Jewish Theodicy: The Suffering of the Righteous

אִ֛ישׁ הָיָ֥ה בְאֶֽרֶץ־ע֖וּץ אִיּ֣וֹב שְׁמ֑וֹ וְהָיָ֣ה ׀ הָאִ֣ישׁ הַה֗וּא תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל־עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע׃ וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־יְהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר הַֽחִנָּ֔ם יָרֵ֥א אִיּ֖וֹב אֱלֹהִֽים׃ וְאוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֖ע בְּכׇל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ אִם־לֹ֥א עַל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרְכֶֽךָּ׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הִנֵּ֤ה כׇל־אֲשֶׁר־לוֹ֙ בְּיָדֶ֔ךָ רַ֣ק אֵלָ֔יו אַל־תִּשְׁלַ֖ח יָדֶ֑ךָ וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵעִ֖ם פְּנֵ֥י יְהֹוָֽה׃

There was a man in the land of Uz named Job. GOD said to the Adversary, “Have you noticed My servant Job? There is no one like him on earth, a blameless and upright man who fears God and shuns evil!” The Adversary answered GOD, “Does Job not have good reason to fear God? Why, it is You who have fenced him round, him and his household and all that he has. You have blessed his efforts so that his possessions spread out in the land. But lay Your hand upon all that he has and he will surely blaspheme You to Your face.”

צַדִּ֤יק אַתָּה֙ יְהֹוָ֔ה כִּ֥י אָרִ֖יב אֵלֶ֑יךָ אַ֤ךְ מִשְׁפָּטִים֙ אֲדַבֵּ֣ר אֹתָ֔ךְ מַדּ֗וּעַ דֶּ֤רֶךְ רְשָׁעִים֙ צָלֵ֔חָה שָׁל֖וּ כׇּל־בֹּ֥גְדֵי בָֽגֶד׃

You will win, O ETERNAL One, if I make claim against You, Yet I shall present charges against You: Why does the way of the wicked prosper? Why are the workers of treachery at ease?

וַאֲנִ֗י כִּ֭מְעַט (נטוי) [נָטָ֣יוּ] רַגְלָ֑י כְּ֝אַ֗יִן (שפכה) [שֻׁפְּכ֥וּ] אֲשֻׁרָֽי׃ כִּֽי־קִ֭נֵּאתִי בַּהוֹלְלִ֑ים שְׁל֖וֹם רְשָׁעִ֣ים אֶרְאֶֽה׃ אַךְ־רִ֭יק זִכִּ֣יתִי לְבָבִ֑י וָאֶרְחַ֖ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּֽי׃ וָאֱהִ֣י נָ֭גוּעַ כׇּל־הַיּ֑וֹם וְ֝תוֹכַחְתִּ֗י לַבְּקָרִֽים׃ וָ֭אֲחַשְּׁבָה לָדַ֣עַת זֹ֑את עָמָ֖ל (היא) [ה֣וּא] בְעֵינָֽי׃ עַד־אָ֭בוֹא אֶל־מִקְדְּשֵׁי־אֵ֑ל אָ֝בִ֗ינָה לְאַחֲרִיתָֽם׃

As for me, my feet had almost strayed, my steps were nearly led off course, for I envied the wanton; I saw the wicked at ease. It was for nothing that I kept my heart pure and washed my hands in innocence, seeing that I have been constantly afflicted, that each morning brings new punishments. So I applied myself to understand this, but it seemed a hopeless task till I entered God’s sanctuary and reflected on their fate.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: דְּעוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁאִלְמָלֵי כָּעַסְתִּי — לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בִּלְעָם לְבָלָק: ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה׳״, מְלַמֵּד שֶׁכָּל אוֹתָן הַיָּמִים לֹא זָעַם. וְכַמָּה זַעְמוֹ — רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע? אָמַר רַבִּי אָבִין וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֲבִינָא: רֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ.

Why is it that the righteous prosper, the righteous suffer, the wicked prosper, the wicked suffer? God said to him: Moses, the righteous person who prospers is a righteous person, the son of a righteous person, who is rewarded for the actions of his ancestors. The righteous person who suffers is a righteous person, the son of a wicked person, who is punished for the transgressions of his ancestors. The wicked person who prospers is a wicked person, the son of a righteous person, who is rewarded for the actions of his ancestors. The wicked person who suffers is a wicked person, the son of a wicked person, who is punished for the transgressions of his ancestors.

מיתה לרשעים נאה להם ונאה לעולם. לצדיקים רע להם ורע לעולם. שקט לרשעים רע להם ורע לעולם לצדיקים טוב להם וטוב לעולם. אל יעמוד אדם ערום כנגד בית קדשי הקדשים:

The death of the wicked is a benefit to them and a benefit to the world, [but the death of] the righteous is a misfortune to them and a misfortune to the world. [The sleep of the wicked is a benefit to them and a benefit to the world, but the sleep of the righteous is a misfortune to them and a misfortune to the world.] The tranquillity of the wicked is a misfortune to them and a misfortune to the world, but the tranquillity of the righteous is a benefit to them and a benefit to the world.

חָזַר וּבָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי? אָמַר לוֹ: שְׁתוֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִרְאִיתַנִי תּוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲזוֹר. חָזַר לַאֲחוֹרָיו, רָאָה שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בְּמָקוֹלִין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? אָמַר לוֹ: שְׁתוֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לְפָנַי.

Moses returned and came before the Holy One, Blessed be He, and said before Him: Master of the Universe, You have a man as great as this and yet You still choose to give the Torah through me. Why? God said to him: Be silent; this intention arose before Me. Moses said before God: Master of the Universe, You have shown me Rabbi Akiva’s Torah, now show me his reward. God said to him: Return to where you were. Moses went back and saw that they were weighing Rabbi Akiva’s flesh in a butcher shop [bemakkulin], as Rabbi Akiva was tortured to death by the Romans. Moses said before Him: Master of the Universe, this is Torah and this is its reward? God said to him: Be silent; this intention arose before Me.

כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו. נכנס רבי אליעזר וישב לפניו וא״ל רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך א״ל אמור. א״ל אדה״ר היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין. ומניין שקבל עליו תנחומין שנא׳ (בראשית ד׳:כ״ה) וידע אדם עוד את אשתו אף אתה קבל תנחומין א״ל לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של אדה״ר. נכנס ר׳ יהושע וא״ל רצונך אומר דבר אחד לפניך א״ל אמור. א״ל איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד וקבל עליהם תנחומין אף אתה קבל תנחומין. ומניין שקבל איוב תנחומין שנא׳ (איוב א׳:כ״א-כ״ב) ה׳ נתן וה׳ לקח יהי שם ה׳ מבורך. א״ל לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של איוב. נכנס ר׳ יוסי וישב לפניו א״ל רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך א״ל אמור. א״ל אהרן היו לו שני בנים גדולים ומתו שניהם ביום אחד וקבל עליהם תנחומין שנאמר (ויקרא י׳:ג׳) וידם אהרן אין שתיקה אלא תנחומין ואף אתה קבל תנחומין. א״ל לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אהרן. נכנס ר״ש וא״ל רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך א״ל אמור. א״ל דוד המלך היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין ואף אתה קבל תנחומין ומניין שקבל דוד תנחומין שנא׳ (שמואל ב י״ב:כ״ד) וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא את שמו שלמה אף אתה רבי קבל תנחומין. א״ל לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך. נכנס ר״א בן עזריה כיון שראהו אמר לשמשו טול לפני כלי ולך אחרי לבית המרחץ לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו נכנס וישב לפניו ואמר לו אמשול לך משל למה״ד לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אוי לי אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום אף אתה רבי היה לך בן קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא [ויש לך לקבל עליך תנחומים כשחזרת פקדונך שלם] א״ל ר׳ אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין. כשיצאו מלפניו הוא אמר אלך לדמסית למקום יפה ומים יפים ונאים והם אמרו נלך ליבנה למקום שתלמידי חכמים מרובים אוהבים את התורה הוא שהלך לדמסית למקום יפה ומים יפים ונאים נתמעט שמו בתורה הם שהלכו ליבנה למקום שת״ח מרובים ואוהבים את התורה נתגדל שמם בתורה:

When the son of Rabban Joḥanan b. Zakkai died, his disciples came in to console him. R. Eliezer came and sat before him and said, ‘My master, is it your wish that I say a word in your presence?’ He replied to him, ‘Speak’. Thereupon he said, ‘Adam, the first man, had a son who died, and he allowed himself to be comforted in his loss. And whence do we know that he accepted condolence? For it is stated, And Adam knew his wife again. Therefore do you also accept condolence’. He retorted, ‘Is it not sufficient for me to bear my own grief that you have to mention Adam’s grief?’ Then R. Joshua entered and said, ‘My master, is it your wish that I say a word in your presence?’ He replied to him ‘Speak’. Thereupon he said, ‘Job had sons and daughters who all died in one day and he allowed himself to be comforted; you too accept condolence. And whence do we know that Job accepted condolences? For it is stated, The Lord gave, and the Lord hath taken away; blessed be the name of the Lord. He retorted, ‘Is it not sufficient for me to bear my own grief that you have to mention Job’s grief?’ Next R. Jose entered, sat before him and said, ‘My master, is it your wish that I say a word in your presence?’ He replied, ‘Speak’. Thereupon he said, ‘Aaron had two grown sons and both died in one day, yet he allowed himself to be comforted, as it is stated, And Aaron held his peace, the phrase held his peace implying that he accepted condolence. Therefore do you also accept condolence’. He retorted, ‘Is it not sufficient for me to bear my own grief that you have to mention Aaron’s grief?’ Then R. Simeon entered and said, ‘My master, is it your wish that I say a word in your presence?’ He replied, ‘Speak’. Thereupon he said, ‘King David had a son who died, and he allowed himself to be comforted; do you also accept condolence. And whence do we know that David accepted condolence? For it is stated, And David comforted Bathsheba his wife, and went in unto her; and she bore a son, and called his name Solomon. Therefore do you also accept condolence’. He retorted, ‘Is it not sufficient for me to bear my own grief that you have to mention King David’s grief?’ Finally R. Eleazar b. ‘Arak entered. When [Rabban Joḥanan saw him approaching] he said to his attendant, ‘Take my clothes and follow me to the bath-house, because this man is distinguished and I cannot appear before him as I am’. Then R. Eleazar came in and sat before him and said. ‘Let me tell you a parable. To what is the matter like? To a man with whom a king had deposited an article of value. Daily the man wept and exclaimed, “Woe is me! when will I be free from the responsibility of this trust?” You, too, my master, had a son versed in the Torah, who had studied the Pentateuch, Prophets and Hagiographa, Mishnah, halakoth and ’aggadoth. He has departed sinless from this world. Surely you should derive comfort from having returned your trust intact!’ Rabban Joḥanan said to him, ‘Eleazar my son, you have comforted me as men can comfort’. When they left his presence, R. Eleazar said [to his colleagues], ‘I will go to Dimsith, a delectable spot with excellent and refreshing waters’. The others said, ‘We will go to Jabneh, a place abounding with scholars and lovers of Torah’. Because he went to Dimsith, a delectable spot with excellent and refreshing waters, his fame in the Torah waned; whereas they who went to Jabneh, a place abounding with scholars and lovers of the Torah, their renown in Torah increased.

צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה', רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מֵהַרְרֵי אֵל אַתְּ עוֹשֶׂה עִמָּהֶם צְדָקָה עַד כְּהַרְרֵי אֵל, אֲבָל רְשָׁעִים שֶׁלֹא קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מֵהַרְרֵי אֵל, אַתְּ מְדַקְדֵּק עִמָּהֶם עַד תְּהוֹם רַבָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְדַקְדֵּק עִמָּהֶם עַד תְּהוֹם רַבָּה, מְדַקְדֵּק עִם הַצַּדִּיקִים וְגוֹבֶה מֵהֶם מִעוּט מַעֲשִׂים רָעִים שֶׁעָשׂוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ לָהֶם שַׁלְוָה, וְלִתֵּן לָהֶם שָׂכָר טוֹב לָעוֹלָם הַבָּא, מַשְׁפִּיעַ שַׁלְוָה לָרְשָׁעִים וְנוֹתֵן לָהֶם שְׂכַר מִצְווֹת קַלּוֹת שֶׁעָשׂוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְהִפָּרַע מֵהֶן לֶעָתִיד לָבוֹא.

But the wicked, who did not accept the Torah that was given from the mountains of God, You are exacting with them [to the greatest extent,] down to great depths. Rabbi Akiva says: With both these and those He is exacting down to great depths. He is exacting with the righteous by collecting His due from them for the few bad deeds that they performed in this world, in order to shower them with tranquility and give them a better reward in the World to Come.

גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: לְמָה צַדִּיקִים נִמְשָׁלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה – לְאִילָן שֶׁכּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טׇהֳרָה, וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִמְקוֹם טוּמְאָה. נִקְצַץ נוֹפוֹ – כּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טׇהֳרָה. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא יִסּוּרִים עַל צַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּירְשׁוּ הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד״. וּלְמָה רְשָׁעִים דּוֹמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה – לְאִילָן שֶׁכּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טוּמְאָה וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לִמְקוֹם טׇהֳרָה. נִקְצַץ נוֹפוֹ – כּוּלּוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם טוּמְאָה. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁפֵּיעַ לָהֶן טוֹבָה לָרְשָׁעִים בְּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְטוֹרְדָן וּלְהוֹרִישָׁן לְמַדְרֵיגָה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת״.

GEMARA: Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: To what are the righteous in this world compared? To a tree that is standing entirely in a pure place and its branches hang over an impure place. If its branches are cut, it will stand entirely in a pure place. So too, the Holy One, Blessed be He, brings afflictions upon the righteous in this world to cleanse them of their few sins. He makes them suffer so that they will inherit the World-to-Come entirely, as it is stated: “And your beginning was in pain, your end shall greatly increase” (Job 8:7). And to what are the wicked in this world compared? To a tree that stands entirely in an impure place and whose branches hang over a pure place. If its branches are cut off, it stands entirely in an impure place. So too, the Holy One, Blessed be He, bestows good upon the wicked in this world for the few mitzvot they have performed, in order to expel them and banish them to the lowest level of Gehenna in the future, as it is stated: “There is a way which seems right to a man, but its end are the ways of death” (Proverbs 14:12).

דבר אחר ירבו עצבותם. אמר דוד רבונו של עולם הרבית עצבונות לדורו של שמד ומתו על קדושת השם. אמר לו הקב"ה דוד הפסידו כלום בל אסיך נסכיהם מדם. דמם חביב עלי יותר מן הקרבנות. אמר רבי בשם ר' אידי לשלשה חלקים נחלקו היסורין. אחד נטלו אבות וכל הדורות. ואחד דורו של שמד. ואחד דורו של מלך המשיח. מה היו עושין בדורו של שמד היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותם תחת שיחיהן ומשיאין את נפשותיהן מהן. וחוזרין ומביאין קרומיות של קנה ונותנים תחת צפרניהן ובדבר הזה מתו על קדושת השם.

Another thing that angered them was when King David said that many of his generation would suffer greatly and die for the sanctification of God's name. The Lord said to him that their sacrifices were not in vain, for their blood was more precious to Him than sacrifices. Rabbi Yehudah said in the name of Rabbi Idi that suffering was divided into three parts: one part was taken by the ancestors and all generations, one part by the generation of the destruction of the Temple, and one part by the generation of the Messiah. What did the generation of the destruction of the Temple do? They would bring iron balls and flatten them under their breasts, giving up their lives for the sanctification of God's name. And they would also bring reeds and put them under their fingernails, and in this way, they died for the sanctification of God's name.

תנו רבנן (ראש השנה טז ב') שלשה ספרים נפתחים בראש השנה אחד שלצדיקים גמורים ואחד שלרשעים גמורים ואחד שלבינונים צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו למיתה זה שאמרו חכמים בצדיקים שנכתבים לחיים ורשעים למיתה לא צדיקים שאין להם עוונות ולא רשעים שאין להם זכות שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכים ימים בשלווה והכתוב (קהלת ח׳:י״ד) צווח אם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וכבר אמרו חכמים (אבות ד) אין בידינו לא שלוות רשעים ואף לא יסורי הצדיקים אלא כך המידה יש עוונות שדינו שלהקדוש ברוך הוא ומשפטיו הצדיקים להיפרע עליהם בעולם הזה ויש מהם שהדין להיפרע בעולם הבא וכן בזכויות יש מהן שבעל הגמול משלם שכרן בעולם הזה ויש בעולם הבא וכשאדם חוטא כל שעה ומתלכלך בעוונות ומתטנף בחטאים ומתגלגל בפשעים ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים ובאים מעשיו לפני אדון הכל שוקל אותן מעשים אלו נגד אלו והצדיק שהוא צדיק גמור זוכה לחיים וכן הרשע שדינו נותן לשלם לו שכר טוב בעולם הזה על המעשה הטוב נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה לחיים כלומר שפוסקים לו חיים ושלוה ועושר ונכסים וכבוד ונמצא זה צדיק גמור בדינו והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה וכן בעל מעשה טוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונענש עליה למיתה נכתב ונחתם לאלתר למיתה בראש השנה כלומר שימות בשנה זאת או שיחיה בתחלואים רעים חיי צער ויסורין ונמצא זה רשע גמור בדינו אף על פי שזה צדיק וזוכה לעולם הבא והראשון שזכה לחיים רשע גמור ואובד לגמרי עד שיהיה גדול שבנביאים כשנידון על חטא אחד קל ונענש עליו נקרא בכאן רשע גמור ויהיה אחאב שנאמר בו (מלכים א כא כב) "הראית כי נכנע אחאב מלפני" נקרא בזה צדיק גמור וכן זה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה לחיים ולמיתה אינם בימים בלבד אלא כל העונשים שבעולם הזה נגעים ומיתת בנים ועוני וכיוצא בהן כינו אותם חכמים בשם "מיתה" וכינוי השכר הגמול הטוב אמרוהו (נדרים סד ב') בלשון "חיים".

That is to say, that he [the evil man] is awarded life, serenity, wealth, possessions, and honor.

פתיחה לדעה החמישית – דעת התורה 14 הדעה החמישית היא דעתנו, כלומר דעת תורתנו. א. נביאים והמון החכמים) אני אודיעך ממנה מה שאמרו עליה ספרי נביאינו, והיא אמונתם של המון חכמינו. ב. הוגים יהודים מאוחרים) בנוסף, אודיע לך מה שהאמינו בו מקצת מאחרונינו, ג. הרמב"ם) וגם אודיע לך מה שאני מאמין בעניין. דעת התורה – בחירה חופשית ומשפט צדק 15 בחירה חופשית) ואומר: יסוד תורת משה רבינו וכל ההולכים אחריה, הוא שהאדם הוא בעל יכולת גמורה, כלומר שהוא בטבעו ובבחירתו וברצונו עושה כל מה שיכול האדם לעשות, מבלי שייברא לו דבר חדש כלל. וכן כל מיני בעלי החיים נעים ברצונם, וכך חפץ (האל), כוונתי שחפצו הקדום מאז ומעולם הוא שכל בעלי החיים ינועו ברצונם ושהאדם יהיה בעל יכולת ביחס לכל מה שירצה או יבחר ממה שביכולתו. זהו יסוד שמעולם לא נשמע באומתנו אחרת ממנו, תודה לאל. משפט צדק) וכן מכלל יסודי תורת משה רבינו שלא ייתכן מלפניו יתעלה עוול בשום אופן שהוא, ושכל אסון הבא על בני האדם או טובה המגיעה אליהם, יחיד או ציבור – כל זה הוא כפי הדין במשפט צודק שאין בו עוול כלל. אפילו נדקר האדם מקוץ בידו והוציאו מיד, הרי זה בא אליו בתור עונש לו; ואפילו קיבל הנאה מועטה הרי זה שכר עבורו. וכל זה בדין. והם דבריו יתעלה: "[הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ] כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט [אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא]" (דברים לב,ד), אלא שאיננו יודעים כיצד הוא הדין. סיכום ביניים 16 הרי לך סיכום הדעות האלה: כל מה שתראה במצביהם המשתנים של בני האדם, אריסטו) סבור אריסטו שהוא מקרה גמור, אשעריה) וסבור האשערי שהוא נובע מן החפץ בלבד, מעתזלה) וסבור המֻעתזִלי שהוא נובע מן החכמה, התורה) ואילו אנחנו סבורים שהוא נובע מן הראוי לאדם בדין כפי מעשיו. לפי האשעריה) ועל כן אפשר לפי האשערי שהאל ייסר את איש המעלה הטוב בעולם הזה, וייתן אותו לנצח באותה אש שאומרים שיש בעולם הבא, וייאמר: "כך חפץ". לפי המעתזלה) המֻעתזִלי סבור שזה עוול, ושזה שהתייסר בעולם הזה, ואפילו הוא נמלה כמו שציינתי לך – יש לו פיצוי, ושהיותו מיוסר לשם קבלת הפיצוי נובע מחכמתו (של האל). לפי התורה) ואילו אנחנו מאמינים שכל המצבים האנושיים האלה הם כפי הדין ושחלילה לו מעוול, ואין הוא מעניש אלא את הראוי לעונש מבינינו. זהו שאמרה תורת משה רבינו שהכול בא מן הדין. דעת התורה לפי חכמינו – העולם מנוהל בצדק 17 ועל פי דעה זו באים דברי המון חכמינו, מידה כנגד מידה) שתמצאם אומרים בפירוש: "אין מיתה בלא חטא ולא יסורין בלא עון" (בבלי שבת נה,א; ויקרא רבה לז,א), ואמרו: "במִדה שאדם מודד – בה מודדין לו", זה לשון המשנה (משנה סוטה א,ז). גמול צדק) ואמרו במפורש בכל מקום שהצדק מחויב בהכרח לגביו יתעלה, כלומר שיגמול לצדיק על כל מעשי הטוב והיושר שעשה ואפילו לא נצטווה בכך בידי נביא; ושיעניש על כל מעשה רע שעשה אדם ואפילו לא נאסר עליו בידי נביא, מפני שהוא נאסר בכך מצד האמונה הדתית הטבעית, כוונתי לאיסור על הרשע והעוול. א) הם אמרו: "אין הקב"ה מקפח זכות כל בריה" (בבלי פסחים קיח,א; בבא קמא לח,ב), ב) ואמרו: "כל האומר: 'קודשא בריך הוא וַתְּרָן' – יִתְוַתְּרָן מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה" (=כל האומר: 'הקב"ה ותרן' – יתחתכו מעיו, אלא מאריך אפו וגובה את שלו) (בראשית רבה סז,ד), ג) ואמרו: "אינו דומה מצווה ועושה כמי שאינו מצווה" (בבלי קידושין לא,א, ועוד), וביארו שאפילו לא צוּוה נותנין לו שכר. וכל דבריהם בנויים על עיקרון זה. חידוש של חז"ל – ייסורי אהבה 18 יש בדברי החכמים תוספת מסוימת שלא נאמרה בלשון התורה, והיא דברי מקצתם "יסורין שלאהבה" (בבלי ברכות ה,א): לפי אותה דעה יש שבאים על האדם פגעים לא בשל חטא קודם אלא כדי להגדיל את שכרו; וזוהי גם שיטת המֻעְתַזִלה. אין פסוק בתורה לעניין זה, ואל יטעוך ענייני הנסיון: "וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כב,א), ומה שנאמר: "[לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, הֲתִשְׁמֹר מִצְוֺתָו אִם לֹא.] וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ [וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם...]" (דברים ח,ב-ג), ועוד תשמע את הדיון על כך (ג,כד). דעת התורה לפי הוגים מאוחרים – השגחה על בעלי חיים 19 תורתנו אינה עוסקת כלל כי אם במצבי פרטי בני האדם. אך עניין הפיצוי לבעלי חיים לא נשמע מעולם באומתנו מימי קדם, ולא הזכיר אותו מעולם מי מן החכמים. אלא כאשר שמע אותו מן המֻעתזִלה אחד האחרונים מן הגאונים ז"ל, חשבוֹ לנכון והאמין בו.

Fifth Theory.—This is our theory, or that of our Law. I will show you [first] the view expressed on this subject in our prophetical books, and generally accepted by our Sages. I will then give the opinion of some later authors among us, and lastly, I will explain my own belief. The theory of man’s perfectly free will is one of the fundamental principles of the Law of our Teacher Moses, and of those who follow the Law. According to this principle man does what is in his power to do, by his nature, his choice, and his will; and his action is not due to any faculty created for the purpose. All species of irrational animals likewise move by their own free will. This is the Will of God; that is to say, it is due to the eternal divine will that all living beings should move freely, and that man should have power to act according to his will or choice within the limits of his capacity. Against this principle we hear, thank God, no opposition on the part of our nation. Another fundamental principle taught by the Law of Moses is this: Wrong cannot be ascribed to God in any way whatever; all evils and afflictions as well as all kinds of happiness of man, whether they concern one individual person or a community, are distributed according to justice; they are the result of strict judgment that admits no wrong whatever. Even when a person suffers pain in consequence of a thorn having entered into his hand, although it is at once drawn out, it is a punishment that has been inflicted on him [for sin], and the least pleasure he enjoys is a reward [for some good action]; all this is meted out by strict justice; as is said in Scripture, “all his ways are judgment” (Deut. 32:4); we are only ignorant of the working of that judgment. The different theories are now fully explained to you; everything in the varying human affairs is due to chance, according to Aristotle, to the Divine Will alone according to the Ashariyah, to Divine Wisdom according to the Mu’tazilites, to the merits of man according to our opinion. It is therefore possible, according to the Ashariyah, that God inflicts pain on a good and pious man in this world, and keeps him for ever in fire, which is assumed to rage in the world to come, they simply say it is the Will of God. The Mu’tazilites would consider this as injustice, and therefore assume that every being, even an ant, that is stricken with pain [in this world], has compensation for it, as has been mentioned above; and it is due to God’s Wisdom that a being is struck and afflicted in order to receive compensation. We, however, believe that all these human affairs are managed with justice; far be it from God to do wrong, to punish any one unless the punishment is necessary and merited. It is distinctly stated in the Law, that all is done in accordance with justice; and the words of our Sages generally express the same idea. They clearly say: “There is no death without sin, no sufferings without transgression.” (B. T. Shabbath, 55a.) Again, “The deserts of man are meted out to him in the same measure which he himself employs.” (Mish. Sotah, 1:7.) These are the words of the Mishnah. Our Sages declare it wherever opportunity is given, that the idea of God necessarily implies justice; that He will reward the most pious for all their pure and upright actions, although no direct commandment was given them through a prophet; and that He will punish all the evil deeds of men, although they have not been prohibited by a prophet, if common sense warns against them, as e.g., injustice and violence. Thus our Sages say: “God does not deprive any being of the full reward [of its good deed]” (B. T. Pes. 118a) again, “He who says that God remits part of a punishment;, will be punished severely; He is long-suffering, but is sure to exact payment.” (B. T. Baba K. 50a.) Another saying is this: “He who has received a commandment and acts accordingly is not like him who acts in the same manner without being commanded to do so” (B. T. Kidd. 31a); and it is distinctly added that he who does a good thing without being commanded, receives nevertheless his reward. The same principle is expressed in all sayings of our Sages. But they contain an additional doctrine which is not found in the Law; viz., the doctrine of “afflictions of love,” as taught by some of our Sages. According to this doctrine it is possible that a person be afflicted without having previously committed any sin, in order that his future reward may be increased; a view which is held by the Mu’tazilites, but is not supported by any Scriptural text. Be not misled by the accounts of trials, such as “God tried Abraham” (Gen. 22:1); “He afflicted thee and made thee hungry,” etc. (Deut. 8:3); for you will hear more on this subject later on (chap. xxiv.). Our Law is only concerned with the relations of men; but the idea that irrational living beings should receive a reward, has never before been heard of in our nation: the wise men mentioned in the Talmud do not notice it; only some of the later Geonim were pleased with it when they heard it from the sect of the Mu’tazilites, and accepted it.

והודיענו עוד, כי בעוד שאנחנו עומדים ‏בעולם המעשה, הוא שומר על כל אחד מעשהו, וכבר זמן גבולו עליו לעולם האחר אשר הוא עולם ‏הגמול, והעולם ההוא יבראהו כשישלים כל מספר המדברים אשר חייבה חכמתו שיבראם, שם ‏יגמול הכל כפי מעשיהם, כמ"ש החכם (קהלת ג' י"ז) ואמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ‏ישפוט האלהים, ואמר עוד (שם) כי אל כל מעשה האלהים יביא במשפט וגו'. ועם זה לא הניח עבדיו בעולם הזה בבלתי גמול ‏על הטוב, ועונש על האשם, מה שיהיה לאות ולסימן לכל המונה לעת הקבץ מעשה הברואים.

וְהִנְּךָ רוֹאֶה שֶׁדֶּרֶךְ קְנִיַּת זֹאת הַמִּדָּה הוּא עַל יְדֵי רֹב הַפְּרִישָׁה, וְהָעִיּוּן הֶעָצוּם בְּסִתְרֵי הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה וּמַצְפּוּנֵי הַבְּרִיאָה וִידִיעַת רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וּתְהִלּוֹתָיו עַד שֶׁיִּתְדַּבֵּק בּוֹ דְּבֵקוּת גָּדוֹל וְיֵדַע לְכַוֵּן מַחְשַׁבְתּוֹ בִּהְיוֹתוֹ הוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בַּדְּרָכִים הָאַרְצִיִּים כְּמוֹ שֶׁהָיָה רָאוּי לַכֹּהֵן שֶׁיִּתְכַּוֵּן בְּעוֹדוֹ שׁוֹחֵט הַזֶּבַח אוֹ מְקַבֵּל דָּמוֹ אוֹ זוֹרְקוֹ עַד שֶׁיַּמְשִׁיךְ בָּזֶה הַבְּרָכָה מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם. וְזוּלַת זֶה אִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּשִּׂיג מַעֲלָה זוֹ וְיִשָּׁאֵר עַל כָּל פָּנִים חָמְרִי וְגַשְׁמִי כְּכָל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם.

Our sages already referred to the matter of the "stones at the place" which Yaakov took and put under his head: "Rabbi Yitzchak said: This tells us that all the stones gathered themselves together into one place and each one said: 'Upon me shall the righteous man rest his head'" (Chulin 91b). The general principle of the matter: Holiness consists of one's clinging so much to his G-d that for any action he does, he will not separate nor budge from G-d, blessed be He, so that the physical things he uses will attain greater elevation than that which he diminishes in his clinging and level due to his using physical things. However this refers only to one whose mind and intellect is always fixed on G-d's greatness, blessed be He, and His exalted holiness, such that it is as if he is actually among the lofty angels while still in this world.

וְנִמְצָא שֶׁהוּא מוּשָׂם בֶּאֱמֶת בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, כִּי כָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם בֵּין לְטוֹב בֵּין לְרַע הִנֵּה הֵם נִסְיוֹנוֹת לָאָדָם, הָעֹנִי מִצַּד אֶחָד וְהָעֹשֶׁר מִצַּד אֶחָד כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי ל): פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה', וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְכוּ'. הַשַּׁלְוָה מִצַּד אֶחָד וְהַיִּסּוּרִין מִצַּד אֶחָד, עַד שֶׁנִּמְצֵאת הַמִּלְחָמָה אֵלָיו פָּנִים וְאָחוֹר. וְאִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל וִינַצַּח הַמִּלְחָמָה מִכָּל הַצְּדָדִין, הוּא יִהְיֶה הָאָדָם הַשָּׁלֵם אֲשֶׁר יִזְכֶּה לִדָּבֵק בְּבוֹרְאוֹ וְיֵצֵא מִן הַפְּרוֹזְדוֹר הַזֶּה וְיִכָּנֵס בַּטְּרַקְלִין לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים. וּכְפִי הַשִּׁעוּר אֲשֶׁר כָּבַשׁ אֶת יִצְרוֹ וְתַאֲווֹתָיו וְנִתְרַחֵק מִן הַמַּרְחִיקִים אוֹתוֹ מֵהַטּוֹב וְנִשְׁתַּדֵּל לִדָּבֵק בּוֹ, כֵּן יַשִּׂיגֵהוּ וְיִשְׂמַח בּוֹ.

Thus, we see that man is truly placed in the midst of a raging battlefield. For all matters of this world, whether for the good or for the bad, are trials for a man. Poverty from one side versus wealth from the other. This is as Shlomo said: "Lest I be satiated, and deny You, and say, Who is G-d? or lest I be poor, and steal..." (Prov.30:9). Tranquility on one hand versus suffering on the other, until the battle is waged against him from the front and from the rear.

כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו וכן כתיב כי בצלם אלקים עשה את האדם.

It is written (Bereshit 1:27): “God-Elohi”m [thus] created man with His tzellem; with the tzellem of God-Elohi”m, He created him.” And it is also written (Bereshit 9:6): “... for with the tzellem of God-Elohi”m He made man.”

ואמר אם לא מצא יתלה שהם יסורין של אהבה, ופי' יסורין של אהבה כי כאשר האדם הוא צדיק וראוי אל מעלה עליונה והאדם מצד הגוף יש בו צד מה שאינו ראוי אל אותה מעלה, שאין האדם ראוי אל אותה מעלה מצד החסרון שהוא דבר בחומר, והקב"ה מביא עליו יסורין כדי למרק הנפש שהוא דק בחומר ולסלק חומר שלו ממנו כדי להביא אותו אל המעלה העליונה שאין האדם זוכה לה שהגוף יש בו פחיתות והיסורים ממרקים הנפש ומסלקין הנפש מן פחיתות החמרי עד שהוא טהור. ולפיכך נקראו יסורין של אהבה, כי מצד שהש"י אוהב אותו ורוצה לקרב את האדם אליו להיות דבק בו יתב', ויש לאדם מניעה ועכוב שאין ראוי אל הדביקות בו, לכך מביא הש"י עליו יסורין למרק את חטאו עד שראוי אל הדביקות ולכך נקראו יסורין של אהבה, לא שהפי' הוא כי בשביל אהבה הוא מביא עליו יסורין, שודאי דבר זה אין ראוי, רק שהשם יתב' אוהב אותו וחפץ בו, ומצד שהוא חפץ בו רוצה השם יתב' לקרב אותו אליו

From who do you learn [this]? From Job, who was afflicted in this world, and the Holy One, blessed be He, paid him back twice, as it is stated: The Lord added to Job double of everything that he had (Job 42:10). And it appears to me that its explanation is that everything was done by itself.

וההסתר הוא רק לעשותו טוב מאד כמו שנאמר (תנחומא פ' זו) אתה אומר שהוא רע מי יוכל לעשותו טוב. ולמה ברא הקב"ה את היצה"ר אלא כדי למתקו ולהתגבר עליו וכמו שנאמר בכל לבבך בשני יצרייך ביצר טוב וביצר רע.

וידעת, אומר בענין שלום גמול לצדיקים ועונש לרשעים, שידמה לך בראשית ההשקפה שיש עול בהנהגה שלפעמים הצדיקים מעונים ביסורים והרשעים מצליחים, תדע כי ה' אלהיך, המשגיח עליך [ששם אלהים הבא ככנוי אל ישראל מורה על השגחתו הדבוקה בם, ובכלל זה ההשגחה לתת שכר ועונש] הוא האלהים האל הנאמן, ר"ל שב"ו צריך למהר לשלם שכר או עונש תכף מפני שאם לא יעשהו תיכף יש חשש שאח"כ לא יהיה ביכלתו לעשות פעולתו כי ב"ו כחו מוגבל או שאח"כ ישתנה רצונו כי ב"ו רצונו משתנה תמיד, לא כן ה' אינו צריך למהר תכף כי אם מצד היכולת הוא האלהים בעל היכולת והכחות כלם ואם מצד הרצון הוא האל הנאמן שרצונו קיים ולא ישתנה, ולא יחליף את אשר הבטיח, וא"כ א"צ למהר הגמול והעונש תיכף, עפ"ז באר מה שמאחר שכר הצדיקים ולפעמים יגיעם צרות בעוה"ז, שזה מפני שהוא שומר הברית והחסד, שגמול בטובת עה"ז נקרא חסד, כי עפ"י דין אין מגיע שכר בעוה"ז כי שכר הנמשך בטבע מן המע"ט הוא שכר הנפשי לעה"ב שזה קשור עם שמירת המצות בטבע שהמצות הם משלימים את הנפש ומחייבים רוחניותה ונצחיותה, אבל שכר עוה"ז אינו מחויב מן המצות בטבע רק בדרך ההשגחיי הנסיי שה' בהשגחתו ישנה הטבע לטוב ולברכה לשומרי מצותיו, ומבואר אצלנו תמיד, שהנהגה המסודרת מסדר הטבעי נקרא משפט, וההנהגה המסודרת מסדר הנסיי נקרא חסד בכתבי הקדש, כמו שיסד ע"ז המזמור בתהלים (סי' פ"ט) עיי"ש

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב. מַשְׁמָע רָב אֲבָל לֹא כֹּל, וְיַעֲקֹב אָמַר ״כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל״. לְפִי שֶׁהָרְשָׁעִים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁבָּעוֹלָם, מִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה לָהֶם שֶׁעֲדַיִן הֵם חֲסֵרִים, וְיֵשׁ לָהֶם רָב אֲבָל לֹא כָּל צָרְכָּם. לְכָךְ אָמַר עֵשָׂו ״יֶשׁ לִי רָב״ אֲבָל לֹא כֹּל, כִּי עֲדַיִן חֲסֵרִים הֵמָּה, יֵשׁ בְּיָדוֹ מָנֶה מִתְאַוֶּה לְמָאתַיִם. וְהַצַּדִּיקִים בְּהֵפֶךְ זֶה, כִּי אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ מְעַט בְּיָדָם הֵם מִסְתַּפְּקִים בּוֹ וּשְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם, וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ יֵשׁ לָהֶם כֹּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ה יח) ״גַּם כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וְגוֹ׳ זוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִוא״. וְאַחַר כָּךְ אָמַר ״אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ״ וְגוֹ׳. וְקָשֶׁה לָמָּה הִזְכִּיר תְּחִלָּה ״אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים״ לְשׁוֹן עָבָר, וְאַחַר כָּךְ אָמַר ״אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָאֱלֹהִים״, יִתֵּן לְהַבָּא מַשְׁמָע. וּבְמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא (ויקרא י ז) אָמַר רַבִּי יִצְחָק: רְשָׁעִים אֵין לָהֶם טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע״ (קהלת ח יג). מְתִיבִין: וְהָכְתִיב ״כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן״! אָמַר לָהֶם: ״בְּטוֹב״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״כְּטוֹב״ – טוֹבָה וְאֵינָהּ טוֹבָה. אֲבָל בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (מלכים א ח סו) ״וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה״, עַכְשָׁיו. וְזֶה מַסְכִּים לִדְבָרֵינוּ, שֶׁהָרְשָׁעִים בְּכָל הַטּוֹבוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁהֵם מְקַבְּלִים, נִרְאֶה לָהֶם טוֹבָה וְאֵינָהּ טוֹבָה, כְּאִלּוּ הֵם חֲסֵרִים עֲדַיִן. אֲבָל בַּצַּדִּיקִים כְּתִיב ״עַל כָּל הַטּוֹבָה״, כִּי לְעוֹלָם נִרְאֶה לָהֶם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כֹּל. עַל כֵּן אָמַר יַעֲקֹב ״כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כָּאן הוֹדָה לוֹ עֵשָׂו עַל הַבְּרָכוֹת, וְאָמַר ״יֶשׁ לִי רָב״ – מוֹדֶה אֲנִי שֶׁאַתָּה רַב לִי וַאֲנִי הָעֶבֶד, וְאִם כֵּן מַה תִּתֶּן לִי, הֲלֹא מַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ.

“And Esau said: I have much [rav].” This implies much but not “everything.” While Jacob said for God has been gracious to me and I have everything [kol]. This is because the wicked, even if they have all the silver and gold in the world, nevertheless it appears to them that they are still lacking, and they have much but not all their needs. Therefore Esau said I have much but not “everything” because they are still lacking — one who has one hundred desires two hundred. The righteous are the opposite of this, for even if they have little in their possession, they are content with it and happy with their portion, and it appears as if they have everything. As it is written, Also when God gave a person wealth and possessions and enabled them to enjoy them (Ecclesiastes 5:18) — this is God’s gift. And afterward it states, When God will give any man wealth and possessions, and will enable him to enjoy them, to accept his lot and be happy in his work — this is a gift of God. And it is difficult to understand why it first mentions that God gave in the past tense, and afterward says that God will give which implies the future. And in Midrash Tanchuma (Leviticus 10:7), Rabbi Yitzchak said: The wicked have no goodness in this world, as it is said, And there will be no good for the wicked (Ecclesiastes 8:13). They challenged this: But it is written when the king’s heart was good [ketov] with wine! He replied to them: It does not say “good” [tov] but rather like good [ketov] — appearing good but not truly good. However, regarding Israel it is written (1 Kings 8:66), And they went to their tents joyful and good of heart for all the goodness. This aligns with our point that the wicked, despite all the great goodness they receive, it appears to them as good but is not truly good, as if they are still lacking. But regarding the righteous it is written for all the goodness, because they always feel that they have everything. Therefore Jacob said because God has been gracious to me and because I have everything. Some say that here Esau acknowledged Jacob’s blessings saying I have plenty [rav] — meaning “I acknowledge that you are my master [rav] and I am the servant, and if so, what can you give me? For whatever a servant acquires belongs to his master.”

ויאמר ה' אל אברם לך לך כו'. נ"ל דהנה צריך האדם לעבוד הבורא ב"ה בשלש מדריגות זו אחר זו, דהיינו [א] מתחילה צריך לשבר כח התאווה המוטבע באדם מדרך הטבע כגון אכילה ושתיה וכיוצא בהם שיהא אכילתו בקדושה ובטהרה, ועל ידי זה הוא משבר כח 'אלקים אחרים' ד'אלקים' גימטריה 'הטבע', ואחר שמשבר כח אלקים אחרים, זוכה לבוא למדריגת יראה שהוא אלקים חיים,

God said to Avram: 'Go forth from your land etc' (Gen. 12:1) ~ it seems to me that behold, a person needs to serve the Blessed Creator in three levels, one after the other, which are (1) at the outset one needs to break the strength of desire, the natural desire found in a human due to the nature of humans. Examples are eating and drinking, and such, so that one's eating will be in holiness and purity, through that one breaks the strength of "other gods" (elohim acherim) since "gods" has the same gematria as "the nature" (hateva), and one the forces of "other gods" are broken, one merits to come to the level "living God" (E-lohim chayim".

וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, הוּא רַק אֱמוּנָה אֲמִיתִּית בְּ״יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית״, דְּהַיְינוּ, שֶׁהַבְּרִיאָה ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״, הַנִּקְרֵאת ״רֵאשִׁית חָכְמָה״ – וְהִיא חָכְמָתוֹ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת לְשׁוּם נִבְרָא – הַבְּרִיאָה הַזֹּאת, הִיא בְּכָל עֵת וָרֶגַע, שֶׁמִּתְהַוִּים כָּל הַבְּרוּאִים ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״ מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְחַיָּה אֶת הַכֹּל, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּעוֹמֶק הֲבָנָתוֹ, וִיצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ הֲוָויָיתוֹ מֵ״אַיִן״ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע מַמָּשׁ, הַאֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ כִּי רַע לוֹ, אוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִבָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, אוֹ שְׁאָרֵי יִסּוּרִין בָּעוֹלָם, הֲרֵי הָ״אַיִן״, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים וְהַטּוֹב וְהָעוֹנֶג, וְהוּא הָעֵדֶן שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם־הַבָּא, רַק, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג, לָכֵן נִדְמֶה לוֹ רַע אוֹ יִסּוּרִים, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין רַע יוֹרֵד מִלְמַעְלָה, וְהַכֹּל טוֹב, רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג לְגוֹדְלוֹ וְרַב טוּבוֹ. וְזֶהוּ עִיקַּר הָאֱמוּנָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִבְרָא הָאָדָם, לְהַאֲמִין דְּ״לֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵיהּ״, וּ״בְאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים״, וְעַל כֵּן ״עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ״ – הוֹאִיל וְהוּא רַק טוֹב כָּל הַיּוֹם. וּבֶאֱמוּנָה זוֹ בֶּאֱמֶת, נַעֲשֶׂה הַכֹּל טוֹב גַּם בְּגָלוּי, שֶׁבֶּאֱמוּנָה זוֹ שֶׁמַּאֲמִין שֶׁהָרַע הַנִּדְמֶה בְּגָלוּי, כָּל חַיּוּתוֹ הוּא מִ״טּוֹב״ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת, וְהִיא הָ״עֵדֶן״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם־הַבָּא, הֲרֵי בֶּאֱמוּנָה זוֹ נִכְלָל וּמִתְעַלֶּה בֶּאֱמֶת הָרַע הַמְדוּמֶּה בַּ״טּוֹב״ הָעֶלְיוֹן הַגָּנוּז:

This means: There is to be only an absolute belief in the Yotzer Bereishit; that is, that the creation of being ex nihilo (yesh meayin) [which is called reishit chochmah, i.e., His wisdom which is not apprehensible to any creature]—this creation occurs constantly and every moment, by all creatures coming into being [as a substance ex nihilo (yesh meayin)] from His wisdom, blessed be He, which animates everything. And when man will contemplate in the profundity of his understanding, and will imagine in his mind his coming to be ex nihilo—truly every moment, how can he possibly think he has ever suffered, or had any afflictions related to “children, life, and sustenance,” or whatever other worldly sufferings. For the naught (ayin) which is His wisdom, blessed be He, is the source of life, welfare, and delight. It is the Eden which transcends the World to Come, except that, because it is not apprehensible, one imagines to have sufferings, or afflictions. In fact, however, no evil descends from above and everything is good, though it is not apprehended because of its immense and abundant goodness. And this is the essence of the faith for which man was created: to believe that “there is no place void of Him” and “in the light of the King’s Countenance there is life,” and, conclusively, “strength and gladness are in His place,” because He is but good all the time. By believing this truly, everything becomes good even in appearance. For by such a faith, that one believes that the very substance of what manifestly seems to be evil is (in fact) of the Supreme Good [i.e., His wisdom, blessed be He, which is non-apprehensible and is the Eden which transcends the World to Come]; through this faith the imagined evil is truly absorbed and sublimated in the concealed Supreme Good.

וארך אפים, הוא התחברות גם כן שבין הבורא לברואיו דארך הוא שמאריך הזמן וגבול העולמות. ולכן ארך אפים הוא גם כן שערות הפה, אך דהוא שערות שתחת הפה שערות דדיקנא. ורב חסד, הוא שערות לבד לבוש לבד כנ"ל. ואדוני מורי ורבי הקדוש אמר כך מדות רחום, הוא גזירה שוה שמשוה הבורא לברואיו להתחבר עמהם. וחנון, הוא שבן יש לו חן גבי אביו והוא בנין אב מכתוב אחד עד כאן דבריו: והנה יש שהמלך חושב האיך להתנהג עם עבדיו ויש לפעמים שהמלך חושב הנהגות עבדיו האיך עבדיו מנהיגים את עצמם. והנה הבורא ברוך הוא נקרא כלל, כי הוא כולל הכל והנהגות עולם הזה נקרא פרט. וכאשר הבורא ברוך הוא מסתכל בהנהגת עולם התחתון נקרא

And now we have trespassed and rebelled against God. And on Rosh Hashanah, we are afraid of the day of judgement, of the hidden verdict against each person according to their deeds. Therefore, we sound the shofar and dress in the clothes we wore at the time of the giving of the Torah, when we accepted the Torah and raised God as our King with the shofar, as it is written, "the voice of the shofar grew louder," (Exodus 19:19). This is in order that God will remember us according to that merit and forgive us our sins and trespasses and exempt us from judgement and write us for a long, good life, amen, may it be God's will.