Divine Desire for Living in Eretz Yisrael

אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃ {ס}

It is a land that the ETERNAL your God looks after, on which the ETERNAL your God always keeps an eye, from year’s beginning to year’s end.

וַתִּטְמָ֣א הָאָ֔רֶץ וָאֶפְקֹ֥ד עֲוֺנָ֖הּ עָלֶ֑יהָ וַתָּקִ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת־יֹשְׁבֶֽיהָ׃ וְלֹֽא־תָקִ֤יא הָאָ֙רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת־הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם׃

Thus the land became defiled; and I called it to account for its iniquity, and the land spewed out its inhabitants. So let not the land spew you out for defiling it, as it spewed out the nation that came before you.

תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכׇּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכׇל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים״. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה׳ לֵאמֹר לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ — כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

§ In relation to the basic point raised by the mishna concerning living in Eretz Yisrael, the Sages taught: A person should always reside in Eretz Yisrael, even in a city that is mostly populated by gentiles, and he should not reside outside of Eretz Yisrael, even in a city that is mostly populated by Jews. The reason is that anyone who resides in Eretz Yisrael is considered as one who has a God, and anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as one who does not have a God. As it is stated: “To give to you the land of Canaan, to be your God” (Leviticus 25:38). The Gemara expresses surprise: And can it really be said that anyone who resides outside of Eretz Yisrael has no God? Rather, this comes to tell you that anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as though he is engaged in idol worship. And so it says with regard to David: “For they have driven me out this day that I should not cleave to the inheritance of the Lord, saying: Go, serve other gods” (I Samuel 26:19). But who said to David: Go, serve other gods? Rather, this comes to tell you that anyone who resides outside of Eretz Yisrael is considered as though he is engaged in idol worship.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכוּלָּן לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין, אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָעוֹלָם הַבָּא. תּוֹרָה מִנַּיִן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״.

Additionally, it was taught in a baraita with regard to affliction: Rabbi Shimon ben Yoḥai says: The Holy One, Blessed be He, gave Israel three precious gifts, all of which were given only by means of suffering, which purified Israel so that they may merit to receive them. These gifts are: Torah, Eretz Yisrael, and the World-to-Come. From where is it derived that Torah is only acquired by means of suffering? As it is said: “Happy is the man whom You afflict, Lord,” after which it is said: “And teach from Your Torah.” Eretz Yisrael, as it is written: “As a man rebukes his son, so the Lord your God rebukes you” (Deuteronomy 8:5), and it is written thereafter: “For the Lord your God will bring you to a good land” (Deuteronomy 8:7).

ולא תחניפו הארץ - הרי אזהרה לחניפים. ד"א ולא תחניפו - אל תגרמו את הארץ שתהא מחנפת לכם: כי הדם הוא יחניף - ר' יאשיה היה אומר לשון נוטריקון: כי הדם יחון אף בארץ: ולארץ לא יכופר - למה נאמר? לפי שהוא אומר דברים כא וערפו שם את העגלה; הרי שנתערפה עגלה, ואחר כך נמצא ההורג, שומע אני יתכפר להם? תלמוד לומר לארץ לא יכופר: ולא תטמא הארץ אשר אתם יושבים בה - מגיד ששפיכות דמים מטמא הארץ ומסלקת את השכינה, ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש: אשר אני שוכן בתוכה - חביבים ישראל, שאף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם; שנאמר כי אני שוכן בתוכה, ואומר ולא יטמאו עוד את מחניהם, ולא תטמא הארץ. רבי נתן אומר: חביבים ישראל שבכל מקום שגלו שכינה עמהם: גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר (שמואל א ב) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה; גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג) למענכם שולחתי בבלה; גלו לעילם שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט) ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים; גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה סג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה. וכשהם חוזרים שכינה עמהם, שנאמר (דברים ל) ושב ה' את שבותך ורחמך. והשיב לא נאמר, אלא ושב ה' אלהיך. ואומר (שיר השירים ד) אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון ממעונות אריות ומהררי נמרים. ר' אומר: משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדיו, אם תבקשוני הריני אצל בני. כל זמן שאתה מבקשני הריני אצל בני. וכן הוא אומר (ויקרא טז) השוכן אתם בתוך טומאותם. ואומר (ויקרא טו) בטמאם את משכני אשר בתוכם. ואומר ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם, ואומר (במדבר לה) ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל: סליק להו ספר במדבר סיני ברוך הגבר אשר יבטח באדני:

(Bamidbar 35:33) "Velo tachanifu the land": This is an exhortation against flatterers ("chanafim"). Variantly: Do not cause the land to "flatter" you (i.e., not to produce fruit). "ki hadam hu yachanif eth ha'aretz": Rabbi Yoshiyah interpreted this acronymically, viz.: "ki hadam hu yachon af ba'aretz" ("for the blood will repose wrath upon the land." "and the land will not have atonement." What is the intent of this? Because it is written (Devarim 21:4) "and they shall break there the neck of the heifer in the river-bed," I might think that if its neck were broken and afterwards the murderer were found, it would effect atonement. It is, therefore, written "and the land will not have atonement." We are hereby taught that the spilling of blood defiles the land and removes the Shechinah. And because of the spilling of blood the Temple was destroyed. (Bamidbar 35:34) "in whose midst I dwell": Beloved are Israel, for even when they are tamei the Shechinah reposes among them — (Vayikra 16:16) "who dwells with them in the midst of their uncleanliness," and (Ibid. 15:31) "… when they defile My sanctuary which is in their midst," and (Bamidbar 5:3) "and they shall not make unclean their camps in whose midst I dwell." (Ibid. 35:34) "for I the L-rd dwell in the midst of the children of Israel." R. Nathan says: Beloved are Israel, for wherever they are exiled the Shechinah is with them. They were exiled to Egypt — the Shechinah was with them, viz. (I Samuel 2:27) "Did I not reveal Myself to the house of your father when they were in Egypt (enslaved to) the house of Pharaoh?" They were exiled to Bavel — the Shechinah was with them, viz. (Isaiah 43:14) "Because of you I was sent to Bavel." They were sent to Eilam — the Shechinah was with them, viz. (Jeremiah 49:38) "I placed My throne in Eilam, and banished from there king and officers." They were exiled to Edom — the Shechinah was with them, viz. (Isaiah 63:1) "Who is This, who comes from Edom, with sullied vestments, from Batzrah?" And when they return, the Shechinah will be with them, viz. (Devarim 30:3) "Then the L-rd your G-d will return with your captivity and He will have mercy upon you." It is not written "and He will return to you," but "and He will return with you!" And it is written (Song of Songs 4:8) "With Me from the Levanon, My bride — with Me from the Levanon shall you come. You will look from the top of Amanah, from the top of Senir and Chermon, from the dens of lions, from the mountains of leopards." Rebbi says: An analogy: A king says to his servant: Why do you search for me? I am with my son. Whenever you need me, I am with my son. "For I, the L-rd dwell in the midst of the children of Israel."

(י) אָמַר הֶחָבֵר: אַל יִקְשֶׁה בְעֵינֶיךָ שֶׁתִּתְיַחֵד אֶרֶץ בְּדָבָר מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְאַתָּה רוֹאֶה מָקוֹם שֶׁמַּצְלִיחַ בּוֹ צֶמַח מִבִּלְתִּי צֶמַח, וּמוֹצָא מִבַּלְעֲדֵי מוֹצָא, וְחַיָּה מִבַּלְעֲדֵי חַיָּה, וּמִתְיַחֲדִים יוֹשְׁבָיו בְּצוּרוֹת וּמִדּוֹת מִבַּלְעֲדֵי זוּלָתָם – בְּמִצּוּעַ הַמֶּזֶג. וְהִנֵּה עַל פִּי הַמֶּזֶג תִּהְיֶה שְׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ וְחֶסְרוֹנָהּ. (יב) אָמַר הֶחָבֵר: כֵּן הַרְכֶם זֶה שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, שֶׁמַּצְלִיחַ בּוֹ הַכֶּרֶם, אִלּוּ לֹא הָיוּ נוֹטְעִים בּוֹ הַגְּפָנִים וְעוֹבְדִים הָעֲבוֹדָה הָרְאוּיָה לָהֶם, לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עֲנָבִים. וְהַמַּעֲלָה הַמְיֻחֶדֶת הָרִאשׁוֹנָה הִיא לָעָם שֶׁהוּא סְגֻלָּה וָלֵב כַּאֲשֶׁר זָכַרְתִּי, וְיֵשׁ לָאָרֶץ עֵזֶר בָּזֶה עִם הַמַּעֲשִׂים וְהַתּוֹרוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּהּ אֲשֶׁר הֵם כָּעֲבוֹדָה לַכֶּרֶם, אֲבָל לֹא יִתָּכֵן לַסְּגֻלָּה הַזֹּאת לְהַגִּיעַ אֶל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מִבַּלְעֲדֵי הַמָּקוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר לֹא יִתָּכֵן שֶׁיַּצְלִיחַ הַכֶּרֶם בְּבִלְעֲדֵי הָהָר הַזֶּה. (יד) אָמַר הֶחָבֵר: כָּל מִי שֶׁנִּתְנַבֵּא לֹא נִתְנַבֵּא כִּי אִם בָּהּ אוֹ בַעֲבוּרָהּ. הִנֵּה נִתְנַבֵּא אַבְרָהָם כְּדֵי שֶׁיַעֲבֹר בָּהּ, וִיחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל בַּעֲבוּרָה, וּכְבָר הָיוּ נִמְצָאִים בְּבַיִת רִאשׁוֹן וְרָאוּ בוֹ הַשְּׁכִינָה אֲשֶׁר בְּהִמָּצְאָהּ הָיָה מַגִּיעַ לִנְבוּאָה כָּל הַמּוּכָן לָהּ מֵהַסְּגֻלָּה. אֲבָל אָדָם הָרִאשׁוֹן – הִיא הָיְתָה אַדְמָתוֹ וּבָה מֵת כַּאֲשֶׁר קִבַּלְנוּ, כִּי בַמְּעָרָה אַרְבָּעָה זוּגוֹת: אָדָם וְחַוָּה אַבְרָהָם וְשָׂרָה יִצְחָק וְרִבְקָה יַעֲקֹב וְלֵאָה, וְהִיא הָאָרֶץ הַנִּקְרֵאת: לִפְנֵי ה', הַנֶּאֱמַר עָלֶיהָ: תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, וְעָלֶיהָ נָפְלָה הַקִּנְאָה וְהַחֶמְדָּה בֵּין הֶבֶל וְקַיִן בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁרָצוּ לָדַעַת, אֵיזֶה מֵהֶם הָרָצוּי לִהְיוֹת בִּמְקוֹם אָדָם וּסְגֻלָּתוֹ וְלִבּוֹ, לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ וּלְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְיִהְיֶה זוּלָתוֹ כַקְּלִפָּה, וְאֵרַע מַה שֶּׁאֵרַע מֵהֲרִיגַת הֶבֶל וְנִשְׁאַר הַמַּלְכוּת עֲרִירִי וְנֶאֱמַר: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה', רְצוֹנוֹ לוֹמַר: מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת שֶׁבָּהּ הָיוּ. וְכֵן נֶאֱמַר בְּיוֹנָה: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה', לֹא בָרַח כִּי אִם מִמְּקוֹם הַנְּבוּאָה, וְהֵשִׁיב אוֹתוֹ הָאֱלֹהִים אֵלֶיהָ מִמְּעֵי הַדָּגָה וְנִבָּא בָהּ. וְכַאֲשֶׁר נוֹלַד שֵׁת בִּדְמוּת אָדָם כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, הָיָה בִמְקוֹם הֶבֶל, כְּמוֹׁ שֶׁאָמַר: כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, וְהָיָה רָאוּי שֶׁיִּקָּרֵא בֶּן אֱלֹהִים כְּאָדָם, וְזָכָה לָאָרֶץ הַהִיא שֶׁהִיא מַדְרֵגָה לְמַטָּה מִגַּן עֵדֶן, וְעָלֶיהָ נִתְקַנְּאוּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל וְנִדְחָה יִשְׁמָעֵאל כִּקְלִפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אוֹתוֹ וגו' בַּטּוֹבָה הָעוֹלָמִית, וְנֶאֱמַר אַחַר כֵּן: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הִדָּבְקוֹ בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְהַטּוֹבָה בָּעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין לְיִשְׁמָעֵאל בְּרִית וְלֹא לְעֵשָׂו וְאִם הִצְלִיחוּ. וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת נָפְלָה הַקִּנְאָה בֵין יַעֲקֹב וְעֵשָׂו בַּבְּכוֹרָה וּבַבְּרָכָה, עַד שֶׁנִּדְחָה עֵשָׂו עִם חֶזְקָתוּ מִפְּנֵי יַעֲקֹב עִם חֻלְשָׁתוֹ. וּנְבוּאַת יִרְמְיָה בְמִצְרַיִם, בָּהּ וּבַעֲבוּרָהּ, וְכֵן נְבוּאַת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם; וְאָמְנָם סִינַי וָּפאָרן כֻּלָּם מִגְּבוּל אֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִן יַם־סוּף, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יִתְבָּרָךְ: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם־סוּף וְעַד־יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד־הַנָּהָר, וּמִדְבָּר הוּא מִדְבָּר פָּארָן, וְהוּא הַנֶּאֱמַר בּוֹ: הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, זֶה הוּא גְבוּלָה הַדְּרוֹמִי. וְהַנָּהָר הוּא נְהַר פְּרָת גְּבוּלָהּ הַצְּפוֹנִי. וּבָהֶם הַמִּזְבְּחוֹת שֶׁהָיוּ לָאָבוֹת אֲשֶׁר נַעֲנוּ בָהֶם בָּאֵשׁ הָעֶלְיוֹנָה וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי. וּכְבָר הָיְתָה עֲקֵדַת יִצְחָק אָבִינוּ בְהֵר שֶׁלֹא הָיָה בוֹ יִשּׁוּב הוּא הַר הַמּוֹרִיָּה, וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר בִּימֵי דַוִד כְּשֶׁהָיָה מְיֻשָּׁב, כִּי הוּא הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד הַמּוּכָן לַשְּׁכִינָה, וַאֲרַוְנָה הַיְבוּסִי עוֹבֵד וְחוֹרֵשׁ בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. וּבֵאֵר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים כִּי בֵית הַמִּקְדָשׁ בָּנוּי בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וְשָׁם מִבְּלִי סָפֵק הַמְּקוֹמוֹת שֶׁרְאוּיִים לְהִקָּרֵא שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם. הֲלֹא תִרְאֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁלֹא תָלָה הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר רָאָה לֹא בִזְכוּת נַפְשׁוֹ וְלֹא בֶאֱמוּנָתוֹ וּבֹר לְבָבוֹ, אֲבָל תָּלָה אוֹתָם בַּמָּקוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְעָלָיו אָמַר קֹדֶם לָזֶה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד. וַהֲלֹא תִרְאֶה כִּי הָעְתַּק אַבְרָהָם מִאַרְצוֹ כַּאֲשֶׁר הִצְלִיחַ וְהָיָה רָאוּי לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לֵב הַסְּגֻלָּה הַהִיא, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בּוֹ תִגָּמֵר הַשְׁלָמָתוֹ, כַּאֲשֶׁר יִמְצָא עוֹבֵד הָאֲדָמָה אִילָן "שֶׁפִּרְיוֹ טוֹב" בַּמִּדְבָּר וּמַעְתִּיקוֹ אֶל אֲדָמָה נֶעֱבֶדֶת, מִטִּבְעָהּ שֶׁיַצְלִיחַ בָּהּ הַשֹּׁרֶש הַהוּא, וּמְגַדְלוֹ שָׁם, וְיָשׁוּב פַּרְדֵּסִי אַחֵר שֶׁהָיָה מִדְבָּרִי וְיִרְבֶּה אַחֵר שֶׁלֹא הָיָה נִמְצָא אֶלָּא בְעֵת שֶׁיִזְדַּמֵּן וּבַמָּקוֹם שֶׁיִּזְדַּמֵּן. וְכֵן שָׁבָה הַנְּבוּאָה בְזַרְעוֹ בְאֶרֶץ כְּנַעַן, רַבּוּ אֲנָשֶׁיהָ כָּל יְמֵי עָמְדָם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, עִם הָעִנְיָנִים הָעוֹזְרִים מֵהַטְּהָרוֹת וְהָעֲבוֹדוֹת והַקָּרְבָּנוֹת, כָּל שֶׁכֵּן בְּהִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה. וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְּמוֹ צוֹפֶה לְמִי שֶׁרָאוּי לְהִדָּבֵק בּוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים – כְּמוֹ הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כַּאֲשֶׁר הַשֵּׂכֶל צוֹפֶה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ טְבָעָיו וְנִשְׁתַּוּוּ נַפְשׁוֹ וּמִדּוֹתָיו שֶׁיָחוּל בּוֹ עַל הַשְּׁלֵמוּת – כַּפִּילוֹסוֹפִים, וּכְמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ צוֹפָה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ כֹּחוֹתָיו הַטִּבְעִיִּים הַשְׁלָמָה מְזֻמֶּנֶת לְמַעֲלָה יְתֵרָה, וְתָחוּל בּוֹ – כְּבַעֲלֵי חַיִּים, וּכְמוֹ שֶׁהַטֶּבַע צוֹפֶה לַמֶּזֶג הַשָּׁוֶה בְאֵיכֻיּוֹתָיו, שֶׁיָּחוּל בּוֹ וְיִּהְיֶה צֶמַח.

10. The Rabbi: Thou wilt have no difficulty in perceiving that one country may have higher qualifications than others. There are places in which particular plants, metals, or animals are found, or where the inhabitants are distinguished by their form and character, since perfection or deficiency of the soul are produced by the mingling of the elements. 12. The Rabbi: How about the hill on which you say that the vines thrive so well? If it had not been properly planted and cultivated, it would never produce grapes. Priority belongs, in the first instance, to the people which, as stated before, is the essence and kernel [of the nations]. In the second instance, it would belong to the country], on account of the religious acts connected with it, which I would compare to the cultivation of the vineyard. No other place would share the distinction of the divine influence, just as no other mountain might be able to produce good wine. 14. The Rabbi: Whosoever prophesied did so either in the [Holy] Land, or concerning it, viz. Abraham in order to reach it, Ezekiel and Daniel on account of it. The two latter had lived during the time of the first Temple, had seen the Shekhinah, through the influence of which each one who was duly prepared became of the elect, and able to prophesy. Adam lived and died in the land. Tradition tells us that in the cave [of Machpelāh] were buried the four pairs: Adam and Eve, Abraham and Sarah, Isaac and Rebeccah, Jacob and Leah. This is the land which bore the name 'before the Lord,' and of which it is stated that 'the eyes of the Lord thy God are always upon it' (Deuteronomy 11:12). It was also the first object of jealousy and envy between Cain and Abel, when they desired to know which of them would be Adam's successor, and heir to his essence and intrinsic perfection; to inherit the land, and to stand in connexion with the divine influence, whilst the other would be a nonentity. Then Abel was killed by Cain, and the realm was without an heir. It is stated that 'Cain' went out of the presence of Lord (Genesis 4:16), which means that he left the land, saying: 'Behold, Thou hast driven me out this day from the face of the earth, and from Thy face shall I be hid' (Genesis 5:14). In the same way is it said: 'But Jonah rose up to flee unto Tarshish from the presence of the Lord' (Jonah 1:3), but he only fled from the place of prophecy. God, however, brought him back there out of the belly of the fish, and appointed him prophet in the land. When Seth was born he was like Adam, as it is said: 'He begat in his own likeness, after his image' (Genesis 5:3), and took Abel's place, as it is said: For God has appointed me another seed, instead of Abel, whom Cain slew (Genesis 4:25). He merited the title: 'Son of God,' like Adam, and he had a claim on the land, which is the next step to paradise. The land was then the object of jealousy between Isaac and Ishmael, till the latter was rejected as worthless, although it was said concerning him: 'Behold, I have blessed him, and will multiply him exceedingly' (Genesis 17:20) in worldly prosperity; but immediately after it is said: 'My covenant will I establish with Isaac' (Genesis 17:21), which refers to his connexion with the divine influence and happiness in the world to come. Neither Ishmael nor Esau could boast of a covenant, although they were otherwise prosperous. Jealousy arose between Jacob and Esau for the birthright and blessing, but Esau was rejected in favour of Jacob, in spite of his strength and the latter's weakness. Jeremiah's prophecy concerning Egypt was uttered in Egypt itself. This was also the case with Moses, Aaron and Miriam. Sinai and Parān are reckoned as belonging to Palestine, because they are on this side of the Red Sea, as it is said: 'And I will set thy bounds from the Red Sea, even unto the sea of the Philistines, and from the desert unto the river' (Exodus 23:31). The 'desert' is that of Parūn, 'that great and terrible wilderness' (Deuteronomy 1:19), being the southern border. 'The fourth river is Euphrates' (Genesis 2:14), designates the northern border, where there were the altars of the Patriarchs, who were answered by fire from heaven and the divine light. The 'binding' of Isaac took place on a desolate mountain, viz. Moriah. Not till the days of David, when it was inhabited, was the secret revealed that it was the place specially prepared for the Shekhinah. Araunah, the Jebusite, tilled his land there. Thus it is said: 'And Abraham called the name of the place, The Lord shall see, as it is said to this day, in the mount of the Lord it shall be seen' (Genesis 22:14). In the Book of the Chronicles it is stated more clearly that the Temple was built on mount Moriah. These are, without doubt, the places worthy of being called the gates of heaven. Dost thou not see that Jacob ascribed the vision which he saw, not to the purity of his soul, nor to his belief, nor to true integrity, but to the place, as it is said: 'How awful is this place' (Genesis 28:17). Prior to this it is said: 'And he lighted upon a certain place' (Genesis 28:11), viz. the chosen one. Was not Abraham also, and after having been greatly exalted, brought into contact with the divine influence, and made the heart of this essence, removed from his country to the place in which his perfection should become complete? Thus the agriculturer finds the root of a good tree in a desert place. He transplants it into properly tilled ground, to improve it and make it grow; to change it from a wild root into a cultivated one, from one which bore fruit by chance only to one which produced a luxuriant crop. In the same way the gift of prophecy was retained among Abraham's descendants in Palestine, the property of many as long as they remained in the land, and fulfilled the required conditions, viz. purity, worship, and sacrifices, and, above all, the reverence of the Shekhinah. For the divine influence, one might say, singles out him who appears worthy of being connected with it, such as prophets and pious men, and is their God. Reason chooses those whose natural gifts are perfect, viz. Philosophers and those whose souls and character are so harmonious that it can find its dwelling among them. The spirit of life, pure and simple, is to be found in beings which are endowed with ordinary primary faculties, and particularly adapted to higher vitality--viz. animals. Finally, organic life finds its habitat in a mixture of harmonious elements, and produces--plant.

וטעם* הדבר שהדרכים הם בחזקת סכנה, כי הדרכים אין שם ישוב האדם, ודבר כמו זה הוא נבדל מן עיקר העולם, כי עיקר העולם הוא הישוב, ודבר זה יוצא מן הישוב. ולפיכך שולטים שם הפגעים, אשר הם מתנגדים אל העולם, ולכך יש לחוש שישלטו בו פגעים, אשר אינם מסדר העולם.

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ הָיָה נוֹדֵד וְהוֹלֵךְ מִגּוֹי אֶל גּוֹי וּמִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר, עַד שֶׁבָּא אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן וְאָמַר לוֹ "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת", אָז נִתְקַיֵּם "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", וְאָז נִתְעַכֵּב וְיָשַׁב בָּהּ. וּמָה שֶׁאָמַר "וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן", לֹא לְהִתְיַשֵּׁב בָּהּ, כִּי עֲדַיִן לֹא יָדַע כִּי עַל הָאָרֶץ הַהִיא נִצְטַוָּה, אֶלָּא שֶׁאָחַז צַדִּיק דַּרְכּוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ כְּנַעַן כִּי כֵן הָיָה בְּדַעְתּוֹ וּבְדַעַת אָבִיו גַּם מִתְּחִלָּה בְּצֵאתָם מֵאוּר כַּשְׂדִּים. וּמִפְּנֵי זֶה אָמַר "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי" (בראשית כ':י"ג), כִּי הָיָה תּוֹעֶה כְּשֶׂה אוֹבֵד. וְיִתָּכֵן לוֹמַר כִּי אַבְרָהָם מִבָּרִאשׁוֹנָה יָדַע כִּי אֶרֶץ כְּנַעַן הִיא נַחֲלַת ה' וּבָהּ יִתֵּן ה' חֶלְקוֹ, וְהֶאֱמִין כִּי "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" יִרְמֹז לוֹ עַל אֶרֶץ כְּנַעַן, אוֹ עַל כֻּלָּהּ אוֹ עַל אַחַת מִכָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵל, וְשָׂם פָּנָיו אֶל כְּלַל אֶרֶץ כְּנַעַן, כִּי שָׁם הָאָרֶץ אֲשֶׁר יַרְאֶנּוּ בֶּאֱמֶת:

UNTO THE LAND THAT I WILL SHOW THEE. He wandered and went about from nation to nation, from kingdom to another people, until he came to the land of Canaan, where He said to him, Unto thy seed will I give this land. Then the promise, Unto the land that I will show thee, was fulfilled, and Abraham tarried and settled there. The verse which states, And they went forth to go into the land of Canaan, means that he was not heading for Canaan for the purpose of settling there since he did not as yet know that he had been commanded concerning this land. Rather, the righteous one set his goal towards the land of Canaan for that was his intention as well as that of his father when they originally set forth from Ur of the Chaldees. This is the reason why Abraham later said, And it came to pass, when G-d caused me to wander from my father’s house: he was indeed gone astray like a lost sheep. It is possible to say that Abraham knew from the first that the land of Canaan was “the inheritance of the Eternal,” destined that His special Providence be bestowed upon it, and he believed that the Divine promise, Unto the land that I will show thee, alluded to the land of Canaan either in its entirety or to one of all those lands [which together comprise Canaan]. He set his direction towards the land of Canaan generally for [he was certain that] there was the land which He would indeed show him.

מקום יש בישוב שאינו שולט בו מחבל ההוא, ולא ניתנה לו רשות להכנס שם, וכל אלו הדרים שמה לא מתים עד שיוצאים מחוץ לעיר. ואין לך אדם מכל הדרים שם שלא ימות, וכולם מתים כשאר בני אדם, אלא לא בעיר. מה הטעם משום שאינם יכולים לשבת תמיד בעיר, אלא אלו יוצאים ואלו נכנסים, וע"כ כולם מתים.

אם תאמר, שאינו עומד ברשותו, הרי ארץ הקדושה, שאינה עומדת ברשות אחרת, ומתים, במקום הזה מהו הטעם שאינם מתים. ואם תאמר, בשביל קדושת המקום, הרי אין לך מקום שבקדושה בכל הישוב, כמו ארץ ישראל, ואם תאמר, משום זכותו של אדם הזה שבנה העיר, הלא כמה בני אדם היו שזכותם יותר משלו.

כי לי הארץ. זה טעם נכבד וכן אמר משה בתפלתו ה׳‎ מעון אתה היית לנו אתה כמו מעון עומד ודור הולך ודור בא:

FOR THE LAND IS MINE. This is an important reason. Moses similarly said in his prayer, Lord, Thou hast been our dwelling-place (ma’on) (Ps. 90:1). [The meaning of the latter is, God, You are like a permanent dwelling-place. However, One generation passeth away, and another generation cometh (Eccles. 1:4).

וע"כ וברכת ודאי, שמחויב האדם לברך את הקב"ה, כדי לתת שמחה למעלה.

כי הנה היה הדעת נוטה יאמר אברם בלבו. מה לי טוב מלזכות את אבי כי אחזירהו בתשובה. ותביאהו ואטעהו בנחלת ה' הטוב אשר היחל בצאתו מאור כשדים. שהיה ללכת ארצה כנען. עתה אומר לו גמור ואבואה עמו נטפל אליו כי הוא ראש בית אב.

״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״, וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים — דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״. דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי:

Rabbi Samlai taught: For what reason did Moses our teacher greatly desire to enter Eretz Yisrael? Did he need to eat of its produce, or did he need to satisfy himself from its goodness? Rather, this is what Moses said: Many mitzvot were commanded to the Jewish people, and some of them can be fulfilled only in Eretz Yisrael, so I will enter the land in order that they can all be fulfilled by me.

"וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא", כְּלוֹמַר שֶׁשָּׁאֲלוּ מַה הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן עָלָיו, וְאַחֲרֵי כֵן גָּזְרוּ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לוֹ דָּנִיֵּאל (שם פסוק כא) "וּגְזֵרַת עִלָּאָה הִיא", כִּי הַכֹּל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יהושע ד יג) "כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא עָבְרוּ לִפְנֵי ה'", וְאוֹמֵר (דהי"א כב יח) "וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי הַשֵּׁם וְלִפְנֵי עַמּוֹ", וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְכַבְּשִׁין אֶת הָאָרֶץ לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהֵן עָלֶיהָ כְּאִלּוּ הִיא מְכֻבֶּשֶׁת, הָא אֵינָם עָלֶיהָ אֵינָהּ מְכֻבֶּשֶׁת.

But the Land of Israel, which is in the middle of the inhabited earth, is the inheritance of the Eternal designated to His Name. He has placed none of the angels as chief, observer, or ruler over it, since He gave it as a heritage to His people who declare the Unity of His Name, the seed of His beloved ones [i.e., the patriarchs]. that He has set us apart from all the nations over whom He appointed princes and other celestial powers, by giving us the Land [of Israel] so that He, blessed be He, will be our G-d, and we will be dedicated to His Name.

(יח) אומרו לרוב שהוא מיותר וכן מלת ככם. אמנם למה שאחר שכל ישעו וכל חפץ להעירם בל יוסיפו עוד לחטוא פן יוסיפו לדאבה עוד במדבר כאשר קרה להם בעון מרגלים. הרי סידר לפניהם את הדרך ילכו בה והערים אשר יבאו אליהן.

To your forefathers, to Avrohom, etc. Lest they say that they have no right to the land based on the attribute of justice, Moshe replies that Hashem has already promised it to Avrohom with the attribute of kindness, to Yitzchok with the attribute of justice and to Yaakov with the attribute of mercy. The word “and” before “to Yaakov” is because the attribute of mercy is a combination of the other two.

ולמי היתה ישיבה הוי אומר לכהן גדול. שנאמר (שמואל-א א ט) ועלי הכהן יושב על הכסא. אם כן מהו וישב לפני ה' שישב עצמו בתפלה.

... “He will save him because He delights in him.” (Tehillim 22:9) R’ Shimon ben Lakish said that the Holy One expressed His love for Israel with three languages of affection with ‘cleaving,’ with ‘desiring,’ and with ‘wanting.’ With cleaving – “But you who cleave to the Lord your God are alive…” (Devarim 4:4) With desiring – “…did the Lord desire you…” (Devarim 7:7) With wanting – “…for the Lord wants you…” (Yeshayahu 62:4) We learn all of these from that wicked one of the story of “And Dinah went out…” (Bereshit 34:1) With cleaving – “And his soul cleaved to Dinah…” (Bereshit 34:3) With desiring – “My son Shechem his soul desires your daughter.” (Bereshit 34:8) With wanting – “…because he wanted Jacob's daughter…” (Bereshit 34:19) R’ Aba bar Elisha added two more

או יבואר, ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ. ובו יבואר מאמר חכמינו ז"ל הקדוש ברוך הוא לא נתן התורה רק למשה ומשה היה לו עין יפה ולמדה לישראל, כי הנה כאשר כתבנו כמה פעמים כל הנביאים כו' ומשה באספקלריא המאירה וכן משה נתנבא בזה. כי שאר נביאים כאשר קבלו נבואתם מאת הבורא יתברך היה להם אז שכל גדול וכאשר אמרו נבואתם אז אמרו בשכל קטן מזה אבל משה רבינו בזה השכל אשר קיבל נבואתו בזה השכל עצמו אמר נבואתו. וזה הרמז בגמרא אלא שנהג בו עין יפה ולמדה לישראל שזה עין יפה שלמדה לישראל באותו השכל עצמו אשר קיבל מאת הבורא יתברך ולא בשכל קטן מזה. וזהו הרמז ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים, כלומר שאני לומד אתכם באותו השכל כאשר צוני ה' אלהי בזה השכל עצמו אני לומד אתכם. ומפרש הפסוק והא ראיה שאני לומד אתכם בזה השכל לעשות כן בקרב הארץ, כי כל נביא כאשר אמר נבואתו היה צריך להיות דבוק תמיד במה שאמר נבואתו באיזה מצוה ובאיזה מדה שאמר היה צריך תמיד להיות דבוק באותו מצוה ובאותו מדה. ומשה רבינו עליו השלום לא בא לארץ ולא היה אפשר לו לדבק במצות הנוהגת בארץ ואיך אמר נבואתו ומשה רבינו כאשר אמר היה אז באותו השכל כאשר קיבל נבואתו מאת ה' והקדוש ברוך מלא כל הארץ כבודו, והיה יכול לומר אף על פי שלא בא לארץ, כי אמר נבואתו כאשר שמע מאת ה'. וזהו הרמז בפסוק לעשות כן בקרב הארץ, שאני אומר המצות לעשות בארץ אף על פי שאני לא אבוא אל הארץ אלא וודאי שאני אומר לך נבואתי כאשר אני מקבל מאת ה'. וזהו כאשר צוני ה' אלהי, באותו השכל:

Another approach to the line: ‎ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים ‏כאשר צוני ה' לעשות כן בקרב הארץ וגו'‏‎. According to the Talmud ‎‎Nedarim 38 where our verse is also discussed, G’d gave the ‎Torah only to Moses, as only he combined all the attributes ‎necessary within a single human being to qualify him to be the ‎recipient of such a marvelous gift. Being of an exceptionally ‎generous nature, he decided to share this gift with the people. ‎This is why he took so much time to teach the Torah to the ‎people. We have already mentioned repeatedly that the form in ‎which the Torah was given to Moses is known as ‎אספקלריא מאירה‎, ‎‎“a clear and distinct light.” (Yevamot 49) When Moses ‎uttered prophecies, these prophecies always reflected what he ‎had seen as a clear unmistakable vision. When other prophets had ‎visions, even though at that time their perceptive powers had ‎been increased in order for them to understand these visions, ‎when they passed them on to their listeners they were no longer ‎on the same spiritually high plane as they had been at the time ‎when they had received them. (Sifri Mattot 2) Normally, even when a prophet relays visions and ‎instructions he has received in an undiluted form, he can do this ‎only through constantly focusing on the commandment ‎concerned. When these commandments are capable of being ‎fulfilled only in the Holy Land, he cannot focus on them ‎sufficiently while outside the Holy Land. Moses hints to the ‎people that he was an exception to this rule in that although ‎forbidden to ever perform any of these commandments inside ‎the Holy Land, he was able to communicate the laws with the ‎same undiluted clarity as if he had been in the process of ‎performing them inside the Holy Land. This is what he alluded to ‎by the words ‎לעשות כן בקרב הארץ‎, “the ones to be performed ‎‎(only) within the Holy land.” He assures the people that the ‎lessons and instructions they had received from him were ‎completely “undiluted.”‎ ‎

ובזה יובן, לך לך מארצך מהמדינה, ולישב בבית מולדתך, וכשתראה שאינן מניחין אותך להתנהג בדרך הישר, התרחק עוד ממולדתך ג"כ ולהתבודד בבית אביך, ואם אינך יכול לעבוד ה' בהיותך עמם, התרחק עוד מבית אביך ג"כ אל הארץ אשר אראך, בכל המקום אשר אזכיר את שמי (שמות כ, כא), שיהי' גילוי שכינה, שהיא הארץ אשר אראך, וק"ל.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ.

The land of Israel is not an external thing, an external national acquisition, a means to the goal of general unity and strengthening of the physical or even spiritual. The land of Israel is an intrinsic section of the nation, attached to it with a living bond, entwined with its existence in internal uniqueness.