Chesed: The Divine Attribute and Human Midah

״אַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ״, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא״! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ — אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ״ — אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״ — אַף אַתָּה קְבוֹר מֵתִים. ״כׇּתְנוֹת עוֹר״.

And Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says: What is the meaning of that which is written: “After the Lord your God shall you walk, and Him shall you fear, and His commandments shall you keep, and unto His voice shall you hearken, and Him shall you serve, and unto Him shall you cleave” (Deuteronomy 13:5)? He explains: Rather, the meaning is that one should follow the attributes of the Holy One, Blessed be He. He provides several examples. Just as He clothes the naked, as it is written: “And the Lord God made for Adam and for his wife garments of skin, and clothed them” (Genesis 3:21), so too, should you clothe the naked. Just as the Holy One, Blessed be He, visits the sick, as it is written with regard to God’s appearing to Abraham following his circumcision: “And the Lord appeared unto him by the terebinths of Mamre” (Genesis 18:1), so too, should you visit the sick. Just as the Holy One, Blessed be He, consoles mourners, as it is written: “And it came to pass after the death of Abraham, that God blessed Isaac his son” (Genesis 25:11), so too, should you console mourners. Just as the Holy One, Blessed be He, buried the dead, as it is written: “And he was buried in the valley in the land of Moab” (Deuteronomy 34:6), so too, should you bury the dead.

על גמ״ח כיצד הרי הוא אומר (הושע ו) כי חסד חפצתי ולא זבח. העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד שנאמר (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם. פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב [אר״י אוי לנו על זה שהוא חרב] מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. א״ל בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמ״ח שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח שכן מצינו בדניאל איש חמודות שהיה מתעסק בגמ״ח ומה הן גמ״ח שהיה דניאל מתעסק בהם אם תאמר עולות וזבחים מקריב בבבל והלא כבר נאמר (דברים יב) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה׳ באחד שבטיך שם תעלה עולותיך. אלא מה הן גמ״ח שהיה מתעסק בהן היה מתקן את הכלה ומשמחה ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני ומתפלל ג׳ פעמים בכל יום ותפלתו מתקבלת ברצון שנאמר (דניאל ו) ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתיה וכוין פתיחן ליה בעיליתה נגד ירושלם וזימנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה. וכשבא אספסיינוס להחריב את ירושלים אמר להם שוטים מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת ואלך [לי] מכם. אמרו לו כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהם לפניך והרגנום כך נצא לפניך ונהרגך. כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם בני מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בהמ״ק וכי מהו מבקש מכם הא אינו מבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחת וילך לו מכם. אמרו לו כשם שיצאנו על שנים שלפניו והרגנום כך נצא עליו ונהרגהו. היו לאספסיינוס אנשים שרויין כנגד חומותיה של ירושלים וכל דבר ודבר שהיו שומעין היו כותבין על החצי וזורקין חוץ לחומה לומר שרבן יוחנן בן זכאי מאוהבי קיסר הוא. [וכך היה מזכיר לאנשי ירושלים] וכיון שאמר [להם] רבי יוחנן בן זכאי יום אחד ושנים ושלשה ולא קבלו ממנו שלח וקרא לתלמידיו לר׳ אליעזר ורבי יהושע אמר להם בני עמדו והוציאוני מכאן עשו לי ארון ואישן בתוכו ר׳ אליעזר אחז בראשו ר׳ יהושע אחז (ברגליו והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה עד שהגיעו אצל שערי ירושלים. אמרו להם השוערים מי הוא זה אמרו להן מת הוא וכי אין אתם יודעין שאין מלינים את המת בירושלים אמרו להן אם מת הוא הוציאוהו) והוציאוהו (והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה) עד שהגיעו אצל אספסיינוס פתחו הארון ועמד לפניו. אמר לו אתה הוא ריב״ז שאל מה אתן לך א״ל איני מבקש ממך אלא יבנה אלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות [האמורות בתורה] א״ל לך וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה. א״ל רצונך שאומר לפניך דבר אחד א״ל אמור. א״ל הרי את עומד במלכות. מניין אתה יודע. א"ל כך מסור לנו שאין בהמ״ק נמסר ביד הדיוט אלא ביד המלך שנאמר (ישעיה י) ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול. אמרו לא היה (יום אחד שנים) שלשה ימים עד שבא אליו דיופלא מעירו שמת קיסר ונמנו עליו לעמוד במלכות. הביאו לו קשת של זירים ותיפ״א כנגד החומה של ירושלים הביאו לו נסרים של ארז ונתן לתוך קשת של זירים והיה מכה בהן על החומה עד שפורץ בו פירצה הביאו ראש חזיר ונתנו לתוך קשת של זירים והיה משליך אותו כלפי איברים שע״ג המזבח. באותה שעה נלכדה ירושלים והיה רבן יוחנן בן זכאי יושב ומצפה וחרד (כנגד מקום) שהיה עלי יושב ומצפה שנאמר (ש״א ד) והנה עלי יושב על הכסא יד דרך מצפה כי היה לבו חרד על ארון האלהים. כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שהחריב את ירושלים ושרף את בהמ״ק באש קרע בגדיו וקרעו תלמידיו את בגדיהם והיו בוכין וצועקין וסופדין ואומר (זכריה יא) פתח לבנון דלתיך [זה בהמ״ק] ותאכל אש בארזיך אלו כהנים (גדולים) שהיו במקדש שהיו [נוטלים] מפתחותן בידן וזורקין כלפי מעלה ואומרים לפני הקב״ה רבש״ע הילך מפתחותיך שמסרת לנו הואיל ולא היינו גזברין נאמנין לעשות מלאכת המלך ולאכול משלחן המלך. אברהם יצחק ויעקב וי״ב שבטים היו בוכין וצועקין וסופדין ואומרים (שם) הילל ברוש כי נפל ארז אשר אדירים שודדו [הילל בראש כי נפל ארז זה בית המקדש אשר אדירים שודדו זה אברהם יצחק ויעקב וי״ב שבטים] הילילו אלוני בשן זה משה אהרן ומרים כי ירד יער הבציר זה קודש הקדשים קול יללת הרועים כי [שדדה] אדרתם זה דוד ושלמה בנו קול שאגת כפירים כי שודד גאון הירדן זה אליהו ואלישע:

UPON THE PRACTICE OF LOVINGKINDNESS—how is this? Scripture states, I desire lovingkindness and not sacrifice. In the beginning the world was created by lovingkindness alone, as it is stated, For I have said: The world is built by lovingkindness; Thou dost establish the heavens with Thy faithfulness. It happened once that Rabban Joḥanan b. Zakkai was coming out of Jerusalem, followed by R. Joshua, and he beheld the Temple in ruins. ‘Woe to us,’ cried R. Joshua, ‘for this house that lies in ruins, the place where atonement was made for the sins of Israel!’ Rabban Joḥanan said to him, ‘My son, be not grieved, for we have another means of atonement which is as effective, and that is, the practice of lovingkindness, as it is stated, For I desire lovingkindness and not sacrifice’. And so we find it with Daniel, the man greatly beloved, who devoted himself to acts of lovingkindness. What were the acts of lovingkindness to which Daniel devoted himself? If you say that he offered burnt-offerings and peace-offerings in Babylon, had it not been previously ordained, Take heed to thyself that thou offer not thy burnt-offerings in every place that thou seest; but in the place which the Lord shall choose in one of thy tribes, there thou shalt offer thy burnt-offerings. What, then, were the acts of lovingkindness to which he devoted himself? He provided for the bride and made her to rejoice, he attended the dead to the grave, he gave alms to the poor, and prayed three times daily, and his prayer was accepted with favour, as it is stated, And when Daniel knew that the writing was signed, he went into his house—now his windows were open in his upper chamber toward Jerusalem—and he kneeled upon his knees three times a day, and prayed, and gave thanks before his God, as he did aforetime. When Vespasian came to destroy Jerusalem, he proclaimed [to its inhabitants], ‘Fools, why do you seek to destroy this city and burn the Temple? What do I demand of you? Merely that you deliver to me one bow or one arrow and then I will depart from you’. They answered him, ‘As we went forth against your two predecessors and slew them, so we will go out against you and slay you’. When Rabban Joḥanan b. Zakkai heard this, he sent for the men of Jerusalem and said to them, ‘My sons, why would you destroy this city and burn the Temple? What does he demand of you? Merely one bow or one arrow, and then he will depart from you’. They answered him, ‘As we went forth against his two predecessors and slew them, so we will go out against him and slay him’. Now Vespasian had some men of his resident [within and] close to the walls of Jerusalem, and whatever they heard they wrote upon an arrow which they shot beyond the wall. [In this manner] they reported that Rabban Joḥanan b. Zakkai was among Caesar’s friends. So Rabban Joḥanan b. Zakkai appealed to the men of Jerusalem. After he had pleaded with them for several days and they would not agree with him, he sent for his disciples, R. Eliezer and R. Joshua, and said to them, ‘My sons, arise and carry me forth from here. Make a coffin for me and I will lie in it’. [They did so, and] R. Eliezer took hold of it at the head and R. Joshua at the foot, and they carried him until sunset when they arrived at the gates of Jerusalem. The gatekeepers asked, ‘What is this?’ They replied, ‘A dead man; do you not know that a corpse may not be kept overnight in Jerusalem?’ They said, ‘If it is a corpse, carry it out’. They carried it out (and bore it until sunset) when they arrived before Vespasian, opened the coffin and [Rabban Joḥanan] stood before him. He asked, ‘You are Rabban Joḥanan b. Zakkai? Ask what I shall give you’. He replied, ‘I ask for nothing but Jabneh whither I may go and teach my disciples, where I can institute prayers, and observe all the commandments prescribed in the Torah’. He said to him, ‘Go and do all that you wish to perform’. Rabban Joḥanan then said, ‘May I be permitted to say a word to you?’ ‘Speak,’ he said. Rabban Joḥanan then said, ‘You are about to become Emperor’. ‘How do you know this?’ he asked, and Rabban Joḥanan replied, ‘There is a tradition with us that the Temple will not be delivered into the hand of a common soldier but to a king, as it is stated, And He shall cut down the thickets of the forest with iron, and Lebanon shall fall by a mighty one’. It is related that a few days had not elapsed before there came to him a despatch from his city [Rome], informing him that Caesar had died, and he had been elected Emperor. They brought to him a battering-ram which he directed towards the wall of Jerusalem. Then they brought to him logs of cedar which he inserted in the battering-ram and hurled at the wall until he breached it. They then brought to him a pig’s head which he inserted in the battering-ram and shot it on to the sacrificial limbs that were upon the altar. At that moment Jerusalem was captured. Rabban Joḥanan was sitting and anxiously waiting for news, as Eli had sat and waited for news, as it is stated, Lo, Eli sat upon his seat by the wayside, watching; for his heart trembled for the ark of God. As soon as Rabban Joḥanan b. Zakkai heard that Jerusalem was destroyed and the Temple in flames, he rent his clothes, his disciples also rent their clothes, and they wept and cried out and lamented. Scripture states, Open thy doors, O Lebanon, that the fire may devour thy cedars. This alludes to the chief priests who were in the Temple, took their keys in their hands and hurled them upwards, exclaiming before the Holy One, blessed be He, ‘Lord of the universe! here are Thy keys which Thou didst entrust to us, seeing that we have not been faithful treasurers to discharge the duties imposed by the King, and we are no longer worthy to eat from the King’s table’. The patriarchs, Abraham, Isaac and Jacob, and the twelve tribes also wept and cried out and lamented, saying, Wail, O cypress-tree, for the cedar is fallen, because the glorious ones are spoiled; [wail, O ye oaks of Bashan, for the strong forest is come down]. Wail, O cypress-tree, for the cedar is fallen refers to the Temple; because the glorious ones are spoiled refers to Abraham, Isaac and Jacob and the twelve tribes; wail, O ye oaks of Bashan refers to Moses, Aaron and Miriam; for the strong forest is come down refers to the Holy of Holies. Hark! the wailing of the shepherds, for their glory is spoiled refers to David and his son Solomon. Hark! the roaring of young lions, for the thickets of the Jordan are spoiled refers to Elijah and Elisha.

האיך ירגיל האדם עצמו במדת החכמה: הִנֵּה הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה פְּרוּשָׂה עַל כָּל הַנִּמְצָאִים כֻּלָּם, עִם הֱיוֹתָהּ נֶעֱלֶמֶת וְנִשְׂגָּבָה מְאֹד, וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר (תְּהִלִּים קד, כד): "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ". כָּךְ רָאוּי לְאָדָם שֶׁתִּהְיֶה חָכְמָתוֹ מְצוּיָה בַּכֹּל וְיִהְיֶה מְלַמֵּד לְהוֹעִיל לִבְנֵי אָדָם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי כֹחוֹ כָּל מַה שֶׁיּוּכַל לְהַשְׁפִּיעַ עָלָיו מֵחָכְמָתוֹ יַשְׁפִּיעֵהוּ וְלֹא תַטְרִידֵהוּ סִבָּה כְּלָל. השגחה על צרכי אחרים: וְעוֹד מִדֶּרֶךְ הַחָכְמָה לִהְיוֹתָהּ מַשְׁגַּחַת עַל כָּל הַמְּצִיאוּת מִפְּנֵי שֶׁהִיא הַמַּחְשָׁבָה הַחוֹשֶׁבֶת עַל כָּל הַנִּמְצָאוֹת וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר (יְשַׁעְיָה נה, ח): "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם", וּכְתִיב (שְׁמוּאֵל ב יד, יד): "וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" וכתיב (ירמיה כט, יא): "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אֲנִי חוֹשֵׁב עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא רָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית תִּקְוָה". כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת עֵינָיו פְקֻחוֹת עַל הַנְהָגַת עַם ה' לְהוֹעִילָם, וּמַחְשְׁבוֹתָיו תִּהְיֶינָה לְקָרֵב הַנִּדָּחִים וְלַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׂכֶל חֹשֵׁב תּוֹעֶלֶת הַנִּמְצָא כֻּלּוֹ, כָּךְ יַחְשֹׁב הוּא תּוֹעֶלֶת הַחֲבֵרִים וְיִתְיַעֵץ עֵצוֹת טוֹבוֹת עִם ה׳ וְעִם עַמּוֹ בִּפְרָט וּבִכְלָל, וְהַיּוֹצֵא מֵהַהַנְהָגָה הַטּוֹבָה יְנַהֲלֵהוּ אֶל הַהַנְהָגָה הַיְשָׁרָה וְיִהְיֶה לוֹ כְּמוֹ שֵׂכֶל וּמַחְשָׁבָה לְנַהֲגוֹ וּלְנַהֲלוֹ אֶל הַמִּנְהָג הַטּוֹב וְהַיֹּשֶׁר, כַּמַחֲשָׁבָה הָעֶלְיוֹנָה הַמְיַשֶּׁרֶת הָאָדָם הָעֶלְיוֹן. לרחם על כל הנבראים: עוֹד צָרִיךְ לִהְיוֹת רַחֲמָיו פְּרוּשִׂים עַל כָּל הַנִּבְרָאִים, לֹא יְבַזֵּם וְלֹא יְאַבְּדֵם. שֶׁהֲרֵי הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה הִיא פְרוּשָׂה עַל כָּל הַנִּבְרָאִים דּוֹמֵם וְצוֹמֵחַ וְחַי וּמְדַבֵּר. וּמִטַּעַם זֶה הֻזְהַרְנוּ מִבִּזּוּי אוֹכְלִים. וְעַל דָּבָר זֶה רָאוּי, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה אֵינָהּ מְבַזָּה שׁוּם נִמְצָא וְהַכֹּל נַעֲשָׂה מִשָּׁם כְּדִכְתִיב "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" , כֵּן יִהְיֶה רַחֲמֵי הָאָדָם עַל כָּל מַעֲשָׂיו יִתְבָּרַךְ. וּמִטַּעַם זֶה הָיָה עֹנֶשׁ רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ עַל יְדֵי שֶׁלֹּא חָס עַל בֶּן הַבָּקָר שֶׁהָיָה מִתְחַבֵּא אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ "זִיל לְכָךְ נוֹצַרְתָּ" (בָּבָא מְצִיעָא פה.) בָּאוּ לוֹ יִסּוּרִין, שֶׁהֵם מִצַּד הַדִּין שֶׁהֲרֵי הָרַחֲמִים מְגִנִּים עַל הַדִּין, וְכַאֲשֶׁר רִחֵם עַל הַחֻלְדָּה וְאָמַר "רַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" כְּתִיב, נִצּוֹל מִן הַדִּין מִפְּנֵי שֶׁפֵּרַשׂ אוֹר הַחָכְמָה עָלָיו וְנִסְתַּלְּקוּ הַיִּסּוּרִים. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה לֹא יְבַזֶּה בְּשׁוּם נִמְצָא מִן הַנִּמְצָאִים שֶׁכֻּלָּם בְּחָכְמָה וְלֹא יַעֲקֹר הַצּוֹמֵחַ אֶלָּא לְצֹרֶךְ, וְלֹא יָמִית הַבַּעַל חַי אֶלָּא לְצוּרֵךְ, וְיִבְרֹר לָהֶם מִיתָה יָפָה בְּסַכִּין בְּדוּקָה לְרַחֵם כָּל מַה שֶׁאֶפְשָׁר.

Chapter 3 - How a person can accustom himself with the trait of wisdom (chokhmah): Behold, the Highest Wisdom is completely spread over all things that exist, even as It is very concealed and sublime. About It is it stated (Psalms 104:24), "How many are Your creations, Lord; You made all of them with wisdom." So [too,] is it fitting for a person's wisdom to be found in everything; and he [should] 'teach to benefit' people - he [should] endow each and every one according to his ability, that which he can endow from his wisdom. And no cause [should] disturb him [in this] at all. Surveillance over the needs of others: It is also from the way of Wisdom for It to be surveying all things in existence, since It is the Thought that thinks about all things in existence. And about It is it stated (Isaiah 55:8), "For My thoughts are not your thoughts"; and written (II Samuel 14:14), "and He thinks thoughts that one banished not be banished from Him"; and [also] written (Jeremiah 29:11), "For I have known the thoughts that I am thinking about you, House of Israel; thoughts of peace, and not of evil, to give to you an ending of hope." So [too,] must a person's eyes be open over the behavior of the people of God, to benefit them. And his thoughts [should] be to bring close the banished, and to think good thoughts about them. [Just] like the Mind thinks [about the] benefit of all existence, so [should] he think about the benefit of his fellows and counsel them [with] advice [that is] good with God and with His people, [both] individually and generally. And he [should] lead one who leaves good behavior, towards straight behavior; and he [should] be like a mind and thought to steer him and lead him to good and straight action - [just] like the Highest Thought straightens the Highest Man (the Divine Emanations below It). To have mercy upon all of the creatures: He must also have his mercy extend to all the creatures. He [should] not disgrace them nor destroy them. As behold, the Highest Wisdom is spread over all the creatures - the inanimate, the growing (plants), the living (animals) and the speaking (people). And we are warned about disgracing food for this reason. And about this thing it is fitting that [just] like the Highest Wisdom does not disgrace anything in existence and everything was made from There, as it is written, "You made all of them with wisdom" - so [too, should] the mercy of a person be over all of His creations, may He be blessed. And for this reason was the holy Rebbe punished: Since he did not pity the young calf that was hiding with him and said to it, "Go, you were created for this," afflictions came upon him (Bava Metzia 85a). As they were from the side of judgement; since behold, mercy protects from judgement. And when he had mercy on a weasel and said, "It is written (Psalms 145:9), 'and His mercies are over all of His creatures,'" he was saved from the judgement - since the light of Wisdom was spread over him and the afflictions withdrew. And upon this way, he [should] not disgrace anything in existence from that which exists, as all of them are with Wisdom. And [so] he [should] not uproot a plant except for a need nor kill an animal except for a need. And [then] he [should] chose a nice death, with a checked knife, to have mercy in as much as is possible.

אבל רז"ל מפרשים הכתוב הזה כי בעל גמילות חסדים ראוי לכפרת החטא, כי בעל גמילות חסדים יש בו הטוב הגמור שהוא מטיב לאחרים, ולאדם כמו זה יש לו זכות ודקות החמרי ואינו אדם חמרי גמור, כי החומר אינו משפיע רק הוא מקבל תמיד. ודבר זה רמזו רז"ל במה שאמרו (אבות פ"ב) אין עם הארץ חסיד, כי עם הארץ שהוא אדם חמרי אין לו מדת חסידות לעשות הטוב אל אחר, כי החומרי הוא מקבל ואינו משפיע לאחר, ולכך בעלי גומלי חסדים שעושים הטוב ומשפיעים לאחרים אינו חמרי רק יש לו זכות החומר, ובשביל זה מזכך גופו וחומרו מן החטא אשר הם פחיתות החמרי.

וְאָמְרוּ עוֹד (יבמות ע"ט): דָּרַשׁ רָבָא כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ מִדּוֹת הַלָּלוּ, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, רַחֲמָן, וּבַיְשָׁן, וְגוֹמֵל חֲסָדִים. וְאָמְרוּ (סוכה מ"ט): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים יוֹתֵר מִן הַצְּדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ לְפִי חָסֶד. וְאָמְרוּ עוֹד (שם): בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים גְּדוֹלָה גְּמִילוּת חֲסָדִים מִן הַצְּדָקָה: שֶׁהַצְּדָקָה בְּמָמוֹנוֹ וּגְמִילוּת חֲסָדִים בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ. צְדָקָה לָעֲנִיִּים גְּמִילוּת חֲסָדִים לָעֲנִיִּים וְלָעֲשִׁירִים. צְדָקָה לַחַיִּים גְּמִילוּת חֲסָדִים בֵּין לַחַיִּים בֵּין לַמֵּתִים. וְאָמְרוּ עוֹד (שַׁבָּת קנ"א): וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם. וְזֶה פָּשׁוּט, כִּי הקב"ה מוֹדֵד מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וּמִי שֶׁמְּרַחֵם וְעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם הַבְּרִיּוֹת, גַּם הוּא בְּדִינוֹ יְרַחֲמוּהוּ וְיִמְחֲלוּ לוֹ עֲוֹנֹתָיו בְּחֶסֶד, שֶׁהֲרֵי מְחִילָה זוֹ דִּין הוּא, כֵּיוָן שֶׁהִיא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּתוֹ, וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זַ"ל (ר"ה י"ז): לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן, לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע. וּמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, אוֹ אֵינוֹ רוֹצֶה לִגְמֹל חֶסֶד, הִנֵּה הַדִּין נוֹתֵן שֶׁגַּם עִמּוֹ לֹא יַעֲשׂוּ אֶלָּא שׁוּרַת הַדִּין. רְאֵה עַתָּה מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא שֶׁיּוּכַל לַעֲמֹד אִם הקב"ה עוֹשֶׂה עִמּוֹ שׁוּרַת הַדִּין, וְדָוִד הַמֶּלֶךְ מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר (תְּהִלִּים קמ"ב): וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי. אָמְנָם הָעוֹשֶׂה חֶסֶד יְקַבֵּל חֶסֶד, וּכְכָל מָה שֶׁיַּרְבֶּה לַעֲשׂוֹת כָּךְ יַרְבֶּה לְקַבֵּל, וְדָוִד הָיָה מִתְפַּלֵּל בְּמִדָּתוֹ זֹאת הַטּוֹבָה שֶׁאֲפִלּוּ לְשׂוֹנְאָיו הָיָה מִשְׁתַּדֵּל לְהֵיטִיב, זֶהוּ מָה שֶׁכָּתוּב (שם ל"ח):

CHESED - KINDLINESS: The second subdivision of the first division, namely, piety in deed between man and his fellow, its matter is great beneficence, namely, that one always does good to others and never harms them. This applies to the body, possessions, and spirit of one's fellow. Body: that one strives to help all men however he can, and lighten the burden that is upon them. As we learned: "bearing the yoke with one's fellow" (Avot 6:6). If his fellow is about to be struck by some bodily harm and he can prevent it or remove it, he should exert himself to do so. Possessions: to assist him with whatever means he can and to prevent damages from befalling him however he can. It goes without saying that the pious person will distance all possibilities of damages to individuals or the public that may arise from his own part. And even though there is no immediate likelihood of damage, since it may potentially lead to this, he will remove it and dispose of it. Our sages, of blessed memory, said: "the possessions of your fellow should be as precious to you as your own" (Avot 2:12). Spirit: to strive to bring however much contentment to his fellow that he can. This applies to matters of honor or any other area. If he knows that he can do something to his fellow that will give him contentment, it is a mitzvah of Piety to do so. It goes without saying that he will not cause him any pain of any kind whatsoever. The general matter of all this is "acts of kindliness", which our sages, of blessed memory, greatly emphasized to us on its great worth and our obligation in it. Included in this is to "pursue peace", which is the general beneficence between every man and his fellow.

הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו ית׳‎ לזולתו והנה תראה כי הוא לבדו ית״ש השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות ואין שלימות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו ית׳‎ הנה איננו שלימות אמיתי אלא יקרא שלימות בערך אל ענין חסר ממנו אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו ית׳‎ וע״כ בהיות חפצו ית׳‎ להטיב לזולתו לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו ובהיותו הוא לבדו ית׳‎ הטוב האמיתי לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו ית׳‎ מצד עצמו שהוא הטוב השלם והאמיתי. והנה מצד אחר הטוב הזה א״א שימצא אלא בו ע״כ גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שיותן מקום לברואים לשיתדבקו בו ית׳‎ באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו ואז נמצא שמה מצד עצמם א״א שיתוארו בשלימות כשלימותו ית׳‎ הנה מצד התדבקם בו יגיע להם באותו השיעור שאפשר ליתאר בשלימות ההוא ית׳‎ מצד היותם מתדבקים בו וימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא בערך שאפשר להם ליהנות בה ונמצא היות כונתו ית״ש בבריאה שברא לברוא מי שיהיה נהנה בטובו ית׳‎ באותו הדרך שאפשר שיהנה בו:

But complete perfection is only His perfection, may He be blessed. And therefore since His desire, may He be blessed, was to do good to others, it would not be sufficient for Him to do a little good, but rather [only] in giving the full goodness that is possible for the creatures to receive. And in His alone, may He be blessed, being the true good, His good desire would only be satisfied by giving others that very good that is within Him, may He be blessed, from the angle of Himself - which is the truly perfect good. Yet surely from another angle, this good is impossible to be found anywhere but in Him. Therefore, His wisdom decreed that the nature of this true giving would be that a place be given to the creatures to cleave to Him, may He be blessed, according to the measure of what is possible for them to cleave. And so it comes out that what would be impossible from the angle of themselves - that they would be described by the same perfection as His perfection, may He be blessed - nevertheless surely comes to them according to the measure that it is possible for them to be described by His perfection, may He be blessed, from the angle of their cleaving to Him. And it comes out that they benefit from this true good, relative to that which is possible for them to benefit from it. [Likewise,] it comes out that His intention, may His name be blessed, in the creation that He created was to create someone that can benefit from His goodness, may He be blessed, in the manner that it is possible for him to benefit from it.

וּמַה מְּאֹד תִּגְדַּל מִצְוָה הַלָּזוֹ בְּעֵינֵי הָאָדָם, לָשׂוּם לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ, לְהַדְרִיךְ בְּנֵי אָדָם לְלִמּוּד הַמּוּסָר, לְהַצִּיל נַפְשָׁם מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּית. וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (שַׁבָּת קנ"א) כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם, וְאֵין לְךָ רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה מִלְּהַזְכִּיר וּלְעוֹרֵר בְּנֵי אָדָם לְלִמּוּד הַיִּרְאָה, כִּי אָז בְּעֵינֵיהֶם יִרְאוּ, וְאָזְנֵיהֶם יִשְׁמְעוּ, וּלְבָבָם יָבִינוּ גֹּדֶל הַמִּכְשָׁלָה אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם, וְיִנְהֲמוּ עַל אַחֲרִיתָם. לָשׁוּב אֶל ה' יִתְבָּרַךְ, לִהְיוֹת סָר מֵרָע וְעוֹשֶׂה טוֹב, אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה. הָאָדָם הַמְעוֹרֵר לָזֶה, יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק נָכוֹן בְּכָל אֲשֶׁר יִוָּלֵד מִזֶּה, לְהִתְעַדֵּן בְּעֵדֶן נִצְחִי אֲשֶׁר עַיִן לֹא רָאֲתָהוּ. נִלְאֶה שֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי לְהַקִּיף וּלְהַכִּיר הֵיטֵב כַּמּוּת וְאֵיכוּת מִצְוַת הָרַבִּים, אֲשֶׁר תְּלַוֶּה לְהָאָדָם מִדָּבָר הַנִּקְלֶה הַלָּזֶה. הֶעָמָל מְעַט וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה בְּאֵין עֶרֶךְ וְשִׁעוּר, לָזֹאת יָשִׂים הָאָדָם עֵינוֹ וְכֹחַ שִׂכְלוֹ לְהַדָּבָר הַגָּדוֹל הַלָּזֶה, אִם בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא:

How great must this mitzva appear in a person’s eyes to set his heart and soul to guiding people to the study of Mussar and thus save their souls from the Underworld. As our Rabbis, of blessed memory, stated (Shabbat 151b): “Whoever has mercy on [God’s] creatures, Heaven will have mercy on him.” There is no greater compassion than to remind and arouse people to the study of fear of God, for then they will see with their own eyes, hear with their own ears, and understand in their hearts the great stumbling block before them. Then they will sigh about their end and turn to God, may He be blessed. They will turn from evil and do good, whether a little or a lot. A person who thus inspires others will receive the proper portion of whatever comes out of this and will enjoy eternal pleasure, which no mortal eye has ever seen. Human intelligence is unable to encompass or recognize correctly the quantity and quality of [the reward for] a mitzva for the benefit of the masses, which will attach to a person as a result of this seemingly easy matter. The effort is small, but the reward great, beyond our ability to value or measure. Thus, one should apply his eye and the force of his intellect to this great thing, if he is spiritually sensitive.