Fear of Heaven: Meaning and Path

יִרְאַ֣ת יְ֭הֹוָה רֵאשִׁ֣ית דָּ֑עַת חׇכְמָ֥ה וּ֝מוּסָ֗ר אֱוִילִ֥ים בָּֽזוּ׃ {פ}

The fear of GOD is the beginning of knowledge; Fools despise wisdom and discipline.

וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת־יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכׇל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ׃

And now, O Israel, what does the ETERNAL your God demand of you? Only this: to revere the ETERNAL your God, to walk only in divine paths, to love and to serve the ETERNAL your God with all your heart and soul,

וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר:

Rabbi Ḥanina waited for him until he completed his prayer. When he finished, Rabbi Ḥanina asked him: Have you concluded all of the praises of your Master? Why do I need all of this superfluous praise?

כי ממקור בינה קורצת. וממעין חכמה לקחת. וממקום קדוש הובאת. ומעיר גבורים הוצאת. מאת יי מן השמים:

הָאֵל הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה מִצְוָה לְאָהֳבוֹ וּלְיִרְאָה אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". וְנֶאֱמַר (דברים ו יג) "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא": וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים מב ג) "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי". וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וִיפַחֵד וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים ח ד) "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ" (תהילים ח ה) "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ". וּלְפִי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲנִי מְבָאֵר כְּלָלִים גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֵׂה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פֶּתַח לַמֵּבִין לֶאֱהֹב אֶת הַשֵּׁם. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בְּעִנְיַן אַהֲבָה שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם:

It is a mitzvah to love and fear this glorious and awesome God, as [Deuteronomy 6:5] states: "And you shall love God, your Lord" and, as [Deuteronomy 6:13] states: "Fear God, your Lord." What is the path [to attain] love and fear of Him? When a person contemplates His wondrous and great deeds and creations and appreciates His infinite wisdom that surpasses all comparison, he will immediately love, praise, and glorify [Him], yearning with tremendous desire to know [God's] great name, as David stated: "My soul thirsts for the Lord, for the living God" [Psalms 42:3]. When he [continues] to reflect on these same matters, he will immediately recoil in awe and fear, appreciating how he is a tiny, lowly, and dark creature, standing with his flimsy, limited, wisdom before He who is of perfect knowledge, as David stated: "When I see Your heavens, the work of Your fingers... [I wonder] what is man that You should recall Him" [Psalms 8:4-5]. Based on these concepts, I will explain important principles regarding the deeds of the Master of the worlds to provide a foothold for a person of understanding to [develop] love for God, as our Sages said regarding love: "In this manner, you will recognize He who spoke and [thus,] brought the world into being."

אָמְנָם צָרִיךְ שֶׁנַּקְדִּים כִּי מִינֵי הַיִּרְאָה הֵם שְׁנַיִם שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה: הָרִאשׁוֹנָה קַלָּה מְאֹד לְהַשִּׂיגָהּ אֵין דָּבָר קַל כָּמוֹהוּ, וְהַשְּׁנִיָּה קָשָׁה מִן הַכֹּל. וּשְׁלֵמוּתָהּ כְּמוֹ כֵן שְׁלֵמוּת גָּדוֹל מְאֹד. יֵשׁ יִרְאַת הָעֹנֶשׁ, וְזֶהוּ הַמִּין הָאֶחָד, וְיֵשׁ יִרְאַת הָרוֹמְמוּת, וְזֶהוּ הַמִּין הַשֵּׁנִי, שֶׁיִּרְאַת הַחֵטְא חֵלֶק שֵׁנִי מִמֶּנּוּ, וּנְבָאֵר עַתָּה עִנְיָנָם וְהֶבְדְּלֵיהֶם. הַמִּין הַשֵּׁנִי הוּא יִרְאַת הָרוֹמְמוּת, וְהוּא שֶׁהָאָדָם יִרְחַק מִן הַחֲטָאִים, וְלֹא יַעֲשֶׂה מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, כִּי אֵיךְ יֵחָל, אוֹ אֵיךְ יֶעֱרַב לִבּוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם שָׁפֵל וְנִמְאָס לַעֲשׂוֹת דָּבָר נֶגֶד רְצוֹנוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה שְׁמוֹ? וְהִנֵּה זֹאת הַיִּרְאָה אֵינָהּ כָּל כָּךְ קַלָּה לְהַשִּׂיג אוֹתָהּ, כִּי לֹא תִּוָּלֵד אֶלָּא מִתּוֹךְ יְדִיעָה וְהַשְׂכָּלָה לְהִתְבּוֹנֵן עַל רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְעַל פְּחִיתוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם, כָּל אֵלֶּה דְּבָרִים מִתּוֹלְדוֹת הַשֵּׂכֶל הַמֵּבִין וּמַשְׂכִּיל. וְהִיא הַיִּרְאָה אֲשֶׁר שַׂמְנוּהָ לְחֵלֶק שֵׁנִי מֵאֶחָד מֵחֶלְקֵי הַחֲסִידוּת אֲשֶׁר זָכַרְנוּ.

However, we must first introduce that there are two types of fear which are effectively three types. The first type is very easy to attain, there being nothing easier. The second is difficult, while the second part of the second type, is more difficult than everything. Its perfection is likewise, a very great form of perfection. The first type is fear of punishment, and the second is fear of G-d's exaltedness (Yirat Haromemut), of which Fear of Sin is the second part therein. We will now explain their matters and differences. The second type of fear is fear of G-d's exaltedness (Yirat Haromemut). It means that a person distances and refrains from sin because of G-d's great honor, blessed be His Name. For how could his heart of flesh and blood, lowly and petty, allow or dare do something against the will of the Creator, blessed and exalted be His Name?! This type of fear is not so easy to attain, for it will arise only out of knowledge and thought, [namely] by contemplating G-d's exaltedness, blessed be He, and the lowliness of man. All these things are outgrowths of the intellect which understands and attains insight. This is the fear we described previously in Piety, setting it as the second part of one of the divisions of Piety.

כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ. וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.

For when the intellect in the rational soul deeply contemplates and immerses itself exceedingly in the greatness of G–d, how He fills all worlds and encompasses all worlds, and in the presence of Whom everything is considered as nothing—there will be born and aroused in his mind and thought the emotion of awe for the Divine majesty, to fear and be humble before His greatness, blessed be He, which is without end or limit, and to have the dread of G–d in his heart. Daat, the etymology of which is to be found in the verse, “And Adam knew (yada) Eve,” implies attachment and union. That is, one binds his mind with a very firm and strong bond to, and firmly fixes his thought on, the greatness of the En Sof, blessed is He, without diverting his mind [from Him]. For even one who is wise and understanding of the greatness of the En Sof, blessed is He, will not—unless he binds his knowledge and fixes his thought with firmness and perseverance—produce in his soul true love and fear, but only vain fancies.