Kavvanah and the Validity of Prayer

וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעׇבְד֔וֹ בְּכׇל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶֽם׃

If, then, you obey the commandments that I enjoin upon you this day, loving the ETERNAL your God and rendering service with all your heart and soul,

גְּמָ׳ שְׁמַע מִינַּהּ מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּונָה. מַאי ״אִם כִּוֵּון לִבּוֹ״ — לִקְרוֹת.

MISHNA: The first question discussed in the mishna is the question of intent. One who was reading the sections of the Torah which comprise Shema, and the time for the recitation of the morning or evening Shema arrived, if he focused his heart, he fulfilled his obligation and need not repeat Shema in order to fulfill his obligation.

״בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה׳ וּרְפָאתִיו״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְלָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, וְלַמְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו. אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָן — ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ״.

It was taught in a baraita: One who prays must focus his heart in all of the blessings. And if he is unable to focus his heart in all of them, he should focus his heart at least in one. Regarding this baraita, Rabbi Ḥiyya said that Rav Safra said in the name of one of the Sages of the school of Rabbi Yehuda HaNasi: In one refers to the blessing of Patriarchs.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: סִימָן לַדָּבָר, ״תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אׇזְנֶךָ״. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: כַּמָּה הִלְכְתָא גִּבָּרָווֹתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מֵהָנֵי קְרָאֵי דְחַנָּה. ״וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ״ — מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ. ״רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת״ — מִכָּאן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁיַּחְתּוֹךְ בִּשְׂפָתָיו. ״וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ״ — מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ. ״וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה״ — מִכָּאן שֶׁשִּׁכּוֹר אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל.

Returning to the topic of preparation for prayer, the Sages taught in the Tosefta: One who prays must focus his heart toward Heaven. Abba Shaul says: An indication of the importance of this matter is stated in the verse: “The desire of the humble You have heard, Lord; direct their hearts, Your ear will listen” (Psalms 10:17). In other words, if one focuses his heart in prayer as a result of God directing his heart, his prayer will be accepted as God’s ear will listen. Rav Hamnuna said: How many significant halakhot can be derived from these verses of the prayer of Hannah? As it says: “And Hannah spoke in her heart, only her lips moved and her voice could not be heard, so Eli thought her to be drunk” (I Samuel 1:13). The Gemara elaborates: From that which is stated here: “And Hannah spoke in her heart,” the halakha that one who prays must focus his heart on his prayer is derived. And from that which is stated here: “Only her lips moved,” the halakha that one who prays must enunciate the words with his lips, not only contemplate them in his heart, is derived. From that which is written here: “And her voice could not be heard,” the halakha that one is forbidden to raise his voice in his Amida prayer as it must be recited silently. From the continuation of the verse here: “So Eli thought her to be drunk,” the halakha that a drunk person is forbidden to pray. That is why he rebuked her.

אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי, וְכָל מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל וּמְכַוֵּן לִבּוֹ בַּתְּפִלָּה, סִימָן טוֹב לוֹ שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִתְקַבְּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י, יז): תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ ה' וגו', גְּדוֹלָה הִיא הַתְּפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר רְצוֹנְךָ לֵידַע כֹּחָהּ שֶׁל תְּפִלָּה, אִם אֵינָהּ עוֹשָׂה כֻּלָּה חֶצְיָהּ הִיא עוֹשָׂה, קַיִן עָמַד עַל הֶבֶל אָחִיו וַהֲרָגוֹ, יָצְאָה גְּזֵרָה (בראשית ד, יב):

The evening prayer has no fixed time, until dawn. It is as it is written: “I love those who love me, and those who seek me will find me” (Proverbs 8:17).

רַבָּנַן עָבְדִי כְּמַתְנִיתִין, רַב אָשֵׁי עָבֵיד כְּבָרַיְיתָא. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. וְכֵן לֹא יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵרוֹ לֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁסִּייְּמוּ דִּבְרֵיהֶם בְּדִבְרֵי שֶׁבַח וְתַנְחוּמִים.

Returning to the topic of preparation for prayer, the Sages taught in the Tosefta: One who prays must focus his heart toward Heaven. Abba Shaul says: An indication of the importance of this matter is stated in the verse: “The desire of the humble You have heard, Lord; direct their hearts, Your ear will listen” (Psalms 10:17). In other words, if one focuses his heart in prayer as a result of God directing his heart, his prayer will be accepted as God’s ear will listen.

וְכַוָּנַת הַלֵּב:

Five things prevent one from praying, even though the time [for prayer] has arrived: 1) the purification of one's hands; 2) the covering of nakedness; 3) the purity of the place of prayer; 4) things that might bother and distract one; and 5) the proper intention of one's heart.

וּמַעֲלוֹת הָעֲבוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י':כ') אוֹתוֹ תַעֲבֹד. וּמַעֲלוֹת הַיִּרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא. וּמַעֲלוֹת הָאַהֲבָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו':ה') וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ וּמַעֲלוֹת הַדְּבֵקוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י':כ') וּבוֹ תִדְבָּק. לְכָל אַחַת מֵהֵנָּה כַּמָּה מַדְרֵגוֹת כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר בעז"ה.

“For Your kindness is across from my eyes”; and the virtues of holiness, as it is stated (Leviticus 11:44), “and you shall sanctify yourselves and you shall be holy”; and the virtues of worship, as it is stated (Deuteronomy 10:20), “and He shall you worship;” and the virtues of fear, as it is stated (Deuteronomy 10:20), “And you shall fear the Lord”; and the virtues of love as it is stated (Deuteronomy 6:5), “And you shall love the Lord, your God;” and the virtues of clinging, as it is stated (Deuteronomy 10:20), ”to Him shall you cling.” There are several levels to each of these, as will be explained, with God’s help.

כַּוָּנַת הַלֵּב כֵּיצַד. כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵינָהּ בְּכַוָּנָה אֵינָהּ תְּפִלָּה. וְאִם הִתְפַּלֵּל בְּלֹא כַּוָּנָה חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. מָצָא דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת וְלִבּוֹ טָרוּד אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. לְפִיכָךְ הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְהוּא עָיֵף אוֹ מֵצֵר אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים יִשְׁהֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים עַד שֶׁיָּנוּחַ וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל: כֵּיצַד הִיא הַכַּוָּנָה. שֶׁיְּפַנֶּה אֶת לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט קֹדֶם הַתְּפִלָּה כְּדֵי לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל בְּנַחַת וּבְתַחֲנוּנִים וְלֹא יַעֲשֶׂה תְּפִלָּתוֹ כְּמִי שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי וּמַשְׁלִיכוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט אַחַר הַתְּפִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִפָּטֵר. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּפִלָּה וְשָׁעָה אַחַת לְאַחַר תְּפִלָּה וּמַאֲרִיכִין בִּתְפִלָּה שָׁעָה:

Proper intention: What is implied? Any prayer that is not [recited] with proper intention is not prayer. If one prays without proper intention, he must repeat his prayers with proper intention. One who is in a confused or troubled state may not pray until he composes himself. Therefore, one who comes in from a journey and is tired or irritated is forbidden to pray until he composes himself. Our Sages taught that one should wait three days until he is rested and his mind is settled, and then he may pray. What is meant by [proper] intention? One should clear his mind from all thoughts and envision himself as standing before the Divine Presence. Therefore, one must sit a short while before praying in order to focus his attention and then pray in a pleasant and supplicatory fashion. One should not pray as one carrying a burden who throws it off and walks away. Therefore, one must sit a short while after praying, and then withdraw. The pious ones of the previous generations would wait an hour before praying and an hour after praying. They would [also] extend their prayers for an hour.

מחשבתו כיצד דתניא המתפלל צריך שיכוין לבו שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך פירוש שיכוין פי' המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך ב"ו שהיום כאן ולמחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו כי לפניו המחשבה כדיבור כי כל המחשבות הוא חוקר וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה ולא יתפלל לא במקום שיש בו דבר שמבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו דא"ר חייא בר אשי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל רבי חנינא ביומא דרתח פירוש ביום שהיה כועס לא הוה מצלי רבי אליעזר אומר הבא מן הדרך אל יתפלל תוך ג' ימים ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אף המיצר שמואל לא הוה מצלי בביתא דאית ביה שכרא מפני הריח שטורדו רב פפא לא הוה מצלי בביתא דאית ביה הרסנא וכתב הר"ם מרוטנבורק אין אנו נזהרין עתה בכל זה שאין אנו מכוונין כל כך בתפלה ויתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת ושלא תראה עליו כמשוי ומבקש ליפטר ממנה ואחר שיעשה כל זה מובטח לו שתתקבל תפלתו שהתפלה היא במקום הקרבן דכתיב ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד) וכתיב ולעבדו בכל לבבכם וכי יש עבודה בלב אלא איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים ומעומד דומיא דעבודה דכתיב לעמוד לשרת והשוואת הרגלים ככהנים בשעת העבודה וקביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו ושלא יחוץ דבר בינו לבין הקיר ובינו לקרקע דוגמת הקרבן שחציצה פוסלת בינו לבין הכלי ובינו לרצפה וראוי הוא שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כגון בגדי כהונה אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה משום נקיות ואחר שיעשה דוגמת הקרבן עולה לריח ניחוח למקום שהקרבן עולה והמלאך עושה אותו כתר לקונו ואל יחשוב ראוי הוא שיעשה הקב"ה את בקשתי כיון שכוונתי בתפלתי דאדרבה זהו המזכיר עונותיו אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בקשתו בחסדו ויאמר בלבו מי אני דל ונבזה בא לבקש מאת ממ"ה הקב"ה אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו:

אורחות צדיקים סימני ספר המידות

Orchot Tzadikim Simanei Sefer HaMiddot

אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה.

Even though the sounding of the shofar on Rosh HaShanah is a decree, it contains an allusion. It is as if [the shofar's call] is saying: Wake up you sleepy ones from your sleep and you who slumber, arise. Inspect your deeds, repent, remember your Creator.

ואז אל (ישב מטתו דרך עצל) [ישכב במטתו כדרך העצל] אך במהירות וזריזות יקום מיד. ואם יפגע בו מנוול ויוליכנו דרך עצלות.

since these are the times the Holy One is reminded of the destruction of the Temple and the exile of Israel among the nations and the prayer that a man may pray at that hour about the destruction and the exile is desired and his supplication falls before the Omnipresent One, whether he lengthens or shortens [his prayers] so long as he directs his heart (BT Berachot 5b) with his supplications for better to say little with intention than much without intention.

(א) פירוש המילות - ואל יכוין האדם בשמות ויחודים רק יתפלל כפשוטו להבין הדברים בכונת הלב אם לא מי שהוא בא בסוד ד' ויודע לכוין ביה בלבא ורעותא ודחילו דאל"ה ח"ו מקלקל בזה הרבה עיין מ"א בשם הזוהר ובתשובת רש"ל סימן צ"ח כתב באורך והעיד על הר"ש שאמר אחרי שלמד סתרי הקבלה שהוא מתפלל כתינוק בן יומו. ועיין בפני יהושע ר"פ א"ע שכתב דאלו הכונות המבוארים כאן בשו"ע א"א לכוין בשעת התפלה רק קודם ובתפלה צריך לכוין פירוש המלות עי"ש:

צריך שיהיה לו כוונה בתפלתו. ובו ה סעיפים: המתפלל צריך שיכוין בלבו פי' המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שיתבטל המחשב' וצריך שיחשוב בדברי' המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמי' ולא יחשוב בדברי' שיש בהם קלות ראש: הגה ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלו' האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו [הר"י ריש פ' אין עומדין] ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בב"ה כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא [בנימין זאב סימן קס"ג ואגודה פרק כיצד מברכין]: לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו [טור בשם ר"מ מרוטנבורג הגה"מ פ"ד מהלכו' תפלה] ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה מפני שאין אנו מכוונים כ"כ בתפלה:

One Needs to Have Concentration While Praying, containing 5 s'ifim: One who prays needs to concentrate on the meaning of the words which one brings forth from one's mouth. One should consider [it] as if the Divine Presence is opposite one, and remove all distracting thoughts from one, until one's thought and intention remain purely about one's prayer. And one should consider [it] as if one were speaking to before a king of flesh and blood, and one were organizing one's words beautifully and concentrating on them so as not to stumble, all the more [one should do so] before the King of kings of kings, the Holy One, who is Blessed, who examines all thoughts. And so did the pious ones and the men of action, who would seclude themselves and concentrate on their prayers until they would transcend [their] corporeality and strengthen [their] mental power, until nearly arriving at the level of prophecy. And if another thought comes to one in the midst of the prayer, one should be silent until the thought is eliminated. And one should think about things that humble the heart and concentrate it on one's Father in Heaven, and not think about things that contain levity ("light-headedness"). Gloss: Before prayer, one should think about the loftiness of God who is raised up and the lowliness of humanity, and remove all human pleasures from one's heart (Ri, beginning of chapter "Ein Om'din" [Berachot Chapter 5] ). And it is forbidden for a person to kiss one's small children in synagogue, in order to fix in one's heart that there is no love like the love of the Omnipresent Who is Blessed (Binyomin Ze'ev siman 163 and Agudah Chapter "Keitzad Mevarchin" [Berachot Chapter 6]). One should not pray in a place where there is something that negates one's concentration, and not at a time that negates one's concentration [Tur in the name of R. Meir of Rothenburg, Hagahot Maimoni on Chapter 4 from the Laws of Prayer]. And nowadays we are not careful with all of this since we are not able to concentrate so much during prayer.

עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון הלכך אם קרא ולא כיון לבו בפסוק ראשון לא יצא ידי חובתו וחוזר וקורא ואפילו למ"ד מצות אינן צריכות כוונה מודה הכא:

And even according to the one whose opinion is that mitzvot do not require focus, agrees here.

כי תחלה צריך שיהיה מכין עצמו אל החכמה שלא יפנה אל עסקיו. ואחר כך השתוקקות אל החכמה, וכמו שאמרו (אבות פ"ד מ"א) "איזהו חכם הלומד מכל אדם", כלומר שלא יקרא "חכם" רק אם משתוקק לה, וחפץ ללמוד מכל אדם, וכמו שבארנו במקומו.

ובפרט בעת עמדו להתפלל לפניו ית' אשר בשעת' המיוחדת לה היא עיקר המזון להעולמות ולנפש האדם עצמו *) וכמ"ש בזוהר בראש' כ"ד א' מזונא דיליה צלותא דחשיבא לקרבנא. ושם רמ"א ב' אר"ש על רזא דא אסיר לב"נ לטעום כלום עד דייכול מלכא עלאה ומה איהו צלותא כו' עד דמלכא עלאה אכיל והיינו ג"ר וג' אחרונות. כיון דאיהו אכיל כו'. ע"ש באורך. והכל על הכוונה הנ"ל שהוא המשכת תוספת קדושה וברכה ונהירו לכל עלמין וכמפורש בזוהר ויחי הנ"ל ע"ש היטב. וצריך העובד האמיתי לכוין לזה:

And specifically when he stands before Him (blessed be He) to pray at the time designated for it [fem.], that [fem.] is the essence of nourishment for the worlds and the soul-Neffesh of the man himself [*]. And as is written in Zohar Bereshit (24a): “His nourishment [is] prayer which is considered as a sacrificial offering. And there (241b): “Rabbee Shim’on stated: ‘Based on this secret, a person is forbidden to taste anything until the supernal King eats. And what is it [fem.]? Prayer… . ‘Until the supernal King eats’ – that’s the first three [blessings] and the last three. And once he’s eaten… .” Refer there at length [for more details]. And all is per the intention discussed above, that is the drawing forth of an increase in holiness and blessing that radiates to all the worlds, and as is explained in the Zohar Va-y’khee that was mentioned above, refer there carefully [for more details]. And the sincere worshipper should intend this.

וגם היום יש נשי מדין ג"כ כי נשי לשון שכחה מדין לשון דין כי כאשר מתחיל האדם להתפלל מיד כשאומר אדני שפתי תפתח השכינה מתלבשת בו ומדברת הדיבורים וכשיהיה לו האמונה שהשכינה מדברת אלו הדבורים בודאי תפול עליו אימה ויראה וגם הקב"ה כביכול מצמצם א"ע ושורה אצלו כמ"ש מציץ מן החרכים מהאותיות שהם היכלות והוא הולך מהיכל להיכל ובכל היכל דנין אותו אם הוא ראוי ליכנס ואם היה האדם משים אל לבו שדנין אותו בעת שנפלו לו מחשבה זרה בודאי היה מתפלל בכוונה רק שהוא שוכח שדנין אותו והקליפות נק' נוק' שהיא מצפה לקבל חיות מהאדם בעשותו עבירה ח"ו כמו אשה שהיא מקבלת והקדושה נק' ג"כ אשה יראת ה' שהיא מקבלת תענוג בעשיית אדם מצוה א' אך דבקדושה יש ג"כ זכר כי הקב"ה שופע שפע בהאדם כדי שיעשה המצוה אבל הקליפה היא רק מקבלת וזה כל אשה מי שהוא רק אשה יודעת איש שמחברת א"ע לקדושה והקליפה היא המביאה המ"ז וכשנופל לו המ"ז ראוי הוא להוריק פניו מחמת בושה שהשכינה כנגדו ואלו היה עומד לפני המלך בשר ודם היה מדבר בבושה ולדבר כענין. והקב"ה מביט אל המחשבה והוא אינו חושב כענין. העושה תפילתו עגולה סכנה ואינו מצוה. תפלתו פירש התדבקותו בהקב"ה עגולה פירש פעמים שהוא דבוק בקב"ה ופעמים אינו כמו גלגל שמתגלגל מסתמא אינו מקושר בקב"ה אינו מצוה לשון התחברות כמו צוותא.

Similarly, the righteous, figuratively, do this for the Holy One, blessed be He, like an image that all their intellect is what He, may He be blessed, thinks. If they think with love, they bring the Holy One, blessed be He, into the world of love, as stated in the Zohar: "The king is bound with knots of thoughts. This is the meaning of "And good news from a distant land," for He thinks from the land, which is a distant land from the domain of the Evil Inclination. "And good news shall fatten the bones," as our Sages said: "Israel sustains their Father in Heaven." This is similar to a person who is satisfied due to pleasure. Similarly, the Holy One, blessed be He, takes pleasure due to the actions of Israel, fattening the bones, meaning that He nourishes and delights His own essence in the chamber, which is He Himself.

אַך בִּקְצָרָה בָּאתִי, כְּמַזְכִּיר וּמַחֲזִיר עַל הָרִאשׁוֹנוֹת בִּכְלָל, וּבִפְרָט אֶל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם, לַעֲמוֹד עַל הָעֲבוֹדָה זוֹ תְּפִלָּה, בְּקוֹל רָם, לְהִתְחַזֵּק מְאֹד בְּכָל עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת נֶגֶד כָּל מוֹנֵעַ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בְּיָד חֲזָקָה כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁהוּא ״רְצוֹן יְרֵיאָיו״, אֲשֶׁר לְמַעְלָה מִן הַחָכְמָה וְהַתְּבוּנָה אֲשֶׁר נָתַן ה׳ בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ בְּהַשְׂכֵּל וָדַעַת. רַק רָצוֹן פָּשׁוּט וְ״רוּחַ נְדִיבָה״, בְּכָל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה תַמָּה, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״כִּי עַם קְשֵׁה עוֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ״. כִּי הַסְּלִיחָה הִיא גַם כֵּן לְמַעְלָה מִן הַחָכְמָה. כִּי ״שָׁאֲלוּ לַחָכְמָה כוּ׳״, וּמשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם בִּיקֵּשׁ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וְדַי לַמֵּבִין.

Briefly, however, I come as one who reminds and repeats erstwhile matters in general, and in particular to those of the people who offer themselves willingly—to stand by the (Divine) service, i.e., prayer, with a loud voice: to strengthen themselves very much with all might and power against any internal or external obstacle, with, literally, a strong hand. This refers to the “will of those who fear Him”—transcending the wisdom and understanding G–d gave into them in order to know to exercise all that G–d commanded with intelligence and knowledge. There should be but a simple will and a spirit of voluntary offering in every one whose heart prompts him to serve “a whole service,” thus to cause gratification to his Maker. Of this it is said: “For it is a stiff-necked people, and You pardon,” for pardon, too, transcends wisdom, as “They asked wisdom….” Thus Moses our Master, peace to him, invoked “measure for measure,” and suffice this for the initiated.

ובכל דבר שיעשה יחשוב שהוא עושה בזה נחת רוח לבוראו ית' ולא לצורך עצמו אפילו מעט. אפילו אם עושה שיהי' לו תענוג בעבודתו לא יהי' לצורך עצמו.

That is, do it for HaShem, not for yourself, even a little bit. Even if you do it for the delight of serving HaShem, this too is for your own self-interest.

פירש רש"י כל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה כו'. דקשה לרש"י דלמה כתוב וילך חרנה הוה ליה לכתוב וירד חרנה כפירש בכמה מקומות דההולך מארץ ישראל לחוץ לארץ כתיב וירד שארץ ישראל גבוה מחוץ לארץ.

Ed.]‎‎ According to the plain text there is no question that Yaakov ‎placed his head on real stones, as he had no softer pillow at hand. ‎Nonetheless while lying with these rocks as his pillow, he thought ‎of matters far beyond his immediate and pressing terrestrial ‎concerns. Perhaps this very fact qualified him for experiencing ‎the first of his many Divine visions, although this time he was not ‎certain for 34 years that it had indeed been a divine vision. ‎According to our sages, during this night Yaakov’s mind foresaw ‎the ruins of two Temples and the great anger that the Jewish ‎people, his descendants, would provoke in G’d’s mind on ‎numerous occasions.