש ההנאה. הזהירות היא מפעולות הטובות. ותכונות הנפש, אשר תתחיב ממנה הזהירות - היא מעלת המידות. אבל רוב התאוה - הוא הקצה הראשון. והעדר הרגש ההנאה לגמרי - הוא הקצה האחרון, ושניהם רע גמור. ושתי תכונות הנפש, אשר מהן יתחיב רוב התאוה, והיא: התכונה היתרה. והעדר ההרגשה, והיא: התכונה החסרה - שתיהן יחד פחיתויות מפחיתויות המידות. וכן הנדיבות - ממוצעת בין הכילות והפיזור. והגבורה - ממוצעת בין המסירה-לסכנות ובין רך-הלבב. והסילסול - ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה. ופרוש סילסול - הוא: מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר. וההתנשאות - היא: שיתכבד האדם יותר מן הראוי לו. והנבלה - ידועה, והיא: שיעשה אדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה. והנחת - ממוצעת בין הקיטרוג והקטרנות, ובין רכות הטבע, מה שקורין בלע"ז: מולד"ה והוא: מי שהוא בלא דיבור ובלא מעשה לכבדות טיבעו וקור מזגו, והוא כנגד הקיטרוג שיבוא מחידוד טיבעו וחום מיזגו. והענוה - ממוצעת בין הגאוה ובין שיפלות הרוח. וההסתפקות - ממוצעת בין אהבת הממון ובין העצלות. וטוב לב - ממוצע בין הנבלה ויתרון טוב הלבב (ומפני שאין למידות האלה שם ידוע בלשוננו - צריך לפרש עניניהם, ומה שרוצים בו הפילוסופים: לב טוב - קוראים: מי שכל כונתו להיטיב לבני אדם בגופו, ועצתו, ובממונו בכל יכלתו, בלתי שישיגהו נזק או ביזיון, והוא: שעושה דברים הנזכרים ב"לב טוב", ואפילו אם ישיגהו בזה נזק גדול, או ביזיון, או טורח רב והפסד מרובה - והוא: הקצה הראשון). והסבלנות - ממוצע בין הכעס והעדר הרגשת חרפה ובוז. ובושת פנים - ממוצעת בין העזות והבישנות (פרוש ניראה לי מדברי רבותינו, זיכרונם לברכה, שהבישן הוא אצלם: מי שיש לו רוב בושת. ובושת פנים, היא הממוצע - ממאמרם: "לא הבישן למד" (אבות ב, ה), ולא אמרו: 'אין בושת פנים למד'. ואמרו: "בושת פנים לגן עדן" (שם ה, כ), ולא אמרו: ה"בישן" - ולזה סידרתים כך). וכן שאר המידות יצטרכו על כל פנים לשמות מונחים להם מהסכמה, שיהיו הענינים מובנים. והרבה פעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות - טוב ומעלה ממעלות הנפש. פעמים יחשבו הקצה הראשון - טוב, כמו שיחשבו המסירה לסכנות - מעלה, ויקראו המוסרים-עצמם-לסכנות: גיבורים. וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המידה, רצוני לומר: שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכונה, ופעמים ינצל במקרה- יחשיבוהו בזה ויאומרו עליו שהוא: גיבור. ופעמים יחשבו הקצה האחרון שהוא טוב, ויואמרו על פחות הנפש - שהוא: סבלן. ועל העצל - שהוא: שמח בחלקו. ועל נעדר הרגש ההנאות לעבי טיבעו - שהוא: נזהר, כלומר: ירא חטא. ועל זה המין מן הטעות יחשבו גם כן הפיזור ויתרון טוב הלב מן הפעולות הטובות - וזה כולו טעות. ואמנם ישובח באמת הממוצע, ואליו צריך לאדם שיכון וישקול פעולותיו כולם תמיד עד שיתמצעו.

Chapter IV Concerning the Cure of the Diseases of the Soul Good deeds are such as are equibalanced, maintaining the mean between two equally bad extremes, the too much and the too little. Virtues are psychic conditions and dispositions which are mid-way between two reprehensible extremes, one of which is characterized by an exaggeration, the other by a deficiency. Good deeds are the product of these dispositions. To illustrate, abstemiousness is a disposition which adopts a mid-course between inordinate passion and total insensibility to pleasure. Abstemiousness, then, is a proper rule of conduct, and the psychic disposition which gives rise to it is an ethical quality; but inordinate passion, the extreme of excess, and total insensibility to enjoyment, the extreme of deficiency, are both absolutely pernicious. The psychic dispositions, from which these two extremes, inordinate passion and insensibility, result—the one being an exaggeration, the other a deficiency—are alike classed among moral imperfections. Likewise, liberality is the mean between sordidness and extravagence; courage, between recklessness and cowardice; dignity, between haughtiness and loutishness; humility, between arrogance and self-abasement; contentedness, between avarice and slothful indifference; and magnificence, between meanness and profusion. [Since definite terms do not exist in our language with which to express these latter qualities, it is necessary to explain their content, and tell what the philosophers meant by them. A man is called magnificent whose whole intention is to do good to others by personal service, by money, or advice, and with all his power, but without meanwhile bringing suffering or disgrace upon himself. That is the medium line of conduct. The mean man is one who does not want others to succeed in anything, even though he himself may not thereby suffer any loss, hardship, or injury. That is the one extreme. The profuse man, on the contrary, is one who willingly performs the above-mentioned deeds, in spite of the fact that thereby he brings upon himself great injury, or disgrace, terrible hardship, or considerable loss. That is the other extreme.] Gentleness is the mean between irascibility and insensibility to shame and disgrace; and modesty, between impudence and shamefacedness. [The explanation of these latter terms, gleaned from the sayings of our sages (may their memory be blessed!) seems to be this. In their opinion, a modest man is one who is very bashful, and therefore modesty is the mean. This we gather from their saying, "A shamefaced man cannot learn". They also assert, "A modest man is worthy of Paradise", but they do not say this of a shamefaced man. Therefore, I have thus arranged them."] So it is with the other qualities. One does not necessarily have to use conventional terms for these qualities, if only the ideas are clearly fixed in the mind. It often happens, however, that men err as regards these qualities, imagining that one of the extremes is good, and is a virtue. Sometimes, the extreme of the too much is considered noble, as when temerity is made a virtue, and those who recklessly risk their lives are hailed as heroes. Thus, when people see a man, reckless to the highest degree, who runs deliberately into danger, intentionally tempting death, and escaping only by mere chance, they laud such a one to the skies, and say that he is a hero. At other times, the opposite extreme, the too little, is greatly esteemed, and the coward is considered a man of forbearance; the idler, as being a person of a contented disposition; and he, who by the dullness of his nature is callous to every joy, is praised as a man of moderation, [that is, one who eschews sin]. In like manner, profuse liberality and extreme lavishness are erroneously extolled as excellent characteristics. This is, however, an absolutely mistaken view, for the really praiseworthy is the medium course of action to which every one should strive to adhere, always weighing his conduct carefully, so that he may attain the proper mean.

וּמִפְּנֵי שֶׁחָכְמַת הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה עַל שְׁנֵי עִנְיָנִים הָא׳ מֵהֶם גָּלוּי וְהַשֵּׁנִי נִסְתָּר עִיַּנְתִּי בְּסִפְרֵי הַקַּדְמוֹנִים שֶׁהָיוּ אַחֲרֵי אַנְשֵׁי הַתַּלְמוּד אֲשֶׁר חִבְּרוּ בְּעִנְיְנֵי הַמִּצְוֹת חִבּוּרִים רַבִּים לַעֲמֹד מֵהֶם עַל חָכְמַת הָעִנְיָן הַנִּסְתָּר וְרָאִיתִי כִּי כָל מַה שֶׁכִּוְּנוּ לְפָרֵשׁ וּלְבָאֵר אֵינֶנּוּ יֹצֵא מֵא׳ מִשְּׁלֹשָׁה עִנְיָנִים: הָא׳ מֵהֶם לְפָרֵשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים וְזֶה עַל שְׁנֵי דְּרָכִים. אוֹ לְבָאֵר פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת וְהָעִנְיָנִים כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה רַבֵּינוּ סְעַדְיָה ז״ל בְּרֹב סִפְרֵי הַמִּקְרָא.

I am certain that [even] the duties of the limbs cannot be performed properly unless they are accompanied by will of the heart, longing of the soul to do them, and desire of the heart to perform them. If it should enter our mind that we are under no obligation to choose the service of G-d and to yearn for it, then we would be exempt from the duties of the limbs for no act can be complete without the agreement of the soul. And since it is clear that the Creator has put us under obligation to perform the duties of the limbs, it would not be reasonable for us to suppose that our soul and heart, the choicest parts of our beings, should have been exempted from serving Him according to the extent of their ability, because their cooperation is required for the complete service of G-d.

הפרק הראשון - בנפש האדם וכוחותיה דע, כי נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות, ייקראו קצת הפעולות ההן 'נפשות'. ויחשב בעבור זה, שיש לאדם נפשות רבות, כמו שחושבים הרופאים, עד שפתח ראש הרופאים ואמר, שהנפשות שלוש: טבעית, וחיונית, ונפשית. ופעמים ייקראו 'כוחות' ו'חלקים', עד שיאמר: 'חלקי הנפש', וזה השם ישתמשו בו הפילוסופים הרבה. ואינם מתכוונים באומרם 'חלקי', שהיא מתחלקת כהיחלק הגופות, ואמנם הם מונים פעולותיה החלוקות, אשר הן לכלל הנפש - כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם. ואתה יודע, שתקון המידות אמנם הוא ריפוי הנפש וכוחותיה. וכמו שהרופא אשר ירפא הגופות, צריך שידע תחילה הגוף אשר ירפאהו בכללו, וחלקי הגוף מה הם, רצוני לומר: גוף האדם, וצריך שידע אלו דברים יחלוהו, וירוחק מהם, ואלו דברים יבריאוהו, ויכוון אליהם - כן אשר ירפא הנפש וירצה לתקן המדות, צריך שידע נפש האדם בכללה ובחלקיה, ומה יחלה אותה, ומה יבריאה. ומפני זה אומר, שחלקי הנפש חמשה: הזן, והמרגיש, והמדמה, והמתעורר, והשכלי. וכבר הקדמנו בזה הפרק, שדברינו אינם אלא בנפש האדם. כי כח המזון, על דרך משל, אשר לאדם, איננו כח המזון אשר לחמור ולסוס. כי האדם ניזון בחלק הזן מן הנפש האנושית, והחמור ניזון בחלק הזן מן הנפש החמורית, והדקל ניזון בחלק הזן מן הנפש אשר לו. ואמנם ייאמר על כל אלו האישים 'ניזון' - בשתוף השם בלבד, לא שהענין אחד בעינו. וכן ייאמר על איש האדם ובעל החיים 'מרגיש' - בשיתוף השם בלבד, לא שההרגשה אשר בראובן היא ההרגשה אשר בזה הסוס, ולא ההרגשה אשר בזה המין היא ההרגשה בעינה אשר בזה המין האחר. אלא כל מין ומין מאשר לו נפש - יש לו נפש אחת זולת נפש האחר, ויתחייבו מנפש זה פעולות, ומנפש זה פעולות, ואפשר שתדמה פעולה לפעולה, וייחשב בשתי הפעולות שהן דבר אחד בעינו, ואין הדבר כן. ומשלו משל שלושה מקומות חשוכים, אחד מהם זרחה עליו השמש והאיר, והשני עלה עליו הירח והאיר, והאחר הודלק בו נר והאיר. הנה כל אחד מהם כבר נמצא בו האור, אבל סיבת זה האור ופועלו - השמש, ופועל האחר - הירח, ופועל האחר - האש. כן פועל הרגשת האדם הוא נפש האדם, ופועל הרגשת החמור - נפש החמור, ופועל הרגשת הנשר - נפש הנשר, ואין להם ענין יקבצם, אלא שיתוף השם בלבד. והשג זה הענין, שהוא נפלא מאד, יכשלו בו הרבה מן המתפלספים, ויחייבו מזה דברים מגונים ודעות בלתי נכונות.

CHAPTER I CONCERNING THE HUMAN SOUL AND ITS FACULTIES Know that the human soul is one, but that it has many diversified activities. Some of these activities have, indeed, been called souls, which has given rise to the opinion that man has many souls, as was the belief of the physicians, with the result that the most distinguished of them states in the introduction of his book that there are three souls, the physical, the vital, and the psychical. These activities are called faculties and parts, so that the phrase "parts of the soul," frequently employed by philosophers, is commonly used. By the word "parts", however, they do not intend to imply that the soul is divided into parts as are bodies, but they merely enumerate the different activities of the soul as being parts of a whole, the union of which makes up the soul. Thou knowest that the improvement of the moral qualities is brought about by the healing of the soul and its activities. Therefore, just as the physician, who endeavors to cure the human body, must have a perfect knowledge of it in its entirety and its individual parts, just as he must know what causes sickness that it may be avoided, and must also be acquainted with the means by which a patient may be cured, so, likewise, he who tries to cure the soul, wishing to improve the moral qualities, must have a knowledge of the soul in its totality and its parts, must know how to prevent it from becoming diseased, and how to maintain its health. So, I say that the soul has five faculties; the nutritive [also known as the "growing" faculty], the sensitive, the imaginative, the appetitive, and the rational. We have already stated in this chapter that our words concern themselves only with the human soul; for the nutritive faculty by which man is nourished is not the same, for instance, as that of the ass or the horse. Man is sustained by the nutritive faculty of the human soul, the ass thrives by means of the nutritive faculty of its soul, and the palm-tree flourishes by the nutritive faculty peculiar to its soul. Although we apply the same term nutrition to all of them indiscriminately, nevertheless, its signification is by no means the same. In the same way, the term sensation is used homonymously for man and beast; not with the idea, however, that the sensation of one species is the same as that of another, for each species has its own characteristic soul distinct from every other, with the result that there necessarily arises from each soul activities peculiar to itself. It is possible, however, that an activity of one soul may seem to be similar to that of another, in consequence of which one might think that both belong to the same class, and thus consider them to be alike; but such is not the case. By way of elucidation, let us imagine that three dark places are illumined, one lit up by the sun shining upon it, the second by the moon, and the third by a flame. Now, in each of these places there is light, but the efficient cause in the one case is the sun, in the other the moon, and in the third the fire. So it is with sensation and its causes. In man it is the human soul, in the ass it is the soul of the ass, and in the eagle, the soul of the eagle. These sensations have, moreover, nothing in common, except the homonymous term which is applied to them. Mark well this point, for it is very important, as many so-called philosophers have fallen into error regarding it, in consequence of which they have been driven to absurdities and fallacies.

הַגַּאֲוָה מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הָאֶחָד גַּאֲוַת הָאָדָם בְּגוּפוֹ, וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי גַּאֲוַת הָאָדָם בְּמַעֲלוֹת הַחָכְמָה וּבְמַעֲשָׂיו. גַּאֲוַת הָאָדָם בְּגוּפוֹ יֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הָאֶחָד טוֹב, וְהָאֶחָד רַע. וְזֹאת הִיא גַּאֲוַת הָאָדָם בְּגוּפוֹ הָרָעָה: בְּעֵת שֶׁתִּתְגַּבֵּר הַגַּאֲוָה בְּלֵב הָאָדָם, אָז תִּמְשֹׁל עַל הָאָדָם מִקָּדְקֳדוֹ עַד כַּף רַגְלוֹ: בְּרֹאשׁוֹ וּבִגְרוֹנוֹ, כְּדִכְתִיב (ישעיהו ג טז):

Arrogance may be divided into two types. One: the pride of a man in his body; Two: the pride of a man in his intellectual attainments and in his deeds. The pride of a man in his body or person is, in turn, divided into two classifications, one good and one evil. And this is the pride of a man in his body which is evil. When arrogance becomes strong in the heart of a man, then it rules over him from the top of his head to the soles of his feet.

כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו וכן כתיב כי בצלם אלקים עשה את האדם.

It is written (Bereshit 1:27): “God-Elohi”m [thus] created man with His tzellem; with the tzellem of God-Elohi”m, He created him.” And it is also written (Bereshit 9:6): “... for with the tzellem of God-Elohi”m He made man.”

מֵאַיִן תָּבוֹא הַחָכְמָה הַזֹּאת בְּלֵב הָאָדָם אִם לֹא יְבַקְּשֶׁנָּה. וְכֵיוָן שֶׁכְּבָר הִתְאַמֵּת אֵצֶל כָּל חָכָם צֹרֶךְ תְּמִימוּת הָעֲבוֹדָה וְחוֹבַת טָהֳרָתָהּ וְנִקְיוֹנָהּ שֶׁזּוּלַת אֵלֶּה אֵינָהּ נִרְצֵית וַדַּאי כְּלָל, אֶלָּא נִמְאֶסֶת וּמְתֹעֶבֶת, כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת הוּא מֵבִין (דה"י א כח) מָה נַעֲנֶה בְּיוֹם תּוֹכֵחָה אִם הִתְרַשַּׁלְנוּ מִן הָעִיּוּן הַזֶּה וְהִנַּחְנוּ דָּבָר שֶׁהוּא כָּל כָּךְ מֻטָּל עָלֵינוּ שֶׁהוּא עִקַּר מָה ה' אֱלֹהֵינוּ שׁוֹאֵל מֵעִמָּנוּ הֲיִתָּכֵן שֶׁיִּיגַע וְיַעֲמֹל שִׂכְלֵנוּ בַּחֲקִירוֹת אֲשֶׁר לֹא נִתְחַיַּבְנוּ בָּם, בְּפִלְפּוּלִים אֲשֶׁר לֹא יֵצֵא לָנוּ שׁוּם פְּרִי מֵהֶם וְדִינִים אֲשֶׁר אֵינָם שַׁיָּכִים לָנוּ, וּמָה שֶׁחַיָּבִים אָנוּ לְבוֹרְאֵנוּ חוֹבָה רַבָּה נַעַזְבֵהוּ לַהֶרְגֵּל וּנְנִיחֵהוּ לְמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה

How will we purify our thoughts if we don't exert ourselves to cleanse it from the imperfections instilled in them by physical nature?! And what of all our character traits, who likewise are in need of so much rectification and correction. Who will correct them and who will rectify them if we do not attend to them and are not exceedingly meticulous in this?!

אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ב׳], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, דִכְתִיב: ״וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת –נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר. וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים – בָּאוֹת מִמֶּנָּה. כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִיפָּה, הִיא מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד ״עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״:

The explanation [of the questions raised above] is to be found in the light of what Rabbi Chaim Vital wrote in Shaar HaKedushah [and in Etz Chaim, Portal 50, ch. 2] that in every Jew, whether righteous or wicked, are two souls, as it is written, “The neshamot (souls) which I have made,” [alluding to] two souls. There is one soul which originates in the kelipah and sitra achara, [and] which is clothed in the blood of a human being, giving life to the body, as is written, “For the life of the flesh is in the blood.” From it stem all the evil characteristics deriving from the four evil elements which are contained in it. These are: anger and pride, which emanate from the element of Fire, the nature of which is to rise upward; the appetite for pleasures—from the element of Water, for water makes to grow all kinds of enjoyment; frivolity and scoffing, boasting and idle talk from the element of Air; and sloth and melancholy—from the element of Earth. From this soul stems also the good characteristics which are to be found in the innate nature of all Israel, such as mercy and benevolence. For in the case of Israel, this soul of the kelipah is derived from kelipat nogah, which also contains good, as it originates in the esoteric “tree of Knowledge of Good and Evil.”

רַק מִפְּנֵי שֶׁלֹּא לוֹ לְבַדּוֹ מִשְׁפַּט הַמְּלוּכָה וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעִיר, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל, לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאֵבְרֵי הַגּוּף בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה מַמָּשׁ, לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּתַעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה אֵיךְ לְמַלֹּאת תַּאֲוַת לִבּוֹ, כִּי הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת פִּינְחָס] בְּתוֹלַדְתּוֹ וְטֶבַע יְצִירָתוֹ, שֶׁכָּךְ נוֹצַר הָאָדָם בְּתוֹלַדְתּוֹ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל בִּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ לְהִתְאַפֵּק וְלִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ, שֶׁלֹּא לְמַלֹּאת מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לְגַמְרֵי מִתַּאֲוֹת לִבּוֹ אֶל הַהֵפֶךְ לְגַמְרֵי, וּבִפְרָט אֶל צַד הַקְּדוּשָּׁה. וַאֲפִילוּ בַּמּוֹחַ לְבַדּוֹ, לְהַרְהֵר בְּרָע, אֵין לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְהַרְהֵר חַס וְשָׁלוֹם בִּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ – שֶׁיְּקַבֵּל בְּרָצוֹן חַס וְשָׁלוֹם הִרְהוּר זֶה הָרָע הָעוֹלֶה מֵאֵלָיו מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אֶלָּא מִיָּד בַּעֲלִיָּיתוֹ לְשָׁם, דּוֹחֵהוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וּמַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִיָּד שֶׁנִּזְכָּר שֶׁהוּא הִרְהוּר רָע, וְאֵינוֹ מְקַבְּלוֹ בְּרָצוֹן אֲפִילוּ לְהַרְהֵר בּוֹ בְּרָצוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן לְהַעֲלוֹתוֹ עַל הַדַּעַת לַעֲשׂוֹתוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֲפִילוּ לְדַבֵּר בּוֹ, כִּי הַמְהַרְהֵר בְּרָצוֹן נִקְרָא רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְהַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת לְעוֹלָם. וְכֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, מִיָּד שֶׁעוֹלֶה לוֹ מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ אֵיזוֹ טִינָא וְשִׂנְאָה חַס וְשָׁלוֹם, אוֹ אֵיזוֹ קִנְאָה אוֹ כַּעַס אוֹ קְפֵידָא וְדוֹמֵיהֶן, אֵינוֹ מְקַבְּלָן כְּלָל בְּמוֹחוֹ וּבִרְצוֹנוֹ.

Yet, because the evil has not the sole authority and dominion over the “city,” it is unable to carry out this desire from the potential into the actual by clothing itself in the bodily limbs, in deed, speech, and persistent thought to the extent of concentrating his attention on the enjoyment of the mundane pleasures as to how to satisfy the lust of his heart, because the brain rules over the heart [as explained in Raaya Mehemna, Parashat Pinchas] by virtue of its innately created nature. For this is how man is created from birth, that each person may, with the willpower in his brain, restrain himself and control the drive of lust that is in his heart, preventing his heart’s desires from expressing themselves in action, word, or thought, and divert his attention altogether from the craving of his heart toward the completely opposite direction, particularly in the direction of holiness. Moreover, even in the mind alone, insofar as sinful thoughts are concerned, evil has no power to compel the mind’s volition to entertain willingly, G–d forbid, any wicked thought rising of its own accord from the heart to the brain, as discussed above. But no sooner does it reach there than he thrusts it out with both hands and averts his mind from it the instant he reminds himself that it is an evil thought, refusing to accept it willingly, even to let his thoughts play on it willingly; how much more so to entertain any idea of putting it into effect, G–d forbid, or even to put it into words. For he who willfully indulges in such thoughts is deemed wicked at such time, whereas the benoni is never wicked for a single moment. So, too, in matters affecting a person’s relations with his neighbor, as soon as there rises from his heart to his mind some animosity or hatred, G–d forbid, or jealousy or anger, or a grudge and suchlike, he gives them no entrance into his mind and will.

ולהבין לך ע"פ דוגמאות ברורות כיצד נהפכין הגיונות השכליות למדות והרגשות הלב וכו' אבל טורח עלי הדבר מפני כובד עיני כו' ואתה שלום:

לֹא כֵן בְּדַרְכֵי הַמּוּסָר, אֲשֶׁר הַהִתְבּוֹנְנוּת בָּהּ הַחִפּוּשׂ בְּכָל דַּרְכֵי וּמַעֲשֵׂה הָאָדָם, לְהִשָּׁמֵר מִנְּטִיַּת הָרָצוֹן, וּמֵהַיֵּצֶר הַמַּפְרִיעַ וּמוֹנֵעַ כָּל דָּבָר טוֹב וּמְעֻלֶּה, הַהֶכְרֵחִי וּמְחֻיָּב לְהַשָּׂגַת הַיִּרְאָה, וְלֹא תָקוּם הַמּוּסָר וְהַהַנְהָגָה טוֹבָה בְּלֹא תַּחְבּוּלוֹת גְּדוֹלוֹת לֶאֱסֹר כְּלֵי הַמֹּחַ לָזֶה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה רֹשֶׁם חָזָק בַּלֵּב לָתֵת עֹז וְתַעֲצוּמוֹת לַאֲבָרִים הַחִיצוֹנִים: לְהוֹצִיא לַפֹּעַל הָעִנְיַן הַמְעֻלֶּה, בַּל יַעַצְרוּהוּ תַּאֲוַת הַגּוּפָנִיּוּת הַפְּחוּתָה, הַקִּנְאָה וְהַכָּבוֹד הַבְּזוּיִים.

Let me give an example pertaining to Mussar study: to go occasionally to the Mussar House, which is an easy thing to do, and the study of reverence is an obligation on everyone. Perhaps this can serve as an analogy to other matters pertaining to His service. Going to the Mussar House is easy (especially on the holy Shabbat) – even for someone preoccupied with his worldly affairs.